תבונתם של אחרים

חוקרים ממשיכים לסרב לייחס תודעה לבעלי החיים שהם חוקרים. אולי זאת בעיקר עדות ליהירותו של בעל החיים האנושי?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

לא מזמן החלטתי להביא הביתה שני תוכים קטנים. אלה תוכים ממין "פסיפיק פֶּרוֹטְלֶט", שמגיע במקור מאקוודור ומפרו, אחד ממיני התוכי הקטנים ביותר שמסוגלים לחיות לצד בני אדם. אני קורא להם דנדוֹלוֹ ומדלן. הם משתלבים היטב בדירתי באוקספורד, למרות צלקות המקור שהחלו לעטר את אצבעותיי, והם ממלאים את סופי השבוע שלי בציוצים מיערות הגשם.

דנדולו ומדלן הם הציפורים הראשונות שאני מגדל כחיות מחמד – מפתיע, כיוון שכל חיי המקצועיים מוקדשים לציפורים. אני בוחן את האופן שבו ציפורים לומדות, מה הן לומדות, ואילו התנהגויות הופכות אותן לקבוצת אורגניזמים משגשגת כל כך. ציפורים הן צאצאיות ישירות של הדינוזאורים, והן התפצלו ליותר מעשרת אלפים מינים, הרבה יותר מאשר היונקים, הדו-חיים או הזוחלים. בעבר חקרתי עורבים ויונים, ועכשיו אני מתמקד בברווזים.

למה חיות המחמד שלי חושבות, אבל חיות המעבדה שלי לא חושבות?

בזמן האחרון ניסיתי לבדוק אם ברווזים מסוגלים להבין את המושגים "דומה" ו"שונה". בהתחלה עמיתיי ואני לימדנו ברווזונים לזהות, בין היתר, שני כדורים אדומים, בשיטה של החתמה. החתמה היא תהליך שבו ציפורים צעירות לומדות לזהות עצם נע, בדרך כלל את אמא שלהן, ולעקוב אחריו. הצורות הכדוריות היו מחוברות למוטות מסתובבים, והברווזונים עקבו אחריהן כאילו הם אמא ברווזה. אחר כך נתַנו להם לבחור בין שני צמדי צורות נוספים: שתי פירמידות אדומות, או קובייה אדומה ומנסרה מלבנית אדומה.

מלארד וברווזונים

ברכיה (Mallard) וצאצאים. תצלום: פול גרין

למרבה ההפתעה, הברווזונים הצליחו להבחין בהבדל. שני צמדי הצורות היו חדשים להם, אבל לצמד הצורות הזהות הייתה איכות מוכרת ולכן הברווזונים נמשכו אליו. העדפה דומה התגלתה גם בתחום התאמת הצבעים – כשעברו החתמה באמצעות כדורים ירוקים, לדוגמה, הם העדיפו צמד כדורים כחולים על פני כדור סגול וכדור כתום – והם גם העדיפו צמדים של צורות או צבעים לא תואמים כשהחתמנו אותם באמצעות צמד לא זהה. בעבר, רק חיות חכמות, חברות במועדון המוח הגדול, הוכיחו שהן מסוגלות לתפוש מושגים מופשטים כאלה: תוכים, שימפנזים, פרימטים נוספים, ועורבים (אף שאחרי תרגול אינטנסיבי, גם יונים הצליחו בכך. נראה שיש דפוס מצחיק בהתנהגות בעלי חיים: לאחר אלפי תרגולים, יונים יצליחו לבצע כל משימה קשה שתרקחו, תהיה אשר תהיה).

יכולות קוגניטיביות מעניקות לנו עושר מדעי בלי לשמש כמייצגות של התודעה, והנכונות לבחון הסברים קוגניטיביים עשויה להוביל לניסויים בכיוונים בלתי צפויים

אבל מסתבר שברווזונים הם מלכי ה"קליק-בייט" של העולם. "לברווזונים יש יכולת חשיבה מופשטת", צרח האינטרנט. טוב, אם הכוונה ב"חשיבה" היא ל"פעילות מוחית", או ל"זיהוי ייצוגים מופשטים", אז הטענה הזאת אינה שגויה בהכרח. אבל התגובה האינטואיטיבית לעניין זה אמרה שכדי שיצור כלשהו יצליח לפתור בעיה כגון זו, עליו להיות מסוגל להסיק במודע את מערכת היחסים בין הצמדים השונים ולהשוות ביניהם – הוא זקוק לאיש קטן (ואולי לברווז קטן) שיישב בתוך ראשו החמוד, יקמט את מצחו וישקול איזה צמד "דומה" ואיזה צמד "שונה".

