שפות כל העולם התאחדו

המין האנושי דובר אלפי שפות שונות ומשונות. להביט עליהן כמכלול עשוי ללמד אותנו לא מעט על עצמנו.
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

לחם חוקם של הבלשנים בעבודתם הוא שעל אף ההבדלים הניכרים והרבים הקיימים בין שפות שונות, מתחת לפני השטח הן חולקות מאפיינים רבים. כפי שהבחין אבי הטיפולוגיה המודרנית ג'וזף גרינברג באמצע המאה הקודמת, לשפות ברחבי העולם – גם אם אינן משתייכות לאותה משפחה – יש תכונות משותפות בכל רמות המבנה הלשוני. תכונות אלו מכונות על ידי הבלשנים  אוניברסלים. חלק מהאוניברסלים מתייחסים למשתנה בודד, למשל: בכל שפה יש פעלי עזר. אולם מרבית האוניברסלים שתועדו בידי בלשנים הם אוניברסלים מותנים, כלומר, טענות מצורת אם בשפה מסוימת קיימת תכונה א', אזי תתקיים בה גם תכונה ב'. למשל, אוניברסל שמצא גרינברג עצמו: אם לשפה יש קטגוריות של מין דקדוקי בשמות העצם, אז יהיו לה גם קטגוריות של מין דקדוקי בכינויי גוף.

כיצד ניתן להסביר מדוע שפות העולם נראות כפי שהן נראות? מדוע שפות בנויות בצורות מסוימות ולא אחרות?

העובדה שמבנים לשוניים דומים שבים ומתגלים בתוך המגוון הרחב של תבניות לשוניות ברחבי העולם, מפתה את חוקרי השפה לגבש מערכת של אילוצים אפשריים על מערכות לשוניות אפשריות. כלומר, אם בכל השפות קיימת תכונה א', אפשר להסיק כי לא יכולה להיות שפה ללא תכונה א'. מסקנות מסוג זה אמנם מלמדות אותנו הרבה מאוד על שפות, אך פותחות רשימה חדשה של שאלות: כיצד ניתן להסביר מדוע שפות העולם נראות כפי שהן נראות? מדוע שפות בנויות בצורות מסוימות ולא אחרות? כפי שטוענת הטיפולוגית אידית' מורבצ'יק (Edith A. Moravcsik), התפקיד של אוניברסלים לשוניים בשאלה זו הוא כפול. מצד אחד, אוניברסלים מסבירים לנו עובדות על שפות אינדיווידואליות. למשל, אם אנחנו יודעים שתכונה מסוימת נכונה לכל השפות, אז אנחנו יודעים שהיא נכונה גם לעברית. מצד שני, האוניברסלים בעצמם דורשים הסבר: למה שלכל השפות תהיה את התכונה המסוימת הזו דווקא?

בן שבט Tariana, אמזונס, ברזיל

בן שבט Tariana, האמזונס, ברזיל. תצלום: אוסף הבנק העולמי

עבור האסכולה של הבלשנות הגנרטיבית, אשר הבלשן נעם חומסקי בראשה, אוניברסלים לשוניים משקפים את קיומם של עקרונות לשוניים מופשטים, שהם חלק מהקוגניציה האנושית. עקרונות אלו הם מוּלדים ולכן משותפים לכל בני האדם באשר הם, וכפועל יוצא הם מהווים אילוצים על שפות העולם באשר הן. במילים אחרות, ידע לשוני מולד גורם לבני אדם לרכוש שפות אשר מצייתות לסט אילוצים מסוים. הסט המסוים של האילוצים הלשוניים המולדים הללו נתון כל העת למחלוקת, אך הדבֵקים בגישה זו שותפים לרעיון שלפיו מדובר בייצוגים תחביריים מופשטים, שהם חלק מהארכיטקטורה הקוגניטיבית שלנו.

