המאה הקודמת לימדה אותנו מהו עושר ריקני, ואלו שלפניה הראו לנו את כל הדרכים הרעות להשיגו. הגיע הזמן לברר לעצמנו מה באמת חשוב, וכיצד להשיג זאת בלי לפגוע באחרים
X זמן קריאה משוער: רבע שעה
כשאני מביט סביב, אני רואה עולם המתקשה להבין את עצמו. כל מאה שבה מתרחשת התקדמות חייבת ללמוד מקודמתה, והבעיה כיום היא שעדיין לא עשינו זאת.
מהו עושר? מנין הוא בא? למי הוא צריך להיות שייך? מדוע הם מתעשרים ואילו אני ומי שסביבי נעשים עניים יותר? אלו השאלות שנשאלות מתוך התקפי הזעם והייאוש שמאפיינים את התקופה.
המאה ה-20 גילתה לנו, לדעתי בפעם הראשונה, תשובה יפהפייה לשאלה עמוקה: שאלת טבעו ומקורותיו של העושר
המאה ה-20 גילתה לנו, לדעתי בפעם הראשונה, תשובה יפהפייה לשאלה עמוקה: שאלת טבעו ומקורותיו של העושר. אך המאה ה-21 טרם למדה את לקחיה. ומכאן הסערה והמהומה של תקופתנו.
אני רוצה לזקק את הלקח שאני חושב שהמאה ה-20 לימדה אותנו לצורתו הפשוטה והגולמית ביותר. תצטרכו לגלות מעט סבלנות, שכן מדובר בעניין קשה ותובעני, אולי מן הבחינה הרגשית לא פחות מאשר מן הבחינה האינטלקטואלית. אך אני חושב, ומאמין, שתצאו נשכרים מן הקריאה, ושהיא תעזור להם להבהיר ולהאיר את הדברים. תשפטו בעצמכם. אז תנו לדברים מעט זמן כדי לשקוע, תנו לעצמכם מעט מרחב לנשום, ואם צריך, שובו וקראו בדברים יותר מפעם אחת.
דמיינו שהייתי לוקח מכם את מה שיש לכם. תארו לכם שהטלתי עליכם מורא, שאיימתי עליכם, אולי הפעלתי עליכם כוח, או אולי השתמשתי בתמרון משפטי מחוכם כדי להפיל אתכם בפח. השאלה המעניינת היא זאת: מה באמת הייתי יכול לקחת מכם? יכולתי לקחת מכם את כספכם. יכולתי לקחת מכם את רכושכם – את ביתכם, את החפצים שלכם וכן הלאה. תארו לעצמכם שהייתי ערמומי די הצורך כדי להפוך אתכם לווסאלים או לעבדים. מה עוד הייתי יכול לקחת מכם? יכולתי לקחת את זמנכם, את האנרגיה שלכם, את השרירים שלכם – איזשהו רכיב של ה"עבודה" שלכם, כפי שכלכלנים יכנו זאת.
לא יכולתי לקחת מכם את האמון שלכם, את תחושת השייכות והכבוד שלכם. לא יכולתי לגרום לכם לאהוב אותי או אפילו להעריך אותי. לא יכולתי לקחת מכם את אושרכם ואת שלוות הנפש שלכם ולהפוך אותם לשלי
ובכן, מה לא הייתי יכול לקחת? לא יכולתי לקחת מכם את האמון שלכם, את תחושת השייכות והכבוד שלכם. לא יכולתי לגרום לכם לאהוב אותי או אפילו להעריך אותי. לא יכולתי לקחת מכם את אושרכם ואת שלוות הנפש שלכם ולהפוך אותם לשלי. לא יכולתי לקחת את אריכות חייכם ואת בריאותכם, וגם לא את תחושת הייעוד והתשוקה שלכם. לא יכולתי לקחת את האינטליגנציה או את הידע שלכם. לא יכולתי לקחת את היצירתיות או את הדמיון שלכם. לא יכולתי באמת לשפר או לקדם את היכולת שלי להשיג פריצות דרך ולגלות תגליות חדשות. ולא יכולתי לקחת את נפשכם ולהפכה לשלי, גם לא את האתיקה, את המוסריות, את הצדק ואת האומץ שלכם. למעשה, באורח מוזר למדי, בכך שהייתי לוקח את מה שיכולתי לעשות בו "שימוש" מידי, להשיג באמצעותו רווח לעצמי, הייתי מקריב את הדברים החשובים לי יותר מכל.
