שני יהודים מתווכחים במהירות האור

מהו הזמן? דומה שהפיזיקה של איינשטיין השתלטה על השאלה וגם על התשובה. אבל היה מי שחשב אחרת ודרש להביט בזמן באורח מקיף ואנושי יותר
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

ב-6 באפריל 1922, אלברט איינשטיין עורר וויכוח היסטורי בפריז כשאמר את המשפט: "הזמן של הפילוסופים אינו קיים". באולם ישב הפילוסוף אנרי ברגסון, שעסק ברעיונות הקשורים בזמן, בספרים כמו "ההתפתחות היוצרת" ו"חומר וזיכרון". ברגסון לא יסלח לאיינשטיין על הערתו, ובשנים שלאחר מכן הוא יהפוך לאחד מאויביו הגדולים ביותר.

במפגש הזה בפריז, שזכה לתהודה תקשורתית רחבה, ברגסון בירך את הפיזיקאי על כך שהוא גילה תיאוריה מטלטלת – תורת היחסות המפורסמת – אך הוכיח אותו על כך שהוא שכח את כל יתר ההיבטים של הזמן, שעל אף שאין בהם תועלת מתמטית, הם עדיין חיוניים עבורנו. ברגסון נתקף חלחלה נוכח תורה מדעית שלא ידעה לומר מדוע רגעים מסוימים חשובים לנו יותר מרגעים אחרים. המבקר של איינשטיין שרטט את עקרונותיה של קוסמולוגיה חלופית שלא תגביל את עצמה לדייקנות היובשנית של המדע וגם לא תתפלש ברטוריקה ריקנית, אף שרטוריקה כזו עשויה להיות פואטית. ברגסון וחסידיו הרבים היו עתידים לזכות לתשואות על כך שהם הציגו מושג של זמן "מלא דם".

חודשים אחדים לאחר מכן, כשהאקדמיה השבדית העניקה לאיינשטיין את פרס נובל לפיזיקה, היא לא עשתה זאת בשל התורה שבזכותה הוא התפרסם, אלא בזכות גילוי האפקט הפוטואלקטרי, תחום מדעי שלא בדיוק הסעיר את הדמיון של הציבור, בוודאי לא במידה שעשתה זאת תורת היחסות. הסיבות להחלטה הזאת היו קשורות קשר ישיר לתקרית עם ברגסון באותו יום בפריז. נשיא הוועדה של פרס נובל, סוונטה ארניוס (Arrhenius) הסביר ש"על אף שרוב הדיונים עוסקים בתורת היחסות" התורה אינה ראויה לפרס. מדוע לא? הסיבה הובהרה באותו ערב: "אין זה סוד שהפילוסוף המפורסם ברגסון הטיל ספק בתיאוריה הזאת". ברגסון, שהיה עתיד לזכות בפרס נובל לספרות ב-1927, הוכיח ששאלת תקפותה של התאוריה של איינשטיין "נוגעת לאפיסטמולוגיה" יותר מאשר לפיזיקה, "ולכן, התורה הייתה לנושא לדיון אינטנסיבי בחוגים פילוסופיים". הביקורת של ברגסון על איינשטיין שימשה השראה לדורות הבאים של הוגי הדעות, החל במרטין היידגר וכלה בז'יל דלז. אפשר להשוות את השנים שלאחר המפגש בפריז לגרסה פחות אכזרית ויותר מודרנית של מלחמות הדת של פעם, אלא שבמקום ויכוח על הדרך הנכונה לקריאה בכתבי הקודש, ההוגים התווכחו הפעם על הדרך שבה הטבע מתנהל על פני הזמן.

מדוע שניים מן המוחות האדירים ביותר בעת החדשה לא יכלו להגיע להסכמה בנושא הזמן?

מה גרם לשני האישים המבריקים הללו לאמץ עמדות מנוגדות כל כך כמעט בכל השאלות שעמדו על הפרק בתקופתם? מה גרם למאה הזו להיות מרובת מחלוקות כל כך? מדוע שניים מן המוחות האדירים ביותר בעת החדשה לא יכלו להגיע להסכמה בנושא הזמן? המחלוקת גרמה לפילוג בקהילות האינטלקטואליות במשך שנים רבות, מאז.

ברגסון היה סלבריטי עולמי. הוא היה מחברם של ספרים שנקראו על ידי נשיאים וראשי ממשלות, אינטלקטואל שהיה מחויב לסוגיות החברתית והפוליטיות של תקופתו. בעשורים הראשונים של המאה העשרים, תהילתו, יוקרתו והשפעתו עלו במידה ניכרת על הסמכותיות של איינשטיין הפיזיקאי.

