שמונה חוכמות ולב גדול

הם חכמים, זוכרים, בעלי אישיות, חקרנים, משחקים, פותרים חידות ומשתמשים בכלים, הם בעלי תודעה ומודעות, הם רחוקים מאיתנו חצי מיליארד שנים - והם מרגשים מאוד
X זמן קריאה משוער: 23 דקות

ביום חמים, שאינו אופייני לאמצע חודש מרס, נסעתי מניו המפשייר אל המקלט הימי הלח והאפלולי של ה״ניו אינגלנד אקווריום״, בתקווה לגעת במציאות חלופית. באתי לפגוש את אתנה, התמנונה הפסיפית הענקית המתגוררת שם, תמנונה בת שנתיים וחצי, השוקלת כעשרים קילו ואורכה כמטר ושבעים.

עבורי, זו הייתה הזדמנות חשובה במיוחד. תמיד אהבתי תמנונים. שום חייזר בסיפורי מדע בדיוני אינו מוזר כל כך. זוהי יצורה שגם אם תצמח למשקל של חמישים קילו ולאורך של שניים וחצי מטרים, עדיין תוכל להשתחל מבעד לפתח בגודל של תפוז; חיה ששמונה זרועותיה מכוסות כפתורי יניקה המסוגלים למשש וגם לטעום; רכיכה בעלת מקור כשל תוכי, ארס כשל נחש ולשון המכוסה שיניים ;יצור המסוגל לשנות צורה וצבע ולהתיז דיו. אבל מה שהכי מסקרן בתמנונים, על פי מחקרים עדכניים, הוא העובדה שהם אינטליגנטיים להפליא.

פעמים רבות עמדתי מהופנטת , תוהה בעודי מביטה אל תוך האישונים האופקיים בעיניה הגדולות והבולטות: האם גם היא מביטה בי, ואם כן, על מה היא חושבת?

פעמים רבות עמדתי מהופנטת ליד אקווריום ענק, תוהה בעודי מביטה אל תוך האישונים האופקיים בעיניה הגדולות והבולטות של תמנונה, האם גם היא מביטה בי, ואם כן, על מה היא חושבת?

לפני זמן לא רב, שאלה כזו הייתה נחשבת טיפשית, אם לא מטורפת. איך יכולה תמנונה לדעת משהו, ומה פתאום שתהיה לה דעה? אחרי הכול, תמנונים הם ״בסך הכול״ חסרי חוליות – הם אינם חרקים, שחלקם, למשל שפיריות וחיפושיות זבל, מפגינים התנהגות שנראית לנו חכמה. תמנונים מקוטלגים כחסרי חוליות, חלק ממשפחת הרכיכות, ולרבות מן הרכיכות, כמו למשל לצדפות, אין מוח.

זרוע, תמנון, כפתורי יניקה

יש לו זיכרון ודעה והעדפות. תצלום: אדם מואיז

אבותיהם של התמנונים התפצלו מן השושלת שהובילה אלינו בערך לפני 500 או 700 מיליון שנים – פיתחו אינטליגנציה, רגשות ואישיות אינדיבידואלית. הממצאים שלהם משנים את ההבנה שלנו את עצם המוּדעות

רק לאחרונה הואילו מדענים להעניק לשימפנזים – הקרובים כל כך לבני אדם עד שאנו יכולים לקבל מהם עירוי דם – את הכבוד ולהכיר בהם כבעלי תודעה. אולם כעת, חוקרי תמנונים הולכים ומשתכנעים כי בעלי חיים מוזרים וחסרי עצמות אלה – יצורים שאבותיהם התפצלו מן השושלת שהובילה אלינו בערך לפני 500 או 700 מיליון שנים – פיתחו אינטליגנציה, רגשות ואישיות אינדיבידואלית. הממצאים שלהם משנים את ההבנה שלנו את עצם המוּדעות.

תמיד השתוקקתי לפגוש תמנונה. כעת הייתה לי הזדמנות: מטפל האקווריום הבכיר סקוט דאוד (Dowd) ארגן את מפגש ההיכרות. בחדר אחורי, הוא יפתח את המכסה של מיכל המים שבו חיה אתנה. אם היא תסכים, אוכל לגעת בה. המכסה הכבד המכסה את המכל שלה מפריד בין שני העולמות. העולם האחד, שלי ושלכם, מציאות של אוויר ואדמה, שבה אנחנו מתנהלים בחיים שעוּנים על השלד שלנו, ומוגבלים על ידי איברינו המחוברים במפרקים ועל ידי הכבידה. העולם האחר הוא עולמה, מציאות של יצור כמעט צמיגי הנושם מים ונע בתוכם בקלילות. אנחנו חושבים על העולם שלנו כעל העולם ״האמיתי״, אבל עולמה של אתנה אמיתי עוד יותר: אחרי הכול, יותר מ-95 אחוזים מבעלי החיים הם חסרי חוליות, כמו אתנה.

ברגע שהמכסה הורם, ניסינו לגעת זו בזו. היא כבר זינקה מן הפינה המרוחקת של המאורה שלה, שם הסתתרה, אל קצה המכל, כדי לבדוק מי בא לבקר אותה. שמונה הזרועות שלה נשלחו מעלה, מתפתלות וחלקלקות, כדי לפגוש את זרועותיי שלי. טבלתי את שתי זרועותיי עד למרפק במים בטמפרטורה של 14 מעלות. ראשה של אתנה, שגודלו כגודל מלון, התנודד אל עבר פני המים. עינה השמאלית (לתמנונים יש עין דומיננטית, כמו שלבני אדם יש יד דומיננטית) נעה בארובתה כדי להביט בעיניי. ״היא מביטה בך״, אמר דאוד.

