שקט מצלמים

מה הקשר בין צילומי סלפי באתרי הנצחה וזיכרון לשואה למערכון של החמישייה הקאמרית? מחשבות על תיעוד וזיכרון בעידן הדיגיטלי
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

אל נוכחותן המרכזית של תמונות הסלפי ברשתות החברתיות התרגלנו כל-כך, שלרובן איננו מקדישים יותר ממספר שניות. אמנם טווח גילאי צלמות הסלפי התרחב, מוקדי הצילום מגוונים יותר וכך גם הבעות הפנים והתנוחות, ובכל זאת לא מרובות הן הפעמים שתמונה אחת לוכדת את תשומת הלב שלנו עד כדי כך שאנו מפסיקות לגולל את הדף ואף מקדישות זמן על-מנת לכתוב תגובה ולא מסתפקות רק ב"לייק" חפוז. ואז מגיע דף בסגנון "עם היפות שלי באושוויץ", שנפתח ביוני 2014 ונסגר זמן קצר לאחר מכן, שאסף תמונות של זוג חבוק על רקע שער הכניסה לאושוויץ, קבוצת תלמידות ברגע של ריקוד כשמאחור מגדל שמירה, תלמידה מחייכת שעושה סימן ניצחון בידה בטרבנלינקה ועובדי בנק הפועלים באושוויץ מחזיקים שלט "מרכז תפעול בנקאי מרכין ראש בפולין. בנק הפועלים – להיות ראשון זה מחייב!”. תמונות אלו ואחרות שאוגדו בעמוד יוצרות התנגשות וחוסר התאמה בין הדימוי הכללי שיש לנו לגבי סלפי לבין המרחב שבתוכו נוצר, ועוררו גל תגובות זועמות בנוגע לחוסר רגישות היסטורית ואטימות.

צילום מסך, פייסבוק

צילום מסך, פייסבוק

בהקשר הזה ״עם היפות שלי באושוויץ” לא לבד. ב-2011 נפתח בלוג בשם "טוטם וטאבו: גריינדר זוכר את השואה", שכולל אוסף תמונות פרופיל שלוקטו מאפליקציית ההיכרויות לגברים גריינדר, כולם על רקע אנדרטת השואה בברלין. חלק מהמצולמים מישירים מבט רציני אל המצלמה, חלק דווקא מדגישים את ניצחון החיים באמצעות חיוך גדול או שילוש אצבע, ואחרים בכלל מפגינים כישורים ספורטיביים ומשחקיים כגון קפיצה מקובייה אחת לשניה או הצצה קונדסית מבין שורות הבטון. לכל פוסט כותרת המתכתבת עם התמונה ועם פרטי פרופיל המשתמש ומדגישה את האופי הפרדוסקלי והביקורתי של הבלוג, למשל: “הנצחה, זה קל וכיף", “אחי, קלוט את פילטר רשימת-שינדלר החדש באינסטגרם!”, “משוויץ בחוש שלו לאחריות היסטורית, וברגליים החזקות שלו" ו"חייך מותק, המלחמה נגמרה". כל התמונות הללו, לפי תיאור הבלוג, מקובצות יחדיו על-מנת לתרום לקידומו של זיכרון חי, רענן ומושך, ומעודדות משתמשות לאתר תמונות נוספות כאלו ולשלוח אותן לבלוג.

הסלפי הוא ביטוי לזהות משתנה ונזילה, כאשר כל תצלום הוא ביטוי של צד אחר במכלול המורכב של העצמי. לפי הפרופסור לפסיכולוגיה רוברט ארקין, הסלפי זה לא אני, זה רק אני חלקי שיצרתי אותו עבורכם

דוגמה נוספת היא עמוד הטמבלר "סלפי במקומות רציניים" מ-2013, שבדומה לשני העמודים הקודמים, אוסף תמונות סלפי מהרשת שצולמו באתרי הנצחה שונים ובאירועים בעלי אופי עצוב. כך לצד תמונות הסלפי המוכרות באתרי שואה, ניתן למצוא כאלו שמרימות את אגודליהם, מחייכות חיוך רחב או אוכלות גלידה על רקע של לוויות, תאונות דרכים, תקריות שריפה ואנדרטות זיכרון שונות. שתי תמונות שהועלו בספטמבר 2013 מציגות אדם המצולם על רקע הר האפר במיידנק ובמחנה ההשמדה טרבלינקה, ומבטו מוסט ימינה כמי שמביט אל האופק הרחב. בטקטס הנלווה לפוסט נכתב כי התמונות הללו נשלחו אל הבלוג על-ידי המצלם עצמו עם ההערה "מעריך את האתר. התמונות הן שלי בטרבלניקה ובאתר ההנצחה במיידנק (זאת שאני לובש בה קפוצ'ון), שניהם מוזיאונים של מחנות ריכוז בפולין. תודה.”

