תהיו קצת כבדים

המלה 'מחויבות' נאמרת היום בקונוטציה שלילית למדי: מי רוצה את העול שבא עם התחייבות לעבודה אחת, לבן זוג אחד, למדינה אחת ואפילו לזהות אחת? אבל דווקא הכבדים שבינינו מרוויחים מכל 'המשקל העודף' הזה משהו שכולנו כמהים לו
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

כמה חייכם שוקלים? דמיינו לרגע שאתם סוחבים תיק גב. אני רוצה שתכניסו אליו את כל הדברים שמרכיבים את חייכם. תתחילו עם הדברים הקטנים. המדפים, המגירות, הפיצ'פקעס. תתחילו להוסיף דברים גדולים יותר: בגדים, מכשירי חשמל, מנורות, הטלוויזיה שלכם...תיק הגב שלכם מתחיל להיות כבד. תלכו יותר בגדול: הכורסא, המכונית, הבית....תדחפו את הכל לתיק. עכשיו תמלאו אותו באנשים. תתחילו עם ההיכרויות השטחיות, חברים של חברים, אנשים מאזור המשרד ואז תעברו לאנשים אשר אתם סומכים עליהם שישמרו את סודותיכם האינטימיים ביותר. האחים והאחיות שלכם, הילדים שלכם, ההורים שלכם, ולבסוף הבעל, האישה, החבר, החברה. תכניסו אותם לתוך התיק, תרגישו את הכובד של התיק. אל תטעו – מערכות היחסים הם הרכיב הכבד ביותר בחייכם. כל הלשאת ולתת, כל הוויכוחים, הסודות, הוויתורים. ככל שאנו זזים לאט יותר, אנו מתים מהר יותר. אל תטעו – לזוז זה לחיות. קיימות צורות חיים אשר נועדו לסחוב זה את זה כדי לחיות באופן סימביוטי. אוהבים מוכי גורל, הברבורים המונוגמיים. אנחנו לא ברבורים. אנחנו כרישים.

בנאומו של ראיין בינגהם (הלא הוא ג׳ורג' קלוני), גיבור הסרט "תלוי באוויר" , מיוחס לתיק הגב הכבד תכונות שליליות למדי. כבדותו נקשרת לביזבוזים הכספיים (יש שיאמרו להשקעה הכספית) שאנו מבצעים בחיינו, לקטעים החברתיים המעיקים ביותר שאנו שותפים להם וגם לחמור מכל - למוות. דבר זה אינו חדש לנו. כשאנו אומרים על משהו שהוא "כבד", אנו לרוב לא מתכוונים אליו כחיובי או נעים. תחושת כבדות היא תחושת מועקה. אך ראיין בינגהם של "תלוי באוויר", אשר עבודתו דורשת ממנו לפטר אנשים ברחבי ארה"ב תוך שהוא נואם להם על השחרור מכובד גדול, מייחס לכל אספקט בחייו ולכל שמץ של מחוייבות והיקשרות, עול מכביד שיש להפטר ממנו בהקדם.

בעוד שהסרט (והספר עליו הוא מבוסס מאת וולטר קירן) מצייר תמונה של אדם קיצוני באופן כמעט פארודי - ולכן הוא נחשב לקומדיה סאטירית - מדהים לגלות עד כמה הפילוסופיה של בינגהם מתקיימת בחייהם של יותר צעירים שרואים בקיום קליל, נייד, נכון-לתזוזה וחסר-מחוייבות, משהו שהוא בין כורח הנסיבות לאידיאל.

לפני כשנתיים לדוגמה, התפרסמה בניו יורק טיימס כתבה בה הספידו את תרבות החיזור והדייטינג. צעירים מדור ה-Y, מתואר שם, מאסו בדייט המתוכנן ובכל מנהגי הטקס, הכללים והלחץ שבא איתם ויוצר פשוט המון... כובד. התחליף הוא פשוט לבלות יחד- Hanging Out– בילוי חסר יומרות והגדרה, במקרים רבים לצד חברים נוספים. המשמעות היא שיוזם הפגישה לא נדרש לשנות את תוכניותיו באותו יום או לעשות מאמץ מיוחד, אלא רק להכניס לתוך מערכת תוכניותיו גם את בן או בת הזוג הפוטנציאליים. אוהדי השיטה החדשה מצביעים דווקא על הטבעיות הטמונה בה וביטול הזיוף שבהתנהגות המזויפת שהיא מנת חלקן של דייטים רבים.

