שלח את משה

"שלח את עמי", אמר משה רבנו לפרעה וביקש עבור עם ישראל חירות החותרת ליעד רוחני, דתי ולאומי. הסיפור המקראי על עם של עבדים, שאחרי שנים של סבל ושעבוד קיבל את חירותו מיד האל, דיבר אל לבם של העבדים השחורים בארצות הברית ושימש להם דגם במאבקם בשלטון הלבן, המשעבד והגזעני. אחד השירים הידועים מתקופת מאבקם של העבדים השחורים בארצות הברית הוא שיר-עם קצר, המזכיר את סיפור השעבוד של בני ישראל במצרים ואת השליחות של משה אל פרעה בצו האל: "שלח את עמי - "Let my people go" שהוא הפזמון החוזר בשיר. וכך, קריאתו של משה רבנו מהדהדת ומתגלגלת אלפי שנים מפיהם של אינספור מנהיגים, המבקשים לעצב מחדש את תפישת הצדק העולמית. נשאלת השאלה מה מצבנו כיום? מה מניע את מנהיגנו היום? ההשוואה בין מנהיגותו של משה רבנו למנהיגות בת ימינו היא הנושא של מאמר זה.

ניתן לסכם את ההיסטוריה של תאוריות המנהיגות כשלושה גלים עיקריים:

אנו חיים בעידן של מנהיגים בעלי חזון עתידי חיובי, שבו הכל מבטיח ואופטימי, מחר שבו הכלכלה משגשגת, המדינה משגשגת, ומושג ביטחון ושלום לכל

הגל הראשון, המוקדם, נקרא תאוריית התכונות או האדם הגדול. על פי התאוריה, למנהיגים יש רשימה של תכונות ייחודיות ונדירות, המכשירה אותם אוטומטית לתפקיד מנהיגות בכל מצב. התאוריה צמחה מתוך הסדר העולמי הישן של ממלכות ומלכים. הלגיטימציה של מנהיגות, על פי תאוריה זו, נובעת ממוכנות גנטית למנהיגות או, במילים פשוטות, פעם מנהיג תמיד מנהיג. הבעיה בתאוריה זו היא שרשימת התכונות שמנהיג חייב להתאפיין בהן אף פעם לא נמצאה, ומנגד התברר בניתוח היסטורי שמנהיגים באים ונעלמים, וגם מי שנראה מנהיג מלידה נוטה לא פעם לאכזב ואף להיכשל.

התאוריה הבאה היא התאוריה המצבית, הטוענת כי מנהיגות תלויה במצב. כל אדם עשוי למצוא עצמו בתפקיד מנהיגות כאשר תיווצר התאמה בין תכונותיו ובין קהל היעד והמצב שבו הוא אמור לתפקד. למעשה, המנהיגות המצבית הולידה את בתי הספר לניהול, שם מלמדים אנשים לנהל ולהנהיג מתוך תפישה לפיה דגם ניהולי גמיש, המתאים עצמו למצבים משתנים, יהיה בסיס למנהיגות אפקטיבית.

הגל השלישי הוא המנהיגות המעצבת. מנהיגות זו, בהגדרתה, מעצבת את המציאות ולכן, אינה שבויה בסד של המצב או המונהגים. המנהיג המעצב מאתגר את תפישת המציאות של המונהגים באמצעות יצירה של חזון עתידי, תמונה שהמונהגים מבקשים להיות חלק ממנה. היא יוצרת מצב שבו שני הצדדים מרוויחים, המנהיג והמונהגים, המבקשים להתאחד מאחורי המנהיג כדי להגשים את החזון. המנהיג המעצב יוצר קשר אישי עם המונהג, הוא מעורר אמון ומגבש את הקבוצה לעשייה משותפת ולהגשמת היעדים ארוכי הטווח.

מרטין לותר קינג פוגש את הנשיא ג'ונסון בבית הלבן, 1966. תצלום: יואיצ'י אוקמוטו, Lyndon Baines Johnson Library and Museum

אנו חיים בעידן של מנהיגים שכולם נראים כמנהיגים מעצבים. כולם בעלי חזון עתידי חיובי, תמונה שבה הכל מבטיח ואופטימי, מחר שבו הכלכלה משגשגת, המדינה משגשגת, ומושג ביטחון ושלום לכל. אוסף המנהיגים, שלעיתים נדמה כאילו למדו כולם באותו בית ספר, מחייב אותנו לבדיקה מדוקדקת של מנהיגים אלו. דרך לעשות זאת היא השוואה למנהיגותו של משה.

