שנינו יחד תחת מאבק אחד

פעילים למען זכויות של מיעוטים שונים חוברים למאבקים משותפים. על המחיר שיש לשלם ועל הסיכוי לצמיחה משותפת
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

איך את מגדירה את עצמך? האם קודם כאשה או קודם כיהודיה? האם את אמא או לסבית? או אולי את עולה מצרפת, סטרייטית ותומכת באיכות הסביבה? הזהות העצמית שלנו היא מארג של קטגוריות, כשמדי יום בסיטואציות שונות, מאפיין אחר מקבל קדימות ובולטות. כך למשל בתור ב"טיפת חלב" מישהי יכולה להיות בעיקר "אם", אבל בשיחה של חברי קהילה במתנ"ס השכונתי היא זו שנאבקת למען שימור מרחבים ירוקים בשכונה. הזהות החברתית שלנו, כלומר הקטגוריות שהסביבה תופסת אותנו דרכן, היא מורכבת לא פחות. כך למשל בתור לקבלת ויזה לארה"ב מישהו הוא ישראלי ממוצא ערבי, או לחילופין ערבי עם אזרחות ישראלית, אבל במסגד הוא מזהה עצמו כבן של חמולה מקומית מפורסמת.

האם יש מקרים שבהם נוצרת קטגוריה חדשה של דיכוי שגדולה מסך חלקיה?

לכל אחת מהקטגוריות הללו יש משמעויות עבור היחיד ולעיתים הן מובילות ליחס שונה מצד אחרים עד כדי אפליה. אך מה קורה כשיש מפגש בין קטגוריות הזהות השונות כשהדבר נוגע ליחיד או לתת-קבוצה חברתית ספציפיים? האם יש מקרים שבהם נוצרת קטגוריה חדשה של דיכוי שגדולה מסך חלקיה?

במושג Intersectionality, או בעברית: הִצְטַלְבִיוּת, נתקלתי לראשונה לפני כמה חודשים כשהתחלתי לחקור את הדינמיקות והמגמות העכשוויות בקמפוסים בארה"ב, שם בשנתיים-שלוש האחרונות הפך מושג זה לפופולרי מתמיד ולכלי מרכזי במאבקים חברתיים ופוליטיים שונים.

מהי בעצם הצטלביוּת? מהם השינויים שהיא עברה מאז הצגתה לראשונה ועד לנחיתתה בקמפוס האמריקני? מה ההשלכות הפוטנציאליות של שימוש לא נכון ברעיון העומד מאחוריה?

גבר פמיניסט

גבר בהפגנה פמיניסטית. תצלום: גארי נייט.

על התופעה
בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, כחלק מהתפתחות הביקורת הפמיניסטית הרדיקלית, החלו פמיניסטיות לקרוא תיגר על התפיסה לפיה מגדר הוא הגורם המרכזי המכריע את גורלה של אישה. הדבר נבע מכך שהפמיניזם באותה עת היה נחלתן של נשים לבנות ממעמד הביניים, ואילו נשים "אחרות" חשו כי המאבק אינו לוכד את המורכבות הייחודית של חייהן וחוויתן, ועל כן הרגישו מודרות ממנו. כך בעוד שהמאבק הפמיניסטי "הלבן" ומאבק השחורים לזכויות אזרח בארה"ב, התנהלו במקביל, נשים שחורות שחוו אפליה כפולה הודרו משני המאבקים גם יחד, וקולן לא זכה לייצוג הולם באף אחת משתי המסגרות.