אפילו חוקרים מנוסים מתקשים שלא להניח שחיות אכן חושבות. בניסוי שערכנו היה ברווזון פיקח אחד ששם לב למוטות המסתובבים שעליהם הותקנו הכדורים שבהם רצינו שיביט. למשך שאר הניסוי הוא נעץ את מבטו במוטות, ונראה מהורהר. קראנו לו אפלטון.

אבל הברווזים האחרים בניסוי לא קיבלו שמות, ולא בכדי. התייחסנו אליהם באמצעות מספרים וסמלים. פרט למקרים יוצאי דופן אחדים, כך מקובל. זה עוזר לחוקרים לשמור על ריחוק אינטלקטואלי ולהימנע מהאנשה – אחד החטאים הגדולים בחקר בעלי החיים. עם זאת, רבים נוהגים להעניק שמות לפרטים ממינים שחיים שנים רבות ומשתתפים במחקרים התנהגותיים חוזרים ונשנים: קחו לדוגמה את נים צ'ימפסקי, השימפנזה שעמד במוקד ניסוי רכישת שפה שנוי במחלוקת שנמשך עשרות שנים; או את עורבי קלדוניה החדשה שגרו במושבה בבוואריה שבה עבדתי לפני שנים אחדות. במקרים האלה קל יותר לחוקר האנושי לעקוב אחר קורותיהם של בעלי חיים כשהם מקבלים שמות כמו "ג'ונגל" או "מנגו", במקום S602 או D14.

שאלת השמות נוגעת בשורש הבלבול שחשתי לגבי התוכים שהחלטתי להביא הביתה. בבית, כשאני מאכיל או מאמן את דנדולו ומדלן, הם ממש אנשים קטנים. הם קוראים זה לזה כשאני מוציא אחד מהם מהכלוב לתרגול, כי הם מתגעגעים זה לזה; הם קוראים לי כשאני עובד, כי הם צמאים לתשומת לבי; הם בוחנים אותי בסקרנות; הם נושכים אותי כי הם עצבניים. בקיצור, כשאני בבית עם חיות המחמד, אני מתנהג כמו שכולם מתנהגים: אני מאניש אותן כדי להבין אותן. לוּלא הייתי חוקר התנהגות בעלי חיים, לא הייתי מייחס לזה חשיבות, אבל מכיוון שאני כן חוקר התנהגות בעלי חיים, אני שואל את עצמי ללא הרף: למה אני מתייחס לחיות המחמד שלי כאילו הן בנות לוויה חושבות, בעלות תודעה, ואילו לברווזונים במעבדה אני מתייחס כמו אל רובוטים עם נוצות? אני חושב שחוסר הנכונות של חוקרים מתחומי לעסוק ברצינות בסוגיית התודעה בבעלי חיים, מונע מאיתנו להבין את התנהגותם לאשורה.

שימפנזה

מדינה, נקבת שימפנזה ב-Ngamba Island. תצלום: The International Fund for Animal Welfare

בני האדם תמיד היו סקרנים לגבי בעלי חיים אחרים. בה בעת הנחנו שאיננו יכולים להבין את חוויית התודעה שלהם, אם אכן יש להם תודעה. על-פי האנימיזם, אחת הפילוסופיות האנושיות הראשונות, ישנם ערוצי תקשורת פתוחים בין טורף לטרף. אבל לחברות רבות יש נטייה מקבילה לראות בחיות יצורים נחותים, ואפילו רובוטים, השוכנים בתחתית שרשרת הקיום הגדולה שבראשה מצויים בני האדם. בימי הביניים, האירופאים העמידו חיות לדין על פשעים ועבירות, אבל לא העניקו להן נשמות, או גישה לגן עדן. עד היום אנו חוששים שהכלבים שלנו ישתעממו כשנהיה בעבודה, אבל נותנים להם אותו אוכל מדי יום במשך כל חייהם. האמביוולנטיות הזאת מצביעה על חוסר הבהירות והפחד שאנחנו חשים כל אימת שאנו ניצבים בפני אפשרות קיומם של מוחות שאינם כשלנו.