אולם ככל שהמחקר הטיפולוגי בשיטה הגרינברגיאנית התקדם והתבסס על מאגרים של שפות רבות ומגוונות יותר, נמצא כי רוב (אם לא כל) האוניברסלים הלשוניים הם לא אוניברסלים מוחלטים. קרי, כמעט לכל אוניברסל לשוני שהוצע נמצאה שפה שמפרה אותו. למשל, אם פעם חשבו שבכל השפות יש מילים שמתפקדות במשפט בתור שמות תואר, מתברר שיש שפות נטולות תפקיד ייעודי כזה למילים. ישנן שפות ללא פעלי עזר, צירופי צלילים שבעבר נחשבו לבלתי אפשריים נמצאו בשפות מסוימות, ובאשר לאוניברסל האמור לעיל של גרינברג, מתברר שבשפה טורקנה, המדוברת בקניה, יש הבחנה של מין דקדוקי בשמות עצם אך לא בכינויי גוף. מרבית האוניברסלים, כתוצאה מכך, הורדו בדרגה ונחשבים אוניברסלים סטטיסטיים, כלומר, לא תכונות המשותפות לכל השפות אלא נטיות חזקות, אשר מתגלות בשפות העולם השונות בהסתברות הגבוהה מכדי להיות מקרית. במאמר רב השפעה משנת 2009, הבלשנים ניקולס אוונס וסטפן לוינסון (Evans & Levinson) טענו כי לא זו בלבד שאוניברסלים מוחלטים הם מיתוס, אלא שההנחה שהם קיימים מסיטה את חוקרי השפה והקוגניציה למינהם מהמאפיין החשוב ביותר של השפות האנושיות – הגיוון שלהן.

העובדה שמבנה מסוים לא חוזר על עצמו בכל השפות, אלא רק ברוב השפות, היא עדיין ממצא שיכול ללמד אותנו רבות על שפות העולם

התפתחות זו שינתה עבור רבים מהחוקרים את השאיפה למצוא את גבולות האפשר של השפה; הממצאים מוכיחים שוב ושוב שמה שנתפש בעבר כבלתי אפשרי הוא שריר וקיים. יתרה מכך, המחקר הטיפולוגי מוגבל לשפות המדוברות (והמסומנות) כיום בעולם – בין 5000 ל-8000 שפות, נוסף על מעט שפות שנכחדו אך תועדו היטב. החוקרים מעריכים כי לאורך ההיסטוריה היו לפחות חצי מיליון שפות בעולם, כך שלרשות המחקר הטיפולוגי עומד היצע של פחות מ-2% מאוכלוסיית השפות, אשר למרביתו אין תיעוד טוב דיו. אם כך, גם אם תכונה מסוימת מסתמנת על סמך המחקר הקיים כאוניברסל מוחלט, לעולם לא נוכל להוכיח זאת, ועל כן, אנחנו לא יכולים להיות בטוחים בכך. המדגם שעומד לרשות הטיפולוגים, גדול ככל שיהיה, עדיין זעיר.

מהפך זה אמנם מקשה על הפרוייקט החומסקיאני, של מציאת העקרונות הלשוניים המשותפים לכל השפות באשר הן, ויש שיטענו שאף מערער עליו לחלוטין, אולם הוא לא זורק את כל המוטיבציה הבלשנית מהחלון. אכן, כפי שידוע מפילוסופיה של המדע, כל אוסף סופי של תצפיות של עורבים שחורים, גדול ככל שיהיה, לא מחייב את אמיתות הטענה שכל העורבים הם שחורים. הרי די בעורב לבן אחד שלא נתקלנו בו על מנת להפריך את הטענה הזו. אולם, בניגוד למקובל בדיסציפלינות מדעיות אחרות, יוצאים מן הכלל לא בהכרח שומטים את הקרקע מתחת לתפקיד ההסברי של הכלל: העובדה שמבנה מסוים לא חוזר על עצמו בכל השפות, אלא רק ברוב השפות, היא עדיין ממצא שיכול ללמד אותנו רבות על שפות העולם. הבלשן מתיו דרייר (Matthew Dryer) ביקש להצביע דווקא על הפן החיובי שבמעבר לאוניברסלים סטטיסטיים: ראשית, כאמור, לעולם לא נוכל לדעת שמה שנראה לנו כמו אוניברסל מוחלט הוא אכן כזה. שנית, הניסיון להגיע לתכונות המשותפות לכל השפות הידועות לנו, מדלל בהכרח את התוכן שיהיה להכללה הזו; אוניברסלים מוחלטים מסוג זה יהיו לכל היותר אמירות טריוויאליות על השפה האנושית, ולא אוניברסלים שילמדו אותנו משהו מעניין עליה. המחקר אודות אוניברסלים מחייב שיטות סטטיסטיות: כאשר הנטיות (לעומת האוניברסלים המוחלטים) המתגלות במחקר הטיפולוגי הן חלשות, הן עשויות להצביע על בעיה במדגם הנתון או בשיטת המדידה. אך כאשר מתגלות נטיות חזקות, הן יכולות להצביע על גורם שהוביל לכיוון המסוים הזה. במילים אחרות: גם אם יש שפות יוצאות מן הכלל, עורבים לבנים בשמי המחקר הבלשני, מדוע בנוגע לתכונות ומבנים רבים רוב השפות הידועות לנו מצייתות לכלל מסוים? מהיכן נובע הכלל הזה?