המושג Intersectionality מגיע מהפועל intersect שמשמעו להצטלב (ו-intersection פירושו צומת או הצטלבות). הוא נטבע לראשונה על ידי המשפטנית והאקדמאית קימברלי קְרנשוֹ (Kimberlé Crenshaw) בשנת 1989. במאמר עדכני מספרת קרנשו על מקרה אחד מיני רבים שדחפו אותה לחקור את התופעה שמאחורי ההצטלביוּת: בשנת 1976 תבעו מספר נשים שחורות את חברת General Motors בגין אפליה, בטענה כי במקום העבודה התקיימה הפרדה תעסוקתית הן על בסיס מגדר והן על בסיס גזע. על פי טענת המתלוננות סוג מסוים של עבודות היה פתוח ללבנים וסוג אחר היה פתוח לשחורים, וכמו כן עבודות מסוימות יועדו לנשים ואחרות לגברים. בפועל, עבודות השחורים נועדו לגברים בלבד, ועבודות הנשים יועדו רק עבור לבנים. המשמעות הייתה שאשה שחורה שרצתה לעבוד ב-GM לא יכלה בעצם לעשות זאת כי היא לא הייתה גבר שחור ולא אשה לבנה. בית המשפט דחה את תלונתן של המתלוננות מפני שסבר שנשים שחורות אינן רשאיות לאחד טענות בנוגע לאפליה על רקע מגדרי עם טענות בנוגע לאפליה על רקע גזע. קרנשו מסבירה שהחשיבה על השאלה כיצד "פספוס גדול" כגון זה יכול להתרחש, בתוך המערכת המורכבת של החוק נגד אפליה, הוא שהביא ללידתו של המונח הצטלביוּת.

בשנת 1976 בית המשפט האמריקני דחה את תלונתן של נשים שחורות בטענה שהן לא רשאיות לאחד טענות על אפליה על רקע מגדרי עם טענות על אפליה על רקע גזע.

הצטלביוּת היא למעשה כלי אנליטי שנועד לבחון את הקשר שבין זהות, כח ודיכוי. לפי גישה זו הקטגוריות השונות של זהות הפרט דוגמת מגדר, גזע, נטייה מינית, יכולת, דת, מעמד, לאום וכו' מקיימות בינהן ממשקים וזיקות היוצרות בתורן קטגוריות חדשות שמבעדן יש להבין את חווית חייו של הפרט ומקומו במארג החברתי שבו הוא פועל. הצטלביוּת גורסת כי צורות מקובלות של אפליה בחברה אינן פועלות באופן נפרד זו מזו אלא משפיעות האחת על השניה ויוצרות מערכת חדשה של דיכוי המשקפת את ההצטלבות של צורות מגוונות של אפליה. הסתכלות זו, שהיא עשירה יותר משיוך של אדם לקטגוריה דומיננטית אחת בלבד (למשל שחור, הומוסקסואל, נכה), מאפשרת להבין את אי הצדק וחוסר השוויון החברתי שחוות תת-קבוצות חברתיות. הבנה זו מאפשרת בתורה גם להיאבק על הזכויות והמענה הנכון לצרכים הספציפיים של אותה תת-קבוצה.

הסוציולוגית פטריסיה היל קולינס (Patricia Hill Collins) שעסקה גם היא בתופעה במסגרת הדיון שלה בפמיניזם שחור, הסבירה כי התוצאה של גישת ההצטלביוּת היא שיש במארג החברתי אתגרים משותפים אבל גם חוויות מגוונות. זאת מאחר וכל פרט ניצב בנקודה ייחודית בהצטלבות של לחצים ואינטרסים חברתיים מגוונים. קולינס מסבירה כי למרות שאין נקודת מבט הומוגנית על אשה שחורה, יש נושאים משותפים לחווית החיים של נשים שחורות המעצבות נקודת מבט קולקטיבית של נשים שחורות, הגם שהתגובות אליה מגוונות.

מרחב בטוח
כדי להיחלץ ממכבש הלחצים החברתי, המעוצב ומתוחזק במידה רבה על ידי אידאולוגיה הגמונית, וכדי לתת ביטוי לשונות בתוך הקולקטיב, נחוץ לפרטים ולקבוצות מדוכאות "מרחב בטוח" (safe space) – מקום שבו הפרט יכול להגדיר את עצמו ולבטא את זהותו בנפרד מהאידיאולוגיה והמעמד ההגמוני. הגדרה עצמית זו היא שלב קריטי בפני העצמה ושינוי, שכן אם קבוצה איננה מגדירה את עצמה, הרי שהיא תוגדר על ידי אחרים לצרכיהם.

אם קבוצה איננה מגדירה את עצמה, הרי שהיא תוגדר על ידי אחרים לצרכיהם.