לאחר המאה השש-עשרה, המהפכה המדעית סיפקה לבני האדם כלים חדשים לבחינת מינים אחרים מבעד לעדשת המטריאליזם. מטריאליזם היא התפישה שאומרת כי ההסבר לכל התנהגות טמון בהכרח בעולם החומר. השיטה המדעית דורשת השערות ניתנות-לבדיקה, וכדי שיהיה ניתן לבדוק אותן, הן חייבות לעסוק בעולם החומר ובאינטראקציות המתקיימות בו. מכאן שהאנשה היא נושא בעייתי, כיוון שהיא נסמכת באופן בלתי נמנע על ההנחה שבעלי חיים הם בריות בעלות תודעה, והרי זאת השערה שלא ניתן לבחון.

לדוגמה, כשהברווזונים שלי מוכיחים שהם מסוגלים להבדיל בין צמדי עצמים זהים וצמדי עצמים שונים, אנחנו יכולים לומר שהברווזונים מסוגלים "להבחין" בין סוגים שונים של מערכות יחסים מופשטות, או "ללמוד" מערכות יחסים מופשטות, או "לחשב" או "לזהות" או "לנתח" מערכות יחסים מופשטות. כל הביטויים האלה הם שמות קוד לפעולות הפיזיות המתרחשות במוח. עיניים קולטות אור בדפוסים: האור מגרה נוירונים; הנוירונים מפעילים נוירונים אחרים; המוח מבצע חישוב השוואתי מורכב שאת טיבו עדיין איננו מבינים; והברווזון פועל בהתאם לחישובים האלה – זו ההתנהגות שאנו צופים בה. אבל איננו מסוגלים לומר אם הברווזון, בדומה לבן אדם, "חושב" שמערכות היחסים האלה שונות.

הקושי נובע מכך שעדיין לא פתרנו את "הבעיה הקשה", קרי בעיית התודעה. למה המוח האנושי מייצר מודעוּת לחוויה שלנו, במקום להתנהג כמו מחשב המפעיל גוף? אם נסכים שכל ההחלטות והפעולות שלנו נובעות מפעילות מוחית, לא קשה לדמיין שכל ההמולה הזאת מתרחשת גם בלי תודעה קטנה ועצבנית בתא הטייס שגורמת לנו "להרגיש" זאת. יתר על כן, אם יצור ללא-טייס כזה אכן קיים, ובמוחו מתחוללים אותם תהליכים המתחוללים אצלכם ואצלי במוח, הרי לא יהיה ניתן להבחין בין הפעולות שהוא מבצע לבין פעולות שמבצע אדם בעל תודעה – ואפילו לא יהיה אפשר לקבוע את עצם קיומה של תודעה. הוא יהיה זומבי המשתלב היטב בעולם מלא בעיניים בוחנות.

הנה הבעייתיות הטמונה בטענה שהברווזונים "חושבים". מנקודת מבט אמפירית, אי אפשר להוכיח זאת. התהליכים האבולוציוניים נטעו בברווזון התנהגויות המובילות להצלחה, בין שההתנהגויות האלה מודעות ובין שלא. בעיני כל מי שיתבונן בהתנהגותו של הברווזון, ואפילו בנוירונים המשגרים אותות, לא יהיה שום הבדל.

