שמחה ועונג עד האוזניים

מדעי האושר זוכים לפופולריות, אבל התמונה במציאות מורכבת ומערבת חומרים, נסיבות ואיזונים רבים
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

אחרי למעלה משני עשורים כחוקר מוח, אתה שם לב שהתחום שלך מוזכר פתאום בשיח המרכזי. אף שבדרך כלל אלה בשורות טובות (תשומת לב ציבורית מועילה לרוב לתחום המחקר), קורה שדברים מרחיקים לכת ומובילים לבלבול ואי הבנות בנושאים שהם מורכבים מלכתחילה.

על פי ההקשרים שבהם הדופמין מוזכר לרוב בתרבות המודרנית, אפשר לטעות ולחשוב שיש לו רק תפקיד אחד, מסוים מאוד ומהותי, במוח האנושי – גרימת אושר ועונג

למשל: דופמין, אחד מהרבה מאוד חומרים כימיים (המכונים גם מוליכים עצביים) שניתן למצוא במוח האדם, שם הוא ממלא תפקידים רבים. אולם על פי ההקשרים שבהם הדופמין מוזכר לרוב בתרבות המודרנית, אפשר לטעות ולחשוב שיש לו רק תפקיד אחד, מסוים מאוד ומהותי, במוח האנושי – גרימת אושר ועונג.

״כך תעלו את רמות הדופמין שלכם״; ״עצות פשוטות להגברת זרימת הדופמין״; הטרנד החדש של צום הדופמין״;״ה[אתר/אפליקציה/מכשיר/פעילות] האלה מושכים כי הם מפעילים את מערכת הדופמין שלכם". אלה רק דוגמאות ספורות מידיעות שהתפרסמו באתרי חדשות ובבלוגים. יש כמותן עשרות אלפים. המסר העיקרי העולה ממאמרים כאלה אינו משתנה וברור לגמרי: ככל שיש לכם במוח יותר דופמין, כך תחוו יותר עונג, ותהיו מאושרים יותר.

למען האמת, אין רע בכך שאנשים יהיו מודעים יותר לתפקוד הביולוגי של המוח שלהם, ודופמין הוא אכן מרכיב מהותי בתהליכים המוחיים של חוויית השמחה שלנו.

אישה, צחוק, שמחה, עונג, אושר, קרחת

עוד דופמין, עוד שמחה, עוד עונג, עוד אושר? עד מתי...? תצלום: קים קרפנטר

היכולת שלנו לחוות עונג, כלומר את התחושה הבסיסית שמשהו מהנה אותנו, או שהוא ״נעים״, היא תוצר של מה שמכונה ״נתיב התגמול״ (reward pathway), מעגל חשמלי קצר אבל חשוב מאוד, הנמצא בעומק המוח. כפי שאולי שיערתם, הדופמין הוא המוליך העצבי העיקרי המעורב בתפקודו של הנתיב הזה. לכן התהליך מכונה לעתים קרובות בשם ״נתיב תגמול הדופמין״. לכן, אם פעילות הדופמין במוח תורמת רבות לתחושת העונג, ועונג הוא מרכיב מכריע באושר, הגיוני לחשוב שהעלאת רמות הדופמין תהפוך אתכם ליותר מאושר, נכון?

ההיגיון שמאחורי צורת ההתבוננות הזו הוא שטחי. למרבה הצער, ההיגיון הזה אינו תקף, בשל המורכבות העצומה ומגוון הקישורים במוח שלנו. ישנן ראיות רבות לכך ש״תגבור פשוט של רמות הדופמין״ לא מוביל אוטומטית לאושר. והראיות הללו מגיעות ממחקר של מחלת פרקינסון.

מחלקת פרקינסון היא מחלה ניוונית של מערכת העצבים, שמתפתחת כאשר תאי החומר השחור, אזור במוח האמצעי המעורב (בין השאר) בקואורדינציה של התנועה, מתחילים למות. כמו בנתיב התגמול, דופמין ממלא תפקיד חיוני בתפקוד החומר השחור. הטיפול הנפוץ במחלת פרקינסון הוא התרופה ״לבודופה״, אשר ממסכת את תסמיני המחלה על ידי העלאת רמות הדופמין הזמין במוח, ומפצה כך על אובדן החומר השחור.