ב"מרחב" אין הכוונה בהכרח למקום פיזי, אלא לתָווך שבו הפרט המדוכא יכול לתת ביטוי לשונות שלו בלי חשש לדיכוי או להשלכות שליליות. תווך כזה יכול להיות למשל מפגש חוג בית של אמהות ממוצא לטיני או לחילופין, אם להשתמש בדוגמא שקולינס עצמה מזכירה – תרבות הבלוז, שהיא במקורה הייתה השירה של משוללי-הקול, העבדים השחורים בארה"ב. עם זאת מסבירה קולינס כי "...הגם שמרחבים אלו [המרחבים המוגנים] מכירים ב'שוני', הם בה בעת מדירים, שכן אם לא היו כאלה הם לא היו בטוחים".

הקריאה לפעולה
כאשר הדיכוי נבחן דרך חווית היחיד, שמוצא עצמו בהצטלבות שבין קטגוריות שונות, הרי שהמשמעות היא שנדרשים מאבקים ייחודיים כדי לשנות מציאות קיימת בהקשר ספציפי. כך לדוגמא המאבק של יהודים לקבלת שוויון אזרחי בארה"ב במחצית הראשונה של המאה ה-20 לא היה רלוונטי למאבק של היישוב היהודי במנדט הבריטי, גם אם ההמשתתפים בכל אחד מהמאבקים היו יכולים להביע תמיכה במאבק האחר. זאת מאחר ותפיסת ההצטלביוּת גורסת כי אין די במאפיין משותף אחד כדי ללכוד את חווית הדיכוי הספציפית.

אין משמעות הדבר שלא ניתן להביע תמיכה במאבקים של אחרים (שאינם למענך או למען הקבוצה אליה אתה משייך את עצמך), אלא שישנו הבדל בין תמיכה במאבק של אחרים לבין מיזוג והאחדה בין מאבקים שונים, והצגתם כאחד.

אני לא יכול לנשום, מפגין, Black Lives Matter

"אני לא יכול לנשום" - הפגנה במסגרת Black Lives Matter. תצלום: niXerKG

הקמפוסים בארה"ב היום
בשנים האחרונות הפציעה ההצטלביוּת באדרת חדשה בחברה ובתרבות האמריקנית. מאבקים חברתיים עכשוויים כמו הקריאה לשוויון זכויות עבור השחורים בארה"ב, בהובלת ארגון Black Lives Matter (חיים שחורים נחשבים), והמאבק למען נישואים חד-מיניים בארה"ב (ובמקומות נוספים בעולם, לרבות ישראל) הן שתי דוגמאות בולטות לאופן בו הצטלביוּת באה לידי ביטוי כחלק ממאבק חברתי רחב יותר. כך לדוגמא מדגישים מקדמי המאבק Black Lives Matter כי הם פועלים למען כלל השחורים המדוכאים בארה"ב (להט"ב, נכים, מהגרים בלתי-חוקיים, נשים, ואנשים בעלי רישום פלילי) שזו למעשה המטריה הרחבה של המאבק. בתוכו יש תת-קבוצות, דוגמת הקמפיין #SayHerName ("אמור את שמה"), שנועד לתת ביטוי לאופן שבו נשים, טרנג'נדריות וקוויריות שחורות סובלות מדיכוי רב-ממדי בשל הצטלבות של דיכוי על רקע גזעי עם דיכוי על רקע קטגוריות נוספות כמו מגדר ונטייה מינית. תנועה זו קמה מתוך תחושה ש"קמפיין העל" אינו נותן ביטוי הולם לדיכוי הייחודי שחוות תת-קבוצות אלו בקהילה השחורה בארה"ב.

המחאות והמאבקים החברתיים המתרחשים ברחבי ארה"ב, מקבלים באופן מסורתי בולטות וביטוי בקמפוסים של מוסדות ההשכלה הגבוהה. גם ההצטלביוּת מקבלת מקום של כבוד בזירה זו, שם הולך וגובר השימוש בפרקטיקה ובטרמינולוגיה הנלווית לה, כחלק מהפעילות החברתית והפוליטית של הסטודנטים.

את המגוון והספציפיות של העילות השונות ניתן לזהות במגוון הרב של הארגונים הסטודנטיאליים המאפיינים עצמם על פי אחד או יותר מהקריטריונים הבאים: השתייכות לזרם דתי, מוצא, לאום, עמדה פוליטית, שפת אם, תמיכה בעילה של צדק חברתי, תחום עניין מקצועי, נטייה מינית, מגדר, עמדה לגבי אכילה מן החי ועוד. אמנם לא כל הארגונים פועלים בשם או למען מטרות חברתיות או פוליטיות, אך עבור רבים זוהי סיבת קיומם.