האם יש פתרון? הבה נמשיך כמטריאליסטים קפדנים, ונניח שלא קיימת תודעה בלתי גשמית, ושתחושת ה"ערוּת" שלנו היא תכונה מתהווה הנובעת מפעילות המוח. כל אחד מאיתנו, בהנחה שאיננו זומבים, יודע שהוא אדם בעל תודעה. איננו רואים בעצמנו פלא מטאפיזי ייחודי, הברייה בעלת התודעה היחידה ביקום, מין משיח של תודעה. זוהי גישה הגיונית. ההסבר הפשוט אומר שמפני שכל אחד מאיתנו הוא ברייה ממוצעת בעלת תודעה, רוב האנשים האחרים הם גם בריות ממוצעות בעלות תודעה. המהלך המחשבתי הזה אינו מוביל למסקנה שזומבים אינם קיימים – ייתכן שהם הבריות הלא ממוצעות – אבל כל המידע המצוי ברשותנו מעיד על כך שגם בני אדם אחרים הם בריות בעלות תודעה.

אוח מצוי

אוח מצוי מתבונן. תצלום: Gabrielle Ludlow

אפשר לטעון שזוהי הדרך המדעית לבחינת השאלה הזאת. אחד העקרונות המנחים במדע הוא עיקרון הצמצום, שאומר כי עלינו להעדיף את התיאור הפשוט ביותר שתואם את הראיות. ההנחה שבני אדם אחרים הם בעלי תודעה היא חלק מההסבר הפשוט ביותר למודעוּת שלנו לעצמנו. השיטה המדעית היא גם תרגיל באינדוקציה, כלומר בהסקת מסקנות לגבי מציאות רחבה יותר מאוסף מצומצם של נתונים. יש להודות כי אחד הנתונים שלנו – "יש לי תודעה" – הוא די עלוב בהשוואה לדגימות סטטיסטיות גדולות, אבל אין לנו ברירה אלא להשתמש בו. גישות פילוסופיות רבות מתקשות להשתמש באינדוקציה, וההיגיון הצרוף אומר שהסדירות של אירועי העבר אינה מבטיחה את הסדירות של אירועי העתיד. אף-על-פי-כן נראה שהמדע פועל היטב, והעובדה שהוא ממשיך לפעול היטב היא בגדר אישוש אינדוקטיבי לשימושיות של גישת האינדוקציה בעולם האמיתי.

אם זה נשמע לכם כמו טיעון סביר לקיומה של תודעה בבני אדם, למה שלא נחיל אותו גם על בעלי חיים אחרים? הטיעון ה"מצומצם" בעד קיומה של תודעה בבעלי חיים נשמע לי משכנע למדי. וזה מהלכו: בני אדם הם בעלי חוליות גדולי-מוח שטובים במציאת פתרונות יצירתיים ומסוגלים לייצג רעיונות מופשטים. יש להם תודעה. תוכים, עורבים ופרימטים רבים הם בעלי חוליות גדולי-מוח שטובים במציאת פתרונות יצירתיים ומסוגלים לייצג רעיונות מופשטים. מכיוון שבני האדם ובעלי החיים האלה עשויים מאותו חומר והתפתחו באותם תהליכים אבולוציוניים כלליים (ופרימטים אף מגיעים מאותה שושלת ביולוגית), הטיעון ה"מצומצם" ביותר הוא להניח שהתכונות המתהוות של מוחותיהם זהות. ואחת התכונות האלה היא תודעה.

באופן אישי, אני מרוצה מאוד מהטיעון הזה, ונדמה לי שחוקרים רבים יסכימו – אם לא בין כותלי המעבדה אז לפחות בשיחת סלון. אבל אני ממשיך להתייחס לברווזונים כאילו הם רובוטים. אחת הסיבות להשאיר את הסנטימנטליות מחוץ למעבדה היא שסנטימנטליות אינה מועילה במחקר. לפני זמן מה, געייה חזקה של פרה בבניין החווה הסמוך הבהילה את אחד הברווזונים שלי. הוא הפנה את ראשו, התכווץ בפחד וקפא. את מכשירי הניסוי הוא שכח. הייתי שמח מאוד לפסול את ביצועיו הגרועים בטענה שהוא היה "מפוחד". במקרה אחר שמתי לב שאחד הברווזונים נעשה "מבולבל": אחד מצמדי החפצים המשמשים כגירוי היה רק "מעט שונה" מהצמד ששימש להחתמה, והברווזון הפנה את ראשו כפי שכלבים מבולבלים נוהגים להפנות את הראש. הייתי שמח לא לכלול בנתונים את פרק הזמן הממושך שנדרש לו כדי לבחור בין הצמדים שניצבו מולו. לוּ הייתה לי רשות לבחון את הבעות פניהם, שהיו ברורות בעיניי, ולחפש בהן את הסיבה לכך שהניסוי שלי אינו מעורר את ההתנהגויות הנכונות, הייתי יכול למצוא פתרון לכל התעלומות האלה, והמסקנות שלי היו חד-משמעיות.