בואו ננסח זאת באורח מעט יותר פורמלי. יכולתי לקחת את ההון הפיננסי, הטבעי והפיזי שלכם – כסף, אדמה, רכוש, חפצים. יתכן שאפילו יכולתי לקחת מעט מן ההון ה"אנושי" שלכם, את יכולתכם לבצע עבודה. אבל לא הייתי מסוגל לקחת שום דבר מן הדברים הבאים: את ההון הרגשי, היצירתי, האינטלקטואלי, החברתי, האזרחי והאתי שלכם (וזאת רשימה חלקית בלבד). למעשה, בכך שאקח מכם את ההון מהסוג הראשון, רק אותיר את שנינו עניים יותר מבחינת ההון מהסוג השני.
מדוע? כיוון שדברים מסוימים אפשר בעצם רק לתת – אבל לעולם אי-אפשר לקחת אותם. איש אינו יכול לאלץ את זולתו, אפילו באיומי שוט, שלשלת או קליע, לתת לו דברים כמו אמון, יצירתיות, תשוקה, אושר, משמעות, שייכות, בריאות, אינטליגנציה, כבוד, אמת והגינות – וגם לא, לפי הגדרה, דמוקרטיה, שוויון, הוגנות, אמת, צדק וחירות. כל אלו הם דברים שיש להרוויח. במלים אחרות, לא כל סוגי ה"הון" זהים: צורות מסוימות של עושר יכולות לגדול באמת רק דרך הסכמה, באמצעות שיתוף פעולה, הדדיות, טיפוח, הזנה ודאגה. אינכם יכולים לקנות ולמכור את הדברים הללו, בדיוק כפי שאינכם יכולים לקנות ולמכור נשמה של אדם.
ובכן: עד כה הראינו שיש צורות שונות מאוד של "הון".
צורה אחת יכולה להילקח – וכך היא "ניתנת להעברה". אבל הצורה השנייה אינה יכולה להילקח – והיא "לא ניתנת להעברה". אך איזו מבין השתיים בעלת ערך רב יותר? כסף, קרקעות ורכוש – או אמון, יצירתיות, דמיון, חיים, אריכות ימים, תגליות, פריצות דרך, דמוקרטיה, אושר והגינות? השאלה נענית מעצמה. ברור שהצורה הראשונה של ההון "נמוכה" יותר מהשנייה. כסף, קרקעות וכן הלאה הם רק ייצוג, ציון של ערך, המתייחס לצורות גבוהות יותר של הון – אמון, יצירתיות וכן הלאה – כי בלעדיהם, אין הרבה ערך ממשי בחברה מלכתחילה. לקרקעות אין כל ערך, למשל, אם האדמה חרוכה ונשרפה ונעשתה שוממה, אם אי-אפשר לשתול בה דבר או לבנות עליה דבר. באותו האופן, חברה שנעדרת צורות גבוהות יותר של הון אינה באמת מקום עשיר.
לשם הנוחות, בואו נכנה את שני סוגי ההון בכינויים הון "דק" והון "עבה". הון דק אלה דברים שאני יכול לקחת מכם. הון עבה אלה דברים שאני יכול לתת לכם, מתוך הסכמה, באופן חופשי – כמו אושר או אמון. הון כזה אנחנו "צורכים" ביחד באותה המידה שאנחנו "מייצרים" אותו ביחד. ולכן, וזה מכריע, חברה לעולם אינה יכולה לבנות הון עבה באמצעות ניצול, שליטה או אלימות. עוד אחזור לכך.
כעת, בואו נקשור בין הון דק או עבה ובין ההיסטוריה. באופן כללי, יש שתי גישות ביחס לשאלה כיצד נוצר הון, כיצד מחזיקים אותו, בונים אותו (ומובן שאפשט את הדברים כדי לקצר). בואו נכנה את הדרכים הללו "פרדיגמת הניצול" ו"הפרדיגמה הקונסטרוקטיבית".