ההטרוגניות החברתית בקמפוס, והדומיננטיות של הפוליטיקה של הזהויות, הבאה לידי ביטוי במתן דגש על הגדרה עצמית ספציפית, העלתה לסדר היום את הנושא של "המרחב הבטוח", עד כדי כך שחלק מהמוסדות מתחייבים לספק אותו לתלמידיהם. המרחבים הבטוחים נועדו, כפי שציינה קולינס, לאפשר לאנשים בעלי זהות ייחודית להרגיש בנוח לבטא את אותה זהות מבלי שיתקפו אותם או יפגעו במעמדם. דוגמא אחת יכולה להיות סטודנטים מוסלמים המעוניינים להתפלל במהלך היום בלי שהדבר יגרור תגובות בלתי הולמות מהסביבה, או סטודנטיות המעוניינות לחלוק חוויות של הטרדה מינית בסביבה מקבלת או סטודנטים יהודים המעוניינים להביע תמיכה/ביקורת על ישראל מבלי שהדבר יגרור התלהמות והטחת עלבונות כלפיהם מהסובבים.

רבים מאותם ארגונים אשר חרטו על דגלם מאבק חברתי או פוליטי יוצרים קואליציות סביב מאבקים או אירועים קונקרטיים מתוך מטרה לעבות את מעגל התמיכה והנראות שלהם בקמפוס, ובמטרה לקדם את דרישותיהם במסגרת המאבק. התאגדות זו בקואליציות נעשית תחת המטרייה של הצטלביוּת, וקריאה לכל הסובלים מדיכוי או הנלחמים בדיכוי להתאחד במאבקם.

איך הפכו את ההצטלביוּת מכלי ניתוחי של "חיתוך" לאמצעי פוליטי של "איחוד"?
יש משהו מעין-מרקסיסטי בהגיון זה לאיחוד מאבקים, מעין "מדוכאי כל העולם התאחדו!", המפספס בעיני את הגדוּלה של רעיון ההצטלביוּת המקורי ולעיתים אף מביא אותו לכדי אבסורד. כפי שהסברתי מוקדם יותר, פיתוח רעיון ההצטלביוּת נועד לאפשר למקד ולהבליט חוויות של פרטים הסובלים מדיכוי ייחודי בשלב הצטלבות של נסיבות חברתיות. דיכוי זה הוא בהכרח תלוי הקשר ואינו כללי. הצורך להכניס לשימוש את הקטגוריות החדשות של הדיכוי נולד מהמצב בו הקטגוריות הכלליות הקיימות לא נתנו מענה הולם לבעיות קונקרטיות של קבוצות ויחידים אמיתיים ואשר צרכיהם הייחודיים נבלעו במאבקים החברתיים הגדולים.

הניסיון הנשנה בקמפוסים לגרום לכל המאבקים החברתיים להיראות כמאבק אחד משותף של כל מי שהם קורבנות בכל מי שהם מדכאים, תחת פרשנות של הצטלביוּת כהצטלבות כל המאבקים החברתיים, חותר לחלוטין תחת הצורך שהוליד את התופעה. הרי מאבק בהטרדות מיניות בקמפוס שבו הקורבנות הן הסטודנטיות והתוקפנים הם חברי סגל, סטודנטים אחרים או סתם עוברי אורח אינו קשור באמת למאבק למען זכויות פליטים סורים שבו הקורבנות הם פליטים סורים (שכנראה מיוצגים במיעוטם בקמפוס) והמדכאים הם שחקנים בזירה הסורית, פוליטיקאים וראשי מדינות. האיחוד של שני המאבקים הללו אינו תורם למי מהשניים מאחר וגם הנמענים שונים וגם הקורבנות שונים, והם התאחדו מלכתחילה בתת קבוצות כדי לעמוד על ייחודיותם.

יתר על כן, לעיתים יחידים המוצאים את עצמם מדוכאים בחתך של קטגוריה מסוימת, הם-הם המדכאים על פי קטגוריה אחרת. קולינס כותבת על כך ש"דיכוי מלא בכל כך הרבה סתירות מאחר והגישות הללו נכשלות להכיר בכך שמטריצת השליטה מכילה מעט מאוד קורבנות או מדכאים טהורים".