אבל מבחינה מדעית זאת תהיה גישה איומה, כיוון שהיא אינה אובייקטיבית. יכול להיות שהברווזון הראשון בכלל לא שמע את הפרה, ואולי השני סתם התמתח. הדרך היחידה לנתח כל ברווזון באופן עקבי היא להיות נוקשה לחלוטין בתיאור התנהגויותיהם הגופניות כפי שהוגדרו מראש. אני מדען, ולכן עליי להימנע מיצירתיות מיותרת בשלב תכנון הניסוי ולבצע את המדידות באופן בהיר ועקבי.

כלב מביא כדור

כלב שמח? תצלום: אנדי רות'וול

במילים אחרות, בשם העקביות עליי להיות שמרן בגישתי ליכולותיהם של בעלי החיים, ובגישתי ליכולותיי שלי. כאשר אני בוחן את התוצאות ומנסה להניח הנחות וליישמן, עליי לנסות כמיטב יכולתי להתנהג כמו מכונה, ולנסות כמיטב יכולתי להתייחס גם לבעלי החיים כמו מכונות. זאת הסיבה שמעבדות רבות משתמשות כעת בתוכנות לניתוח התנהגות בעלי חיים בווידאו: לא כדי לחסוך במשכורות אלא כדי למנוע שימוש מופרז של החוקרים בדמיונם.

אולי תחשבו שחיי המעבדה נשמעים סטריליים למדי, אבל אני שמח לספר שלא זה המצב. ניתוח סרטוני וידאו הוא משימה הדורשת דיוק רובוטי, אבל הניסויים עצמם כמעט תמיד הופכים למהומה מבדרת. הברווזונים קופצים מעל גדרות שנבנו במיוחד לגובה "בלתי קָפיץ". אינקובטורים אוטומטיים עם בקרת לחות מוצפים לפתע; ברווזון שהוחתם בקפידה באמצעות גירוי מסוים, מביט בי ומחליט שאני "אמא" (אסון מבחינת הנתונים, בידור גדול מבחינתי). בגלל שיבושי מעבדה כגון אלה, הנתונים הנאספים בשבועות הראשונים הם כמעט תמיד חסרי תועלת. כך קורה בכל תחומי המדע הניסויי, אבל זה נכון במיוחד להתנהגות בעלי חיים: ניסויים של כימאים או פיזיקאים עלולים להשתבש, אבל לפחות הם לא צריכים להתמודד עם יצורים קטנים, ספק בעלי תודעה, הנחושים לחרב את מאמציהם.

במעבדה אני מאניש את בעלי החיים באופן אגבי וזמני: "ברווזון רע! למה עשית קשר בכבלים של 'אמא' שלך? ידעת שאני בודק אותך, נכון?" אבל כשאני מתיישב לבחון סרטון או גיליון נתונים, אני חייב לשים בצד את החיבה והאמפתיה למושאי המחקר הצמריריים שלי, כדי שלוודא שהדמיון לא ישחית את הממצאים.

אז למה חיות המחמד שלי חושבות, אבל חיות המעבדה שלי לא חושבות? התשובה אינה מספקת במיוחד, אך יעילה להפליא: כי זה מה שעובד.