כתובת במצרית עתיקה

קטע מכתובת במצרית עתיקה. תצלום: ohhenry45

כיוון מפתה לענות על השאלה הגרינברגיאנית הזו, מדוע שפות נראות כפי שהן נראות, הוא, בפשטות, שהיות ששפות לא נשארות סטטיות לאורך חייהן, ההיצע הלשוני שאנו רואים היום הוא תוצאה של תהליכי שינוי ששפות עברו. הבלשנית ג'ואן בייבי (Joan Bybee) טוענת כי כל הסבר לתופעה לשונית, אוניברסלי כמו גם ספציפי לשפה מסוימת, מחויב מימד דיאכרוני (של שינוי לאורך זמן), היות שלכל התופעות הלשוניות יש היסטוריה, שהובילה למצבן הסינכרוני הנוכחי. אולם, טענה זו פשוט משנה את השאלה: מדוע, אם כך, שפות משתנות כפי שהן משתנות? המחקר מהעשורים האחרונים מעלה מספר הסברים מרכזיים.

ראשית, מסתמן כי כמעט כל תכונה לשונית תלויה בדפוסים גיאוגרפיים. כלומר, הפיזור של נטיות מסוימות על פני שפות העולם הוא כמעט אף פעם לא אקראי לחלוטין. ההיסטוריה יכולה ללמד אותנו רבות על תפוצתם של מבנים לשוניים שונים, היות שמגע בין לשונות הוא גורם מרכזי וחשוב שמוביל לשינוי לשוני. כאשר דוברים של שפה מסוימת באים במגע רציף עם שפה אחרת, פעמים רבות הם שואלים מילים, מבנים וחוקים מהשפה האחרת לשפתם. כך, למשל, מבנה תחבירי אשר לא קיים או שהוא נדיר יחסית בשפה אחת, יכול להפוך לדומיננטי כתוצאה ממגע עם שפה אחרת. דוגמא מפורסמת לכך ניתן למצוא במדינות הבלקן: כתוצאה מקרבה גיאוגרפית, שפות ממשפחות שונות החלו לחלוק מאפיינים רבים ברמות שונות של המערכת הלשונית: פונולוגיה, מורפולוגיה ולקסיקון.

ענף מחקרי אחר מציע כי לפחות חלק מהאוניברסלים משקפים את מציאותם של אילוצים קוגניטיבים כלליים, בפרט מנגנוני עיבוד ולמידה (היינו, לא אילוצים ספציפיים למערכת הלשונית), אשר משפיעים על סבירותם של מבנים מסוימים בשפות העולם. כלומר, מבנים שפתיים מסוימים הם פחות סבירים או פחות נפוצים בקרב שפות העולם, על אף שהם אפשריים, משום שהם קשים יותר ללמידה או עיבוד. לעומתם, מבנים לשוניים אשר מפחיתים את המורכבות של עיבוד או רכישה, נוטים להישמר באופן דיאכרוני בשפות שונות. מחקרים אלו הם תוצר של שיתוף פעולה בין עבודה טיפולוגית לשיטות מחקר ממדעי המוח והקוגניציה. חוקרות משתמשות בניסויים התנהגותיים, במכשירי הדמיה מוחית ובמודלים חישוביים על מנת לבדוק הטיות קוגניטיביות ברכישה ועיבוד שפה. באמצעות ניסויים אלו אפשר להשוות אילו מבנים קלים יותר ללמידה או לעיבוד. ההנחה היא שאם האסימטריה בקושי הלמידה והעיבוד משקפת את הסבירות של המבנים הללו להופיע בשפות העולם, אז סביר שהסיבה לכך שמבנים מסוימים הם נפוצים יותר מאחרים טמונה במכנזימים קוגנטיביים. לדוגמא, ישנו מבנה לשוני נדיר יחסית בשפות העולם המכונה ארגטיביות. שפות ארגטיביות הן שפות שבהן הנושא בפועל עומד מסומן כמו המושא בפועל יוצא, אך מובחן מהנושא בפועל יוצא. בהינדי, למשל, לנושא המשפט "רם מכר ספר" יוצמד הסימון  ne (כלומר Ram-ne), אך כאשר אותו רם מתפקד בתור הנושא של פועל עומד, כמו במשפט "רם יָשַן", לא מוצמד לו כל סימון.  תכונה זו מתועדת בכמה משפות העולם (למשל, הינדי ובאסקית), אולם, כאמור, היא אינה נפוצה. לאחרונה, מחקר מעניין הציע לכך הסבר: נמצא שלנבדקים יש הטיה קוגניטיבית קלה נגד ארגטיביות, אפילו אם הם עצמם דוברים של שפה כזו.

