שלושה מכשולים בשיח הסביבתי

מה זה פיתוח בר-קיימא? איך אפשר גם לפתח משהו וגם לשמור עליו שימשיך להתקיים כפי שהוא? הרי כבר ברמה הסמנטית, המושג הזה לא נשמע כל כך הגיוני. הפירוש הכללי של המושג פיתוח הוא לשנות, והפירוש הכללי של המושג קיימות הוא לשמר. שימור ושינוי הן שתי פעולות שסותרות זו את זו. אז איך משכינים אותם יחד תחת אותה קורת גג לשונית (ובהמשך גם מעשית)? באופן הבא: "פיתוח שפוגש את הצרכים של ההווה, מבלי להתפשר על הצרכים של הדורות הבאים [...] תהליך של שינוי, שבו ניצול המשאבים, כיוון ההשקעות, האוריינטציה של הפיתוח הטכנולוגי והשינוי הממסדי נעשים באופן קונסיסטנטי עם הצרכים העתידיים והעכשוויים של הסביבה" ¹. כך קבע האו"ם בדו"ח ברונדטלנד משנת 1987.

השימוש במושג צרכים - הן של ההווה, הן של העתיד והן של הסביבה - הוא ניסיון למתן את עליונות האדם הנוכחי (בניגוד לאנשי הדורות הבאים, שהם עדין "תמימים" לגבי הרס הסביבה) על הסביבה. אבל בדרך להגשמת המטרה הזו ניצבים שלושה מכשולים רעיוניים עיקריים, שיפורטו מיד. כשדנים ביחסי אדם-סביבה אפשר לבחור אם למרוד במכשולים הללו או להתמסר אליהם, אבל לכל הפחות יש להכיר אותם. הרי הם מייצגים את רוח התקופה הנוכחית, לפחות בכל הקשור ליחס הרווח של אנשיה אל הסביבה.

מכשול ראשון

בירוא יערות בברזיל לטובת שימוש בחימר שבאדמה, 2009.

כבר בהגדרה הראשונית הזו של האו"ם ברור ידו של מי על העליונה בקונפליקט הצרכים בין האדם לסביבה. הניסוח של דו"ח ברונדטלנד מלמד שפיתוח הוא בעל עדיפות על פני סביבה: "הגנה על הסביבה היא חלק אינטגראלי בתהליך הפיתוח", נכתב שם. זאת אומרת שקיימות (שימור) נעשית בתוך מסגרת של פיתוח (שינוי), ולא להיפך. הנחת המוצא לא קובעת שפיתוח צריך להתקיים אך ורק בתוך המגבלות והגבולות של הסביבה הטבעית, אלא שההתחשבות בסביבה תיעשה תחת מסגרת הפיתוח. בעצם הניסוח של ההגדרה טמונה ההנחה שצמיחה כלכלית מזיקה לסביבה הלא אנושית, אבל לצידה קיימת גם ההבנה שהצורך בצמיחה כלכלית הוא הכרחי ואינו מוטל בספק.

טבע כאשר הוא סביבה הופך להיות נוף, אובייקט של סקרנות מחקרית, מערכת אקולוגית מאוימת שזקוקה להגנה אנושית או כלי קיבול של מזהמים. הוא אינו טבע בפני עצמו, הוא מושא לפעולת האדם

ונדנה שיבא - פילוסופית, אקטיביסטית סביבתית ואחת ממתנגדיה הקולניים של הגלובליזציה - מרחיבה את הטענה הזו ומציינת שבמקום לשנות את השווקים ואת תהליכי הייצור כך שיתאימו ללוגיקה של הטבע, החשיבה הגורפת מאחורי המושג פיתוח בר-קיימא עושה שימוש בלוגיקה של השוק וצבירת ההון הקפיטליסטית כדי לקבוע כיצד ייראה הטבע. ² פיתוח בר-קיימא, אם כן, הוא קודם כל פיתוח ורק אחר כך בר-קיימא. השיח הסביבתי נגוע כמעט מן היסוד בחשיבה כלכלית. זה לא בהכרח, או לא תמיד רע, אבל ברוב המקרים זה לא טוב לסביבה. אינטרסים כלכליים, כפי שהמציאות מלמדת אותנו, הם חזקים יותר מהרים או מרעיונות מוסריים. אז כשהשיח שמבקש להגן על הסביבה פועל על פי אמות המידה של אחד הגורמים העיקריים למצוקתה, אפילו לאטמוספרה אין סיכוי להינצל.