אנרי ברגסון

אנרי ברגסון: דיוקן. תצלום: תיירי ארמן.

באותו אחר צהריים

באותו יום היסטורי, ברגסון נגרר להשתתף בדיון שהוא היה מעדיף להימנע ממנו. עמית מעט מחוצף, שמצדו היה נתון ללחץ מצד מארגן האירוע, דחק בו לדבר. "אנחנו יותר איינשטייניאניים ממך, מר איינשטיין", אמר ברגסון. ההסתייגויות שלו עמדו להדהד ברמה. "מבחינתנו כולנו, ברגסון היה כבר מת", אמר הסופר והאמן ווינדהם לואיס (Wyndham Lewis), "אבל תורת היחסות, ככל שהדבר עשוי להיראות מוזר בהתחלה, הקימה אותו לתחייה".

הפילוסוף דיבר במשך כמעט חצי שעה. הפיזיקאי השיב בפחות מדקה, במשפט קטלני: "ובכן, אין זמן של פילוסופים"

הפילוסוף דיבר במשך כמעט חצי שעה. הפיזיקאי השיב בפחות מדקה, במשפט קטלני: "Il n’y a donc pas un temps des philosophes": "ובכן, אין זמן של פילוסופים".

הפילוסוף המשיך את ההפרכה שלו בספר "משך ובו-זמניות". הפיזיקאי, מצדו, התגונן בכל כוחו ובכל האמצעים שעמדו לרשותו. בשנים שלאחר מכן, ברגסון ייתפש כמי שהפסיד בוויכוח. המושג של המדען ביחס לזמן הפך למושג השולט ברוב הדיונים המלומדים ביותר בנושא. לא רק הפילוסופיה של ברגסון, אלא גם הרבה נקודות מבט אמנותיות וספרותיות נדחקו למעמד משני, כמעט לשוליים. עבור רבים, התבוסה של ברגסון ייצגה ניצחון של "הרציונליות" על "האינטואיציה", וסימנה את הרגע שבו בין המדענים פשטה ההאשמה שלפיה אין לאינטלקטואלים ההכשרה הדרושה כדי לתרום למהפכות המדעיות, שהולכות ונעשות מורכבות יותר. היו מי שטענו שאין זה אלא שעל האינטלקטואלים לשבת בצד. וכך, תחת השפעת היחסות, החל סיפור התבוסה של הפילוסופיה של ברגסון, לאחר תקופה של הצלחה חסרת תקדים. התבוסה שלו סימנה את הרגע שבו הפילוסופיה החלה לאבד את השפעתה ביחס למדע.

שני האישים הללו שלטו ברוב הדיונים במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20. תודות לאיינשטיין, הזמן הודח מכס מלכותו, ונגרר מטה מהפסגה של הפילוסופיה עד לרגליה היציבות של הפיזיקה. איינשטיין שחרר אותנו מהאמונה שלנו במשמעות האובייקטיבית של הבו-זמניות וצחק על האמונה שלנו בזמן יחיד ומוחלט. "החלל לעצמו" ו"הזמן לעצמו" היו שני מושגים שנידונו להתפוגג.

איינשטיין וברגסון היו שני הפכים. התפישה המכניסטית של הפיזיקאי נגדה את החיוניות, את הוויטליזם, הרעיון לפיו החיים מספיגים את הכול. ההיסק הלוגי ניצב מול הבריאה, היצירה. האחידות ניצבה מול האישיות. בעוד שהפילוסופיה של ברגסון התייחסה למטפיזיקה ולאנטי-רציונליזם, איינשטיין התייחס לקטבים ההפוכים: הפיזיקה, הרציונליות והרעיון שלפי היקום (וידיעותינו ביחס אליו) היה נותר ומתקיים ללא דופי – אילו אנו עצמנו לא התקיימנו. כל אחד משני האישים ייצג צד בדיכוטומיות הבולטות ביותר שאפיינו את המודרניות, את הניגודים הקשים ביותר ליישוב. הוויכוח בין השניים התחולל בעולם שהיה חלוק בין המדע מצד אחד וכל השאר מנגד. כשתחומים אחרים בתרבות שלנו, כמו הפילוסופיה והאמנות, השוו את עצמם למדע, אפשר היה לסבור שמה שאינו מדע הוא בעצם מיותר.