בעודנו נועצות זו בזו מבטים, אֶתנה הקיפה את זרועותיי בזרועותיה ונאחזה בי, באמצעות עשרות ולאחר מכן מאות כפתורי יניקה רגישים ומיומנים

בעודנו נועצות זו בזו מבטים, אתנה הקיפה את זרועותיי בזרועותיה ונאחזה בי, באמצעות עשרות ולאחר מכן מאות כפתורי יניקה רגישים ומיומנים. בכל אחת מזרועותיה יש למעלה ממאתיים כפתורים כאלה. חוקר הטבע הנודע ויליאם ביבי חשב שמגע התמנון הוא דוחה. ״תמיד התקשיתי להביא את ידי לבצע את הנדרש ולאחוז בזרוע תמנון״, הוא הודה. אבל בעיניי, כפתורי היניקה של אתנה היו כמו נשיקה מחייזר – חוקרנית ומלטפת בו זמנית. אף שתמנון מסוגל לטעום על פני כל עורו, חוש הטעם והמישוש בכפתורי היניקה מפותח להדהים. אתנה טעמה אותי ומיששה אותי גם יחד, למדה להכיר את עורי ובוודאי גם את הדם והעצמות שתחתיו, באופן שלעולם לא אוכל להעלות בדמיוני.

כשליטפתי את ראשה הרך בקצות אצבעותיי, היא שינתה את צבעה, ועורה המכוסה כתמי ארגמן הפך ללבן וחלק. זה, כך התברר לי, הוא אות לכך שהתמנונה רגועה. תמנון פסיפי ענק עצבני משנה את צבעו לאדום, עורו סומר והוא זוקר את שתי הגבשושיות שמעל עיניו, אשר יש אמודאים הטוענים כי הן נראות כמו קרניים. יש המכנים את הזן הזה ״דג השטן״. בעזרת המקור החד הדומה לזה של תוכי, התמנונים מסוגלים לנשוך, ולרובם יש ארס משתק עצבנים וממיס בשר. הלחץ שמפעילים כפתורי היניקה של תמנון מסוגל לתלוש בשר (מדען אחד חישב כי כדי להינתק מאחיזתו של כפתור יניקה כזה, של תמנון נפוץ קטן בהרבה, נדרש כוח של רבע טון). אחד המתנדבים שבא במגע עם התמנונים יצא מן האקווריום כשזרועותיו מכוסות כתמי מציצה אדומים.

קורה שתמנונים מסתייגים מאדם מסוים. אחד מקודמיה של אתנה באקווריום, טרומן, מאוד לא חיבב את אחת המתנדבות. הוא השתמש בסיפון, שהוא המשפך שלצד ראשו המאפשר לו להתקדם במהירות בתוך המים, כדי להתיז בכל הזדמנות זרמים עזים של מי מלח אל הבחורה. היא עזבה את המקום כשהחלה ללמוד בקולג׳, אבל כשחזרה לבקר חודשים ספורים לאחר מכן, טרומן, שבכל אותה תקופה לא התיז מים על איש, הביט בה ומיד החל שוב להתיז עליה.

העובדה שאתנה נראתה נינוחה בחברתי ריגשה אותי. אבל מה היא יודעת עליי ואיך היא גיבשה את דעתה? כשאתנה הביטה בעיניי, מה היא חשבה?

אתנה נהגה בי ברכות מדהימה – גם כאשר כפתורי היניקה הקטנים החיצוניים שלה הרפו ממני לטובת כפתורי היניקה הגדולים יותר. היא כאילו משכה אותי אט אט ובהתמדה אל תוך המכל שלה. אילו המכל היה גדול מספיק, הייתי נכנסת לשם ברצון. אבל בשלב זה, שאלתי את דאוד אם כדאי שאנסה להסיר מעליי חלק מכפתורי היניקה. בעזרתו, אתנה ואני נפרדנו זו מזו בעדינות.

העובדה שאתנה נראתה נינוחה בחברתי ריגשה אותי. אבל מה היא יודעת עליי ואיך היא גיבשה את דעתה? כשאתנה הביטה בעיניי, מה היא חשבה?

כשאלקסה ורברטון (Warburton) עסקה במחקר לעבודת הגמר שלה במעבדת מחקר התמנונים החדשה במידלברי קולג׳ שבוורמונט, ״כל יום היה אסון״, לדבריה.

היא עבדה עם שני מינים של תמנונים: California two-spot, תמנון בעל ראש בגודל של קלמנטינה, ותמנון קטן יותר המצוי בעיקר בפלורידה, Octopus joubini. היא חקרה את התנהגות התמנונים במבוך בצורת T. אבל מושאי המחקר שלה חיבלו בניסויה ללא הרף.

הקושי הראשון היה לשמור את התמנונים בחיים. המכל ובו כ-1500 ליטרים של מים חולק לתאים נפרדים עבור כל בעל חיים. אבל אף שהסטודנטים קיבעו את המחיצות היטב, התמנונים מצאו דרכים לחפור תחתן ולאכול זה את זה. או להזדווג, מה שהיה קטלני באותה מידה. תמנונים מתים אחרי שהם מזדווגים ומטילים ביצים, אבל לפני כן הם לוקים בסניליות ומתנהגים כמו חולי דמנציה. ״הם שוחים בלולאות אינסופיות, העיניים שלהם מתערפלות והם לא מביטים לך בעיניים ולא תוקפים טרף״, אומרת ורברטון. תמנון סנילי אחד זחל אל מחוץ לאקווריום, השתחל לתוך סדק בקיר, התייבש ומת.

