שמאלית קטלנית

מאז 1907, העיר פורטלנד שבמדינת באורגון מארחת מדי שנה את ה"רוז פסטיבל". מאז 2007 נערך בפסטיבל מצעד שעובר לאורך שדרה 82. מאז 2013 משתתפת בו המפלגה הרפובליקנית של מחוז מולטנומה, שבו נמצאת פורטלנד. באפריל 2017 הכול השתנה.

בימים שלפני המצעד, קבוצה בשם "ברית הפעולה הישירה" (Direct Action Alliance) הודיעה כי "פשיסטים מתכננים לצעוד ברחובות" והזהירה, "נאצים לא יצעדו בפורטלנד ללא התנגדות". הברית אמרה שהיא אינה מתנגדת למפלגה הרפובליקנית של מולטנומה עצמה, אלא ל"פשיסטים" שמתכננים להסתנן לשורותיה. אבל היא גינתה גם את כל הצועדים עם "דגלי טראמפ" ועם "כובעי MAGA אדומים" [MAGA הם ראשי תיבות ל-Make America Great Again, סיסמת הבחירות של טארמפ] שעלולים "לנרמל את התמיכה באיש הכתום, שהתרברב על הטרדה מינית של נשים ומחרחר מלחמה באמצעים של שנאה, גזענות ודעות קדומות". קבוצה נוספת בשם "הסטודנטים המועצמים של אורגון" (Oregon Students Empowered) פתחה עמוד פייסבוק הקורא "לבלום את הפשיזם! בלי נאצים בפורטלנד!"

כובעי Make America Great Again, וושינגטון. תצלום: ג'ף סירילו

השאלה הקשה מבחינת הפרוגרסיבים היא זאת: אם אתם חושבים שנשיא ארצות הברית מוביל תנועה גזענית ופשיסטית, כמה רחוק תהיו מוכנים ללכת כדי לעצור זאת?

אחר כך קיבלו מארגני המצעד מייל משולח אלמוני המזהיר שאם "תומכי טראמפ" וגורמים אחרים המעודדים שימוש ב"רטוריקה של שנאה" יצעדו עם כולם, "אנחנו נדאג לכך שיותר ממאתיים איש יסתערו על המצעד... ויגררו וידחפו את האנשים האלה משם". כשמשטרת פורטלנד אמרה שאין ברשותה המשאבים לאבטח את המצעד כהלכה, המארגנים ביטלו אותו. הייתה זאת סנונית ראשונה.

מבחינת הפרוגרסיבים, דונלד טראמפ אינו נשיא רפובליקני ככל הנשיאים הרפובליקנים. לפי משאל שערך בספטמבר מרכז המחקר של אוניברסיטת סאפוק הבוסטונאית, שבעים ושישה אחוז מהדמוקרטים חושבים שהוא גזען. לפי סקר של YouGov ממרץ, שבעים ואחד אחוז מהדמוקרטים מסכימים שלקמפיין הבחירות שלו הייתה "נימה פשיסטית". מהממצאים האלה עולה שאלה שעלולה לייסר את הפרוגרסיבים במשך שנים רבות: אם אתם חושבים שנשיא ארצות הברית מוביל תנועה גזענית ופשיסטית המאיימת על זכויותיהם של מיעוטים חלשים, ואולי אף על חייהם, כמה רחוק תהיו מוכנים ללכת כדי לעצור זאת?

בחוגים הפוליטיים הרשמיים, התשובה לשאלה הזאת תלויה ביכולתם של חברי הקונגרס לחסום את האג'נדה של טראמפ, ביכולתם של הדמוקרטים להחזיר לעצמם את הרוב בבית הנבחרים, וביכולתם לחתור להדחת הנשיא. אבל מחוץ לחוגים האלה ישנם "אנשי שמאל מיליטנטיים שמציעים תשובה שונה מאוד לשאלה הזאת. ביום ההשבעה, אקטיביסט במסכה היכה את ריצ'רד ספנסר (Spencer), מהדמויות הבולטות בתנועת העליונות הלבנה. בפברואר, מפגינים שיבשו באלימות את תוכניתה של אוניברסיטת ברקלי לארח נאום של מילו יאנופולוס (Yiannopoulos), עורך לשעבר באתר החדשות ברייטברט, המזוהה עם הימין. במרץ, מפגינים דחפו את צ'רלס מארי (Murray), איש מדע מדינה שמרן ושנוי במחלוקת, בזמן שהרצה במידלברי קולג' בוורמונט.