אני לא טוען שהמסקנה הזאת עקבית מבחינה לוגית – היא לא. אבל חוסר העקביות הזה אינו נובע מטעות בתהליך הסקת המסקנות, אלא מהעובדה של"חשיבה" יש משמעויות אפשריות רבות. כדי להבין מה בדיוק ברווזוני המעבדה שלי עושים, אני חייב להניח שהם אינם חושבים. אני רוצה להבין איך ההתנהגויות שלהם התפתחו, ואילו מטרות הסתגלותיות הן משרתות. אם הם חושבים, תהיה אשר תהיה הגדרת המילה "חשיבה", הרי זה בסך הכול חלק מהתהליך המנחה את התנהגותם – תהליך שהתפתח במטרה להפיק את התוצאה המועילה ביותר עבור הברווזון. אין טעם להשקיע מחשבה ב"חשיבה", כי העיסוק הזה רק מעמיס כל מיני שאלות מסתוריות שמסתירות מעינינו תגליות אפשריות. יכול להיות שלברווזים יש תודעה ויכול להיות שלא, אבל זה לא משנה את הצעדים שעליי לנקוט כדי להגיע לתשובה בעלת הצדקה אמפירית.

אבל בבית, כשאני מאמן את דנדולו, אני חייב להניח שהוא חושב. אם אניח שהוא חושב ואסיק מסקנות בהתאם, אוכל לחזות מה ירגיז אותו ומה יאותת לו שאיני רוצה לפגוע בו, אלא להאכיל אותו. אני משתמש בהאנשה כדי להסיק מסקנות התנהגותיות אד-הוק, המבוססות על דגימה של אחד, מסקנות שלהן אני זקוק כדי לעבור ביעילות עם בעל חיים עקשן בסביבה חדשה. לבני אדם יש יכולת הזדהות, וכאשר אני מייחס לתוכים הקטנים שלי כושר חשיבה, אני מסוגל להזדהות ביעילות רבה יותר עם נקודת המבט שלהם בעודם מתעופפים בדירה ולומדים להכיר את הענק שגר איתם. אולי הם לא חושבים, אבל מועיל נורא לחשוב שהם אכן חושבים.

Pacific Parrotlet

תוכים מסוג Pacific Parrotlets, תצלום: Redskynight

אנו המדענים יכולים ללמוד משהו מהאופן שבו אנו מתנהגים בבית עם חיות מחמד. סנטימנטליות עלולה לסלף את הנתונים, אך בה בעת לא יועיל לנו להתכחש לאפשרות שבעלי חיים אכן "חושבים". אחת התגובות השכיחות של מדענים, כל אימת שהם נתקלים במחקרים העוסקים ב"ייצוגים מופשטים" או ב"חשיבה", היא לזלזל בהסברים קוגניטיביים ולטעון כי ייתכן שהיכולות הבדוקות האלה נובעות מתהליכים "נמוכים" במוח. לדוגמה, לגבי הניסויים שאני עורך במעבדה, הם עשויים לומר שהברווזים שלי למדו להבחין בין מושגים דווקא על-ידי זיהוי מאפיינים חזותיים. החוקרים האלה בסך הכול עושים את עבודתם: מטילים ספק בטענות יוצאות דופן ומציעים הסברים הגיוניים יותר לתופעות חדשות.

אבל ההסתייגות מתודעת בעלי חיים עלולה להרחיק אותנו מהסברים תקפים בה במידה, רק מפני שההסברים האלה מבוססים על תפקודים קוגניטיביים "גבוהים" יותר. אין ספק שאסור לנו להשתמש בטיעון התודעה כהסבר ליכולתם של ברווזים לתפוש זהות ושוני. אבל אין משמעות הדבר שעלינו להימנע לחלוטין מהסברים קוגניטיביים ולהסתמך אך ורק על הסברים חושיים. יכולות קוגניטיביות כגון ייצוג מופשט אינן שקולות לקיומה של תודעה. אלה פשוט יכולות שמתקיימות לכאורה במין מסוים – בני אדם – ושאותם נוח לנו לייחס לקיומה של תודעה. קוגניציה היא אגוז שהרבה יותר קל לפצח מאשר תודעה, ונראה שהיא נובעת ממגוון תכונות גופניות (בהן יחס מוח-לגוף, מספר הנוירונים וצפיפותם). אין סיבה להימנע מייחוס יכולות קוגניטיביות רק כי אנו מפחדים שנחריד את שד התודעה מרבצו. יכולות קוגניטיביות מעניקות לנו עושר מדעי בלי לשמש כמייצגות של התודעה, והנכונות לבחון הסברים קוגניטיביים עשויה להוביל לניסויים בכיוונים בלתי צפויים (כמו גילוי בלתי צפוי של "חשיבה מופשטת" בברווזונים).