ורברטון הייתה בטוחה שאחדים מן התמנונים בחרו בכוונה לא לשתף פעולה. כדי לבצע את הניסוי במבוך, תלמיד וטרינריה היה צריך לאסוף את התמנון מתוך האקווריום שלו באמצעות רשת ולהעביר אותו לדלי. חלק מהתמנונים לא אהבו שמוציאים אותם מן המכל. הם נהגו להסתתר או להיצמד לפינה, משם אי אפשר היה לדלות אותם החוצה. הם היו נאחזים בחפצים בזרועותיהם ולא מרפים.

אחרים היו מניחים לחוקרים לתפוס אותם, אבל אז משתמשים ברשת כמו בטרמפולינה. הם היו מזנקים לרצפה – ומנסים להימלט בריצה. כן, בריצה. ״היינו רודפים אחרים מתחת לאקווריום הלוך ושוב, כאילו שאנחנו רודפים אחרי חתול״, אמרה ורברטון. ״זה כל כך מוזר!״

האמת היא שתמנונים בשבי בורחים מכלאם בתדירות מבהילה. במהלך ניסיונות הבריחה שלהם הם התגלו על שטיחים, על מדפי ספריות, בקנקן תה ובתוך אקווריומים של דגים אחרים – שאותם הם זללו על פי רוב.

אף שהתמנונים במעבדה יצרו לא מעט תקלות, ורברטון חיבבה אחדים מהם מאוד. היו בהם כאלה, לדבריה, ״שנהגו להרים את זרועותיהם אל מחוץ למים כדי לברך אותנו, ממש כמו שכלבים נוהגים לקפץ״. אף שבדו״חות המחקר התלמידים מתייחסים לתמנונים על פי מספרם הסידורי, הם העניקו לכל תמנון שם. אחת התמנונות הזעירות הייתה כל כך בעייתית שהם כינו אותה ״הכלבה״. ״נדרשו עשרים דקות כדי לתפוס אותה בכל פעם ולהעביר אותה למבוך״, אומרת ורברטון. ״היא הייתה נאחזת במשהו ולא מרפה. פעם נתקעה בפילטר ולא יכולנו לחלץ אותה. זה היה נורא!״

והייתה גם ונדי. ורברטון השתמשה בוונדי כחלק ממצגת המחקר שלה, באירוע רשמי שהוקלט בווידאו. ונדי התיזה עליה מי מלח עד שהחליפה הנאה של ורברטון הייתה ספוגה כולה. לאחר מכן, כאשר ורברטון ניסתה להראות כיצד תמנונים משתמשים במבוך, ונדי מיהרה אל תחתית האקווריום והתחבאה בחול. ורברטון אומרת שכל המהומה הזו התרחשה משום שהתמנונה הבינה מה עומד לקרות. ״לוונדי פשוט לא התחשק להילכד ברשת״, היא אומרת.

אני יודעת שהם צפו בי. אני יודעת שהם לפעמים עקבו אחריי. אבל הם כל כך שונים מכל מה שאנחנו בדרך כלל חוקרים. איך מוכיחים את קיומה של אינטליגנציה בייצור שונה כל כך?

הנתונים מן המחקר של ורברטון מראים כי התמנונים הקליפורניים למדו במהירות באיזה צד של המבוך נמצא מכל חרס שבתוכו יוכלו להסתתר. אבל ורברטון למדה הרבה יותר ממה שהתגלה במחקר שלה. ״המדע״, היא אומרת, ״מוגבל. אני יודעת שהם צפו בי. אני יודעת שהם לפעמים עקבו אחריי. אבל הם כל כך שונים מכל מה שאנחנו בדרך כלל חוקרים. איך מוכיחים את קיומה של אינטליגנציה בייצור שונה כל כך?״

מדידת התודעה של יצורים אחרים היא בעיה קשה ביותר. אחד המדדים שבהם משתמשים מדענים הוא גודל המוח, משום שלבני אדם יש מוח גדול. אבל גודל אינו תואם תמיד את החוכמה. כפי שידוע היטב בתחום האלקטרוניקה, ניתן למזער את הכול. בעבר נהגו לומר שציפורים הן טיפשות משום שיש להן מוח זעיר – אבל אז הוכח שהן חכמות מספיק כדי להלחין מוזיקה, להמציא צעדי ריקוד, לשאול שאלות ולבצע חישובים.

לתמנונים יש מוח גדול יותר מאשר לכל חסרי החוליות. מוחה של אתנה הוא בגודל של אגוז-מלך, ממש כמו מוחו של התוכי האפריקני האפור הנודע אלכס, שלמד להשתמש, שימוש משמעותי, ביותר ממאה מילים בשפת בני אדם. זהו מוח גדול, יחסית, משהיה למרבית הדינוזאורים.

עוד מדד לאינטליגנציה: אפשר לספור נוירונים. לתמנון החוף יש כ-130 מיליון נוירונים במוחו. לבני אדם יש 100 מיליון. אבל כאן העניינים הופכים למוזרים ביותר. שלוש חמישיות מן הנוירונים של התמנון אינם במוח, אלא בזרועות.