מכשול שני

אל הלוגיקה של השוק, שמניעה פרויקטים העונים להגדרה של פיתוח בר-קיימא, מצטרפת גם תפיסה מדעית רווחת. הנה למשל "אג'נדה 21", אחד המסמכים הסביבתיים המכוננים, שנכתב על ידי נציגי האו"ם בשנת 1992 בתום ועידת ריו לסביבה, מבקש לבסס את הדיון בדבר פיתוח בר-קיימא על המדע. בפסקה 35.3 באג'נדה כתוב: "ידע מדעי צריך להיות מיושם כדי לבטא ולתמוך במטרת הפיתוח בר-הקיימא [...] המדע מסוגל להגביר את ההבנה שלנו את הטבע ולהקל על האינטראקציה בין המדע לבין החברה [...] המטרה של האג'נדה היא לחזק את הבסיס המדעי לניהול בר-קיימא, להגביר את ההבנה המדעית ולבנות קיבולת ויכולת מדעית".

טורבינות רוח בצרפת. צילום: סטיב פרהאם

את שורשיה של הגישה המדעית הזו ביחס לסביבה הלא אנושית אפשר למצוא אצל מספר פילוסופים. אחד מהם הוא רנה דקארט, שכתב כך: "ידיעת הכוח של אש, מים, אוויר, הכוכבים, הרקיעים וכל שאר הגופים שמקיפים אותנו באותה חדות אבחנה שבה אנו יודעים את הכישורים השונים של אנשי המלאכה בקרבנו, מאפשרת לנו להשתמש בהם באותו האופן עבור כל המטרות שעבורן הן ראויות, וכך להפוך עצמנו לאדונים ולבעלים של הטבע". פרנסיס בייקון אף הגדיל להגדיר את המדע כ"דרך אל עבר הטבע האמיתי" (כפי שניסח זאת מקס וובר עבורו).

ומה הבעיה עם שימוש בגישה מדעית בשיח של פיתוח בר-קיימא? ובכן, מחקר מדעי הוא פרקטיקה רדוקטיבית ומטריאליסטית, שרואה במערכות טבעיות פלטפורמה שניתן לחלק לרכיבים. זוהי גישה המתייחסת אל הטבע ואל תופעותיו כאלמנטים מדידים, שהופכים בידי החוקרים ל"נתונים". מחקר מדעי תר אחר דפוסים אחידים, ואילו מערכות טבעיות הן שונות זו מזו באופן שלפעמים אי אפשר לפרש ולקטלג. בסופו של דבר, המדע מבקש לחזות תופעות טבעיות במערכת בלתי ניתנת לחיזוי מלכתחילה, למצוא חזרתיות בתוך דינמיקה שמשתנה באופן מתמיד ולהבין תופעות שרב הנסתר בהן על הגלוי. פתרון משברים סביבתיים - שבמקרים רבים נוצרו מלכתחילה בגלל פעילות "מבוססת מדע" של האדם - על ידי "פיתוח מבוסס קיימות", כלומר באמצעות מערכת מסדרת ומארגנת, הוא כמעט בלתי אפשרי.