במשך רוב רובה של ההיסטוריה, החשיבה האנושית ביחס לעושר הייתה כזאת: כל עוד אני יכול לקחת מה שיש להם, אהיה עשיר. זה בעיקרו של דבר מה שבני-אדם חשבו במשך אלפי שנים – עד למלחמת העולם השנייה
במשך רוב רובה של ההיסטוריה, החשיבה האנושית ביחס לעושר הייתה כזאת: כל עוד אני יכול לקחת מה שיש להם, אהיה עשיר. זה בעיקרו של דבר מה שבני-אדם חשבו במשך אלפי שנים – עד למלחמת העולם השנייה. הרעיון היה פשוט למדי: "הון" הוא בסך הכול כסף, קרקע ורכוש – ובכלל זה, אולי, גם גופים אנושיים. ולכן, אנשים לחמו במלחמות אינסופיות כדי שהמלכים שלהם יוכלו להקים אימפריות על ידי תפיסת הכסף, הקרקעות והרכוש של שכניהם. אך דומה שהגישה הזאת לא ממש קידמה את העולם. בסופו של דבר, היא הובילה לשתי מלחמות עולם, שכל עניינן היה התפיסה התוקפנית והאלימה של הון דק – לקחת מאחרים כסף, אדמות, רכוש, לפתור את בעיית העוני שלך, את העובדה שהאימפריה שלך שוקעת. זהו המקום שאליו הוליכה פרדיגמת הניצול.
אך זו טעות לחשוב שפרדיגמת הניצול החלה והסתיימה בכך. כדי להבין אותה באמת, חשבו על ארה"ב. אני יודע שרבים מכם לא אוהבים שאני משתמש באמריקה כדוגמה שלילית, אך מדובר במדינה שמסרבת יותר מכל מדינה אחרת ללמוד מן ההיסטוריה – כך שאין לי הרבה ברירה. העושר האמריקני נבנה מראשיתו על פרדיגמת הניצול– הוא נבנה על בסיס עבדות, הפרדה גזעית ולאחר מכן קפיטליזם. המחשבה הייתה פשוט שאם אותם תת-אדם מלוכלכים, שמבחינה חוקתית אינם בני אדם, יעשו את העבודה הקשה ביותר – הרי שאנחנו נהיה עשירים, כפי שמגיע לנו, בני-האדם האמיתיים. נמכור כותנה, סוכר וטבק שהם מייצרים – ונשמור לעצמנו את כל הכסף, האדמות, הרכוש, וגם אותם. והצפון היה חלק מעסקת השטן הזו בדיוק כמו הדרום, אם נהיה ישרים ונביט באמת – הצפון לא סירב לקבל את העושר שבא מן העבדות ומן ההפרדה הגזעית. האם אתם רואים כעת את פרדיגמת הניצול משורטטת בבהירות?
חברה שאינה עשירה בדברים החשובים באמת למעשה אינה חברה עשירה כלל – ולכן ארה"ב כיום היא ארץ עשירה לכאורה שבה בני-אדם מנהלים חיים של עוני מוזר
הבעיה היא שפרדיגמת הניצול לא הובילה את ארה"ב לשום מקום, חוץ מאשר לקריסה, בדיוק כפי שהיא עשתה לאירופה קודם לכן. וזהו הלקח הגדול שטמון בה. נכון שארה"ב שקועה במאבק אינסופי, אדיר ממדים, שבו כל אחד פועל לטובת עצמו, כל אחד נאבק כדי להשיג עוד כסף, עוד אדמות, עוד רכוש – אך רק על חשבון האושר, השוויון, האמון, המשמעות, הייעוד, הזהות, היצירתיות, הדמוקרטיה, השוויון, החירות, אריכות הימים והיציבות. במלים אחרות, פרדיגמת הניצול עשתה מה שהיא עושה תמיד: היא הגבילה את ארה"ב לכך שהיא תבנה רק עושר דק, דברים שיכולים להילקח, להיות מנוצלים, להיקנות ולהימכר. אך משמעות הדבר הייתה שבסופו של דבר ארה"ב מצאה את עצמה ענייה מבחינת כל הדברים שאי-אפשר היה לסחור בהם, לקנות אותם, למכור אותם, לנצל אותם, דברים שהיה אפשר רק לטפח ולגדל בעדינות, באופן קולקטיבי. הלקח הוא שחברה שאינה עשירה בדברים החשובים באמת למעשה אינה חברה עשירה כלל – ולכן ארה"ב כיום היא ארץ עשירה לכאורה שבה בני-אדם מנהלים חיים של עוני מוזר.