מובן שלעיתים ההצטלביוּת בקמפוס היא כלל לא אידיאולוגית, אלא אסטרטגית ומופעלת בשם הצורך הפרגמטי להרחיב את בסיס התמיכה של המאבק של קבוצות שוליים המנסות להעצים את כוחן והשפעתן, גם אם הדבר בא על חשבון הצורך והקול הייחודי שלהן. התוצאה של איחוד המאבקים היא הרבה פעמים רידוד הדרישה של המאבק עד לכדי המכנה המשותף הנמוך ביותר שכלל הקבוצות יכולות להסכים עליו, באופן הסותר את הצורך בהתארגנות ספציפית מלכתחילה.

ראשית השנה זימנה המחשה מאלפת לאופן שבו לעיתים הפעולה העכשווית בשם ההצטלביוּת פוגעת באותם ערכים עצמם שהיא לכאורה חותרת לקדם. מדובר בדוגמא הממחישה כיצד חיבור בין שתי קבוצות מדוכאות – להט"ב ופעילים המוחים נגד הדיכוי הישראלי, מייצרת תוצאה הפוגעת בלהט"ב (ואיננה מקדמת כהוא-זה שיפור בהקשר הישראלי). בינואר 2016, העמותה האמריקנית A Wider Bridge הפועלת לקידום קשרים בין יהודים הומוסקסואלים אמריקנים וישראלים בשיתוף עם עמותת "הבית הפתוח" הירושלמית תכננו לקיים קבלת שבת במסגרת כנס "יצירת שינוי" בשיקאגו. הכנס אורגן על ידי "כוח המשימה הלהט"בי הלאומי" (National LGBTQ Task Force), ונחשב לכינוס הגדול ביותר של כוח המשימה באמריקה, שמן הסתם לקחו בו חלק גם ארגונים ומשתתפים יהודים. בלחץ של פעילים אנטי-ישראלים הוחלט לבטל את קבלת השבת, בטענה שקיומה יפגע ברגשותיהם של חלק מהמשתתפים ובשם האחריות של מארגני הכנס ליצירת מקום בטוח עבור כל המשתתפים. כך לכאורה בשם דרישה לסובלנות כלפי האחר התקבלה תוצאה צרת-אופקים ומדירה. הביטול עורר מחאה שגייסה פעילי להט"ב בולטים יהודים ולא-יהודים והביאה את כוח המשימה לחזור בו מהחלטתו.

טרנסקסואלים

מחאה במסגרת מאבק בין נשים שנולדו טרנסקסואליות ובין גברים שהפכו נשים. תצלום: ג'ספר גרגורי

כש"מרחב מוגן" הוא מסוכן
גם באופן שבו בא לידי ביטוי "המרחב המוגן" בקמפוסים, המגיע יד ביד עם קריאת ההצטלביוּת, יש קושי מסוים, הבולט גם בדוגמא האחרונה. הבעיה היא שהמרחב המוגן מונע למעשה את המפגש עם האחר. המרחב מייצר מצב שבו סטודנט יכול להימצא במקום בו בשם הטענה ש"האחר" פוגע בהגדרה העצמית שלו, הוא מוקף כל הזמן באנשים שדומים לו, חושבים כמוהו ולא מאתגרים אותו. מחד, המרחב המוגן מבטא דרישה לסובלנות והכלה כלפי העצמי כ"אחר", ומאידך הוא מונע אפשרות ללמוד להכיל את האחר ואינו מאפשר לך להיתקל בסיטואציות המחייבות אותך ליישם את אותה הקבלה והרגישות כלפי מישהו שונה ממך.

ראש עיריית ניו יורק לשעבר, מייקל בלומברג, כתב לאחרונה כי "המרחב הבטוח" מפספס את כל הרעיון של להיות בקמפוס. הוא מסביר כי הכישורים החשובים ביותר – למידה, שיתוף פעולה, הקשבה, חשיבה ביקורתית ופתרון מחלוקות – הם בין כישורי החיים החשובים בעולם התעסוקה, ושזו הייתה הסיבה שמוסדות להשכלה גבוהה חשפו תלמידים לרעיונות מאתגרים ולאו דווקא נוחים. בעיניו הכניעה של חלק מהמוסדות האקדמיים ללחצים להגן על הסטודנטים מרעיונות כאלו דרך "מרחבים מוגנים", "אזהרות טריגר" [אזהרה שמופיעה לפני תוכן, המודיעה כי הוא כולל חומרים קשים לקריאה או צפייה] ועוד, היא טעות איומה. לדבריו "אחד המקומות המסוכנים ביותר בקמפוס הוא המרחב המוגן, מאחר והוא יוצר רושם שקרי שאנו יכולים לבודד עצמנו מאלו המחזיקים בדעות אחרות".