צילום מסך מתוך האתר ״סלפי במקומות רציניים״.

צילום מסך מתוך האתר ״סלפי במקומות רציניים״.

האם חוסר הנוחות שלנו נובע מפעולת הצילום באתרי הנצחה – הרי שלחלק גדול מאיתנו יש לפחות אלבום תמונות אחד מהמסע לפולין - או אולי הבעיה היא עם צילום הסלפי עצמו ופרסומו ברשת חברתית לצורך קבלת תגובות? מאמר זה יציע מספר מחשבות בנוגע לשילוב המציק לעין של התפתחות הסלפי בשנים האחרונות ותפקידם של המסעות לפולין אצל תלמידות ותלמידי התיכון בארץ.

#אבל_קודם_תני_לי_לקחת_סלפי

בלתי אפשרי לאתר את הסלפי הראשון שצולם, אך המונח עצמו אותר לראשונה בפורום באתר אינטרנט אוסטרלי בשנת 2002. הפוסט מתאר את התמונה המצורפת, שצולמה בזמן שכרות ומציגה פציעה בשפתיים שנגרמה בעקבות נפילה במדרגות, בתוספת בקשה לעצה בנוגע להתנהלות לאחר תפרים בשפתיים. הוא מסתיים במשפט "וסליחה על הפוקוס, זה היה סלפי". מספר התמונות שתוייגו לאחר מכן כסלפי גדל במהירות רבה עד שב-2012 הכריז מגזין "טיים" על הסלפי כעל אחת מעשר התופעות של השנה. שנה לאחר מכן קיבל הסלפי הגדרה רשמית כאשר מילון אוקספורד הכריז עליו כעל מילת השנה לשנת 2013:

תצלום שאנשים מצלמים את עצמם, בדרך-כלל באמצעות מכשיר חכם או מצלמת רשת, ומשתפים דרך המדיה החברתית.

נכון לכתיבת שורות אלו יותר מ-175 מיליון תמונות באינסטגרם מתויגות כסלפי, כאשר לפי סקר שנערך במרץ 2014 על-ידי מכון המחקר האמריקאי PEW, כחמישים אחוז ממצולמות ומצולמי הסלפי הם ילידי דור המילניום. תנוחת הסלפי הקלאסית היא כאשר המצולמת מביטה כלפי מעלה לעבר המצלמה אותה היא מחזיקה, הפנים לרוב מוטות מעט ימינה או שמאלה והבעתן בדרך-כלל היא של "פני-ברווז" (כאשר השפתיים מכווצות והלחיים מובלטות במחווה הדומה לנשיקה). מאז התרחב רפרטואר הסלפי, וניתן למצוא לא רק סלפי-עצמי, אלא גם סלפי-קבוצתי, “דרלפי'ז" (Drelfies, סלפי-שיכורים), “סאגלי'ז" (Suglies, סלפי-עם-הבעה-מעוותת), סלפי-מראה, סלפי-תאונות, הסלפי-שאחרי, סלפי-במצבי-סיכון ועוד אינספור נגזרות. כנראה החלק החשוב ביותר בהגדרת הסלפי, שיכול להבדיל אותו למשל מתצלומי דיוקנאות עצמיים אחרים, הוא העלאתו אל הרשתות החברתיות. לפי אמות המידה האסתטיות המקובלות, אין דבר כזה סלפי טוב וסלפי רע. הצלחת הסלפי אינה נמדדת בהכרח על-פי הקומפוזציה, יחסי אור-צל, צבעוניות או הבעה, אלא לפי כמות הלייקים והשיתופים שהוא מקבל.

על סמך הגדרה זו ניסו חוקרים שונים להבין את משמעותו של הסלפי בימינו. אחת הדעות המושמעות באופן תדיר לגבי אופיו של הסלפי היא היותו סימפטום לסוג חדש של נרקסיזם המונע על-ידי המדיה החברתית, או באופן בוטה יותר – “אוננות של הדימוי העצמי". לא כולם רואים נטייה זו למודעות עצמית גבוהה כעניין שלילי; יש כאלה שתופסים אותה דווקא כביטוי לאותנטיות חדשה. רוב תמונות הסלפי מועלות לרשתות החברתיות מיד לאחר צילומן, ללא עריכה ובאיכות המוגבלת של מצלמת הרשת או המכשיר החכם. מדובר ביציאה נגד תפיסת היופי שבאה לידי ביטוי בתצלומי האופנה והפרסומות, שעסוקים בריטוש ובטיפוח מוגזם של מושא הצילום, בכך שמי שמעלה סלפי מצהירה "ככה אני נראית, ככה אני רוצה שכולן יראו אותי ויש לי זכות להציג את עצמי לעולם כמו לכל אחת אחרת". בנוסף, המהירות שבצילום סלפי מאפשרת ליצור אינספור צילומים בקלות ובכל רגע נתון. דיוקנאות עצמאיים של אמניות ואמנים לאורך תולדות האמנות תוארו לרוב לצד בד הקנבס, המכחולים ופלטת הצבעים, על-מנת להצהיר "אני אמנית" כחלק המהותי ביותר של הזהות. לעומת זאת, הסלפי הוא ביטוי לזהות משתנה ונזילה, כאשר כל תצלום הוא ביטוי של צד אחר במכלול המורכב של העצמי. לפי הפרופסור לפסיכולוגיה רוברט ארקין, הסלפי זה לא אני, זה רק אני חלקי שיצרתי אותו עבורכם.