כיום, הסוציו-כלכלה האמריקנית עדיין בנויה – לפי האופן שהיא תוכננה – על הרעיון שאני מתעשר על ידי כך שאיכשהו אני זוכה בכסף שלך, ברכוש שלך, בקרקעות שלך וכן הלאה. אינכם צריכים להרחיק את מבטכם יותר מדי: הביטו באולטרה-עשירים (או באותן תכניות ריאליטי משונות שבהן אנשים מוכרים את יחידות האחסון של מי שפשטו רגל), ותראו זאת. לקנות בזול, למכור ביוקר. אך ההיגיון של הניצול נותר כפי שהיה, בין אם תחת העבדות, תחת ההפרדה הגזעית או תחת הקפיטליזם – אני מתעשר על ידי כך שאני לוקח ממך. הבעיה היא שבאופן הזה אפשר להרוויח רק עושר דק. אני יכול לקחת ממך רק את הדברים הפחות שווים, בעלי הערך הנמוך ביותר, הדברים שמתקיימים זמן קצר ביותר. וכך, בדיוק כמו ארה"ב, חברה שממוקדת בעושר דק, אולי אפילו עד כדי אובססיה, לעולם לא תפתח עושר עבה, שהוא עושר אמיתי, ממשי ומאריך ימים, כיוון שהיא לעולם לא תלמד כיצד לשתף, להשקיע, לטפח, לתת, לטפל, לגלות אכפתיות, במוקם לקחת, לתפוס, לרכוש ולאגור.
האם הדברים נשמעים הגיוניים?! אני יודע שהם מעט מופשטים, ואני גם יודע שזו גלולה מרה, ויש הרבה דברים לחשוב עליהם. אז תחשבו. תהפכו בדברים. כוונתי אינה להאשים, לבייש, לפגוע באיש או לצייר שטנים למיניהם. כוונתי היא לחשוב בבהירות על המאה הזאת, כעת, על ידי הבנת העבר.
כעת אמשיך בסיפור העושר.
למעשה, רק לאחר מלחמת העולם השנייה, החלו לבחון את הפרדיגמה הקונסטרוקטיבית באיזשהו מקום בעולם. אירופה, שנחרשה וחרבה במלחמה הגדולה ביותר והקטלנית ביותר אי-פעם, עשתה דבר מעט משונה, מעט בלתי צפוי, ומעט מדהים. היא דחתה את פרדיגמת הניצול הישנה – לא לגמרי, נכון, וגם לא באורח מושלם. אך היא דחתה אותה במידה מספקת כדי להחליף אותה ברעיון שלפיו צורות העושר החשובות ביותר – אמון, יציבות, משמעות, אושר, יצירתיות, דמיון וכן הלאה – הן דברים שאפשר להרוויח רק על ידי השקעה ארוכת ימים, מתמדת ומשותפת.
אירופה הבינה – לפחות באותם ימים – שצורות העושר הגבוהות ביותר הן הדברים שאי-אפשר לקחת ממישהו אחר. וגם אי-אפשר באמת לקנות ולמכור אותן. אפשר רק לתת אותן, ולכן צריך להרוויח אותן
אירופה הבינה – לפחות באותם ימים – שצורות העושר הגבוהות ביותר הן הדברים שאי-אפשר לקחת ממישהו אחר. וגם אי-אפשר באמת לקנות ולמכור אותן. אפשר רק לתת אותן, ולכן צריך להרוויח אותן. היות שכך, אירופה כתבה מחדש את החוקות שלה, וגם את האמנות החברתיות שלה, והציבה במרכזן את הרעיון שלכולם צריך להיות טיפול רפואי, פנסיה, חינוך, תחבורה, אמצעי תקשורת, טיפול בילדים וכן הלאה, ולכן כולם חייבים להשקיע בכל אלו. בפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית, הדברים הללו היו לזכויות – אך זכויות הן בסך-הכול דברים שאנחנו מחויבים לספק זה לזה. התובנה הגדולה ביותר של אירופה הייתה שהצורות הגבוהות של העושר אינן דבר שאפשר להשיגו בדרך הישנה – בדרך האימפריאליסטית, בדרך הקפיטליסטית, בדרך שאפיינה את בעלי העבדים, בדרך ההפרדה הגזעית – כלומר בדרך הנצלנית. אירופה הבינה שכל אלו הם דברים שיכולים להיווצר באמת רק באמצעות שיתוף פעולה ארוך ימים ויציב.