בעיקרון, לבודופה מעלה ישירות את רמות הדופמין. אם העלאת רמות הדופמין במוח הייתה מובילה מיד לעונג ואושר, הלבודופה הייתה אמורה להיות הסם הפופולרי ביותר בהיסטוריה. אבל היא לא. האמת היא שנטילת התרופה מלווה בתופעות מאוד לא נעימות, ולכן חולי פרקינסון אינם נמצאים במצב בלתי פוסק של אופוריה.

אפשר לומר שהדופמין הוא עבור האושר מה שהדלק הוא עבור מכונית. הוא חלק מהותי שמאפשר לה לתפקד, אבל אם תמלאו את המכונית בכל כך הרבה דלק עד שהוא ידלוף החוצה מהחלונות, הדבר לא יועיל לאיש

ברור שעלייה כוללת ברמות הדופמין אינה מעוררת עלייה דומה ברמות האושר. למעשה, היא מעוררת הרגשה רעה. זה לא אומר שדופמין אינו מרכיב ביולוגי מכריע ביכולת שלנו לחוש מאושרים, אלא רק שהנושא מרוכב הרבה יותר. אפשר לומר שהדופמין הוא עבור האושר מה שהדלק הוא עבור מכונית. הוא חלק מהותי שמאפשר לה לתפקד, אבל אם תמלאו את המכונית בכל כך הרבה דלק עד שהוא ידלוף החוצה מהחלונות, הדבר לא יועיל לאיש.

האמת היא, שפעילות נתיב התגמול, ולכן גם חוויות האושר והעונג שלנו, נקבעות על יד גורמים רבים מאוד ולא רק על ידי כמות הדופמין המציפה את המוח. כן, דופמין חיוני לתפקודו של נתיב התגמול, אבל גם חומרים כימיים רבים אחרים מעורבים בו, באופנים שונים.

אישה, שחורה, שיער, צבעוני

שום דבר שם לא פשוט. תצלום: ג'ושוע אוייבאנג'י

התפקיד הביולוגי העיקרי של האנדורפינים (של סמים אופיואידיים) אינו לעורר עונג או ״לגרום לנו אושר״, אלא כנראה למנוע או למתן כאב

אנדורפינים, האופיאטים הטבעיים של המוח, הם דוגמה ברורה לחומרים כאלה. סמים מסוג אופיאטים (הרואין, מורפיום וכדומה) משפיעים על קולטני האופיואידים במוח ובמערכת העצבים שאליהם מתקשרים האנדורפינים. האנדורפינים, וגם הסמים המחקים אותם, מעוררים את פעילות נתיב התגמול, ומייצרים תחושה של אופוריה. לכן הסמים המחקים את האנדורפינים הם חזקים כל כך. שוב, הסיפור הזה מורכב. התפקיד הביולוגי העיקרי של האנדורפינים (של סמים אופיואידיים) אינו לעורר עונג או ״לגרום לנו אושר״, אלא כנראה למנוע או למתן כאב.

אוקסיטוצין, שהוא נוירופפטיד, הוא חומר כימי נוסף במוח שמוזכר לעתים קרובות בהקשר לאושר. לעתים קרובות מאוד מכנים את האוקסיטוצין ״הורמון החיבוקים״ או ״הורמון האהבה״, והוא זוכה לתשומת לב בזכות תפקידו המרכזי במערכות יחסים בינאישיות וביצירת קשרים עמוקים בין בני אדם. האוקסיטוצין משתחרר בתגובה לחוויות חברתיות חיוביות, ופועל ישירות על הנוירונים בנתיב התגמול, דבר התורם לתחושתנו הטובה בנוגע למגע עם אנשים אחרים באופנים מועילים. רמות האוקסיטוצין גבוהות במיוחד כשאנחנו עוסקים בפעילות מינית וגם בפריון, ולכן כנראה אהובינו וצאצאינו עשויים להיות מקור לאושר רב.

האוקסיטוצין לא רק מעצים מפגשים רגשיים חיוביים. הוא כנראה מעצים את כל המפגשים הרגשיים שלנו, אפילו את אלו השליליים

עם זאת, האוקסיטוצין לא רק מעצים מפגשים רגשיים חיוביים. הוא כנראה מעצים את כל המפגשים הרגשיים שלנו, אפילו את אלו השליליים. לכן גם כאן נדרשים ניואנסים, וברור שתיאורו כחומר המייצר אושר אינו מכיל את הסיפור כולו.