תהילתם של שני ההוגים מעוררת קנאה. זיגמונד פרויד תיאר את עצמו כמי שאין לו "היומרה להימנות כאחד האינטלקטואלים הבכירים" של תקופתו, "לצד אנרי ברגסון ואלברט איינשטיין".

ניצחונו של איינשטיין היה נקודת תפנית מכרעת מבחינת הפילוסוף: תהילתו ויוקרתו היו מונחים על כף המאזניים בשל ההתגדרות והיומרנות של מדען שהיה צעיר ממנו בעשרים שנה. היה זה גם רגע מכריע שבה ניכרה עלייתה של סמכות המדע לעומת צורות אחרות של ידע. בשנים שלאחר מכן, הפילוסוף והפיזיקאי נקטו עמדות מנוגדות כמעט בכל הנושאים האפשריים. אחדות מן המחלוקות ביניהם היו מופשטות – טבעו של הזמן, תפקידה של הפילוסופיה או הישג-ידה הכולל, או כוחו של המדע – ואילו אחרות היו קונקרטיות יותר – תפקיד הממשלה והשלטון, מקומה של הדת בחברה המודרנית וייעודו של חבר העמים. שני האישים הללו נקטו עמדות מנוגדים כמעט בכל הוויכוחים של התקופה, החל במעלות הצמחונות או הסיבות שיכלו להצדיק מלחמה, ועד למאפיינים של הגזעים האנושיים השונים וטבעה של אמונתנו.

לאחר המפגש בפריז, איינשטיין עמד על כך שהפילוסוף אינו מבין את הפיזיקה של היחסות. רוב מי שהגנו על איינשטיין הסכימו עם ההאשמה. מי שצידדו בברגסון התבצרו בעמדתם בכל כוחם. ברגסון מעולם לא הודה בתבוסתו. לפי הפילוסוף, איינשטיין ובני שיחו הם-הם מי שלקו באי-הבנה שלו.

אור, קירות, אדום

לא פשוט להסביר, לא פשוט להמשיג: אור וזמן. תצלום: מהדיס מוסאווי

המהפכה נגד ברגסון

תורת היחסות ערערה על הפיזיקה הקלאסית משלוש בחינות עיקריות: ראשית, היא הגדירה מחדש את מושגי הזמן והחלל, בכך שהיא קבעה שהם אינם אוניברסליים; שנית, היא הוכיחה שהזמן והחלל קשורים באורח מוחלט; ושלישית, היא שמה קץ למושג האֶתֶר, מהות שהניחו שהיא ממלאת את החלל הריק בקוסמוס ושהמדענים ראו בה רקע יציב הן ליקום והן לתאוריות שלהם בתחום המכניקה הקלאסית. יחד, שלוש התגליות הללו יצרו אפקט חדש ומפתיע: התפשטות הזמן, אפשרות שגרמה להתרגשות עמוקה הן בקרב המדענים והן בקרב הציבור הרחב. במונחים פשוטים, המדענים מתארים את התפשטות הזמן כהאטה שלו במהירויות גבוהות, ומה שעוד יותר דרמטי – כדרך לעצור אותו כליל כשאנו נעים במהירויות אינסופיות.

האם איינשטיין גילה דרך לעצור את הזמן? ברגסון לא היה משוכנע. ברגסון טען שהמסקנות המרעישות של התיאוריה של הפיזיקאי אינן שונות ביותר מהחיפושים הפנטסטיים אחר מעיין הנעורים

האם איינשטיין גילה דרך לעצור את הזמן? ברגסון לא היה משוכנע. ברגסון טען שהמסקנות המרעישות של התיאוריה של הפיזיקאי אינן שונות ביותר מהחיפושים הפנטסטיים אחר מעיין הנעורים, הוא אמר: "יהיה עלינו למצוא דרך אחרת כדי לא להזדקן".

אם שני שעונים נייחים מכוילים לאותו זמן זה ביחס לזה, ואם אחד מהם נפרד מחברו ונוסע במהירות קבועה, שני השעונים יחלו להורות על שעות שונות, בהתאם למהירויות היחסיות שלהם. חוקרים חישבו את ההפרש המפתיע בין הזמן בשעון הראשון (t1) כשמשווים אותו לזמן בשעון השני (t2). איזה משני הזמנים הללו הוא הזמן האמיתי? לפי איינשטיין, שניהם. כלומר, יש להתייחס לכל מערכות הייחוס כזהות. שתי המדידות מתייחסות באותו המידה לזמן.