מפגש עם תמנון הוא כמו מפגש עם חייזר אינטליגנטי, יצור שבו כאילו לכל זרוע יש מוח משלה

״כאילו שלכל זרוע יש מוח משלה״, אומר פיטר גודפרי-סמית׳ (Godfrey-Smith) צוללן, מרצה לפילוסופיה במרכז גרטרוד בסיטי-יוניברסיטי בניו יורק ושוחר תמנונים. לדוגמה, חוקרים שקטעו זרוע של תמנון (תמנונים מסוגלים לגדל זרוע חדשה) גילו כי לא רק שהזרוע זוחלת ומתרחקת מהם בכוחות עצמה, אם היא נתקלת במזון, היא גם לוכדת אותו ומנסה להעביר אותו למקום שבו אמור היה להיות הפה, אילו הזרוע הייתה עדיין מחוברת לגוף התמנון.

״מפגש עם תמנון״, כותב גודפרי-סמית׳, ״הוא כמו מפגש עם חייזר אינטליגנטי״. התבונה שלהם כוללת לעתים גם שינוי צבע וצורה. בסרטון שנמצא ברשת נראה תמנון חקיין שמתחזה לדג סול, למספר נחשי ים ולדג זהרון באמצעות שינוי צבע, שינוי מרקם העור ושינוי תנוחת הגוף. בסרטון אחר נראה תמנון מגיח מתוך סבך של אצות. עורו משתלב לגמרי בין האצות שהוא כאילו פורח מתוכן, עד שהוא מתרחק בשחייה.

כדי לשנות צבע, התמנון משתמש בשלוש שכבות של תאים מסוגים שונים מתחת לעור. השכבה העמוקה ביותר משקפת באורח פסיבי את האור בסביבתו. השכבה העליונה עשויה להכיל את הצבעים צהוב, אדום, חום ושחור. השכבה האמצעית כוללת גוונים שונים של כחולים, ירוקים וזהובים נוצצים. אבל איך הוא מחליט איזו חיה לחקות ובאיזה צבע לבחור? למדענים אין מושג, מה עוד שהתמנונים הם כנראה עוורי צבעים.

אולם ראיות חדשות מצביעות על אפשרות עוצרת נשימה. חוקרים ממעבדת הביולוגיה הימית ״וודס הול״ ומאוניברסיטת שיקגו גילו כי עורו של ״דיונון הרוקחים״, בן דוד של התמנון שגם הוא משנה צבע, מכיל רצף גנים שעל פי רוב בא לידי ביטוי רק ברשתית הרגישה לאור בעין. במילים אחרות, בעלי חיים ממחלקת הסילוניות – תמנונים, דיונונים ודיונוני רחף – מסוגלים, אולי, לראות באמצעות עורם.

בלתי אפשרי לדעת איך זה להיות עטלף. ועטלף הוא יונק, כמונו – לא מישהו שטועם באמצעות כפתורי יניקה, רואה בעזרת העור וזרועותיו הכרותות מסוגלות לשוטט להן, כשהן מצוידות במוח משל עצמן

הפילוסוף האמריקני תומאס נייגל כתב פעם מאמר מפורסם שכותרתו ״איך זה להיות עטלף?״ עטלפים יכולים לראות באמצעות צלילים. כמו דולפינים, הם מסוגלים לאתר את טרפם באמצעות הדהוד. נייגל הגיע למסקנה כי בלתי אפשרי לדעת איך זה להיות עטלף. ועטלף הוא יונק, כמונו – לא מישהו שטועם באמצעות כפתורי יניקה, רואה בעזרת העור וזרועותיו הכרותות מסוגלות לשוטט להן, כשהן מצוידות במוח משל עצמן. למרות זאת, ישנם חוקרים הממשיכים לעבוד ללא לאות בניסיון להבין איך זה להיות תמנון.

עטלף

איפה הוא ואיפה תמנון? תצלום: נטשה אונג

ג׳ניפר מאת׳ר (Mather) בילתה את מרבית זמנה בברמודה בציפה כשפניה אל המים, לא רחוק מהחוף. היא נשמה דרך שנורקל וצפתה בתמנונים מצויים, ה-Octopus vulgaris. אף שהם נפוצים מאוד (ניתן לפגוש אותם במקומות רבים מאוד בעולם), בזמן שהיא ערכה את מחקרה, באמצע שנות השמונים, ״איש לא ידע מה הם עושים״.

כדי לגלות זאת, מאת׳ר וסטודנטים אחרים עקבו אחר התמנונים במשמרות, משש וחצי בבוקר ועד שש וחצי בערב. לעתים היא ראתה תמנון צד. יציאה לציד הייתה אורכת חמש דקות או שלוש שעות. התמנונים היו לוכדים טרף, מזריקים לו ארס ונושאים אותו הביתה כדי לאכול. ״הבית״, התברר למאת׳ר, הוא המקום שבו התמנון נוהג לבלות את רוב זמנו. בית, או מאורה שהתמנון עשוי היה לשהות בה רק ימים אחדים לפני שמצא לעצמו מקום אחר, הוא המקום שבו תמנונים, שהם חסרי קונכייה, יכולים להתחבא בו בבטחה: חור בסלע, קונכייה יתומה או שלד של ספינה טבועה. מין אחד, תמנונים אדומים ממזרח האוקיינוס השקט, אוהב במיוחד להסתתר בתוך בקבוקי בירה חומים קצרים ועבים.