לצד הפוטנציאל הממומש של הסלפי להוות אמצעי לביטוי עצמי ולהבניית דימוי חיובי של הגוף, ריבוי מצלמות ותצלומי הסלפי בשנים האחרונות מערערים לעיתים קרובות את ההנחה שכל תצלום סלפי הוא אותנטי וספונטני. חיפוש מהיר ביוטיוב לשאלה "איך לצלם סלפי" מביא כמה מאות אלפי סרטונים שמעניקים טיפים בנוגע לתאורה, לזווית המצלמה, להבעות פנים ולפילטרים כדי להפיק את הסלפי המושלם. חלק מהמדריכים ממוקדים וכוללים הסבר לצילום סלפי זנותי, סלפי של דוגמנית-על (מדריך שניתן על-ידי דוגמניות) וסלפי שאחרי אימון כושר. מדריכים כאלו מצביעים על-כך שלא כל סלפי עוסק בביטוי עצמי; חלקם עוסקים דווקא במיתוג עצמי, שלפי חוקרת הרשתות החברתיות קארן נלסון-פילד, אינו שונה למשל מהאופן שבו חברות ממתגות את מוצרי הצריכה שלהם.

הסלפי יכול להפוך אותנו לדמויות מעורבות הלוקחות חלק בעיצוב התכנים והדימויים, באופן שאנו רוצים לקבל אותם ולא באופן שאנו צורכים אותם, באופן כמעט פאסיבי, ביומיום

כך או כך, הסלפי שם את העצמי במרכז. ייחודיותו אינה טמונה בפעולת הביטוי האישי או השיתוף ברשתות החברתיות גרידא. סלפי בראש ובראשונה מוחק את ההפרדה שהיתה קיימת בין הצלמים למושא הצילום. המרחק ונקודת המבט האובייקטיבית כביכול שהיתה בין השניים איננה עוד, משום שפעולת הצילום הקלה והמיידית שקיימת כיום מאפשרת לכל אחד ואחת להיות הצלם, המצולם, הבמאי ואיש יחסי הציבור בו זמנית. הסלפי יכול להפוך אותנו לדמויות מעורבות הלוקחות חלק בעיצוב התכנים והדימויים, באופן שאנו רוצים לקבל אותם ולא באופן שאנו צורכים אותם, באופן כמעט פאסיבי, ביומיום.

סלפי באושוויץ, צילום מסך מטוויטר

סלפי באושוויץ, צילום מסך מטוויטר

אין שום פסול בלהשוויץ מדי פעם בחתול שעשה כרגע את ההבעה הכי ממיסה, בארוחת ערב דשנה שהוכנה כולה ממוצרי יסוד, בבגד חדש שעלה חצי משכורת חודשית, או בחופשת בטן-גב שמימונהה דרש מספר משכורת חודשיות. השאלה מה קורה כאשר עולם דימויים זה, המאפיין חלק גדול מתצלומי הסלפי, מתחבר לעולם אחר שהאסוציאציות המיידיות שלו הן גדרות תיל, מסילות רכבת ישנות ומגדלי שמירה. יתרה מכך, אותה מודעות עצמית או נרקסיסטיות הנלווית לסלפי, שלעתים נתפסת כחשובה, חמודה או חצופה ותמיד לגיטימית, יוצרת תחושת אי-נוחות כאשר היא מופגנת במקומות כמו אתרי הנצחה וזיכרון לשואה. המשמעות של צילום סלפי על רקע מגדל אייפל למשל, היא לא "תראו כמה מרהיב מגדל אייפל", אלא "תראו איך אני נראית על רקע מגדל אייפל (ושימותו כל הקנאיות)". מכאן תחושת אי הנוחות מובנת כאשר פעולה זהה נעשית על רקע הכניסה לאושוויץ-בירקנאו, משום שמרכז הכובד בתצלום עובר מקורבנות המקום והסיפור ההיסטורי אל התלמיד או התלמידה מכתה י"א שבאו לביקור.