אך היסטורית, דייטינג, שנתפשים כיום כטקסיים ומעיקים, היוו דווקא ביטוי לאינדיבידואליות. הם סימנו מעבר מתרבות של שידוכי הורים כפויים ורווי אינטרסים, לתרבות הרומנטית המכירה ברצונות האינדיבידואל. תרבות בה אבירים ונסיכות או לפחות תכונות "אביריות" ו"נסיכיות" הן מה שאנו מקווים שנמצא בסדרת מפגשים יזומים עם מטרות וחוקים ברורים לרוב. הדייטים היטיבו במיוחד עם הצד הנשי, שכן הם העניקו להם יחס שיוויוני יותר, זכות ביטוי והחלטה בנוגע למערכות היחסים. לעומת זאת, הבילוי המשותף, ה-Hanging Out, זוכה להררי ביקורת מנשים המתארות אותו במגוון בלוגים כסיוט עבורן וכאידיאלי אך ורק עבור גברים שגם ככה ידועים בפחדי מחוייבות, ועכשיו יכולים להשתחרר מכל השקעה בכסות הגישה שגורסת שיש פשוט "לזרום עם מה שקורה".

מגוון האפשרויות הנשקף אלינו מתוך המידע הזורם אלינו מכל העולם, גורם לכל רגע בחיינו להראות בעל פוטנציאל אינסופי

אך גם אם ניתן לטעון שהשחרור מעול הדייטים הוא רעיון גברי ביסודו, נראה שהשינויים בתפיסות המחוייבות במערכות היחסים משותפים לכלל המגדרים ומדאיגים את כל ההורים בצורה די שווה: אחוזי החתונות בקרב זוגות סטרייטים יורדים ואחוזי הגירושין עולים; זוגות לא ממהרים ליצור חשבון בנק משותף או לקשור עצמם לתשלומי משכנתא; גיל הבאת הילדים מתאחר או לא מגיע כלל; זוגות רבים מוצאים לעצמם הגדרות אלטרנטיביות - ממערכות יחסים פתוחות ועד "יזיזות" (מערכות יחסים המשלבות ידידות עם יחסי מין) והדבר אף זוכה לביטוי בתרבות הפופולרית בסרטים ההוליוודים עם השמות התואמים – "קשר לא מחייב" (No Strings Attached) ו"ידידים פלוס" (Friends with Benefits).

והדבר נוגע לא רק לתחום הרומנטי, אלא לכלל דפוסי החיים שלנו. אנו מחליפים יותר עבודות מאי פעם ושואפים לקבל מכל אחד ממעסיקנו תנאים שיאפשרו לנו לעבור תפקידים במהרה ולא להתקבע בשולחן משרדי כלשהו. אנו לא רוצים להיצמד לתפקיד, למשרד, לתיאור עבודה או להגדרה עצמית יותר מדי זמן. אנו שואפים לחוסר חיכוך, לקלילות שבה ניתן לדלג ממצב אחד למשנהו. יש שרואים ברצון זה דרך התמודדות עם תקופה של אי-יציבות כלכלית המתבטאת בין היתר בעליה באבטלה ועליה כואבת גם בעלויות המחיה. האם במצב כזה, לא מצופה מאיתנו דווקא להיצמד למקום העבודה ולשמור עליו מכל משמר במקום להעדיף את המימוש העצמי שלנו?