איש באסקי עם כומתה אדומה

איש באסקי. תצלום: Josu Orbe

בפרדיגמה ניסויית אחרת, נבדקים נחשפים לשפות מיניאטוריות מלאכותיות, אשר מכילות מבנים או חוקים הנדירים בשפות העולם. בניסויים אלו נבדק האם הנבדקים יצליחו ללמוד שפות אלו וישתמשו בהן כפי שנלמדו, או שהם יכניסו בהן שינויים. נמצא כי לחצים תקשורתיים וקוגניטיביים גורמים להטיה לכיוון מערכות לשוניות הקלות יותר ללמידה או יעילות יותר מבחינת העברת מידע. ה"שיבוש" שנבדקים יוצרים בשפות שלמדו, מהווה תמונת מראה לממצאים מהמחקר הטיפולוגי; נבדקים נוטים לשבש את חוקי השפה שלמדו לכדי החוקים שרווחים ברוב שפות העולם, גם אם אלו לא החוקים של שפת אמם מחוץ למעבדה.

אילוצים קוגניטיביים נוספים המשפיעים על סבירותם של מבנים לשוניים קשורים במידה שבה הם מאפשרים תקשורת יעילה, כלומר, הם חותרים לאיזון יעיל בין המאמץ שמשקיעה הדוברת וקלות הפענוח של השומעת. לדוגמא, ישנן שפות בעולם שבהן מתקיים סדר רכיבים קבוע של נושא, פועל ומושא (נושא-פועל-מושא, נושא-מושא-פועל וכן הלאה). בשפות שבהן המשפט מסודר באופן גמיש (כלומר, בהן אפשר לומר כלב אכל אדם ואדם אכל כלב על מנת להביע את אותה המשמעות), יש לרוב מערכת של סימונים, מערכת יַחֲסָה, אשר מסמנת את המעמד התחבירי של המילים השונות במשפט; סימונים אלו מקודדים מי הנושא ומי המושא הישיר של הפועל. כלומר, סימונים אלו מבהירים מי אכל את מי, גם במצבים שבהם סדר המילים אינו מספק את המידע. כך קורה למשל בגרמנית וברוסית. לעומת זאת, בשפות בהן סדר הרכיבים הוא קבוע, בדרך כלל אין סימוני יחסה במשפט. התואם הזה הגיוני למדי במונחים של מסירת מידע: בשפות שבהן קיים סדר רכיבים קבוע, הסדר לבדו אינפורמטיבי מספיק על מנת להבין מי הנושא ומי המושא (מי אכל את מי, מי דחף את מי). לעומת זאת, בשפות שבהן סדר הרכיבים אינו קבוע, אי אפשר להסתמך על הסדר, וסימוני יחסה משמשים כרמזים אינפורמטיביים המסייעים בהבנת המשפט. קבוצת חוקרים מאוניברסיטת רוצ'סטר בדקה האם נטיה זו מקורה כבר בשלב רכישת השפה. בסדרת ניסויים של למידת שפות מיניאטוריות מלאכותיות, החוקרים מצאו כי לחצים תקשורתיים פועלים כבר בשלב רכישת השפה, וגורמים להטיה לכיוון מערכות לשוניות יעילות יותר מבחינת העברת מידע; קיבוע סדר הרכיבים במשפט במקרה שסימוני היחסה לא זמינים, ודבקות בסימוני יחסה במקרה שסדר הרכיבים במשפט הוא גמיש ועל כן לא אינפורמטיבי.