למרות פערי הזמן והמרחק בין התקריות האלה, יש להן מכנה משותף חשוב. נדמה שהפעילים האחראים להן, כמו הארגונים שהתנגדו להשתתפותה של המפלגה הרפובליקנית של מחוז מולטנומה במצעד ב"רוז פסטיבל" בפורטלנד, קשורים לתנועה בשם "אנטיפָה", קיצור ל"אנטי-פשיסטי", או "פעולה אנטי-פשיסטית". בגלל הסודיות האופפת את פעולותיה של התנועה קשה לנטר את כל פעולותיה, אבל דבר אחד ברור: כוחה של אנטיפה גובר והולך. האופן שבו שאר פעילי השמאל יגיבו לפעילויות התנועה, יהיה אחד הגורמים שיעצבו את אופיו המוסרי של עידן טראמפ.

אחרי עליית גלוחי הראש בבריטניה וכשהניאו-נאציזם החל לצבור תנופה גם בגרמניה, קמו אנשי שמאל צעירים, בהם אנרכיסטים, והחזירו את המאבק האנטי-פשיסטי לרחוב

אנטיפה נולדה בשנות העשרים והשלושים, כשמיליטנטים שמאלנים נלחמו בפשיסטים ברחובות גרמניה, איטליה וספרד. עם דעיכת הפשיזם אחרי מלחמת העולם השנייה, דעכה גם אנטיפה. אבל בשנות השבעים והשמונים החלו ניאו-נאצים גלוחי ראש לחדור לסצנת הפאנק של בריטניה, ואחרי נפילת חומת ברלין החל הניאו-נאציזם לצבור תנופה גם בגרמניה. בתגובה קם אוסף של אנשי שמאל צעירים, בהם אנרכיסטים ופאנקיסטים, והחזיר את המאבק האנטי-פשיסטי לרחוב.

דגל של תנועת "אנטיפה" בהפגנה בלייפציג, גרמניה, מרץ 2017. תצלום: strassenstriche.net

בסוף שנות השמונים, פאנקיסטים שמאלנים בארצות הברית הלכו בעקבותיהם, אף שבתחילה הם הגדירו את הקבוצות שלהם כקבוצות של "פעולה אנטי-גזענית" (Anti-Racist Action), במחשבה שהאמריקנים יזדהו עם מאבק בגזענות יותר משהם יזדהו עם מאבק בפשיזם. לפי מארק ברֶיי (Bray), מחבר הספר Antifa: The Anti-Fascist Handbook (2017), האקטיביסטים האלה הסתובבו בשנות התשעים עם להקות אלטרנטיביות פופולריות כדי להבטיח שהניאו-נאצים לא יגייסו את המעריצים שלהם לשורותיהם. ב-2002 הם הפריעו לנאום של ראש "כנסיית היוצר" העולמית, קבוצת עליונות לבנה מפנסילבניה. עשרים וחמישה איש נעצרו בקטטה שפרצה.

בעשור הראשון של שנות האלפיים, כשהאינטרנט הרחיב את הדיאלוג הטרנס-אטלנטי, אימצו לעצמם פעילים אמריקנים את השם "אנטיפה". אבל אפילו בשמאל המיליטנטי לא זכתה התנועה לאור הזרקורים. בזמן כהונותיהם של קלינטון, בוש ואובמה חשבו רוב פעילי השמאל שהקפיטליזם הגלובלי הבלתי מפוקח הוא איום גדול יותר מאשר פשיזם.

בגלל טראמפ השתנתה הגישה הזאת. אחת התוצאות הייתה צמיחה אדירה של אנטיפה. לפי סניף אנטיפה בעיר ניו יורק, מספר עוקבי הטוויטר של התנועה עלה כמעט פי ארבעה במהלך שלושת השבועות הראשונים של ינואר (עד הקיץ הגיע מספר העוקבים ליותר מ-15,000). עלייתו של טראמפ אף הביאה עמה גל חדש של אהדה לאנטיפה מכיוון הזרם המרכזי של השמאל. "פתאום", ציין כתב העת It’s Going Down, המזוהה עם אנטיפה, "אנרכיסטים ואנטיפשיסטים, שהוקעו והודרו על-ידי מרבית זרמי השמאל, פוגשים ליברלים ושמאלנים שאומרים להם, 'צדקתם לאורך כל הדרך'". מאמר שהתפרסם בכתב העת The Nation טען: "לומר שהטרמפיזם הוא פשיסטי" פירושו להבין ש"אי אפשר להילחם בו או לבלום אותו באמצעות קול ההיגיון, כפי שהליברלים מנסים לעשות". השמאל הרדיקלי, נכתב במאמר, מציע "תגובות מעשיות ורציניות בעת הפוליטית הזאת".