התמנון ידע למה הוא זקוק כדי להרגיש בטוח מספיק כדי להירדם, וידע איך להשיג את מה שהוא רצה: הוא חשב, תכנן ואולי אפילו השתמש בכלים

אחד התמנונים שמאת׳ר צפתה בו חזר הביתה והחל לנקות בזרועותיו את החלל הקדמי של המסתור. ואז, פתאום, הוא יצא החוצה, זחל למרחק של מטר, הרים סלע מסוים והניח אותו מול פתח המסתור. שתי דקות לאחר מכן התמנון התקדם ואסף סלע נוסף. לאחר מכן הוא בחר סלע שלישי. הוא הצמיד את כפתורי היניקה שלו לשלושת הסלעים ונשא את כולם הביתה, החליק פנימה, סידר אותם מול הפתח והלך לישון. ברור שהתמנון חשב לעצמו: ״שלושה סלעים זה מספיק. לילה טוב!״

מאת׳ר לא שכחה את התמונה הזו. התמנון ״בוודאי ידע למה הוא זקוק כדי להרגיש בטוח מספיק כדי להירדם״. והתמנון ידע איך להשיג את מה שהוא רצה: הוא חשב, תכנן ואולי אפילו השתמש בכלים. מאת׳ר היא המחברת הראשית של הספר Octopus: The Ocean’s Intelligent Invertebrate הכולל תצפיות על תמנונים המפרקים ערכות לגו ופותחים מכסים מוברגים של צנצנות. שותפה לכתיבה, רולנד אנדרסון (Anderson) מספר כי התמנונים אפילו למדו לפתוח מכסי בטחון של בקבוקוני תרופות – שבני אדם רבים, ובהם בוגרי אוניברסיטאות, מתקשים לפצח.

בניסוי אחר, אנדרסון נתן לתמנונים בקבוקוני תרופות בגוונים ומרקמים שונים, כדי לראות איזה מהם יעניין אותם יותר. במרבית המקרים, התמנונים לקחו בקבוק כדי לבדוק אם הוא אכיל ואז השליכו אותם. אבל לתדהמתו, אנדרסון ראה כי אחת התמנונות עשתה משהו מדהים: היא התיזה סילוני מים מבוקרים ואיטיים מן הסיפון שלה, כדי לשגר את הבקבוקון לקצה האחר של האקווריום שלה, משם הוא חזר אליה על פני הזרם. היא חזרה על כך עשרים פעמים. בפעם השמונה עשרה, אנדרסון כבר צלצל למאת׳ר כדי לבשר לה: ״היא משחקת, כמו בכדור!״

התמנונה הזו לא הייתה היחידה שהשתמשה בבקבוקון כבצעצוע. תמנונה אחרת במחקר גם היא התיזה מים לעבר הבקבוק ושיגרה אותו הלוך ושוב על פני המים במקום להקיף את המכל. התצפיות של אנדרסון דווחו בכתב העת Journal of Comparative Psychology. ״זו הייתה התנהגות משחקית לגמרי״, אמר אנדרסון. ״רק בעלי חיים תבוניים משחקים – בעלי חיים כמו עורבים ושימפנזים, כלבים ובני אדם״.

מטפלים באקווריומים, המטפלים בתמנונים, מרגישים שבעלי חיים אלה לא רק מסוגלים לשחק בצעצועים, אלא שהם זקוקים למשחק כזה

מטפלים באקווריומים, המטפלים בתמנונים, מרגישים שבעלי חיים אלה לא רק מסוגלים לשחק בצעצועים, אלא שהם זקוקים למשחק כזה. באקווריום של ניופורט, בסינסינטי, פתחו המטפלים ״מדריך להעשרת תמנונים״ המכיל רעיונות כיצד לשעשע את בעלי החיים הללו. אחת ההצעות היא להחביא מזון בתוך בובות ״מר ראש תפוד״ ולהניח לתמנונים לפרק אותן. באקווריום של סיאטל, התמנונים הפסיפיים הענקיים משחקים בכדור פלסטיק בגודל כדורגל העשוי שני חלקים המוברגים זה לזה. לפעמים, אחרי שהרכיכות גומרות לאכול את הטרף שלהם החבוי בתוך הכדור, הן מבריגות אותו בחזרה.

באקווריום של ניו אינגלנד, בבוסטון, נדרש מהנדס שחקר את מבנה הגבישים של תחמוצת זירקונים כדי לתכנן משחקי חידה מתוחכמים מספיק עבור מוח כשל אתנה. וילסון מנאשי (Menashi) שהחל להתנדב באקווריום אחת לשבוע, לאחר שיצא לגמלאות מחברת הייעוץ האסטרטגי ״ארתור ד. ליטל״ לפני שש עשרה שנה, בנה ערכה של שלוש קוביות פרספקס, שלכל אחת מהן סוגר אחר. הקובייה הקטנה ביותר ננעלה באמצעות סוגר שצריך היה להחליק על מסילה, כמו בריח באורוות סוסים. המטפל באקווריום, ביל מרפי, מניח בתוך הקובייה השקופה סרטן ומשאיר את המכסה פתוח. לאחר מכן הוא מניח לתמנון להרים את המכסה. לבסוף הוא נועל את המכסה, ובכל פעם התמנון מגלה איך לפתוח אותו.

לאחר מכן הוא נועל את הקובייה הראשונה בתוך השנייה. הסוגר החדש מחליק בניגוד לכיוון השעון וננעל. הקופסה השלישית היא הגדולה ביותר, והיא ננעלת באמצעות שני בריחים שונים: אחד שמחליק למקום וננעל והשני דמוי מנוף, שסוגר את המכסה כמו בצנצנת שימורים ישנה.

כל התמנונים שמרפי פגש למדו במהירות. בדרך כלל הם פצחו את המנעולים אחרי ניסיון או שניים, שהתרחשו בהפרש של שבוע זה מזה. ״ברגע שהם ׳מבינים׳״, הוא אומר, ״הם יכולים לפתוח במהירות רבה״, כלומר בתוך שלוש או ארבע דקות. אם כי קורה שהם משתמשים באסטרטגיה שונה בכל פעם.