בשלב הכבד שלו, היה ההון מרותק לקרקע כמו העובדים שהוא העסיק. כיום הוא נע עם מטען קל – מטען נשיאה בלבד; שאין בו יותר מתיק מנהלים, טלפון סלולרי ומחשב נייד

הסוציולוג זיגמונט באומן כותב על תקופה זו בספרו "מודרניות נזילה": "בנסיבות החדשות, הסיכויים הם שרוב בני האדם יבלו את חייהם בהתייסרות סביב בחירת יעדים ומטרות, במקום במציאת האמצעים להשגת מטרות שאינן טעונות חשיבה... השאלה ׳מה אני יכול לעשות?׳ תפסה את מרכז במת העשייה, כשהיא מגמדת והודפת את השאלה ׳כיצד לעשות בצורה הטובה ביותר את מה שאני צריך או חייב ממילא לעשות?'"1

זיגמונט באומן הוא מיחידי הסגולה שהיטיבו לתאר את לב הדור הנוכחי, על אף שאינו בדיוק חלק ממנו (הוא נולד בפולין בין שתי מלחמות העולם). בספרו "מודרניות נזילה" הוא מאפיין את המעבר בין התקופות להן הוא קורא בשמות:הקפיטליזם הכבד והקפיטליזם הקל. הקפיטליזם הכבד אשר הנרי פורד היווה דמות מפתח בו היה קפיטליזם שאופיין בתעשיות כבדות ולאומיות. האידיאל של האדם בתקופה ההיא היה מציאת תפקיד המאפשר השתלבות באחת מאותן תעשיות ועקב כך להשיג יציבות וכבוד. באומן כותב: ״בשלב הכבד שלו, היה ההון מרותק לקרקע כמו העובדים שהוא העסיק. כיום הוא נע עם מטען קל – מטען נשיאה בלבד; שאין בו יותר מתיק מנהלים, טלפון סלולרי ומחשב נייד. הוא יכול לעצור ולשהות כמעט בכל מקום והוא אינו צריך להישאר בשום מקום מעבר לזמן הדרוש כדי לבוא על סיפוקו".

הקפיטליזם הקל אם כן אינו תוצר של משבר כלכלי, אלא דווקא של ההזדמנות הנובעת מעידן המידע אשר מבטל (עקב זרימת התקשורת המהירה) את הצורך בהימצאות במרחב גיאוגרפי מסויים לאורך זמן. מגוון האפשרויות הנשקף אלינו מתוך המידע הזורם אלינו מכל העולם, גורם לכל רגע בחיינו להראות בעל פוטנציאל אינסופי. כל מה שנדרש מאיתנו הוא רק לחשוב מחדש על מה אנו רוצים להשיג עבור עצמנו ובתמורה, מחשבה זו תגדיל את תחושת העקצוץ בכפות הרגליים, זאת שדוחפת אותנו לקום ולצאת שוב לחיפוש. המערכת החברתית מחייבת אותנו לא לשכוח לדווח לשאר החברים ברשתות החברתיות על אותו חיפוש עצמי בעדכוני הסטטוס, ובדרך הזאת מפעילה לחץ על אותם חברים לא להתיישב במקום אחד ליותר מדי זמן . תוסיפו לכל זאת את היעדר דמות האב או "האח הגדול" המכוון – מהפוליטיקאים שאף אחד לא מאמין להם יותר ועד האלוהים - ותקבלו דור של אנשים המזדהים עם ביל גייטס שאמר שהוא מעדיף "למקם את עצמו ברשת של אפשרויות יותר מאשר לכבול ולשתק את עצמו בתפקיד מסוים אחד".

Cory Arcangel, Super Mario Clouds, 2003. צילום: ג׳ניס

Cory Arcangel, Super Mario Clouds, 2003. צילום: ג׳ניס

הבחירה בביל גייטס כמקור לחיקוי אינה מפתיעה. ביל גייטס מוכר תוכנה שהיא דבר חסר משקל כשלעצמו. לאנשים שמתעסקים בפיתוח תוכנה יש חופש ועולם הזדמנויות בלתי נתפש הדומה אולי רק לזה של הסופר. לפניהם מסך ריק ובעזרת מוחם ומגוון מילים מוגבל הם מצליחים לברוא ממנו עולמות שלמים. התלות במוצר הפיזי הולכת ויורדת עם השנים ועל כן הרעיונות שבראשיהם הם שמקבלים את מרכז הבמה. הכל תלוי בהם – היום הם יכולים לכתוב את המשחק שימכר במיליונים ומחר את האפליקציה שתשנה את הדרך בה אנשים מתקשרים. על כן, אין פלא שכריסטיה פרילנד בספרה "פלוטוקרטים" מתארת כיצד החלום להיות יזם הייטק החליף בקרב ילדים, את החלום לעמוד בראש חברה גדולה.