חיבוק, ילדה, כלב, אוקסיטוצין

אוקסיטוצין? כן, אבל זה לא כל הסיפור. תצלום: drz

סרטונין הוא המוליך העצבי שעליו פועלים מרבית נוגדי הדיכאון של ימינו, אך נכון יותר לראות בו ממתן מצבי רוח ורגשות. נוכחותו פירושה שהמערכות העצביות השולטות במצבי הרוח מסוגלות לתפקד טוב יותר

סרטונין גם הוא חומר כימי במוח הקשור באושר. זהו המוליך העצבי שעליו פועלים מרבית נוגדי הדיכאון של ימינו, ולכן אין ספק שיש לו תפקיד חשוב בגרימת אושר, נכון? ובכן, לא בדיוק. נכון יותר לראות בו ממתן מצבי רוח ורגשות. נוכחותו פירושה שהמערכות העצביות השולטות במצבי הרוח מסוגלות לתפקד טוב יותר. הוא מקל על המוח שלנו לחוות אושר ועונג. אם תחושת אושר הייתה מטרה במשחק מחשב, סרטונין לא היה הגיבור, אלא הקשיש הקמוט שמגיש תמיסות ריפוי וחומרים מחזקים. מועיל, אבל לא ישירות.

ישנם עוד חומרים כימיים במוח, המוכרים פחות בשיח המרכזי (אבל חשובים יותר, טכנית, במוח), שגם להם יש תפקידים חשובים בחוויית האושר. למשל, גלוטמאט מוזכר רק לעתים רחוקות במאמרים אופנתיים בנושאי רווחה, אף שהוא המוליך העצבי הנפוץ ביותר והמעורר ביותר במוחם של יונקים. אולי משום כך הוא אינו זוכה לתשומת לב תקשורתית רבה – הוא עושה יותר מדי, וקשה לייחס לו תפקיד אחד ויחיד. עם זאת, אחד התפקודים שלו הוא להפעיל את נתיב התגמול. ואכן, הסם קטאמין מגרה חלקים מהמערכת הקשורה בגלוטמאט, ונראה שזו הסיבה לכך שהוא עוצמתי כל כך ונפוץ בשימוש כסם. חוקרים בודקים גם את הפוטנציאל של קטאמין לשמש כנוגד דיכאון, בדיוק בשל תפקיד הגלוטמאט ביצירת אושר.

ואחרון חביב – חשבו על חשיבות תפקידה של ה-GABA (חומצה גאמא-אמינובוטירית), המוליך העצבי המעכב הנפוץ והחזק ביותר במוח האנושי. בעוד שמרבית המוליכים העצביים הם מעוררים, כלומר הם גורמים לפעילות רבה יותר בנוירונים הבאים איתם במגע, GABA פועל בצורה הפוכה – הוא מדכא או עוצר את הפעילות בנוירונים שעמם הוא בא במגע. הוא משמש כמו רמזור אדום. לכן הוא חשוב עוד יותר. תראו לכם את התנועה מתנהלת בעיר שבה כל הרמזורים ירוקים.

אושר עשוי להיגרם בזכות היעדר מתח או רגשות שליליים אחרים, שעצם היעדרם מותיר אותנו מאושרים יותר

עד כה טענתי שעונג, באמצעות הפעלה של נתיב התגמול, הוא חלק מרכזי באושר, ולכן נראה מוזר ש-GABA, חומר כימי מעכב, ממלא בו תפקיד. אבל זכרו שאושר עשוי להיגרם בזכות היעדר מתח או רגשות שליליים אחרים, שעצם היעדרם מותיר אותנו מאושרים יותר. ואכן. בין האזורים העצביים הרבים ש-GABA ״מכבה״ נמצאים אזורים הקשורים במתח ורגשות שליליים. יתרה מזאת, הפסקת פעילות של החומר באוזרים במוח הקשורים ברגשות, כמו האמיגדלה, תורמת כנראה למספר הפרעות חרדה. בנזודיאזפינים, כמו דיאזפם (ששווק במקור תחת השם ״וליום״), פועלים על ידי הנעה של פעילות GABA. וכך גם הברביטורטים, קודמיהם החזקים מהם והדומים להם מאוד מבחינה כימית, שגורמים לנו לחוות עונג והם ממכרים מאוד – דבר המאשש את הסברה כי GABA, אף שהוא חומר מכבה, עשוי בהחלט להעצים את אושרנו.