ג׳ורג׳, תמנון רגוע, פתח את הקופסאות הללו בשיטתיות. גוונביר, חסרת הסבלנות, מחצה את הקופסה השנייה בכוח כזה שהיא נשברה, ונוצר בה חור ברוחב חמישה סנטימטרים. טרומן, כך אומר מרפי, היה ״אופורטוניסט״. יום אחד מרפי הניח שני סרטנים בקופסה הקטנה ביותר. הסרטנים החלו לריב. טרומן היה נרגש מכדי לטרוח לפתוח את הסוגרים. הוא דחס את גופו, שאורכו מטר שמונים וחמישה, מבעד לחריץ ברוחב חמישה סנטימטרים שגוונביר יצרה, והמבקרים במקום יכלו לראות את התמנון העצום דחוס, כשכפתורי היניקה שלו מושטחים, ברווח הזעיר שבין קובייה בנפח 230 סמ״ק לקובייה בנפח 98 סמ״ק שבתוכה. טרומן נשאר שם בפנים חצי שעה. הוא לא פתח את הקופסה הפנימית – היה לו כנראה צפוף מדי.

שלושה שבועות לאחר פגישתי הראשונה עם אתנה, חזרתי לאקווריום כדי לפגוש את האיש שתכנן את הקוביות. מנאשי, סב רגוע בעל שפם כהה, מתנדב שם בכל יום חמישי. ״יש לו חוש לתמנונים״, אמרו לי דאוד ומרפי. רציתי מאוד לראות כיצד אתנה מתנהגת בחברתו.

מרפי פתח את מכסה המכל שלה ואתנה מיהרה לנוע על פני המים. דלי ובו דגיגים היה מונח בקרבת מקום. האם היא זינקה בהתלהבות משום שזיהתה את המזון? או משום שראתה את החבר שלה? ״היא מכירה אותי״, ענה מנאשי ברכות.

הניסויים שערך אנדרסון בסיאטל בתמנונים הפסיפיים הענקיים מוכיחים שמנאשי צודק. במסגרת המחקר נחשפו שמונה תמנונים לשני בני אדם לא מוכרים, לבושים באותן חולצות אקווריום כחולות בדיוק. אדם אחד האכיל כל העת תמנון מסוים, ואחר נגע בו בצורה לא נעימה במקל. בתוך שבוע, התמנונים מיהרו לנוע לעבר המאכילים ולהתרחק מן האנשים שהציקו להם, ברגע שהבחינו בהם, ולעתים גם התיזו מים לעבר האחרונים.

כשאתנה הבחינה במנאשי, היא שלחה את זרועותיה מעלה בעדינות ואחזה בידיו. היא התהפכה והוא הניח דגיג על חלק מכפתורי היניקה שליד פיה, במרכז הזרועות. הדגיג נעלם. אחרי שאכלה, אתנה צפה במי האקווריום הפוכה, כמו כלבלבה המבקשת שילטפו את בטנה. זרועותיה התפתלו בעצלתיים. אחזתי באחת מהן, כדי למשש את כפתורי היניקה – האם הזרוע יודעת שהיא נאחזת באדם אחר מזה שאוחזת בו הזרוע השנייה? האחיזה שלה הייתה רגועה, רפויה. כשהיא אחזה בי בפעם הקודמת, היא נראתה חקרנית, נלהבת, משחקת. כשאחזה במנאשי הם נראו כמו זוג נשוי ותיק, שמחזיק ידיים בקולנוע.

רכנתי מעל האקווריום כדי להביט שוב אל תוך עיניה, והיא צפה מעלה כדי להביט בי בחזרה. ״יש לה ריסים כמו של אדם״, אמר מנאשי. הוא הניח את ידו בעדינות ליד אחת מעיניה, וגרם לה למצמץ באיטיות.

הביולוגים הבחינו כבר מזמן בדמיון שבין עיני התמנונים ובין עיניים אנושיות. הזואולוג הקנדי מ. ג׳. בריל (Berrill) אמר על העובדה כי האיברים הללו כמעט זהים כי זהו ״המאפיין המטריד ביותר בכל ממלכת החי״: הקרנית בעיניהם של שני היצורים שקופה, אצל שניהם העין מווסתת אור באמצעות האישון וממקדת את העדשות באמצעות טבעת שרירים.

לפני חצי מיליארד שנים, הדבר החכם ביותר על פני כדור הארץ היה בעל נוירונים ספורים בלבד. התבונה התמנונית וזו האנושית התפתחו בנפרד

מדענים חלוקים כיום בשאלה האם אנחנו והתמנונים פיתחנו את העיניים בנפרד, או שמא מקורן באב קדמון משותף. אבל אינטליגנציה היא משהו אחר. ״מה שהקנה להם את התבונה שלהם שונה ממה שהקנה לנו את התבונה שלנו״, אומרת מאת׳ר, ״כי לאבות הקדמונים שלנו לא הייתה תבונה״. לפני חצי מיליארד שנים, הדבר החכם ביותר על פני כדור הארץ היה בעל נוירונים ספורים בלבד. התבונה התמנונית וזו האנושית התפתחו בנפרד.

״תמנונים״, כותב הפילוסוף גודפרי-סמית׳ ״הם ניסוי נפרד באבולוציה של התודעה״. ובעיניו, זה מה שהופך את חקר המחשבה של התמנונים למעניין כל כך מבחינה פילוסופית.