#כאן_במסע_הזה

המסעות לפולין מטעם משרד החינוך החלו ב-1988, לאחר שבמשך כעשרים שנה לא התקיימו יחסים דיפלומטיים בין ישראל לפולין. כיום, בין 25 ל-33 אחוזים מכלל תלמידי התיכון משתתפים בהם. מטרות המסעות הללו הן "להרחיב את הידע על אודות השואה בקרב הנוער היהודי בישראל, להעמיק בנוער את את התודעה היהודית ואת הזהות היהודית, להשריש בקרבו את עברו ההיסטורי של העם; זאת מתוך הגברת הזיקה המוסרית של התלמידים ליהודי העולם". כמו כן, קיים ההיבט של חיזוק הזהות הציונית, כפי שניתן למצוא בדבריו של עודד כהן, אז מנהל "מינהל חברה ונוער" ומהמארגנים המרכזיים של המסעות לפולין בקרב תלמידות ותלמידי תיכון:

מדינת ישראל נהיית מובנת יותר כביטוי של עצמאות, של יכולת הגנה עצמית; זה גם הלקח החדש לאחריות בעידן של ליקוי מאורות מוסרי וערכי.

כחלק מהשינויים שהוחלו משנות התשעים על המסעות לפולין, בין השאר כדי להדגיש אלמנטים נוספים שהם אוניברסליים והומניסטיים, שולבו בחלק מהמסעות מפגשים עם נערות ונערים מפולין במסגרות חברתיות ותרבותיות שונות. עם זאת, המבנה הכללי של המסע לא השתנה מאז היווסדו: במהלך שמונת הימים של הטיול התלמידים מבקרים בארבעה מחנות ריכוז והשמדה, בשני בורות הריגה, במספר בתי כנסת (ריקים ופעילים), בשרידי עיירות, בשרידי גטו ורשה ובכמה אתרי תיירות פולניים. בנוסף, מתקיימים בין שלושה לשמונה טקסים המאורגנים על-ידי התלמידות והתלמידים. הללו מהווים כלי נוסף לשחזור האירועים שחוו במהלך המסע, לסיכום, להסקנת מסקנות ולקחים ולהפגנת תחושה של כוח וקהילתיות.

מחקר שנעשה על-ידי רומי ולב ב-2003 בדק את ההשפעות הקוגנטיביות והרגשיות שנה עד חמש שנים לאחר תום המסע לפולין. נמצא כי הרגשות שאיפיינו את תחילת המסע היו של כעס, כאב, זעזוע, חוסר אונים, חולשה ושיתוק. “תמיד ראיתי את עצמי כטיפוס אדיש שלוקח הכול כמובן מאליו ומתקשה להרגיש דברים שלא קשורים אליו. לכן החשש הגדול שלי היה שכשאגיע לפולין, לאושוויץ-בירקאנו, למחנות ההשמדה, במקום בו נטבחו מיליוני יהודים, צוענים ופולנים, אני אתקשה להרגיש ואתקשה להבין מה זה. מה זה להרגיש אני לא ממש יודעת, אבל פחדתי שלא אוכל לקלוט בצורה הכי מינימאלית את גודל הזוועה. לא ציפיתי להבין הכול, אחרי הכול האנשים שכן היו בכל הזוועות התקשו לקלוט עד היום אז קל וחומר אני. אבל ציפיתי לקחת מזה משהו לאורך כל החיים שלי וכמו שילדה אחת אמרה 'להפיק לקחים'. החשש הזה התגבר ביום הראשון כשנחתנו בפולין והגענו לוורשה, שכל קשר אליה ולשואה מקרי לחלוטין. […] לאחר כל הזוועות עיר בעלת נוף פסטורלי, אנשים יפים ואווירה חופשית. […] ידעתי שעם הזמן אכנס לאווירה וארגיש.”

הציפיות להרגשה, להפקת לקחים, לחוויות מטלטלות הן בין השאר מה שהוביל את החוקר ג'קי פלדמן לטעון כי יותר משהמסעות לפולין הם סיור לימודי, הם מהווים מעין אתר עליה לרגל. מדובר במסע שמתחיל מהנקודה הנמוכה ביותר, אך לאחר התעסקות נרחבת בנושאים של מוות והשמדה, דרך הסיור במחנות ודרך שמיעת סיפור אישי מפי ניצולת או ניצול שואה, מוצעת גם הנחמה והתקווה להמשך דרך דגלי ישראל שהתלמידות והתלמידים עוטים על עצמם ושירת התקווה.