ברגסון סומן כאיש שעמד בראש "המרד נגד השכל הישר", שרבים ראו בו את הרעה החולה של התקופה שבין שתי מלחמות העולם. כתוצאה מכך, הוא הואשם בכך שהוא מכפיש את הפיזיקה ומשפיל אותה למעמד שבו היא לכל היותר כלי מעשי בלבד למניפולציה של דברים מתים. ישעיה ברלין קישר את ברגסון עם "נטישת אמות המידה הביקורתיות המחמירות והחלפתן בתשובות רגשיות מקריות". ברטרנד ראסל האשים את ברגסון בכך שהוא אנטי-אינטלקטואל הלוקה במחלה מסוכנת, מחלה "שמשפיעה על הנמלים, על הדבורים ועל ברגסון", שבה האינטואיציה מושלת בשכל הישר וברציונליות. אחרים ראו ב"מבוא למטפיזיקה" של ברגסון, דיון על אודות המתודה של "האנטי-רציונליזם המודרני". ספרו החמישי, "ההתפתחות היוצרת" (משנת 1907) זיכה אותו בתהילה עולמית. התהילה ליוותה אותו עד שנת 1922, כשהוא פרסם את ה"התעמתות" שלו עם התאוריה של איינשטיין, כפי שהוא עצמו כינה את הדברים. ברגסון התיימר, ללא בושה, לגבור על איינשטיין בכך שהוא יפרש מחדש את כל העובדות המדעיות הקשורות לתורת היחסות. הספר היה בהליכי הפקה לקראת הוצאתו לאור בעת המפגש בין איינשטיין וברגסון בפריז, והוא ראה אור בהמשך אותה שנה. לספר לא הייתה ההשפעה שברגסון קיווה לה.

כיום, אפשר לראות את הוויכוח ההיסטורי בין ברגסון ואיינשטיין על תורת היחסות כ"מקרה קלאסי". פול ולרי אמר שהעימות היה "הפרשייה הגדולה" של המאה העשרים, ושם קץ ל"תור הזהב הקודם, עם גט הכריתות בין שתי התרבויות", כלומר המדע ומדעי הרוח.

אחדים מחסידיו של איינשטיין החלו להאמין שהתיאוריה שלו פשוט אינה רלוונטית לדאגות האנושיות והיומיומיות שלנו. היו מי שאמרו שמנקודת המבט האלגברית, עבודתו של איינשטיין נכונה, אך שהיא אינה בשלה מבחינה אנושית

באותם ימים, היו לאיינשטיין סיבות טובות להיות מוטרד מן ההשפעה האפשרית של המתקפה מצדו של הפילוסוף. הוא רצה הכרה, והוא היה זקוק לכסף. איינשטיין הבטיח לאשתו לשעבר, כחלק מהסכם הגירושין ביניהם, את הכספים שהוא יקבל עם הזכייה בפרס נובל, שהוא ציפה לזכות בו בקרוב. אך עוד לפני שהוא זכה בפרס, כבר היו מי ששאלו את עצמם האם הביקורת של ברגסון לא הטילה צל כבד של ספק על כל עניין תורת היחסות. איינשטיין היה נחוש לחלץ את תורת היחסות מכל אפשרות של ספק או חשד. אחדים מחסידיו החלו להאמין שהתיאוריה שלו פשוט אינה רלוונטית לדאגות האנושיות והיומיומיות שלנו. היו מי שאמרו שמנקודת המבט האלגברית, עבודתו של איינשטיין נכונה, אך שהיא אינה בשלה מבחינה אנושית.

קאמי פיסארו, בולוואר מונמרטר בלילה

"בולוואר מונמרטר בלילה" (1898), קאמי פיסארו, National Gallery. תצלום: ויקיפדיה

"האירועים האובייקטיביים" והם בלבד

במהלך המפגש שלו עם ברגסון, איינשטיין הגן על הגדרתו את הזמן, כיוון שיש לה "משמעות אובייקטיבית" ברורה בניגוד להגדרות אחרות. "יש אירועים אובייקטיביים, שאינם תלויים באנשים", כך הוא התעקש באותו יום. משמעות הדבר הייתה שהתפישה שלו ביחס לזמן היא האפשרות האובייקטיבית היחידה. התיאוריה שלו לא הייתה רק השערה פורייה או הסבר נוח שאפשר לבחור בו מבין הסברים רבים אפשריים. איינשטיין הבהיר: "אתה תמיד יכול לבחור איזה ייצוג מדעי שאתה רוצה, אם אתה סבור שהוא נוח יותר לצורך איזה מטלה שעל הפרק, אבל אין לכך כל מובן אובייקטיבי".