אם הברווזונים שלי אכן "חושבים", תהיה הגדרת המילה אשר תהיה, הרי הראיה הטובה ביותר לכך היא העובדה שמוחותיהם של בעלי חוליות, באופן כללי, דומים זה לזה יותר משהם שונים זה מזה. לכן אסור לנו להניח מראש שהתנהגותם של יצורים כאלה קשורה לתפקודים נמוכים או גבוהים. אנו מזלזלים ביכולותיהם השכליות של בעלי חיים אחרים פשוט מכיוון שטשטשנו את ההבחנה בין תודעה לקוגניציה, ומכיוון שהנורמה המחקרית מונעת מאיתנו להניח שתודעה אכן קיימת במינים אחרים. יוטב לנו לשבור את ההרגל הזה.

אני רוצה להבהיר שאיני מעוניין לצאת למסע צלב שיחולל מהפכה בחקר התנהגות בעלי החיים, ואיני מעוניין להכריז מיד שלכל בעלי החיים יש תודעה. אך בו בזמן אסור לנו להיות יהירים מדי לגבי ההבדלים בין בני אדם לבעלי חוליות אחרים. גם זה אחד החטאים של הביולוגיה. כפי שמזכיר לנו קהלת:

"כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם--כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל".

אנטון מרטיניו (Martinho) הוא חוקר בחוג לזואולוגיה באוניברסיטת אוקספורד. מחקרו הנוכחי עוסק בלימוד מושגים ועיבוד מידע בקרב ציפורים.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אנטון מרטיניו, AEON.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על תבונתם של אחרים

01
יאיא

לדעתי שורש הבעיה היא שאי-אפשר לדעת באמת מה חיות חושבות או מרגישות מכיוון שהן לא מדברות. ולכן כל אבחנה לגבי זה היא תמיד תהיה פרשנות שלנו, ולא תהיה קביעה אוביקטיבית.
נראה לי שיש גם קשר חזק בין תודעה לשפה ולא במקרה.
לדעתי חיות הם אולי דומות לנו (בעיקר לתינוקות וילדים קטנים שעוד לא מדברים) אבל לא זהות לנו וזה שורש ההבדל שממנו נגזר היחס השונה לשתי הקבוצות.
ביום שבו אראה חתול משתמש באייפון או תרנגול נוהג באוטו אתחיל להרהר ברעיון שאולי יש להם תודעה כמו לבני אדם.
כאמור כל הרעיונות הגדולים של האנושות (דמוקרטיה, ליברליזם, קפיטליזם וכו') וגם התפתחות המדע לא היו מתרחשים ללא התנאי של ידיעת שפה ויכולת לבטא בעזרתה רעיונות מורכבים...

    02
    יונתן

    למה אתה דורש מבחנים כה מורכבים בשביל תודעה? האדם לפני מאה שנה לא ידע להשתמש באייפון או לנהוג, לא הייתה לו תודעה? לפני 3,000 שנה, טרם הדמוקרטיה, האם לא הייתה לבני אדם תודעה?
    נראה לי גם קצת קיצוני לטעון שלפני שבני האדם פיתחו את השפה הטבעית לא הייתה להם תודעה. והרי ניתן להגיד שלחלק מבעלי החיים ישנה שפה מסויימת, גם אם ללא מילים כפי שאנו מכירים אותן, אצל קופים זה די ברור. למה שפה היא תנאי הכרחי לתודעה? למה רעיונות מורכבים הם תנאי? הרי זה בדיוק מה שהמאמר אומר - התבלבלנו מדי בין קוגניציה ו״חשיבה גבוהה״ לבין תודעה.
    מעבר לכך, מה שנאמר במאמר תקף גם לגבי מדעי החברה ואנתרופולוגיה, עת ניגשים לחקור חברה מסוימת, מתרחקים רגשית ממנה וחוקרים התנהגויות.