העיוות שעברה ההצטלביוּת בגרסתה הסטודנטיאלית העכשווית, מביא לשתי קיצונוּיות קוטביות, השומטות את הקרקע תחת המהות החיובית של התופעה. עיוות אחד הוא אותם "מרחבים מוגנים" שבמקום לקדם הבנה והכלה של "האחר", יצרו איים "מוגנים" של ייחודיות שאינם מדברים זה עם זה, בשם זכותם לביטחון ולהגדרה עצמית. העיוות השני הוא הקריאה לאיחוד המאבקים, שבעצם מייתרת כל אחד מהמאבקים בפני עצמו. נשאלת השאלה עד כמה יש בכוחם של החיבורים בין המאבקים השונים לקדם את היעדים של כל אחד מהם בנפרד, והאם מעבר למפגן הכוח הנקודתי בהפגנה או בהצבעה יש יכולת ממשית לקדם פתרונות ייעודיים ומעשיים?

ומה הלאה?
ייתכן שמגמת ההצטלביוּת, שרבים עוקבים אחריה בסקרנות, אהדה או דאגה, היא מצג שווא רגעי של אחדות, שסופה להתפוגג בהזדמנות הראשונה בה שני מאבקים בעלי דרישות מתנגשות יצטרכו להתגמש, להשתנות או לוותר על משהו בשם איחוד המאבקים. בהסתכלות קדימה יהיה מעניין לראות איך תיושב הסתירה בין הגדרה עצמית ייחודית ובין הדרישה להכרה בה ולקבלתה עם הצורך להבטיח את אותה אפשרות עבור "האחר" השונה.

בעיני זו אינה צריכה להיות הכרעה בין איחוד לבידול, מפני שכל אחד מהשניים חוטא למורכבות של החיים בחברה. האתגר הוא כמובן לשמר את השונות ובה בעת לחיות עם הרב-תרבותיות ולצאת נשכרים ממנה. אפשר לקוות שאלו הדוגלים כיום בהצטנפות ב"מרחב המוגן" ישתעממו לבסוף מעצמם ויביעו סקרנות לגלות את צבעי הקשת האנושיים הנמצאים ממש מתחת לאפם. בה בעת, אולי אלו המנצלים את ההצטלביוּת כדי לאחד מאבקים חברתיים שלעיתים הקשר הכי מובהק ביניהם הוא המילה "מאבק" או "מחאה", עשויים מעת לעת לשים לב שהתוצאה פשוט מגוחכת מידי או לחילופין רדודה מדי, ואז להשלים עם המצב שבו גם אם לא כולם חלק מקמפיין מדוכאים כלל-עולמי יחיד, עדיין לכל אחד יש את הבמה ואפיקי הפעולה שלו לחתור לצדק חברתי.

 

קלרטה טרגר היא בוגרת תואר שני במדעי המדינה מאוניברסיטת ת"א. היא סיימה את התואר השני המחקרי בהצטיינות. כמו כן, היא חוקרת בתחומי מדע המדינה והיחב"ל ופעילה חברתית.

Save

Save

Save

Save

Save

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על שנינו יחד תחת מאבק אחד

01
יפת בן נח

"נשים שנולדו טרנסקסואליות"? האם הכוונה היא לטרנסקסואלים שנולדו נשים? לרוב מדברים על טרנס(קסואל) כעל אישה ביולוגית שמזדהה כגבר חברתי ועל טרנס(קסואל)ית כעל גבר ביולוגי שמזדהה כאישה חברתית.

03
Mai

the thought that a "safe space" can be 'misused' as a way to avoid conflict can only come from a very privileged position. people who have a reason for searching for safe spaces do so because most of the time they are not in such a safe environment. hence the whole last part of your text exposes your privileged position.
such a pity to give powerful people like Bloomberg another platform to preach his supremacy instead of concentration on what people with experience of oppression and discrimination think of the benefits, and disadvantages of safe spaces.