בראשית הסתיו של שנת 1922, "משך ובו-זמניות", הספר הפולמוסי של ברגסון, ראה אור. בהקדמה, ברגסון מתאר את ה"חובה" להגן על הפילוסופיה מפני פלישתו של המדע. דבריו היו חזקים: "המחשבה שלפיה המדע והפילוסופיה הם דיסציפלינות שונות שנועדו להשלים זו את זו [...] מעוררת רצון וגם מטילה עלינו חובה לפנות לעימות". ברגסון הוכיח את איינשטיין על כך שהוא יצר תיאוריה ש"חדלה להשתייך לפיזיקה" והתבססה על פילוסופיה פגומה עמוקות.

לדעת ברגסוןו, פילוסופיות שאינן נשענות על טבעו הזורם, הנסיבתי והבלתי צפוי של היקום ומתעלמות מן התפקיד החיוני של התודעה האנושית ביקום ומחלקה המרכזי של אותה תודעה אנושית בידיעת היקום, היו מפגרות וטבועות בחותם של בורות

על אף שבאותו יום קביעתו הפשוטה של איינשטיין – "הזמן של הפילוסופים אינו קיים" – שימשה כמרעום לפיצוץ, גורמים רבים נוספים העצימו את העימות בין שני האישים ונקודות המבט שלהם. ברגסון ואיינשטיין השתייכו לקהילות שונות, וצמחו מתוך מסורות תרבותיות ואינטלקטואליות שונות בתכלית. איינשטיין חיפש באובססיביות את אחדות היקום, והגן על האמונה שבכוחו של המדע לגלות את החוקים הבלתי משתנים של היקום, בניסיון לתאר אותו באופן הפשוט ביותר. ברגסון, לעומת זאת, קבע שחותמו של היקום הוא ההפך הגמור: היקום משתנה תמיד, ואין לכך סוף. פילוסופיות שאינן נשענות על טבעו הזורם, הנסיבתי והבלתי צפוי של היקום ומתעלמות מן התפקיד החיוני של התודעה האנושית ביקום ומחלקה המרכזי של אותה תודעה אנושית בידיעת היקום, היו לדעתו מפגרות וטבועות בחותם של בורות. בעוד שאיינשטיין חיפש קוהרנטיות ופשטות, ברגסון הדגיש את הסתירות והמורכבויות.

הזמן, ה-זמן

במהדורה השנייה של "משך ובו-זמניות", ברגסון החליט לכתוב את המלה "זמן" ("temps") באות גדולה ("Temps"). בעשותו כן, הוא הביע בפני קוראיו את הרעיון ש-Temps הוא מושג המקיף יותר מכפי שמקיף temps, באות קטנה. כך הוא הבהיר שהספר שלו אינו עוסק באותו הנושא המעסיק את הפיזיקאים. ה-Temps של ברגסון וחסידיו כלל היבטים נוספים של היקום שלעולם לא יכלו להיקלט בשלמותם על ידי כלים מדעיים (כגון שעונים או מכשירי הקלטה), או על ידי נוסחאות מתמטיות. לפי ברגסון, לבלבל את הזמן הנמדד בשעות עם מושג הזמן הכללי ולשפוט את השני על פי הנורמות של הראשון, הוא דבר נתעב מאין כמוהו. אך הטיעון שלו היה כל כך דק ומעודן, שקוראים רבים לא הבינו אותו. הם בחרו לסווג את האויב של איינשטיין כאדם מיושן, מפגר בתפישותיו וטועה באורח מהותי ביותר.

המריבה בין איינשטיין וברגסון הסתבכה עד מהרה והקיפה נושאים רחבים יותר, כגון עליית הפשיזם באירופה ותפקידם הראוי של המדע והפילוסופיה בחברות המתועשות והטכנולוגיות. שני ההוגים שהתווכחו באותו 6 באפריל 1922, הוזכרו פעם אחר פעם בוויכוחים סוערים בין אינטלקטואלים תחת משטרים חדשים, משטרים נציונל-סוציאליסטיים או פשיסטיים, שאילצו אותם להגר לאמריקה. בכל ההקשרים הללו, הפרשנויות שניתנו לאותו יום מפורסם, הפכו תלויות בשינויים שחלו בעולם בשנים שחלפו מאז ה-Belle Époque ועד לימי המלחמה הקרה.