לפעמים התגובות האלה מביאות לשפיכות דמים. מכיוון שבשורות אנטיפה יש רוב אנרכיסטי גדול, פעיליה אינם נותנים אמון רב במדינה, ואף רואים בה שותפה לפשיזם ולגזענות. הם מעדיפים פעולה ישירה: הם מפעילים לחץ על אולמות ואתרים כדי שלא ייתנו לתומכי עליונות לבנה להיפגש שם. הם לוחצים על מעסיקים לפטר את תומכי העליונות הלבנה ועל בעלי בתים לגרש אותם. וכשקבוצות שהם הגדירו כגזעניות או פשיסטיות מנסות להתכנס, חברי אנטיפה מנסים לשבש את הכינוסים האלה, ואינם בוחלים בשימוש בכוח.

מפגין "אנטיפה" מכה שוטר, אירופה 2017. תצלום: cantfightthetendies

הטקטיקות האלה הביאו להם תמיכה רבה מהזרם המרכזי בשמאל. ביום ההשבעה של טראמפ צולם פעיל של אנטיפה במסכה בעודו תוקף את ספנסר. ב-The Nation כתבו שהאגרוף שלו היה מעשה של "יופי קינטי". המגזין Slate פרסם כתבה אוהדת על אודות בלדה הומוריסטית לפסנתר המהללת את התקיפה. טוויטר הוצף בגרסאות ויראליות של הסרטון על רקע שירים שונים, ובתגובה צייץ ג'ון פברו (Favreau), לשעבר כותב הנאומים של אובמה, "לא אכפת לי כמה שירים תחליפו, בכל פעם שאני רואה את ריצ'רד ספנסר חוטף אגרוף אני צוחק".

האלימות של אנטיפה אינה מופנית אך ורק כלפי גזענים מושבעים כמו ספנסר: ביוני 2016, מפגינים – שלפחות חלקם מזוהים עם אנטיפה – הכו אנשים שיצאו מעצרת של טראמפ בסן חוזה וזרקו עליהם ביצים. כתבה שהתפרסמה ב-It’s Going own היללה את "ההכאה הראויה".

האנטיפשיסטים טוענים שאלה פעולות של התגוננות. לדבריהם, הסתה נגד מיעוטים חלשים מובילה לאלימות נגד מיעוטים חלשים. אבל תומכי טראמפ ואנשי לאומנות לבנה חושבים שמעשי האלימות של אנטיפה הם מתקפה על חופש ההתכנסות, ולכן הם מנסים להשיב לעצמם את הזכות הזאת. התוצאה היא לוחמת רחוב פוליטית מתמשכת בעוצמה שכמוה לא ידעה ארה"ב מאז שנות השישים. לדוגמה, שבועות ספורים לאחר ההתקפה בסן חוזה הודיע אחד ממנהיגי העליונות הלבנה שהוא יארגן בסקרמנטו מצעד מחאה על ההתקפות בעצרות התמיכה בטראמפ. סניף סקרמנטו של אנטיפה קרא לארגן הפגנת-נגד. התוצאה? לפחות עשרה מקרי דקירה.

רצף דומה של אירועים התרחש באוניברסיטת ברקלי. בפברואר, פעילי אנטיפה במסיכות שברו חלונות ראווה וזרקו על שוטרים בקבוקי תבערה ואבנים במהלך עצרת נגד נאום מתוכנן של יאנופולוס. לאחר שהאוניברסיטה ביטלה את הנאום מפאת "חשש לביטחון הציבור", הכריזו תומכי לאומנות לבנה שהם יערכו "צעדה על ברקלי" למען התמיכה ב"חופש הדיבור". בצעדה הזאת, גבר בן ארבעים ואחת בשם קייל צ'פמן (Chapman), שחבש קסדת בייסבול, משקפי סקי, מגיני שוקיים ומסכה, חבט בראשו של פעיל אנטיפה במוט עץ. כעת היה לתומכי טראמפ סרטון ויראלי משלהם. אתר מימון המונים של הימין הקיצוני גייס במהרה יותר משמונים אלף דולר למימון ההגנה המשפטית של צ'פמן (בינואר, אותו אתר הציע פרס כספי גבוה למי שיחשוף את זהותו של האנטיפשיסט שהיכה את ספנסר). כך מתהווה לנגד עינינו תרבות לוחמנית בעלת אופי פוליטי, וגורמים משני הצדדים מלבים את האש. כפי שאמר ג'יימס אנדרסון, עורך It’s Going Down, למגזין Vice, "זה כיף, השיט הזה".