וזה בדיוק מה שהאירופים עשו. בתוך חמישים שנה – שני דורות – האירופים נהנו מרמת החיים הגבוהה ביותר בתולדות המין האנושי. וזאת כיוון שהם התעשרו באמת – לא רק בכסף, באדמות וברכוש, אלא שהם נהנו משפע של אמון, משמעות, ייעוד, יציבות, ביטחון, יצירתיות, דמיון, אושר וכן הלאה.
נכון, קשה לראות את הלקחים העולים מכל זה. אך הלקחים בהחלט נמצאים שם, ואמנה אותם אחד לאחד.
עושר שמושג מתוך כפייה אינו שורד, וגרוע מכל, זהו העושר שערכו הוא הנמוך ביותר. כיוון שמיני עושר כאלו מכוונים חברות לשליטה, לאכזריות, לאנוכיות, לרדיפת בצע ולאלימות, הם גם גובים מהחברות מחיר בדמות אמון, משמעות, אושר, דמוקרטיה, אמת וכן הלאה
פרדיגמת הניצול מותירה אותנו לכודים בעושר דק. אומות יכולות להתעשר, כמובן, אבל הן תמיד יהיו עשירות רק בכסף, ברכוש, בחפצים. מחירה של פרדיגמת הניצול הוא שאומות כאלו יהיו עניות בעושר עבה – כי אינך יכול לקחת מכל אחד אחר את הדברים שהם בעלי הערך הגדול מכל, בין אם מדובר באמון, ביצירתיות, באומץ או באמת. אלו דברים שחייבים להרוויח אותם. זהו הלקח את ארה"ב.
הפרדיגמה הקונסטרוקטיבית מעניקה לנו את האפשרות לזכות בשפע של עושר עבה. ארגונים – אומות, ערים וכו' – נהנות מעושר מסוג אמיתי יותר: אריכות ימים, אושר, בריאות וכן הלאה. אך העושר העבה דורש גם השקעה מחדש – טיפוח, הזנה, שמירה על הקיימות. קל לנוח על זרי הדפנה של השפע של אתמול. זהו האתגר של אירופה.
המאה ה-20 הייתה סוֹפה של פרדיגמת הניצול, אלא שאנחנו עוד לא יודעים זאת. פרדיגמת הניצול הגיעה לסופה בגלל שתי סיבות פשוטות מאוד. הראשונה היא שלעולם הולכים ונגמרים הדברים שהוא יכול לנצל – אלא אם בעשור הקרוב הוא ימצא דרך לחזור מאה או מאתיים שנה לאחור. כמובן, זוהי בדיוק הסכנה. ושנית, הלקח הגדול של המאה ה-20 הוא שפרדיגמת הניצול ממילא אינה מובילה לשום מקום.
עושר שמושג מתוך כפייה אינו שורד, וגרוע מכל, זהו העושר שערכו הוא הנמוך ביותר. כיוון שמיני עושר כאלו מכוונים חברות לשליטה, לאכזריות, לאנוכיות, לרדיפת בצע ולאלימות, הם גם גובים מהחברות מחיר בדמות אמון, משמעות, אושר, דמוקרטיה, אמת וכן הלאה. זוהי הדוּגמה של ארה"ב – ודרך החורבן המוחלט שנגרם במלחמת העולם השנייה, זו הייתה גם הדוגמה של אירופה הקולוניאלית. הקושי המתמשך של ארה"ב להשתחרר מעברה, לאמץ את העתיד, מדגים עד כמה המסע הזה קשה. שינוי ממשי בתפישת העולם, בצורת המחשבה, בראיית העולם, בהיגיון המוסרי – בפרדיגמת חברתית-כלכלית – אינו קל. הוא דורש מאיתנו להותיר את זהותנו הישנה מאחורינו.