הפילוסופיה של ברגסון פנתה אל הלב, ולא רק אל השכל. ככזאת, היא ביקשה להיות רחבה יותר מהידע המדעי. ברגסון עסק בידיים, בעיניים ובאוזניים, ורעיונותיו היו השראה לאמנים רבים. הוא ביקש לבלום את ההפרזות של הרציונליזם הקר והיבש, מורשתו של רנה דקארט והיקום המכניסטי שלו וכן מורשתו של אוגוסט קומט (Comte) והשיטה הנוקשה שלו, המדברת על היררכיות של הכרה וידע. הגישה של ברגסון הייתה נסיוב נגד הנטייה לשאוף להבנה מתמטית וסטטית בלבד של היקום, והיא יצאה נגד מתודולוגיות נוקשות וחסרות לב שנקשרו להפרזות האלימות של המהפכה הצרפתית.

ברגסון היה פילוסוף שחקר את הזיכרונות, את החלומות, את הצחוק

בין כתביו של ברגסון אנו מוצאים דיונים לא רק על אודות טבעו של הזמן, אלא מסות שלמות המוקדשות לעניינים הדוחקים המטרידים את אותם יצורים בשר ודם שביקשו להימלט מן הלוגיקה הקרה של המדע ומן הלמדנות הנוקשה והיבשה של האוניברסיטאות. ברגסון היה פילוסוף שחקר את הזיכרונות, את החלומות, את הצחוק.

נורה, אור

שום דבר הוא לא רק אובייקטיבי-פיזיקלי. תצלום: יוהנס פלניו

לקום וליפול

כיצד קרה שברגסון, שהיה כל כך מפורסם וזכה לתהילה כזאת, הפך לכמעט אלמוני? כיצד התאפשר כמעט למחוק מן ההיסטוריה – לפחות למשך שנים ארוכות - דמות שהייתה בשעתה כה בולטת? כשברגסון מת, ב-3 בינואר 1941, רבים כבר חשבו שהוא נעלם מן העולם. הוויכוח שלו עם איינשטיין גרם לנפילה קשה שלו ממרומי הידע והמחשבה. תהילתו הגיעה לשיאה כשהוא היה כמעט בן חמישים, והיא קרסה באותה המהירה שבה היא צמחה. איינשטיין, לעומת זאת, היה בקושי מוכר בציבור עד שמלאו לו ארבעים. יחד עם זאת, הוא שימר בהצלחה את פרסומו גם שנים רבות לאחר מותו, עד שהיה לאייקון.

ברגסון עמד על כך שקביעת הזמן היא פעולה מורכבת. כדי לדעת מה השעה איננו מבחינים רק במספר על גבי מכשיר (שעון). הוא חשב שכדי לדעת מה השעה נדרש שיפוט של המשמעות שיש לרגע מסוים

במהלך הכיבוש הנאצי של צרפת, הפילוסוף לא עשה שימוש בתהילתו וגם לא בשמו כדי להשיג זכויות יתר מהממשלה, והוא אף סירב לבקש יחס מיוחד בזמן שלטון וישי. הוא ויתר על כל תפקידיו הרשמיים, ויום אחד בחודש דצמבר, החליט להמתין לתורו בטור ארוך של אנשים ברחוב, כאחד האדם, כדי להירשם אצל השלטונות, יחד עם יהודים צרפתים נוספים. העיתונות דיווחה שהוא לבש חלוק על הפיג'מה שלו ושהוא נעל נעלי בית. זמן קצר לאחר מכן, הוא לא היה עוד בין החיים. ברגסון היה בן 81 במותו. מאמר הספד שנכתב על ידי חבר, שהיה גם שר בממשלה, שודר גם ברדיו. בניגוד מוחלט למדיניות הרשמית של הכיבוש הגרמני, צרפת כיבדה באורח פומבי את מותו של הוגה שהיה צרפתי באותה מידה שהוא היה יהודי.