תודעת התמנונים וזו של בני האדם התפתחו כנראה מסיבות שונות. בני אדם – כמו בעלי חוליות אחרים שאנו מכירים בתבונה שלהם (תוכים, פילים ולווייתנים) – הם יצורים חברתיים המאריכים לחיות. מרבית המדענים מסכימים כי אירוע משמעותי שהניע את התפתחות האינטליגנציה שלנו התרחש כשאבותינו החלו חיים בקבוצות. פענוח ופיתוח של מערכות היחסים השונות והרבות שבין בני מיננו ומעקב אחר השינויים במערכות היחסים הללו לאורך עשרות שנים, משך חייו האופייני של אדם, היו בוודאי גורמים מרכזיים בעיצוב צורת החשיבה שלנו.

אבל תמנונים אינם מאריכים חיים וגם אינם יצורים חברתיים. אתנה, לצערי, עשויה לחיות רק עוד חודשים ספורים – משך החיים הרגיל של תמנון פסיפי ענק הוא שלוש שנים בלבד. אם האקווריום היה מכניס למכל שלה תמנון נוסף, אחד מהם היה אוכל את האחר. מלבד לצורך הזדווגות, מרבית התמנונים אינם מתעניינים כלל בבני מינם.

אז למה התמנונים כל כך אינטליגנטים? לשם מה נחוצה להם המחשבה? מאת׳ר סבורה שיש לה תשובה. היא חושבת שהאירוע שדחף את התמנונים לפתח תבונה היה אובדן הקונכייה שהייתה לאבותיהם. אובדן הקונכייה שחרר אותם, מבחינת תנועה. הם לא צריכים היו לחכות שהמזון ימצא אותם. הם יכלו לצוד, כמו נמרים. ובעוד מרבית התמנונים אוהבים יותר מכל לאכול סרטנים, הם צדים ואוכלים יצורים מעשרות מינים אחרים – שכל אחד מהם תובע אסטרטגיית ציד שונה. כל חיה שאתם צדים תובעת מכם כישורים אחרים: האם תסוו את עצמכם כדי לעקוב, לארוב ולתקוף? האם תזנקו במים למרדף מהיר? או תזחלו מתוך המים כדי ללכוד טרף שבורח?

אינטליגנציה כלא תמיד מתגלה במעבדה. בטבע, התמנון מקבל החלטה לצאת החוצה וללקט מידע, לומד כיצד למצוא מידע, אוסף אותו, משתמש בו ואוגר אותו. לכל זה יש קשר הדוק למוּדעות

לאובדן הקונכייה המגוננת היו חסרונות ויתרונות. כמעט כל חיה גדולה מספיק כדי לאכול תמנון עושה זאת. כל מין של טורף גם דורש אסטרטגיית התחמקות שונה – מהפגנת צבעי אזהרה אל מול תוקף הרגיש לארס ועד שינוי צבע וצורה לצורך הסוואה וחיזוק דלת הבית בסלעים.

אינטליגנציה כזו לא תמיד מתגלה במעבדה. ״במעבדה, נותנים לחיות מצב כלשהו והן מגיבות״, מציינת מאת׳ר. אבל בטבע, ״התמנון מגלה את סביבתו באופן פעיל, ואינו מחכה שהיא תפתיע אותו. החיה מקבלת החלטה לצאת החוצה וללקט מידע, לומדת כיצד למצוא מידע, אוספת אותו, משתמשת בו ואוגרת אותו. לכל זה יש קשר הדוק למוּדעות״.

אז איך זה להיות תמנון? הפילוסוף גודפרי-סמית׳ הקדיש לכך מחשבה רבה, בעיקר כשפגש תמנונים ואת קרובי משפחתם הדיונונים, בצלילות במולדתו אוסטרליה. ״הם מתקרבים ומביטים בך. הם שולחים זרוע כדי לגעת בך״, הוא אומר. ״זה מדהים כמה מעט ידוע על אודותיהם... אבל ברור לי שעלינו לשנות את האופן שבו אנחנו חושבים על טבע התודעה ולקחת בחשבון גם תודעות שהעצמי שלהן פחות מרכזי״.

״אני חושבת שישנן צורות שונות של מוּדעות״, מסכימה מאת׳ר. ״ישנם יצורים שיש להם מוּדעות מסוג שכלל איננו מסוגלים לדמיין״.

תמנון, עין

היא יודעת, ומה אנחנו יודעים? תצלום: ריי סדלר

בחודש מאי, ביקרתי את אתנה בפעם השלישית. רציתי לבדוק האם היא תזהה אותי. אבל איך אוכל לדעת? סקוט דאוד פתח את מכסה המכל שלה עבורי. אתנה הייתה בפינה המרוחקת, אבל מיד צפה אל פני המים, על גבה, בזרועות מושטות.

הפעם הגשתי לה רק זרוע אחת. סבלתי מפציעה בברך והרגשתי חוסר שווי משקל, ולכן השתמשתי ביד ימין כדי להתייצב בזמן שעמדתי על שרפרף ורכנתי אל האקווריום. אתנה מצדה אחזה בי בזרוע אחת שלה בלבד, ובאמצעות כפתורי יניקה ספורים בלבד. היא אחזה בי בצורה עדינה להפליא.

זה הדהים אותי, משום שכאשר מרפי והאחרים תיארו בפניי לראשונה את אתנה, הם אמרו שיש לה אופי ״לוחמני״. ״כל תמנון זכה בשם שמתאים לו״, אמר לי מרפי. אתנה קרויה על שמה של אלת החכמה, המלחמה והתחבולות מן המיתולוגיה היוונית. על פי רוב היא אינה תמנונה רגועה, כמו ג׳ורג׳. ״אתנה מסוגלת למשוך אותך אל תוך המים״, הזהיר מרפי. ״את מסקרנת אותה״.