ספרה של פרילנד מתאר את האליטה הגלובלית החדשה, זו שלא ירשה את הונה מהשושלת המשפחתית אלא צמחה בכוחות עצמה כביכול מההון ומהאקזיטים של העולם הדיגיטלי. הסטטוס בעולמם של עשירים חדשים אלו אינו נמדד בארמונות שבנו או בתארי האצולה שרכשו, אלא בהזמנות שהם מקבלים לקחת חלק בכנסי רעיונות. אם קיבלת הזמנה לכנס של הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, כנראה שהתקבלת למעגל המצומצם. TED, המוכר לנו מסרטי ההרצאות ברשת, אינו רק כר להפצת ידע, אלא בעיקר כנס מאד יוקרתי אשר יפגיש אותך עם האנשים החזקים ביותר היום בעולם. אם פעם חיקינו את העשירים בהרגליהם לנפוש באיים היווניים ובמותגי היוקרה, היום אנו רוצים לדמות להם על ידי עיסוק מתמיד ברעיונות ובאמונה שהרעיון הבא יכול להגיע מאיתנו ואז נתקרב למעגל. כל מה שנדרש מאיתנו לעשות זה רק לחפש. הדבר הרע ביותר שנוכל לעשות זה להיסחב אחרי רצונותיו של מישהו אחר, ולכן טיפוס בסולם הדרגות בארגון כלשהו ממש לא מומלץ.

אולי לא מפתיע, עם כן, שאחת המלים שהוזכרה הכי הרבה בעשור האחרון בכנסים אלו היא "ענן". זהו דימוי בו משתמשים בשנים האחרונות כדי להמחיש את המיקום המרוחק של המחשוב בו אנו נעזרים לשם פעילותינו היומיומית (אתם יודעים באיזה מחשב ובאיזו מדינה יושב המידע האישי שלכם בפייסבוק?). "מקום" זה יכול לנדוד בגלובוס ולהיות מורכב ממספר משתנה של מחשבים וכל זה לא יפגע במאומה באפשרות שלנו להתחבר אליו. הענן הוא סמל לעולם המאבד את החשיבות של המרכיב הפיזי לטובת קיום גלובלי ומרחף. בעולם של ״ענן״ - הגבולות הגיאוגרפיים מטשטשים - היום אתה כאן ומחר אתה שם. הענן אינו שוקע, הוא צף בשמיים בתנועה מתמדת, הוא בעל יכולות שינוי גמישות ורבות שאינן גורמות לו לאבד ממהותו והיותו. בעולם הענן, לא מומלץ להיאחז בכלום, רק לזרום עם אינספור האפשרויות.

כאשר אנו מכבידים על עצמנו אנו משדרים מסר לקרובים אלינו: "אתם יכולים לסמוך עלינו". כשאנחנו בוחרים להחזיק למישהו את היד, אנו מוכיחים בעצם שאנו מסוגלים להתמודד עם הכובד הנוסף ועם ההאטה הנגרמת כתוצאה

אך מהו המחיר שאנו משלמים על הבחירה במצב הקליל? בנאום שאיתו פתחתי, מזכיר ראיין בינגהם כי קיימות בטבע צורות חיים הסוחבות אחת את השניה מתוך רצון "מתוכנת" בקשר סימביוטי. דמותו של בינגהם, העשויה להזכיר לנו גם את גיבוריה המפורסמים והמרוכזים בעצמם של איין ראנד, רואים ב"הכבדה" כמו זו מכשול לאינדיבידואל בדרך להגשמה העצמית המלאה. צפיה במינים בטבע, לעומת זאת, חושפת בפנינו שלהכבדה דווקא יש תפקיד די חשוב. הזואולוג אמוץ זהבי זיהה שבטבע, מינים מסוימים "מכבידים" על עצמם כדי להוכיח את אמינות כוונותיהם כלפי הזולת. הטווס הזכר מכביד על עצמו בעזרת זנב נוצות מרהיב אשר מעיד על בריאותו וכושרו. טווס חולה או חלש לא היה מסוגל להחזיק כובד שכזה שכן שילוב של זנב כבד עם חולשה גופנית הופכת אותו לטרף קל. על כן, טווס המתמודד בגבורה עם הכובד הוא כנראה לא רק יפה אלא גם חזק. זהבי העניק לתופעה את השם "עקרון ההכבדה".