ברגסון עמד על כך שקביעת הזמן היא פעולה מורכבת. כדי לדעת מה השעה איננו מבחינים רק במספר על גבי מכשיר (שעון). הוא חשב שכדי לדעת מה השעה נדרש שיפוט של המשמעות שיש לרגע מסוים. חשיבותם של אירועים מסוימים היא מבחינתנו הסיבה שבגללה שעונים "פועלים", הסיבה שבגללה בני אדם מייצרים שעונים, והסיבה שבגללה אנו קונים שעונים. הוא טען שאם השעונים מורים על הזמן, הרי זה רק כיוון שיש לנו מושג יסודי יותר של הזמן, שגרם לנו להמציא אותם, לבנות אותם ולהשתמש בהם. הסיבות הללו לא עניינו את איינשטיין, שחשב שהזמן הוא אך ורק מה שהשעונים מודדים. הפיזיקאי לא חקר את הסיבות שבגללן השעונים הומצאו מלכתחילה. ברגסון, לעומתו, רצה לדעת מה גורם לנו לחיות קיום שמסומן ומתוזמן על ידי השעון, וכיצד נוכל להשתמש בזמן כדי לחמוק מבין מלתעותיו: "הזמן הוא עבורי הדבר הממשי וההכרחי ביותר; הוא התנאי ההכרחי לפעולה. מה אני מדבר? הוא הפעולה עצמה!".

חימנה קנאלס (Jimena Canales), ילידת מכסיקו, עוסקת בהיסטוריה של המדע. היא לימדה באוניברסיטאות רבות, בהן אוניברסיטת הרווארד, אוניברסיטת פרינסטון ואוניברסיטת אילינוי. קנאלס שיתפה פעולה עם אמנים, פילוסופים ואמנים במוזיאונים ואירועי אמנות ברחבי העולם. בין ספריה: "The Physicist and the Philosopher" משנת 2016.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי יורם מלצר

מערכת אלכסון מודה לפרופ' קנאלס על הסכמתה לתרגום המאמר לעברית. המאמר התפרסם במקור בספרדית בכתב העת "Letras Libres".

תמונה ראשית: רכבת נוסעת בשלג. תצלום: בריאן סומן, unsplash.com

Photo by Brian Suman on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי חימנה קנאלס.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על שני יהודים מתווכחים במהירות האור

01
איש חופשי

נשכח וטוב שנשכח.
חירטוטים פסאודו אינטלקטואלים שמתחרים אחד בשני בחוסר המשמעות שלהם יש ללא סוף.
לא ברור מדוע יש סיבה להעלות מהאוב אחד מהם.
גם אם מקבלים את תפיסת הזמן הפיזיקלית, עדיין נשארו אין סוף שאלות קיומיות ומשמעותיות עליהן אין לנו תשובה והפילוסופים מוזמנים לנסות לענות עליהן.

02
משה

אחד היה מדען, פיזיקאי תאורטי. השני היה פילוסוף. אבל ברגסון הבין: הכל חלק מתולדות הרעיונות. המפגש לא היה טוב, אבל ברגסון, למרות שאולי לא היה מודע לזה, לחם נגד השתלטות המדע, שנראה לו בסכנה לעזוב את הערכים. איינשטין היה אדם מוסרי, אבל בשלב ההוא, הפיזיקה נראתה בדרך למחוק את הפילוסופיה.

מאמר מאוד מעניין.
נכתב במאמר: "התבוסה של ברגסון ייצגה ניצחון של "הרציונליות" על "האינטואיציה", וסימנה את הרגע שבו בין המדענים פשטה ההאשמה שלפיה אין לאינטלקטואלים ההכשרה הדרושה כדי לתרום למהפכות המדעיות".

התבוסה של הפילוסופיה התחילה ב 1879, יום הקמתה של המעבדה הראשונה של הפסיכולוגיה הניסויית שהכתה את הפילוסופיה על קודקודה.
אבל מה שיותר מעניין הוא מדוע זה קרה, למה הפילוסופיה נדחקה לשוליים.
כדי להבין את זה צריך להכיר במושג פילוסופיה: חקר מושגי יסוד בהכרה האנושית המבוסס על הנחות אינטלקטואליות.

מה שהצליח להלהיב דור מסויים הפסיק ברגע שלא הצליח לבסס עצמו על הוכחות אמפיריות
ונקודה זו הינה עקב אכילס של הפילוסופיה.
הרצון שהתפתח אינו קונה התפלספויות בשקל, אלא לומד להעריך את אותם המסקנות שמבוססות על ניסוי מדעי, משהו ש"ניתן ללכת איתו למכולת".

האם בזאת באו לקיצם פרדיגמות מדעיות המסוגלות להרעיד את התפיסה הקיימת?