גורם חשוב נוסף, שמשמש כהסבר לנטיות ששפות העולם חולקות, הוא האופן שבו אנו משתתפים בשיחה, על כל הטקטיקות התקשורתיות שמאפשרות לנו לעשות זאת. האופן שבו אנו שומרים לעצמנו את זכות הדיבור, למשל, יכול להיראות במבט ראשון כנספח צדדי למחקר שפה. אולם מחקרים מראים כי גורמים כאלו משרישים בכולנו הרגלי דיבור מסוימים, שמשתמרים בשפה ואף מחוללים בה שינויים. לדוגמא, כאשר אנחנו מדברים באופן ספונטני, לעתים קרובות אנחנו עושים הפסקות לא מתוכננות ברצף הדיבור. הפסקות אלו נובעות מכך שפעמים רבות אנו מתכננים את מה שאנחנו רוצים להביע תוך כדי תנועה, חוזרים בנו מניסוח מסוים, או מנסים למצוא את המילים המדויקות כדי להביע את עצמנו, מילים שלא תמיד זמינות לנו מראש. חשבו למשל על משפטים שנאמרים תוך כדי שיחה, כמו: "רציתי לדבר איתך על ה... על המחשב שרצינו לקנות", "הוא הלך מוקדם כי... יש לו שיעור פילאטיס". מעניין לגלות כי הפסקות אלו אינן מופיעות במקומות אקראיים לחלוטין במשפט, אלא נוטות יותר להופיע לאחר מילים בעלות תפקיד דקדוקי (מילים פונקציונליות כמו "את" ו"כי", לעומת מילות תוכן, אשר מסמנות דברים בעולם), כמו בדוגמאות האחרונות. הסיבה לכך היא שהמילים הדקדוקיות הן שכיחות מאוד ולכן זמינות לנו יותר בדיבור, ועל כן את ההפסקות ניטה ליצור אחרי ש"ניפטר" מלומר אותן. אולם למה בכלל לומר את המילים האלו ולא לחכות ולנסח לעצמנו את כל המשפט בטרם נאמר אותו? הסיבה היא שחשוב לנו מאוד לשמור על תורנו בשיחה, לסמן לשומעת שעוד לא סיימנו, ושיש לנו עוד דברים חשובים להגיד. כיצד כל זה קשור לשינוי לשוני? שינויים לשוניים רבים הם תוצר של מילים שנדבקו זו לזו, כתוצאה מהשכיחות הרבה שבה הן נאמרו בסמיכות (חשבו על do not  באנגלית, למשל). מתברר כי המקומות הטיפוסיים להפסקות במשפט משפיעים על ההיצמדות של מילים זו לזו, וכתוצאה גם על אפשרותן להפוך בעתיד למילה אחת. בלשן בשם ניקולאוס הימלמן (Nikolaus P. Himmelmann) הציע הסבר מאלף לעובדה שבשפות העולם יש אסימטריה באשר למקום שבו מופיעות מוספיות (המורפמות המצטרפות לבסיס המילה); שפות העולם מגלות נטיה חזקה למוספיות סופיות (מטבחון) בהשוואה לתחיליות (אתלבש). לפי הימלמן, מקורה של האסימטריה הזו הוא בסופו של דבר בהפסקות שדוברת יוצרת באמצע משפט, ובצורך שלה לשמור על זכות הדיבור.

הסברים אלו הם רק דוגמאות לכיוונים השונים שבהם מתקדם המחקר על אוניברסלים לשוניים. שאלת האוניברסלים הופכת לאתגר: הניסיון להפריד בין הגורמים השונים שאחראיים על הארכיטקטורות המסוימות של שפות העולם: קרבה גנטית, מגע בין לשונות, אילוצי למידה ועיבוד של המערכת הקוגניטיבית ומאפייני אינטרקציה בין בני אדם. גורמים אלו ואחרים מסבירים לרוב מה גורם לשינויים, אך השאלה כיצד הם מתפשטים ומיהם הדוברים האחראיים לכך היא שאלה חשובה אחרת. למחקר הבלשנות ההתפתחותית ולסוציולינגוויסטיקה יש תפקיד חשוב במחקר של שאלות אלו.