כאשר אנו מכבידים על עצמנו אנו משדרים מסר לקרובים אלינו בסביבתנו, אנו אומרים להם בעצם: "אתם יכולים לסמוך עלינו, אנחנו מסוגלים לכך". לדוגמה, כשאנחנו בוחרים להחזיק למישהו או מישהי את היד, אנו מוכיחים בעצם שאנו מסוגלים להתמודד עם הכובד הנוסף ועם ההאטה הנגרמת כתוצאה, כי יש בנו את הכוח הפיזי (והנפשי) לכך. על כן, לחיות ללא הכבדה זה כיף במקרים רבים ומלווה בחופש גדול, אך משמעות הדבר הוא גם להתקיים ללא אמונם של אחרים וללא היכולת לפתח קשרים חזקים לאורך זמן. עולם ללא כובד הוא עולם בו הנטוורקינג מחליף את הקשרים הרגשיים. עולם בו אנו לא נקשרים כי אנו לא רוצים לאבד את החופש לתקשר. עולם בו תחושת אל-מוות מושגת לא באמצעות קדושת הזמן אלא בעזרת פולחן החוויות המיידיות. עולם בו אין טעם להתעמק בדבר, עולם בו הכל בר-חלוף ומשמעות בו היא דבר חמקמק. לאף אחד מאיתנו אין את היכולת (וככל הנראה גם הרצון) לעצור את ההתפתחויות הטכנולוגיות, אך יש לנו אחריות חשובה כלפי חיינו שלנו והדרך בה אנו בוחרים להתנהל בעולם רבוי המידע. האם תעדיפו את תחושת החופש האישי שלכם על פני תחושת המשמעות?

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

24 תגובות על תהיו קצת כבדים

01
שלו

הייתי רוצה לחדד שלטעמי התופעה הזו היא אמנם רוח התקופה אבל אינה רוח הדור - לפחות לא דור *מסוים*. כלומר, היא משהו שקורה עכשיו אבל הוא קורה (ברמות שונות ולעיתים באופנים שונים) לאנשים בכל מיני גילאים, מצעירים מאד עד מבוגרים מאד.

04
שירלי שור

ליאור
למה ההנחה היא שצריך לבחור בין תחושת חופש אישי לתחושת משמעות, בין כבד וקל, בין שם לפה, בין מימד העומק לפני השטח... אפשר גם וגם וגם

05
כרמל ווייסמן

אם אחזור לנקודת ההתחלה של הכתבה "תלוי באוויר", המטרה שם היא to travel light, וזה העניין גם בתרבות השפע: יש כל כך הרבה אפשרויות שאתה פראייר אם אתה לא גולש, אם אתה לא תייר. הפוקוס מכביד, מי שמתמקד מפסיד. אתה חייב להיות קליל אחרת אתה לא יכול לשוטט. זה המקום שהעדר משקל מתחבר להעדר עומק בעיני דווקא יורת מאשר העדר מחויבות.

אני מסכים עם שירלי, לא חייבים לוותר על כלום. זה בדיוק מה שהעידן הזה מאפשר (״להיות עם ולהרגיש בלי״). אני מרגיש את זה באופן אישי עלי ועל טל, שאפילו עם כל כובד המחויבות של הקריירה וההורות והזוגיות, אנחנו עדיין Travel light, עדיין גמישים מספיק כדי לעבור בין ערים ומדינות, ולהתמקד בדרך, ולא ביעד. אני מכיר עוד אנשים כאלו, שהחליטו שיהיה להם הכל מהכל והם יכולים להתפקס ולהתפזר בעת ובעונה אחת.

07
כרמל ווייסמן

אני אשמח לשמוע משירלי ועומר מהי המכאניקה של הגם וגם הזה. כדי שזו לא תישאר עוד ססמה ריקה של קלילים המשוטטים בתרבות השפע. להיות באמצע הזה, זה דורש השקעה יומיומית, זו הליכה על חבל דק. איך אתם עושים זאת בפועל (או שאתם רק מספרים לעצמכם שאתם עושים זאת ובפועל נופלים כל פעם לקצה אחר של זה)?