חזון, הזדהות ופעולה

משה היה נסיך בארמון פרעה. מצד אחד הייתה לו זהות מצרית ומצד שני ניתן להניח שידע שיש לו רקע עברי. לכאורה, הכל טוב ויפה עד ששני ההפכים הללו מתנגשים. כל זה מתרחש ביום בהיר אחד, שבו משה יוצא מארמון המלכות, הולך צעד אחד רחוק מדי ולפתע נחשף למציאות החיים האכזרית של אותם ימים. הוא רואה מצרי מכה קשות עבד עברי. המציאות הזו, שלא ניתן להתעלם ממנה, מביאה את משה למסקנה קשה שלא ניתן יותר לחבר את חלקי הזהות שלו, המצרי והעברי, שעד עכשיו, לפחות לכאורה, חיו בשלום יחדיו. עליו להחליט למי הוא שייך, ובלשון המקרא "ויפן כה וכה וירא כי אין איש". בפרשנות הפסיכולוגית לסיפור משה מתבונן בחלק הזהות המצרי ובחלק הזהות היהודי "וירא כי אין איש", כלומר שאי אפשר לחבר את הניגודים הללו לזהות אינטגרטיבית בריאה. מה שחייב אותו להגיע למסקנה כי בצומת הזה עליו לבחור באחד החלקים. בחירה בזהות המצרית תהיה בחירה נוחה ומפנקת, אך תצריך ויתור על הזהות העברית וההפך יגרום לצורך לוותר על הזהות המצרית. משה בחר בזהות העברית ולאחר שהרג את המצרי, נאלץ לברוח ממצרים מפני זעמו של פרעה.

לפנינו אקט מנהיגותי אמיתי. המנהיג חי את האידיאלים שלו ומוכן להקריב חיי נוחות עד ללקיחת סיכונים קיומיים. מומחי השיווק הפוליטי מאותגרים היום כיצד ניתן ליצור תדמית של מנהיג הנוטל סיכונים ל"מנהיג כורסה", שאיננו מוכן לוותר על חיי הנוחות והפאר שלו. עבור מנהיג מכהן, הפתרון נמצא פעמים רבות בעריכה מחודשת של היסטוריית הקבוצה ושיווקה, כך שאירועי השיא החיוביים של הקבוצה יקושרו למנהיג, ואילו השליליים יקושרו לגורמים חיצוניים או לעוזרים שכשלו ולכן פוטרו. במניפולציה זו מסתמכים המומחים על זיכרוננו הקצר והצורך שלנו לפשט אירועים מורכבים. דרך נוספת היא יצירת משבר במגרש שבו למנהיג יתרון על פני מתחריו, כלומר התכונות המאפיינות אותו בעיניי הציבור נתפשות כמתאימות יותר על פני מתחריו לפתרון המשבר (שהוא יצר), כמו השותפות הקולנועית בין צ'רלי צ'פלין והנער. תחילה שובר הנער את חלונות השכנים ולפתע מגיע צ'רלי צ'פלין הזגג לפתור את הבעיה. לו היו למשה יועצים מומחים כאלה, , הם בוודאי היו אומרים לו "אל חשש משה אתה יכול להמשיך ולזגזג בין הזהות המצרית והזהות היהודית שלך. אתה יכול להישאר בארמון ואנחנו נצא בקמפיין, שימכור את אומץ ליבך במאבקך הלא מתפשר לטובת עם ישראל ואת העובדה שסיכנת את עצמך ומעמדך בשיח נוקב עם פרעה".