מה שלמדנו במאה הקודמת הוא שמחירו של עושר שמושג בכוח, בשליטה ובניצול הוא גבוה מדי: הוא עולה בעושר האמיתי עצמו. המחיר של עושר דק הוא עושר עבה. עושר עבה – כל הדברים שיקרים לנו ושאנחנו מעריכים בחיים – אפשר רק להרוויח, לעולם אי-אפשר לקחת. יש לטפח אותו בינינו, להזין אותו ביחד, ואי-אפשר לקנות אותו, להשתלט עליו, ובוודאי שלא לסחור בו, לקנות ולמכור אותו.
לכן, האתגר של המאה ה-21 הוא פשוט באותה המידה שהוא קשה. האתגר הוא לעבור מפרדיגמת הניצול, מלקחת עושר דק באורח נצלני – היד הנעלמה של ההיסטוריה עד כה – לפרדיגמה קונסטרוקטיבית של יצירת עושר עבה מתוך הסכמה, באורח דמוקרטי, חברתי, קולקטיבי. מדובר בשינוי ממשי מאוד, במעבר גדול כמו חציית ים – דחייה עדינה של העבר, ואימוץ עז של העתיד. האתגר שלנו כעת הוא לבנות עולם עשיר בעושר עבה, עושר שחשוב באמת – עולם שבו הרעיון בדבר עושר דק, עושר שהושג בכפייה, בשליטה, בכוח ובאלימות, הוא זיכרון מתרחק והולך, זיכרון של עידן אפל ומתעמעם.
עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם שלספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי.
תמונה ראשית: מתוך "שולחן" (המאה ה-17), יאן דווידסון דה הם. מוזיאון פראדו, מדריד. תצלום: ויקיפדיה
תגובות פייסבוק
7 תגובות על של מי כל העושר הזה
אני בד''כ אוהב את חייק אבל המאמר הזה דל. כל ההיסטוריה האנושית בסיכום של פסקה, כל מה שקורה וקרה מסוכם ברעיון אחד קטן על שני סוגי הון שונים - לא השתכנעתי. זה מאוד פשטני וקשה לדעת מה לעשות עם זה.
מאמר (או דעה) נוסף(ת) של עומייר באותו נושא. בניגוד לקודם שיש איזושהי הסתמכות על נתונים או משהו מוחשי, פה אין כלום. יותר גרוע, יש כאן שימוש במושגים סובייקטיביים באופן "אובייקטיבי". אושר, למשל, לפי חייק אינו קיים בתרבות האמריקאית. אני חושש שיחלקו עליו שם לא מעט. לעומת אירופה, ש"התובנות" שלה על ניצול הובילו אותה לעושר עבה, וכעת גלי התבדלות ולאומנות שוטפים אותה. והפתיעה אותי התמימות בנוגע לחוסר היכולת של שלילת התשוקה, ערך עצמי או אפילו שימוש בעבדות ע"מ לרתום אינטליגנציה של אדם אחר. ההיסטוריה רוויה מדענים שנוצלו והועבדו כנגד רצונם או מצפונם תחת משטר זה או אחר (או במקרה של תומס אדיסון, מעביד נצלן). האם צריך להיות הוגה דעות או אינטלקטואל חריג כדי לדעת שקיים ניצול בעולם, אגב גם בכלכלה סוציאליסטית (בה מי שמרוויח יותר משלם יותר מיסים על מנת לתמוך באוכלוסייה חלשה)? ומאיפה מגיע המחשבה שאדם שמנצל לא יכול להיות מאושר? כל כך הרבה אנשים נעים בין אגוצנטריות ילדותית לקיום בו הם נהנים להכאיב ולהשפיל ולרדות באנשים אחרים. יותר מכל דבר אחר, מתבלטים בדעה זו נאיביות והשקפה שטחית על טבע האדם באופן קיצוני וחולמני.
מאמר טוב וחשוב, למדתי והשכלתי, אחד המאמרים המעניינים ביותר שקראתי מזה חודשים. תודה!
הנחת היסוד של המאמר שגויה, ומכאן ואילך הכל שגוי.