רובן המוחלט של התמונות שצילמתי אני עצמי מהמסע שלי לפולין לפני כשמונה שנים, הן של הנופים והאתרים שנחשפתי אליהם, עם כמה שפחות נוכחות אנושית בתוכן. הפעמים היחידות שכן צילמתי דמויות היו תמונות של חברותיי למסע הולכות לכיוון מסוים

רובן המוחלט של התמונות שצילמתי אני עצמי מהמסע שלי לפולין לפני כשמונה שנים, הן של הנופים והאתרים שנחשפתי אליהם, עם כמה שפחות נוכחות אנושית בתוכן. הפעמים היחידות שכן צילמתי דמויות היו תמונות של חברותיי למסע הולכות לכיוון מסוים, כשהן עם הגב למצלמה ומכוסות בדגלי כחול-לבן. זכור לי שבתור תלמידת תיכון זה היה אחד מהדימויים החזקים והמסכמים של המסע עבורי. אין זה מפתיע, אם כך, שהמחקר של רומי ולב מצא כי תחושות הבלבול והעצב שאפיינו את תחילת המסע הוחלפו בכוח, בגאווה ובתקווה.

תחילת מסעות בני הנוער לפולין וחשיבותם ההולכת וגוברת במהלך השנים יכולה להיות מוסברת על-ידי התרחבות המחקר על השואה החל משנות השמונים, הנובעת מפתיחתם של ארכיונים ומהנגשת מידע רחב יותר לקהל הרחב ולהיסטוריוניות. עם זאת, טוענת החוקרת אניטה שפירא, דווקא בתקופה של התגברות המודעות לנושא השואה ועיצוב זכרונה פוחת כוחם של מכוני המחקר ומוסדות הזיכרון הרשמיים בעיצוב העבר.

שנות השמונים, לצד תחילת המסעות לפולין, הן גם שנים שבהן ניתן למצוא יותר ויותר התייחסות לשואה בטלויזיה ובקולנוע, כאשר חלק מההתייחסויות הללו כוללות הומור, סאטירה וביקורת על אווירת הפאתוס, היגון והאבל שנלוותה עד כה לדימויים של השואה בתקשורת הישראלית. לצד התרחקות כרונולוגית מהמאורע ההיסטורי, המאפשרת התמודדות עם העבר על בסיס רגשי פחות, כניסתם של בני הדור השני והשלישי למרכז העשייה התרבותית בארץ מעצבת שיח אחר אודות זיכרון השואה. הם מרגישים בנוח לדבר על השואה באופן טריוויאלי ולהפוך אותה לחומר גלם עבור תוכניות סאטירה כגון החמישיה הקאמרית או ארץ נהדרת, אך באותה נשימה יוצאים כנגד הזיכרון הישראלי הקולקטיבי של השואה, ההנצחה על-ידי מוסדות המדינה והמרחב הישראלי שעמוס בביטויים ובדימויים שמקורם מהשואה.

ניתן לטעון באופן כללי כי הדור הראשון להנצחת השואה, שהיה עסוק גם בבנייה ראשונית של המדינה, הסתכל על השואה מנקודת מבט ציונית ולאומית וניסה לקשור מאורעות היסטוריים אל הקמתה של מדינת ישראל. הדור השני יצר לעומת זאת דיון אחר על השואה, המבוסס על כאב וכעס שחוו בתור ילדיהם של ניצולי שואה שהתמודדו בבית עם הטראומות של הוריהם. הדור השלישי הוא שילוב של השניים הקודמים. הוא כולל הנצחה של השואה, אך גם בעל מודעות עצמית חזקה לאופן הבניית הזיכרון ולייצוגיו התרבותיים. ההתמודדות העכשווית עם נושא השואה היא התמודדות עם האופן שבו החברה הישראלית זוכרת את השואה, ופחות עם המאורע עצמו. זהו דור שאינו מביט בפחד לאחור כמו הדור הראשון, וגם לא בכעס כמו הדור השני, אלא במבט שהוא לכאורה מפוכח, ביקורתי ורפלקטיבי.

הכנסת נושא השואה אל התרבות הפופולארית מהווה מצד אחד דרך אחרת, משחררת יותר, להתמודד עם האופן שבו השואה חודרת לתחומי חיים רבים ומשפיעה עליהם. מצד אחר, קיימת בעייתיות הקשורה להשפעה של התרבות הפופולארית, ובעיקר של השימוש בהומור וסאטירה, על נושא כה טעון. במאמרו הבוחן את זיכרון השואה הישראלי דרך המערכונים של "החמישייה הקאמרית", טוען אייל זנדברג כי כל תוצר של תרבות פופולארית הוא חלק מ"חרושת התרבות" – כלומר, מעוגן בידי "ההיגיון הכלכלי והאידיאולוגיה של תעשיית התרבות, שערכיה המרכזיים הם בידור ומפגני ראווה״. תוכניות סאטירה שעוסקות בין השאר בשואה, כמו "החמישייה הקאמרית" ו"ארץ נהדרת", משודרות בזמן שיא וזוכות לפופולאריות רבה, גם אם הן מלוות לעתים בתלונות ובהתנגדות בנוגע לתכנים. בנוסף, השואה בתוך תוכנית הסאטירה היא חלק ממגוון רחב של נושאים, מה שמחזק את תהליך הטריוויאליזציה של השואה בחברה, אשר זוכה לביקורת בחלק מהמערכונים.