האיש שבא מן העם

לבחירה של משה יש מחיר כבד. עליו להימלט מארמון פרעה ולהתחבר ל"תחתית החברה". זה בית הספר של משה, להיות חלק בלתי נפרד מהקבוצה שהוא מייצג. מקבילת ימינו היא המעבר של המנהיג האמיתי מאזור הנוחות, הקשור בדרך כלל לשכונת היוקרה, בתנאי המחייה המיטביים בקרב קבוצה חברתית אליטיסטית, אל עיירת הפיתוח או לישוב הספר. על נבחר הציבור לחיות עתה עם אנשים פשוטים ולהבין שאם אין לחם אין עוגות ואין כלום. אין כמו המגע הישיר עם "עמך" בכדי להבין עד מה גדל הפער בחברה וכיצד תחת המעטפת של אחריות חברתית נוצרה חברה קפיטליסטית שיש בה פערים בלתי נתפשים. בעידן של מניפולציות תדמיתיות אפשר למכור את המנהיג הנהנתן ביותר כמייצגו של העובד הפשוט ביותר. הוא יוכל  לייצג את האינטרסים התעשייתיים ולהילחם נגד העלאה של שכר המינימום, מה שישאיר משפחות רבות תחת קו העוני, ומנגד ליצור בז תקשורתי מסביב להקמת מוסד או ועדה, שנועדו ליצור שוויון בחברה – עלה תאנה למדיניות אנטי-חברתית.  יועצי התדמית יאמרו למנהיג שאין צורך באקטים קיצוניים, ושמדי פעם יארגנו למנהיג ביקור קצר בשוק בליווי מקהלה מתוכננת של מעודדים, או בבית ספר בשכונת מצוקה עם קהל צופים אוהד והכל יהיה בסדר.

"מהטמה גנדהי", פסל של גאוטאם פאל, כיכר טוליו פונטורה בסאו פאולו, ברזיל. תצלום: סרז'יו ואלה דוארטה, ויקימדיה

להיות בן אדם, או פשוט "מענטש"

משה, אישיות אכפתית ובעלת רגישות חברתית גבוהה, אינו נעצר בגבולות הקבוצה המיידית שלו אלא מפתח את תחושת האמפטיה לכל הבריות. נחמה ליבוביץ, פרשנית התנ"ך, רואה במשה מנהיג הנמצא בתהליך למידה מתמיד וככל שהוא מתקדם הוא מרחיב את המעגל אליו הוא מתייחס באמפטיה וברגישות. אם בשלב הראשון זהו איש עברי המוכה על ידי איש מצרי, אזי בשלב השני אלו בנות יתרו, הזקוקות לעזרה בהשקיית הצאן. פה מבטא משה דאגה כללית לחלש גם אם אינו משתייך לקבוצה האתנית שלו. בשלב השלישי חומל משה על הטלה הקטן שהלך לאיבוד ונושא אותו על כתפיו. זה כבר ביטוי לחמלה לבעלי החיים.

מרתק לגלות שבורא העולם מתגלה למשה בפעם הראשונה כשהוא משלים את מעגל הלמידה הזה. כשמדברים בפסיכולוגיה על תכונות מקובל לומר שערכים נבחנים בשעת דחק. כאשר ל"מנהיג" טוב ויש לו את כל הזמן שבעולם, הוא יכול להצהיר על דבקותו בערכים רבים. אלא שבשעת דחק צצים הערכים האמיתיים ואז, פעמים רבות מסתבר שאחד בפה ואחד בלב. בכל אחד מהמצבים שבהם משה מבטא אמפטיה, יש לו סיבות משמעותיות, שבגללן יכול היה להימנע מכך. זו בוודאי תמונת המצב כאשר הוא מגן על העברי ומסכן הכול. זו גם תמונת המצב כאשר הוא הזר שאך הרגע הגיע וכבר נכנס לעימות עם הרועים הרבים, המבקשים גם הם להשקות את צאנם. זו בוודאי ובוודאי תמונת המצב כשהוא עייף בעצמו מהמרדף אחר הטלה ובוודאי קשה לו לשאת אותו על כתפיו. מנהיגות אמיתית נבחנת כשקשה. במנהיגות ימינו אנו מגלים יותר ויותר בשעת מבחן ולחץ את הפער הבלתי נתפש בין החזון המוצהר להתנהגות בשטח. אם מנהיגות אמיתית נבחנת כשקשה, אז מסתבר שאין לנו הרבה מנהיגים אמיתיים.