המקרה של פורטלנד מבהיר לנו, אולי יותר מכל מקרה אחר, לאן הסיפור הזה עלול להוביל. אזור הפסיפיק נורת' ווסט, כלומר הקצה הצפון-מערבי של ארה"ב, הוא מוקד משיכה ותיק לאנשי עליונות לבנה, שרואים בו מקלט מפני הרב-גזעיוּת של המזרח והדרום. ב-1857 אסרה אורגון (שהייתה אז טריטוריה פדרלית) על אפרו-אמריקנים לגור שם. בשנות העשרים של המאה העשרים היא כבר התהדרה בשיעור אנשי "קו קלוקס קלאן" הגבוה בארה"ב.

מפגיני "אנטיפה" מול מפגיני Alt-Right בפורטלנד, אורגון, קיץ 2017. תצלום: מוץ' קסידי

ב-1988 הרגו ניאו-נאצים מהגר אתיופי בפורטלנד, באמצעות חבטות במחבט בייסבול. אלכס ריד רוס (Ross), מרצה באוניברסיטת פורטלנד סטייט ומחבר הספר Against the Fascist Creep (משנת 2017), כותב שזמן קצר אחרי אותה תקרית, הקימו גלוחי-ראש אנטי-נאצים סניף של "גלוחי-ראש נגד דעות קדומות גזעיות" (Skinheads Against Racial Prejudice). עד מהרה הוקמה בעיר קבוצה של "פעולה אנטי-גזענית".

היום, בעידן טראמפ, הפכה פורטלנד למעוז של לוחמנות אנטי-פשיסטית. לאחר שטראמפ נבחר לנשיאות, מפגינים במסכות ניפצו חלונות ראווה במהלך הפגנות מחאה שנמשכו מספר ימים. בתחילת אפריל, פעילי אנטיפה השליכו פצצות עשן לעבר "עצרת למען טראמפ וחירות" בוונקובר שבוושינגטון, פרבר של פורטלנד. עיתון מקומי אמר שהמהומה שפרצה הזכירה ריקוד פוגו.

כשפעילי אנטיפה גרמו לביטול המצעד ב"רוז פסטיבל", תומכי טראמפ הגיבו ב"צעדה למען חופש הדיבור". בין המשתתפים היה ג'רמי כריסטיאן (Christian) החסון, אסיר לשעבר שהתעטף בדגל ארה"ב, פלט קללות גזעניות והצדיע במועל יד. שבועות אחדים לאחר מכן, בעשרים וחמישה במאי, צולם גבר, ככל הנראה כריסטיאן, שקרא לפעילי אנטיפה "אפסים בני זונות".

למחרת עלה כריסטיאן לקרון רכבת קלה והתחיל לצעוק ש-colored people (כינוי גנאי ללא לבנים) הורסים את העיר. הוא התביית על שתי נערות, אחת אפרו-אמריקנית והאחרת עם חיג'אב, ואמר להן "לחזור לערב הסעודית" או "להתאבד". הנערות נסוגו לקצה הקרון, ושלושה גברים התייצבו בין כריסטיאן לבין מטרותיו. אחד מהם אמר לו "אני מבקש שתרד מהרכבת". כריסטיאן דקר את כל השלושה. אחד מהם דימם למוות ברכבת. מותו של אחר נקבע בבית החולים. רק השלישי שרד.

מעגל האימים המשיך. תשעה ימים לאחר התקרית הזאת, בארבעה ביוני, ערכו תומכי טראמפ עצרת נוספת בפורטלנד, והפעם עמד במרכזה צ'פמן, שצבר תהילה בזכות המתקפה שלו על אנטיפשיסט בברקלי. פעילי אנטיפה זרקו לבנים עד שהמשטרה פיזרה אותם באמצעות רימוני הלם וגז מדמיע.