חוף הים, קריאה, כיסא נוח, שלווה, ים, שמש

יותר שלווה, פחות סיבות למתח וחרדה. תצלום: חן מזרח

איני טוען כי החומרים הכימיים השונים האלה במוח, ובעיקר הדופמין, אינם ממלאים תפקידים חשובים, ואפילו מכריעים, בחוויית האושר שלנו. מובן שכן. ואולי טוב שהאופן שבו התרבות רואה את אושרנו ואת רווחתנו הופך אט אט למדעי יותר, במקום רוחני או אידיאולוגי או כל דבר אחר מוחשי פחות, ולכן פתוח הרבה יותר לפרשנות (ולמניפולציות מועילות).

חוויית האושר היא חלק בלתי נפרד מבריאות הנפש והרווחה שלנו, וצמצומה לכימיקלים בסיסיים – ובעיקר לחומר אחד בלבד – הוא בגדר רדוקציה מוגזמת ולא מדויקת

אבל ישנה גם האמירה הנושנה שלפיה מעט ידע הוא עניין מסוכן. אני מוטרד פחות ממספר האנשים המתעקשים שדופמין הוא גורם חשוב באופן שבו האושר נוצר במוח. אני דואג הרבה יותר מההשלכות התכופות, ברמות קיצוניות שונות, של המחשבה כי הוא הגורם היחיד במנגנון הזה. שדופמין הוא עבור האושר מה שזרם מים חמים הוא למקלחת.

ואני מקווה שהצלחתי להראות כי זה פשוט לא כך. ההתעקשות כל כך, במכוון או לא, אינה מועילה. והעניין הוא, שאפילו כל מה שאמרתי כאן – אף שהדברים עשויים לעתים להיראות מורכבים ומבלבלים – הוא רק פן אחד של התמונה הרחבה יותר. מועיל יותר להתבונן במערכת כולה, בלי קשר לרצון שלנו לפרק ואתה למרכיבים בודדים.

מה שאני מנסה לומר הוא שחוויית האושר היא חלק בלתי נפרד מבריאות הנפש והרווחה שלנו, וצמצומה לכימיקלים בסיסיים – ובעיקר לחומר אחד בלבד – הוא בגדר רדוקציה מוגזמת ולא מדויקת. הוא גם עשוי לעודד מהלך מסוכן דומה ביחס להיבטים אחרים של הנפש האנושית. כשאנו בוחנים מצבים מורכבים במונחים של תהליכים כימיים בלבד, אנו עלולים להתעלם מגורמים פסיכולוגיים וחברתיים מורכבים שמכריעים את רווחתו של אדם.

הרבה זמן ומאמץ הושקעו בהתרחקות מגישה רדוקציוניסטית כזו לבריאות הנפש. אם נחזור אליה, איש לא יהיה מאושר. בלי קשר לרמות הדופמין במוחו.

דין ברנט (Burnett) הוא חוקר מוח וסופר. בין ספריו: The Idiot Brain (משנת 2016), The Happy Brain (משנת 2018) ו- Psycho-Logical: Why Mental Health Goes Wrong, and How to Make Sense of It (משנת 2021). הוא מתגורר בקרדיף, וויילס.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: צעירה הודית במהלך פסטיבל Holi, פסטיבל אביב, אהבה, צבע וניצחון הטוב על הרע. תצלום: Shubham Bochiwal, ב-unsplash.com

Photo by Shubham Bochiwal on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דין ברנט, AEON.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על שמחה ועונג עד האוזניים

02
חנן רומבק

משכיל חשוב ומרתק, התמונה המלאה של התיגמול הביוכימי עדיין לא ברורה , עם זאת חסר לי מידע כיצד החומרים שאנו צורכים בנסיון להתערב באיזון העדין שמתקיים במוחינו ,כיצד החומרים הללו משפיעים ולמי מהמוליכים העצביים הם מתחפשים , אני מתכוון לסיגריות ,קפה ,ואלכוהול .

יש לי גם טיפ אישי מועיל בנושא:
יש בקרים שאני קם וכולי מכאוב ,החל מהראש ועד אחרון המכות היבשות שקיבלתי ושכחתי , ברור שאני חווה כאוס ביוכמי שקשור לאותם חומרים שהוזכרו במאמר.
מה שאני עושה זה מ פ ה ק למעשה סדרה ארוכה של פיהוקים כאשר רק הראשונים מאולצים . תוך די הפיהוקים אני יכול להישבע שאני שומע נוזלים רצים במוח (כנראה מתיחת הלסת לוחצת על איזו בלוטה) אחרי כשעה אני חדש!! נסו אותי.

ולסיום רוב תודות לעורך ולמתרגמת על ההנגשה המצוינת .