מנהיג גדול, כריזמה קטנה

משה, המתואר במקרא ככבד פה וכבד לשון, או בעברית פשוטה מגמגם, הפך למנהיג האולטימטיבי העולמי. הדגש על מוגבלותו הפיזית של משה, דווקא בתכונת הדיבור הנתפשת כחשובה עבור המנהיג, ובמיוחד המנהיג הכריזמטי, מרתקת. דווקא משה, שהיה דמות של אנטי-מנהיג, הפך להיות סמל עולמי. למשה אין הקסם העוטף את מנהיגי ימינו. המנהיגות של משה אינה נייר צלופן, עטיפה יח"צנית של מסרים מתקתקים. משה איננו נואם כיכרות כריזמטי אלא מנהיג נטו ללא זיקוקים. בפסיכולוגיה קוגניטיבית ידועה תאוריית השכנוע הדו נתיבית של פטי (Petty) וקסיופו (Cacioppo) על פי התיאוריה, כשיש לך מסר משכנע אמיתי או מוצר מנצח אמיתי עליך להתמקד בנתיב השכנוע המרכזי של הסברים רציונליים. אולם, כאשר אין לך מוצר מוצלח באמת עליך לנסות להעביר את המסר בנתיב ההיקפי, שם האופן שבו אתה עוטף את המסר הוא הגורם המכריע. עליך לוודא שאתה יוצר אווירה וסביבה התומכות במוצר שלך, גם אם אתה מטעה את הלקוח.

כמו שאמר אדם חכם "אם אין לך מסר משכנע, תצעק אותו", למשה יש מסר אמיתי ולכן, עטיפת הצלופן מיותרת. חלק ניכר ממנהיגות ימינו היא מזויפת. המנהיג משתמש במקסימום הזיקוקים שהוא יכול להניח עליהם את ידיו במסגרת יכולת המשחק שלו, יכולתו הכלכלית וקשריו. זה מתחיל ביועצי תדמית ושיווק, שמלמדים אותו לדבר, להשתמש בשפת גוף, להתראיין, להתמודד עם שאלות קשות, לדבר הרבה ולהגיד כלום, ובימינו עוד ועוד כלים, שכולם נועדו לוודא שמסר חלש רציונלית יצליח לשכנע, בזכות הדרך שבה המסר נעטף עבור קהל יעד ממוקד.

דונלד טראמפ באסיפת בחירות בניו המפשייר, 2015. תצלום: מייקל ואדון

לא מזיק: קצת ענווה

משה נקרא 'העניו מכל האדם'. מנהיגותו נובעת מהזדהות עמוקה ביותר בשליחותו המנהיגותית. אין למשה דבר משל עצמו, לא משכורת, לא פנסיה ולא טובת הנאה כלשהי. הוא מוותר על מנעמי הארמון והופך למנהיג בעל כורחו. כמי שהתחיל את מנהיגותו חסר כל,  הוא מסיים את תקופת מנהיגותו נקי מכל אבק של שוחד. משה עצמו אמר "השוחד יעוור עיני חכמים" ואכן, רבים ממנהיגי ימינו נופלים לתוך מלכודת השררה, חוסר היושר והשוחד. זה נובע פעמים רבות מהעובדה שמנהיגות עבורם היא סוג של עבודה ולא שליחות. חוסר ההזדהות המוחלט עם הקבוצה ואי הבנת כובד השליחות יוצרות תחושת כוח הולכת וגוברת, המהווה תשתית לוויתור על היושרה. כשמתחיל התהליך הוא עוטף את המנהיג כמו קורי עכביש, מהשטח האפור, אט אט, לתחום הפלילי ועד להתבזות טוטלית. למשל, יועצים עשוים לומר למנהיג העומד לקבל "מתנה גדולה", שאם יחלק את המתנה לסכומים קטנים קבלתה תהיה מעשה חוקי; אם יעביר את הכסף לגורם כוח, שיתמוך בו פוליטית בעתיד, זה בסדר. זה מתחיל חכם, אבל פעמים רבות גולש לפלילים ממש.