"עם היפות שלי באושוויץ" אינו שונה כל-כך ממערכונים סאטיריים על השואה. שניהם אינם מתמודדים ישירות עם נושא השואה, אלא עם החברה הישראלית ויחסה לשואה, הם מעלים ביקורת נוקבת על האופן שבו נוכחת השואה בזיכרון הישראלי, אך מתקשים להציע חלופה

לכן, פרט לביקורת על האופן שבו זיכרון השואה מעצב את החוויה הישראלית, התמודדות עם נושא השואה דרך שימוש באמצעים מהתרבות הפופולארית נמצאת במבוי סתום: למעט ביקורת והומור היא אינה מצליחה להציע מודלים חלופיים. בהקשר זה ניתן להוסיף כי המסעות לפולין הם חלק מ"חרושת התרבות". מה שהיה בעבר מסעות פרטיים של ניצולי שואה עם בני משפחותיהם הפך לעסק כלכלי ואידיאולוגי משגשג, כפי שמציג זאת המערכון של החמישיה הקאמרית "סוכני מסילות". בהתחשב במסגרת זו של ביקורת על עיצוב זיכרון השואה בחברה הישראלית, היעלמותו של החשש, מזה זמן רב, משילוב של שואה והומור, והיעדר אלטרנטיבה לעיצוב הזיכרון הנוכחי שתתאים לנוער שמורגל מינקות לאמצעי המדיה החדשה – ניתן לשאול מהו המקום של הסלפי במסעות לפולין ועד כמה היווצרותה של תופעה זו באמת מקוממת ומפתיעה?

#שואה_וסלפי

כדי להבין את משמעות הסלפי באתרי הנצחה וזיכרון לשואה, יש להפריד קודם כול בין צילום הסלפי עצמו לבלוגים ודפי פייסבוק דוגמת "סלפי במקומות רציניים" ו"עם היפות שלי באושוויץ". בראיון למגזין הניו-יורקר הסבירה בעלת הדף (שנסגר) "עם היפות שלי באושוויץ" כי פתחה את העמוד אחרי שמצאה מספר עצום של תמונות סלפי באתרי הנצחה לשואה. היה לדבריה משהו גרוטסקי בסלפי שלצידו התיוג "#הרהאפר" או פרצוף בעל שפתיים משורבבות על רקע מחנה השמדה. היא החליטה לאגד את התמונות הללו, כאשר שמות המצולמות הוסרו, על-מנת לעורר מודעות לגבי האופן הציני שבו נעשה לעתים זיכרון השואה. היא הוסיפה כי לדעתה לא מדובר ב"אשמת" המצלמות בלבד אלא באשמת התרבות הישראלית בכללותה, בה נשות ואנשי הציבור עושים שימוש בשואה לקידום אג'נדות. במהלך זמן הפעילות הקצר של הדף חלק ניכר מבעלות התמונות הללו מחקו אותן מהחשבונות הפרטיים שלהן.

מהבחינה הזו "עם היפות שלי באושוויץ" אינו שונה כל-כך ממערכונים סאטיריים על השואה. שניהם אינם מתמודדים ישירות עם נושא השואה, אלא עם החברה הישראלית ויחסה לשואה, הם מעלים ביקורת נוקבת על האופן שבו נוכחת השואה בזיכרון הישראלי ובחוויה הישראלית, אך מתקשים להציע חלופה אחרת ובעצמם עושים שימוש בסוגי תכנים שכנגדם הם יוצאים. בעלת הדף "עם היפות שלי באושוויץ" הסבירה, למשל, שהכותרות הציניות שהוסיפה לצד התמונות (כגון “מהממות! שומרת לכן מקום במושב האחורי באוטובוס לטרבלינקה!!!” ו"הוא לא צריך להיות מושלם, העיקר שהוא יגרום לך לחייך!! בוקר טוב שהיה בדרך לאושוויץ :)”) הייתה הדרך היחידה עבורה לעורר כעס שיוביל לדיון, מה שאכן קרה.