האם היא פחות סקרנית כעת? האם היא זוכרת אותי? התאכזבתי כשהיא לא הרימה את ראשה כדי להביט בי. אבל אולי לא היה לה צורך. יכול להיות שהיא ידעה מי אני, כי טעמה את עורי. אבל למה התמנונה הלוחמנית הזו צפה לה במים מולי כשהיא הפוכה?

התמנונה העניקה לי מתנה אדירה: הבנה עמוקה יותר של משמעות המחשבה, הרגש והידיעה. רציתי מאוד לפגוש נוספים מבני מינה

ואז חשבתי שאולי אני יודעת מה היא רוצה ממני. היא התחננה למזון. דאוד בירר וגילה שאתנה לא אכלה כבר יומיים והעניק לי את ההזדמנות המרגשת להגיש לה דג.

יתכן שבאותו רגע הבנתי משהו בסיסי באשר לשאלה איך זה להיות אתנה: היא הייתה רעבה. הגשתי דג לאחד מכפתורי היניקה הגדולים שלה והיא החלה להוביל אותו אל פיה. אבל עד מהרה היא השתמשה בזרועות נוספות וכיסתה את הדג בכפתורי יניקה רבים – כאילו היא מלקקת את האצבעות ומתענגת על הארוחה.

שבוע לאחר ביקורי האחרון אצל אתנה, נדהמתי לקבל מייל מסקוט דאוד: ״צר לי לכתוב לך בשורות עצובות. אתנה גוססת וכנראה תמות בימים הקרובים ואולי אפילו בשעות הקרובות. אבל היא תוסיף לחיות באמצעותך״. בהמשך אותו יום דאוד בישר לי על מותה. להפתעתי, בכיתי.

למה חשתי עצב כזה? הבנתי מלכתחילה שתמנונים אינם חיים שנים רבות. ידעתי גם שאף כי אתנה כנראה זיהתה אותי, בהחלט לא הייתי החברה הקרובה ביותר שלה. אבל היא הייתה משמעותית מאוד בעיניי, גם בפני עצמה וגם כמייצגת של עולמה התמנוני. היא העניקה לי מתנה אדירה: הבנה עמוקה יותר של משמעות המחשבה, הרגש והידיעה. רציתי מאוד לפגוש נוספים מבני מינה.

לכן, כעבור שבועות ספורים, התרגשתי כשקראתי את המייל שהגיע מדאוד: ״גור תמנונים צעיר עושה את דרכו לבוסטון. בואי ללחוץ ידיים (כפול שמונה) כשתוכלי״.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

סיי מונטגומרי (Sy Montgomery) כתבה כעשרים ספרים למבוגרים ולילדים, וזכתה בפרסים ספרותיים רבים. ספרה The Good Pig, ספר זיכרונותיו של החזיר שלה, כריסטופר הוגווד, היה רב מכר בינלאומי. ספרה Spell Of The Tiger המבוסס על מחקריה בקרב טיגריסים טורפי אדם, עובד לסרט תיעודי בנשיונל ג׳יאוגרפיק. התסריט שכתבה לסרט התיעודי Mother Bear Man העוסק בחברה בן קילהאם, שגידל ושחרר לחופשי גורי דובים יתומים, זכה בפרס Chris.

המאמר ראה אור בכתב העת "Orion", והיה לבסיס לספרה עטור הפרסים של מונטגומרי, The Soul of an Octopus: A Surprising Exploration into the Wonder of Consciousness.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: זרוע של תמנון עם כפתורי יניקה, תצלום: Mint Images, אימג'בנק/ גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סיי מונטגומרי, Orion.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על שמונה חוכמות ולב גדול

02
צבי ענבל

תודה! מאמר מרתק ומרגש.
יחד עם זה הערה קטנה: התאוריה מה הייתה הסיבה שהתמנונים פיתחו אינטליגנציה נראית בעיני מאד כללית ושטחית ואינה ראויה להיקרא הסבר, לדעתי. החיסרון המרכזי הוא, לדעתי, שהיא מתאימה למספר גדול מאד של יצורים שצריכים להתמודד עם הרבה משתנים סביבתיים והרבה סוגים של טורפים ושל מזון (בעיקר במים אבל בהחלט גם ביבשה) ולכן זה כמובן מחזיר אותנו לשאלה הראשונית - למה דווקא תמנונים פיתחו אינטליגנציה. מה גם שטווח ההסוואה ושליטה על צבעים ומרקם העור מוצגים, אם הבנתי נכון, כמרכיבי אינטליגנציה בעוד שאלה בעצם הסתגלויות (אדפטציות) הקיימות באופנים רבים בהרבה יצורים שאינם נתפסים כאינטליגנטיים.

    03
    יורם

    שלום צבי,
    תודה על תגובתך הטובה. המאמר שהבאנו כאן היה הגרעין שממנו התפתח לאחר מכן הספר של סיי מונטגומרי. בספרה היא עונה על חלק מהתהיות הטובות שהעלית כאן. ועוד יותר מכך עונה עליהן, באורח מדויק, שיטתי והגיוני ביותר מחבר ספר נוסף, שאני ממליץ לך עליו בכל לב: מדובר בספרו של Peter Godfrey-Smith, שעוסק בצדדים הרחבים יותר של הסוגיות שמונגטומרי נוגעת בהן, ועושה זאת בהקשר ביולוגי רחב ובשילוב מידע מחקרי עמוק - Other Minds: The Octopus, the Sea, and the Deep Origins of Consciousness.
    המשך הנאה ותהיות טובות על הנושא המטלטל הזה,
    יורם