אחריות מוחלטת ועוצמה

הענווה של משה אינה חולשה, אלא נובעת מעוצמה אמיתית של מנהיג המבין את כובד משקלה של המנהיגות ולא ביקש אותה כלל. למשה העניו אין בעיה לומר לאל, הכועס על העם ומבקש להשמידו אך מבטיח למשה לשמר את גדוּלותו, "מחני נא מספרך אשר כתבת", כלומר:  איני רוצה דבר בלי עם ישראל. באותו אומץ יתקוף משה את האל ויאמר "למה הרעת לעם הזה". מבחינת משה, מרגע שקיבל על עצמו את המנהיגות מדובר באחריות טוטלית ולכן איננו חושש להתמודד אף עם שולחו, אם וכאשר הוא תופש את זה כמתחייב מעצם מנהיגותו. כמה רחוק הפער ממשה לרבים ממנהיגי ימינו הנבחרים בזכות אידיאולוגיה ספציפית, אבל בפועל מחליפים אותה תכופות, לצורך הישרדות פוליטית? כמו שאמר יועץ פוליטי ידוע "להבטיח כל מה שצריך על מנת להגיע למעלה וכשנגיע נסתדר כבר..."

המנהיג המעצב את עמו

משה לוקח עם של עבדים לארץ ישראל, זו היא מטרת העל. 40 שנה של תהליך מנהיגותי, פסיכולוגי, איטי והדרגתי של משה ושל העם. אוסף של עבדים, פיזית ומנטלית, הופך לאט לאט ובשינוי בן דורי לעם של בני חורין, המסוגל לחיות לבטח בארצו. אין זה מהלך קל, שכן במצב של עבדוּת המציאות מאד מובנית ובחופש נדרשת קבלת אחריות, שעשויה להיות מאיימת. חופש נותן כוח לאינדיבידואל האחראי על חייו. שינוי תפישה זה עשוי להיות מאיים ומפחיד ואכן, ברגעים מסוימים במהלך המסע במדבר, מבקשים חלק מההולכים לארץ ישראל לחזור למצרים. משה, שגדל בארמון פרעה וראה את האור בקצה המנהרה, יודע מה המשמעות של להיות בן חורין ולכן, הוא יודע שהוא צריך להוביל את עם ישראל בתהליך איטי וסיזיפי ביותר, תהליך שבו גם הוא מחויב לשינוי ולהתאמה לעם החדש הנולד במדבר. זהו עם העובר תהליך, לא רק של יציאה ממצרים ומעבדות פיזית אלא גם של הוצאת מצרים והעבדות המנטלית מנפשו. חלק ניכר מהמנהיגות המעצבת של ימינו שואפת ליצור תלות של המונהגים בה. היא שואפת לוודא שהמונהג יוקיר תודה בכל יום ויום למנהיג. זה כולל לעיתים יצירת תלות כלכלית ותרבותית של המונהגים במונהג. במקרים מסוימים, נבנית מערכת חינוך שלמה, המחנכת את המונהגים ליחסי תלות תרבותיים וכלכליים טוטליים במנהיג. למעשה, במובנים רבים מדובר בהפיכת אנשים לעבדים.

הסיפור של משה אינו הסיפור המיצג את מנהיגות ימינו. הסיפור המייצג את מנהיגות ימינו הוא סיפור בגדי המלך החדשים. אך בעוד שבסיפור הילדים הכל מסתיים כשהנער זועק 'המלך עירום', בסיפור האמיתי הנער וכל דומיו מוגדרים כאויבי הממלכה ומסומנים מראש כלא רלוונטיים. בסיפור בן זמננו החייטים והמלך משתפים פעולה. המטרה היא יצירת בגדי המלכות שייראו בעיני העם כמנהיגות מעצבת. התופרים של היום הם המומחים לפסיכולוגיה, לסוציולוגיה, לשיווק ולניהול. ביחד, הם יתפרו לנו בגדי מלכוּת שיכבלו ויתפעלו אותנו. כל אחד מאיתנו צריך להתעשת ולהתעורר, ולצאת בקריאה למנהיגים מזויפים אלו, LET US GO , שחררו אותנו מכם.

המחבר מודה למתן פוזננסקי על הערותיו המועילות

תמונה ראשית: מתוך "יתרו מייעץ למשה", יאן חריטס ואן ברונכורסט, מאוסף הארמון המלכותי באמסטרדם. תצלום: Google Art Project