בהחלט אפשר "לקחת" אמון והערכה. אמנם, לא באותם אמצעים שבהם ניתן לקחת "הון דק" (איזה מונח מוזר). אבל, זה לא אומר שהדבר לא אפשרי. אפשר לרמות, לשטוף מוח, להגביל אינפורמציה (צנזורה) ולהפעיל עוד מגוון של שיטות וטכניקות, כמו המאמר שמשום מה אני טורח להגיב עליו...
דווקא אירופה מציגה דוגמאות מאלפות לרודנים ש"לקחו" את "ההון העבה" באמצעות מגוון שיטות דמגוגיה ומניפולצית המונים. מיליונים שמו את מבטחם ברודנים רצחניים והלכו אחריהם עד הסוף המר באמונה שלמה ואדוקה.
ועוד פעם הקשקוש המרקסיסטי האינפנטילי על "ניצול"? האם הצמיחה הכלכלית הפנטסטית של המדינות הקפיטליסטיות לעומת הסטגנציה של המדינות הסוציאליסטיות עדיין לא הצליחו לשכנע את אחרוני הפאנאטים שכלכלה אינה משחק סכום אפס? די, עייפנו מהטפשות הזו.
אולי העיקר בתגובה שלך הוא ה"משום מה"... הסיבות לתחושה שאתה חייב להגיב למאמר. אבל לא ראית את אנגליה, בלגיה, גרמניה, דנמרק, ספרד, פורטוגל, צרפת... (סדר אלף ביתי ורשימה חלקית)? לא חשבת כמה מעט היה בהן אילו לא עשו שימוש בעבדות וברצח עם כדי לבזוז את שאר העולם? ואימפריות הנפט הערביות של ימינו, גם הן נקיות מניצול וכולן סיפור הצלחה של שוק חופשי? נו באמת
הצמיחה הכלכלית של המדינות הקפיטליסטיות לא קשורה בשום פנים ל"ניצול" הקולוניאליסטי. היא החלה בעיקר אחרי מלחה"ע השניה, לאחר שרוב המעצמות הקולוניאליסטיות איבדו את רוב נחלותיהן. ובכלל, ארה"ב מעולם לא הייתה מעצמה קולוניאליסטית. אכן, היתה בארה"ב עבדות, אבל כיום די ברור שהיא לא הייתה רנטבילית. ארה"ב החלה לצמוח כמעט עד לאוטרקיה דוקא לאחר ביטולה.
חוץ מזה, לא ברור שהמעצמות הקולוניאליסטיות רק "ניצלו" את מושבותיהן. יש בהחלט כאלה שעשו זאת (הולנד, למשל), אבל הן באמת לא צמחו ולא הפיקו תועלת גדולה מה"ניצול". אבל אנגליה, למשל, תרמה תרומה אדירה להתפתחות הקולוניות שלה, ובמאזן הכולל לא ברור כלל מי "ניצל" את מי. זה נושא ארוך מדי לטוקבק, ואני מקוה שמישהו ירים את הכפפה ויחקור את הנושא לעומקו.
אגב, הוא הדין ביחס למדינות ערב. יש בהן שחיתות, ניצול ועושק, ולכן הן נשארות מדינות נחשלות למרות הררי הפטרודולרים שלהן. (שאף הם די מיתוס, ב-40 השנים האחרונות זכתה סעודיה לכל הפחות פעמים למחילת חובות, בעוד ישראל הקטנה אף פעם לא פיגרה בהחזרי החובות שלה).
"לא יכולתי לקחת מכם את האמון שלכם, את תחושת השייכות והכבוד שלכם..." לא נכון ! באמצעות דת או נאמנות לשליט הנערץ - אפשר לגזול...
הבשורה שאין לה תחליף
אבי גרפינקלעיון ברומן האחרון של עמוס עוז מגלה שהוא קרא לנו לא להיות...
X 12 דקות
רישיון לחרדה
APS Observerמחקרים חדשים מראים שבעלות על כלי ירייה מגבירה את החרדה והמצוקה הנפשית...
X 6 דקות
שככה יהיה לך טוב
ט. ריאן ביירלילעזור לאחרים גורם לנו להרגיש טוב עם עצמנו, אבל גם הסיבות חשובות,...
X 7 דקות