דוגמה למלכודת המפתה שהמדע מזמן לשיח הסביבתי אפשר לראות גם מכיוונם של אנשי הסביבה. דיוויד אור, למשל, סביבתן מוביל בעולם, פותח את ספרו הסביבתי "כדור הארץ בתודעה" כך: "אם היום הוא יום טיפוסי על פני כדור הארץ, נאבד בו 300 קמ"ר של יער גשם. נאבד עוד 186 קמ"ר למדבריות המתפשטות כתוצאה מממשק שגוי ומגידול באוכלוסיית האדם. נאבד 40 עד 250 מינים, ואיש אינו יודע אם המספר הוא 40 או 250. היום האוכלוסייה האנושית תגדל ב-250,000. נוסיף היום עוד 2,700 טון של כלורו-פלואורו-פחמנים ו-15 מיליון טון של פחמן דו-חמצני לאטמוספרה. הלילה כדור הארץ יהיה מעט יותר חם, המים שלו יותר חומציים ומרקם החיים פגיע יותר".

ואולם, בספרו של אור קיימת שניות אינהרנטית. מצד אחד הוא טוען שהמדע אינו יכול להיות הציר המרכזי בשיח הסביבתי, בין השאר בגלל שהמשבר הסביבתי הוא תוצר של המדע – זה שמרכז כוח בידי האדם לשלוט בסביבה שלגביה הוא בור . לכן, לטענתו הדיון על הסביבה חייב להיות מונחה על ידי ערכים שאינם מדעיים, אלא רגשיים. אבל מצד שני, ספרו של אור, שלכול אורכו מערער על תפקידו של המדע בשיח הסביבתי, נפתח בעצמו בשורה של ממצאי מחקר מדעיים.

מכשול שלישי

אל הלוגיקה של השוק ותפיסת המדע הרווחת, שמפעילות את השיח של פיתוח בר-קיימא, מצטרפת גם הבניה סמנטית. פיל מקאגטן וג'ון יורי, גיאוגרף וסוציולוג בריטיים, טוענים בספרם "טבע שנוי במחלוקת" שאחד מסימני ההיכר של המודרניות היא הטרנספורמציה של המושג טבע - שמובן במסורות האירופאיות כפראי, בלתי ניתן לשליטה ולעתים ככוח רע - למושג סביבה, שפירושו טבע המנוהל על ידי האדם ובעל מטרה מסוימת לתועלתוix. השלכה נוספת של הפיכת הטבע לסביבה היא נישול חלק מהמשמעויות של הטבע כמו הפראיות והראשוניות שלו או אופיו האובייקטיבי, זה שאינו קשור בהכרח לאדם. כי בעוד שטבע הוא עצמאי, סביבה היא תמיד תלוית קונטקסט.

טבע כאשר הוא סביבה הופך להיות נוף, אובייקט של סקרנות מחקרית, מערכת אקולוגית מאוימת שזקוקה להגנה אנושית או כלי קיבול של מזהמים. הוא אינו טבע בפני עצמו, הוא מושא לפעולת האדם, קשור אליו דרך פעילות תרבותית, חברתית או תועלתנית מסוימת ומקבל תצורה של מערכת המנוהלת על ידי האדם כדי להפיק תוצאות ספציפיות, מדידות ונראות לעין. תוצאות כאלו מתיישבות עם המחקר המדעי, המודד והמנהל. זוהי נקודת מפתח במערכת היחסים המודרנית בין האדם לבין הטבע ולאורה יש לבחון גם את כל הפרויקטים החוסים תחת הכותרת "פיתוח בר-קיימא". למעשה מדובר בפרויקטים שמבקשים להגן על הסביבה ולא על הטבע.

נטע אחיטוב היא עיתונאית. בין כתבותיה המגוונות, אפשר למצוא תחקירים רבים בנושאי סביבה, כתבות העוסקות בנושאים מדעיים ועוד. בעלת תואר ראשון במדעי החיים ומדעי הרוח ותואר שני בלימודי סביבה מאוניברסיטת תל אביב, במהלכו כתבה תזה על פילוסופיה של סביבה.