תשובה: אם במאה ה 20 גבולות התבונה היו כפופים לאותם תנאים וקריטריונים של המעבדה הניסויית הרי שבמאה ה 21 ייפרצו אותם המגבלות אך יישארו נאמנים למחקר המדעי.
וזאת הכיצד?
כיצד נוכל מצד אחד להישאר נאמנים לאבני הבוחן האמפיריים ומצד שני להתעלות מעל גבולותיו של המדע הקיים?
על ידי שינוי תבנית הרצון שלנו, שינוי באותם הסכמות שהורגלנו אליהם, שינוי באותם המולקולות שמהם בנוי הרצון שלנו שהוא לקבל לעצמו.
קליפ שאולי מצליח במשהו להמחיש את טענתי:

04
פום פון

הזמן מקיטועים וכרצף זהי קשת הזמן ,כפי שגופינו מחולק לתאים שעל כל פרטי מהם מופעלים משתנים שונים ומכך תא אחד מואץ לחייו המקוצרים ותא מקביל מואט למקסימום זמן חיי תא האפשריים פוטנציאלית כך ישנו זמן מפוצל ובמקביל ,ישנו הגוף הכללי המקיים את כל ה תאים מזמנים שונים כגוף אחד שלו זמן אחד כפרט המקיים בכובו את הכלליות התאית כגוף אחד,משמע כפרט שלם הזמן כללי ואחיד כך כל כולי בן 30שניםאך כל חלק בי מתקופת זמן שונה התואמת למשתנים אשר כל מקטע/ תא עובר כגון עוד קרינה,חמצון,זרימה לא אחידה של תזונה ועוד ועוד ומכאן גם אני רק מקטע תאי זעיר ברצף אשר כולל אותי ומכאן אני ביחס למקבילי אני זמן שונה וילד עם מקבעים אנחנו גוף זמן אחד
,כך כל היקום כפרט זמן אחד וכקיטעים היקום מורכב מאינספור תאי זמן שונים המותאמים לסביבתם הקובעת את הקצב זמן שיכול על כל תא ותא בגוף ,המבין יבין את המעבר ומי שלא שיפתח את ראשו תודה ותהנו מזמנים בזמן

    05
    פון פם

    כפרט אני זמן אחיד וככלל אני מורכב מאינספור תאים זמניים שונים וכך גם אני רק תא זמן שונה מתאים מקבילים בקיטועים של אותו גוף אחד שלו כפרט יש זמן אחיד בו הוא בן * זמן המורכב מקיטועים זמניים מרובים כך הפרקטל זמן מורכב מקנה מידות מרובה זמנים וכיקום הכולל הכל כעצמו כזמן אחד ,כך גם היקום כתא באין סוף מקיים שוני בזמניו ביחס למקביליו ובאחדות איתם כל היקומים בזמן אחיד וזהו הנצח הכולל את כל קיטועי הזמן בזמן אחד נצחי כל טוב

06
פון פום

ובשפת אנוש: האין סוף כאחד שלם מתקיים כזמן אחד ניצחי הכולל את כל אפשרויות הזמן יחדיו ובמקביל ,האין סוף מורכב מתאי זמן שונים ,כל תא הוא יקום כך כל יקום הוא נקודת זמן שונה מהמקבילות וכך היקום כגוף שכולו זמן אחד מורכב מאינספור גלקסיות שלכל גלקסיה זמן משלה וכיקום הם זמן אחד וכך כל גלקסיה ביחס למקבילות שונה וכעצמה בעלת זמן אחד המורכב גם הוא מקיטועים זמנים שונים כך לכל מערכת שמש יש זמן שונה וכגלקסיה הן בזמן אחיד וכך להמשך כל מערכת השמש היא זמן אחד ובכובה מורכבת מקיטועי זמן שונים וכך זה ממשיך גם בעולמנו אשר כגוף אחד מקיים זמן אחיד וכמיקטעים רבים מורכב מזמנים רבים וכך אנחנו מורכבים וכך האטומים וכלדבר ,זה הזמן ומעבר לו הנצח שם יש את כל הזמנים כאין זמן אחד ניצחי ,המבחנים יבינו ומי שלא שישאל את עצמו למה מה כל טוב

08
פון פום

הזמן האחיד והזמן השונה ,הזמן כפרט מכלל והכלל כפרט ,
המאוחד בזמן אחד וכמקוטע עשיר בזמנים שונים שבמקביל הם זמן אחד