אך אם הדף "עם היפות שלי באושוויץ" מהווה ביקורת סאטירית, מה המשמעות של הסלפי באושוויץ? כמות הזעם שהופנתה כלפי התצלומים הללו מעיד על-כך שסלפי עדיין לא נכנס למיינסטרים של הנצחת השואה בארץ. מצד שני, על-פי המחיקה של חלק גדול מתמונות הסלפי שהועלו לדף "עם היפות שלי באושוויץ" לאחר שהוצבו באור ביקורתי, ניתן לטעון כי לפחות חלק המצולמות לא פעלו ממניעים הומוריסטיים ומזלזלים. האם צילומי סלפי באתרי הנצחה וזיכרון לשואה מהווים חלופה אותנטית (גם אם היא מעוררת הרמת גבה) לזיכרון השואה הנוכחי בכלל ולמסעות בפולין בפרט, או שמא הם רק מדגישים את חוסר היכולת להפוך את זיכרון השואה למתאים ולרלוונטי עבור בנות ובני הנוער?

כי המדינה מנצלת את השואה .... כל הטקסים האלה יצאו מהתחת זה בדיחה.
פוגעים בניצלוי השואה ומזיינים תשכל כאילו אכפת למישהו מהם ... זה לא הנוער אשם ולא ילד בן 8 שפאקינג לא מעניין אותו שואה.
זה ההורים הזונות אשמים והמדינה המטומטמת אשמה.
דוחפים לילד קטן בראש שואה שואה שואה כבר מעניין לו תתחת השואה הזאת, הוא נזכר בזה רק כשמגיע הזמן בשביל לייקים.
הולכים לאנדרטאות ומצטלמים עם "דאק פייס" בפולין, משלמים 5 אלף שקל לטיול שעולה גג 1800 שקל...
עדיך לתרום את זה לניצולים שכבר הולכים ונעלמים ... לא שאכפת לכם
הרי כל התעסקות בזה זה קדושה .
כן כמו שכל התעסקות במין זאת קדושה כי הרי הכול זה עבור צאצאים נכון? אז יאללה תקדמו וצאו מהחארטה בארטה
הפכתם את השואה לזונה שלכם למען המטרות שלכם.
רוב הילדים טסים לפולין כי בא להם פשוט לטוס לפולין עם השכבה כי זה כיף
מעלים סטטוס כי רוצים לייק
מדינה עושה טקס כדי להצדיק את עצמה
ובית ספר עושה טקס כי זאת מערכת של שמאלנים דפוקים.
מקימים מוזיאוני שואה במליארדים על חשבון ישראל ... מי צריך ת'מוזיאון הזה? אה? מי שלא מאמין בשואה לא יאמין אם או בלי...+ עוד 10 שנים זה לא רלוונטי. הזיכרון האנושי קצר, קחו תכסף שאתם גונבים לניצולים מהפיצוים ותתנו להם אותו. לא צריך טקסים לא צריך זיוני שכל מי שבאמת אכפת לו פועל למען, תורם מהכיס ומהזמן ולא עולה על במה מענטז תתחת עם טייץ'
ומעלה פוסט "תרמנו את חלקנו".

תגובה זו פורסמה על-ידי המשתמש Jeezey כחלק מדיון נרחב בשאלת הרלוונטיות של המסע לפולין בקרב בני נוער באחד הפורומים של אתר הפורומים הישראלי FXP. תגובה אחרת של SwissSuperman היתה צילום מסך שמציג את עמוד הפייסבוק של "נוי והדר העמוד הרשמי – NOY & HADAR”. הצילום מציג סלפי של התאומות בנות ה-16, הן מחייכות למצלמה ואחת מהן מחזיקה דף צהוב ועליו ציור של מגן-דוד ובתוכו האות J. בטקסט המצורף לסלפי כתבו השתיים "היום יום השואה, היום רקדנו מול בית הספר, אז ככה שתרמנו את חלקינו לשואה.. כל הנושא של השואה זה נורא, ובעיקר הטלאי הצהוב .. אבל תמיד תמיד בכל מצב אנחנו מתגאות להיות יהודיות!! לייק אם גם אתם מתגאים .. נזכור ולא נשכח !! אוהבות נוי והדר 3>”. Adiranimato לעומת זאת, כתבה כי "הם מנסים להראות לכם תמונה שונה מהתמונה הרגילה שמכירים שמאד עצוב רואים תמונות בשחור ולבן ולא צוחקים". בסופו של דבר, לחלק ניכר מהתגובות המופיעות בדיון, בין שהן יוצאות נגד תופעות כמו סלפי-שואה ומסעות לפולין או מצדדות בהן, משותפת הביקורת על האופן שבו נלמדת ונזכרת השואה בבתי הספר בפרט ובתרבות הישראלית בכלל.

צילום מסך מתוך עמוד הפייסבוק של נוי והדר.