כך, בניסיון להבין את המבנים של שפות העולם, אנחנו מגלים הרבה מאוד על עצמנו, הדוברות והדוברים שלהן: מהי ההיסטוריה שלנו, כיצד אנחנו לומדים, כיצד אנחנו מעבדים מידע, כיצד אנחנו מתַקשרים, באילו נסיבות אנחנו מאפשרים חידושים וכיצד. וכמו בכל יצירה טובה, אנחנו מטביעים בשפות שלנו את היכולות, ההברקות, החולשות וההיסטוריה שלנו.

שירה טל היא דוקטורנטית למדעי הקוגניציה באוניברסיטה העברית. מחקרה עוסק בתחום הפסיכולינגוויסטיקה ורכישת השפה.


תצלום ראשי: מהתלה - צופר רכב ליד אוזן. תצלום: Thomas Vogel, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי שירה טל.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על שפות כל העולם התאחדו

01
שצ

על האפנה האחרונה בציון המין הדקדוקי:
בארה"ב (בעיקר) התפתחה לאחרונה אופנה לציין את המין הדקדוקי הסתמי בנקבה, במקום בזכר. באימוץ לעברית, התוצאה מסורבלת.
1. בעברית (בדר"כ) הזכר מצוין ללא תוספת ומין הנקבה מובע באמצעות תוספת לצורת הזכר (בדר"כ ה' או ת'). צורות הנקבה ארוכות יותר, ולכן הנסיון לאמץ נורמה אמריקאית ולדבר בנקבה יוצר משפט ארוך יותר. למשל: "המאמץ שמשקיעה הדוברת וקלות הפענוח של השומעת", במקום משקיע, דובר, שומע.
2. האורך הנוסף נוצר לא רק בגלל דרך היצירה של מלים ממין נקבה, אלא גם בגלל תדירות השימוש במין הדקדוקי בעברית. באנגלית רק המלים הוא, היא, שלו, שלה, אותו, אותה נטות לפי מין. בעברית, לעומת זאת, המין הדקדוקי מצוין לעתים תכופות הרבה יותר במשפט, שמות עצם, פעלים, תארים, כולם נטים לפי מין דקדוקי. לכן בעברית, בניגוד לאנגלית, ההקפדה על שימוש במין נקבה מוסיף רוב אורך למשפט ויוצר סרבול של ממש.
3. כל הסרבול הזה אינו מתאזן ע"י מעלה לשונית יחודית של מין הנקבה. השימוש במין נקבה בתור מין סתמי לא מוסיף שום מידע חדש למשפט. מבחינת המידע בנוגע לנושא המדובר (למשל במאמר שלנו: בלשנות) מין הנקבה לא יוצר משפט שונה במשמעותו מאותו משפט במין זכר.
4. מן האמור לעיל עולה כי לשימוש במין נקבה במקום במין זכר אין יתרון מבחינת הנוחות והשטף, כלומר אין הצדקה לשונית. האם יש סיבה חוץ לשונית לשימוש בנקבה? יתכן שהמשתמשים/ות במין נקבה מביעים/ות באמצעותו עמדה פוליטית פמיניסטית.
5. המאבק הפמיניסטי חשוב וצודק, אבל לדעתי המין הדקדוקי אינו הזירה הנכונה לניהולו. אנו עוסקים כאן במין דקדוקי, לא ביחסי המינים בחברה. כדי להביע את המין הסתמי (למשל כאשר אנו מדברים על האדם בכלל, זכרים ונקבות כאחד) אנו משתמשים בצורת זכר. צורת הזכר נחשבת גם למין סתמי כי היא קצרה יותר ולכן נוחה יותר, לא בגלל דומיננטיות שוביניסטית. אם אנו מעונינים לטפל בהטיות שוביניסטית, צריך למצוא דרך טובה לעשות זאת, לא ע"י העמסת צורות נקבה בתור מין סתמי. בדרך זאת הבעיה לא נפתרה, נשארנו עם בעית השימוש במין אחד עבור השני. כך רק יצרנו עוול חדש, במקום לתקן את העוול הקודם.

02
חי ברונשטיין

"אתלבש" אינה דוגמא למוספית תחילית. המילה אתלבש נוצרה בגזירה מסורגת, שורש+ בניין.
דוגמאות למוספיות תחיליות ה'מודבקות' למילה בגזירה קווית שלא משפיעה על תנועות הבסיס במילה הן: תת-רמה, אל-חזור וכדו'.