לפי מקס ובר, מדינה אינה יכולה לתפקד כהלכה ללא מונופול על האלימות הלגיטימית, אבל זה בדיוק מה שהולך ונשחק בפורטלנד. כחברים בתנועה אנרכיסטית בעיקרה, האנטי פשיסטים אינם רוצים שהממשל ימנע כינוסים של אנשי העליונות הלבנה. הם רוצים לעשות זאת בעצמם ולייתר את הממשלה. ובסיוע פעילי שמאל אחרים הם כבר נחלו הצלחה לא מעטה בשיבוש הפעילות הממשלתית. מפגינים מטעמם הפריעו לפגישות רבות כל כך של מועצת העיר פורטלנד, שבפברואר נפגשה המועצה באולם נעול. בפברואר ובמרץ, פעילים שמחו נגד אלימות משטרתית ונגד השקעותיה של העיר בפרויקט Dakota Access Pipeline, הציקו לראש העיר טד וילר (Wheeler) בביתו בעקשנות רבה כל כך שהוא נאלץ להתבצר בבית מלון. המייל הגורלי שנשלח למארגני המצעד ב"רוז פסטיבל" הזהיר: "המשטרה אינה יכולה למנוע מאיתנו לסגור כבישים".

בניית צינור הנפט בצפון דקוטה, המעוררת התנגדות של צאצאי ילידים וגם של אנטיפה. תצלום: טוני וובסטר.

כל ההתרחשויות האלה מגבירות את חששם של תומכי טראמפ, החושדים שהמוסדות הליברליים מסרבים להגן על חופש הדיבור שלהם. ג'ואי גיבסון (Gibson), מתומכי טראמפ, שארגן את העצרת בפורטלנד בארבעה ביוני, אמר לי ש"הדבר שהכי מרגיז אותי הוא שראשי עיר אומרים למשטרה לא להתערב... הם לא רוצים ששמרנים יתאספו וינאמו". כדי לאבטח את העצרת הביא גיבסון מיליציית ימין קיצוני בשם Oath Keepers. בסוף יוני הודיע ג'יימס ביוקאל (Buchal), ראש המפלגה הרפובליקנית של מחוז מולטנומה, שגם המפלגה תשתמש בחברי המיליציה הזאת כמאבטחים, כי "המתנדבים אינם מרגישים בטוחים ברחובות פורטלנד".

חברי אנטיפה, לשיטתם, חותרים לדבר ההפוך מסמכותנות. רבים מהם מתנגדים למוסד המדינה הריכוזית. אבל בשם ההגנה על החלשים, האנטיפשיסטים נותנים לעצמם את הסמכות להחליט לאילו אמריקנים מותר להתאסף ולאילו אסור. הסמכות הזאת אינה נשענת על יסודות דמוקרטיים. בניגוד לפוליטיקאים שהם מתעבים, את חברי וחברות אנטיפה אי אפשר להדיח בקלפי. רובם אפילו אינם חושפים את שמם.

יש מתאם הפוך בין הלגיטימיות של אנטיפה בעיני הציבור לבין הלגיטימיות של הממשל בעיני הציבור. זאת הסיבה שבעידן טראמפ התנועה הזאת צומחת בקצב חסר תקדים. אז כעת, בשעה שהנשיא לועג לנורמות הליברל-דמוקרטיות וחותר תחתן, הפרוגרסיבים צריכים לקבל החלטה: הם יכולים להתחייב מחדש לכללי המשחק ההוגן ולנסות להגביל את השפעתו ההרסנית של הנשיא, אף שלעתים קרובות הם ייכשלו בכך. או שהם יכולים, מתוך תיעוב או פחד או זעם צדקני, לנסות למנוע מהגזענים ומתומכי טראמפ את זכויותיהם הפוליטיות. ממידלברי ועד פורטלנד וברקלי, הגישה השנייה הזאת צוברת פופולריות, בעיקר בקרב צעירים.

תיעוב, פחד וזעם הם תחושות שאפשר להבין. אבל דבר אחד ברור: גם אם האנשים שמונעים מהרפובליקנים להתאסף ברחובות פורטלנד רואים בעצמם מתנגדיה של הסמכותנות ההולכת וגוברת בימין האמריקני, הרי שבפועל, וכנגד כל הציפיות, הם הפכו לבעלי בריתה.

פיטר בַּיינַרְט (Beinart) כותב באטלנטיק ומלמד עיתונאות ומדע המדינה ב"סיטי יוניברסיטי" בניו יורק.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2017 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.

The original article appeared here

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מכה בכפפת אגרוף. תצלום: ג'פרי קולידג', אימג'בנק/ גטי ישראל