צילום מסך מתוך עמוד הפייסבוק של נוי והדר.

סלפי באתרי הנצחה לשואה נמצאים בתחום שבין היגון והאבל לבין הביקורת כלפי זיכרון השואה. הם נראים כחלק מתהליך הטריוויאליזציה של השואה בכך שהם כוללים אותה כחלק אינטרגלי מעולם הדימויים של מתבגרות ומתבגרים בישראל, לצד לימודים, אהבה, מוזיקה וחברות. מצד אחר, חלק ניכר מתצלומי הסלפי הללו אינם נובעים מזלזול כלפי זיכרון השואה, אלא דווקא מניסיון להנציח אותה באופן טבעי יותר עבור דור שחלק ניכר מחייו מתנהל במרחב הרשתות החברתיות. בנוסף, הסלפי כצורת ביטוי של העצמי מייצר אמירה, בין אם במודע או באופן בלתי מודע, כנגד תחושות של קולקטיביות, פטריוטיות ולאומיות המצופות ממי שחוו את המסע לפולין. פחות תמונות של תלמידות ותלמידות צועדות לכיוון שרידי המחנות והאנדרטאות ומתעטפות יחדיו בדגלי ישראל, ויותר יחידות ויחידים המישירות מבט אל המצלמה, גבן מופנה אל העבר ועל פניהן חיוך רחב.

מור כהן היא תלמידת מחקר בתכנית לתאוריה ומדיניות של האמנויות בבצלאל. נכון לעכשיו עסוקה בכתיבת התזה שעיקרה מדיה טקטית הבוחנת שאלות של הגירה, תנועה וטשטוש גבולות. למחייתה מדריכה ביד ושם. 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מור כהן.
§ מאמר | # היסטוריה
- דימוי שערמבקרים אנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו בברלין, 2005. צילום: גטי אימג׳ס


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על שקט מצלמים

01
נדב סמדגה

כתבה מאוד מעניינת ומחכימה, בכלל על עניין ה"סלפי" ועל זכרון השואה בכלל.
לדעתי ביקור מעמיק ביד ושם תורם לזכרון השואה הרבה יותר והוא נגיש יותר לכל הגילאים ולזכרון של השואה בכל קהילותיה באירופה ובכלל. בנוסף, כך גם מחזקים את הכלכלה בארץ ולא מפרנסים תיירות של שואה. אני גם חושב שהטענה שבני נוער חווים את זה כטיול שנתי של כיף ולא כחוויה משמעותית היא נכונה מאוד.

02
ענת

הכללות והשלכות מהפרט אל הכלל ואפילו צורת הביטוי של הצעיר לעצם המצאותו במקום מסוים באמצעות סלפי אינו מעיד על המתרחש בנפשו . האם חובה להשאר עם ארשת פנים קפואה ועצובה במקום כה מעיק כואב ועצוב ? לא בטוח שזה מה שהיו רוצים 6 מליון נרצחים שנעשה וזה גם כל כך אינדיוידואלי . האם עצב זה כח , ואולי ההפך ובכלל עצם ההשוואה בין סלפי איכות התמונה זוית צילום ושאר ירקות לא רלונטים לנושא כה מורכב ורגיש , זה עושה בדיוק את אותו דבר עליו הכתבה לכאורה מתרעמת. רדו מזה ותנו לכל אחד ואחת להביעה את רגשותיה כרצונה

מה שמטריד בגריינדר הוא פחות תצלומי השידוכים באנדרטה בברלין ויותר הגילוי של דגל הגאווה הכהניסטית...

"מכשיר חכם" זה תרגום של clever instrument, אני מניח... אם המושג סלפי מוצג ומוסבר לעייפה מדוע אי אפשר לכתוב סמארטפון?

חלק גדול מהתצלומים אינם בסלפי אלא פשוט תמונה שמישהו צילם מישהו אחר, כך שהפעילות אינה בהכרח ביטוי של אינדיבידואליזם אלא ביטוי של פעילות חברתית שתכליתה, כפי שמצויין במאמר , היא המשכה ברשת ה"חברתית".

ואולי ביטויי ההפוך על הפוך, גילויי עליזות מופגנת במקום ש"צריך להיות עצובים" הוא גילוי הזיוף שבאינדוקטרינציה המאורגנת ב"מסעות פולין" ומחאה מודעת או לא נגדו.

אגב, שנים לאחר שהחמישיה הקאמרית הפסיקה לעניין את מי שמתחת גיל 50, ארץ נהדרת העלתה מערכון מדויק הרבה יותר שמתייחס ישירות למסע לפולין וברמה דומה להתבטאויות של "קורבנות" המסע.
http://mobile.mako.co.il/tv-choosen-poeple/characters/Article-d5d20518db60f21006.htm