08
ליאור זלמנסון

שלו - מסכים לגמרי. זה משפיע על כל מי שחי בימינו. לאו דווקא על דור ה Y. אלה כללי המשחק החדשים אפשר לומר.

שירלי ועומר - מאמר זה נכתב כדי להמחיש תופעה שלדעתי קורית לרבים והיא האידיאליזציה של הקלילות כתפיסת חיים. מכיוון שאני מכיר את שניכם ויודע ששניכם מחוייבים למשפחתכם עד מאד אני חושב שאתם לא בדיוק מי שדמיינתי כשכתבתי את הפן הביקורתי של הכתבה. אני חושב שאני מבין למה אתהם מתכוונים בגם וגם - הרשו לי להניח לדוגמא שאתם מתכוונים לקיום חיי משפחה מחוייבים עם זיגזוג יותר קליל בחיי העבודה ובהגדרה האישית וזה מבחינתי מאד לגיטימי. טענתי שאנו חייבים להיות מחויבים למשהו בחיינו - למשפחה, לאהבה, לערכים, לעבודה. זה חלק ממה שבונה אותנו, מגדיר אותנו ומעניק לחיינו משמעות. ברור לי שאי אפשר להיות מחוייבים לכל, זה גם לא "כדאי". אין במאמר זה משום אנטי קלילות או ריאקציונריות אלא חשיבה ביקורתית על מה שנתפש כמעין דרך חיים צייטגייסטית.

כרמל - אני חושב שהנאום של תלוי באויר, מרכזו הוא סוגיית מערכות היחסים. האם במערכת יחסים אנושית היעדר מחויבות גוררת היעדר עומק או להפך? שאלה מעניינת שלעצמה. אפשר לומר שבחלקו האחר של המאמר - שמדבר על רעיונות והגדרות עצמיות, אפשר בהחלט לומר שהיעדר עומק היה אולי יותר מתאים (אבל מבחינתי הוא נובע במקרה זה מהיעדר מחוייבות לרעיון, חוסר הרצון/יכולת להשקיע בו את הזמן הדרוש/אנרגיה).

    09
    שירלי שור

    האמת, לא מכירה מקרוב את התופעה שמדבר עליה.. אולי בגלל שגילי הכרונולוגי נמצא מהרבה בחינות עובדתיות על קו התפר בין העולם ״הישן״ לבין ״החדש״
    אני יוצאת מתוך הנחה שמשמעות או חיפוש אחר משמעות הוא ערך בסיסי ועל זמני לקיום חיים מלאים ובעלי תוכן. מחויבות למשהו או למישהו הוא תוצר לוואי של המערכות שאנו מתנהלים בהם. מחוייבות היא גם תלויית גיל וניסיון
    לעיתים מחוייבות באה ממקום של חוזק ועוצמה בדכ אצל מי שמאמין שהדרך בה הוא הולך או עם מי הולך היא הנכונה.. אז הבחירות והמחויבות מאוד ברורות ואולי יותר קלות לעשיה.. לפעמים מחויבות מגיעה ממקום של פחד להחזיק ולשמר את הקיים כדי לא לאבד..
    ברגע שאתה מתחייב למישהו או משהו, אתה בעצם מוותר על בחירות אחרות. כול בחירה קלילה או כבדה היא ההתחייבות לבחירה שנעשתה

    שירלי, נראה לי שמהסיבות האלו ואחרות, פוליאמוריה מספקת פתרונות יצירתיים ליותר ויותר אנשים.. הרבה אנשים רוצים לאכול את העוגה (עוגת חתונה?) ולהשאיר אותה שלמה. זה אפשרי בעולם שלנו.

אני חושב שזה עניין של בחירות ואיזון. הדוגמאות הן רבות. הורות למשל, יכולה להוות עוגן כבד מאד שתוקע אנשים במקום, והיא יכולה גם, כמו במקרה שלנו, להיות זרז לשינוים מאסיבים. אצלנו זה היה מעבר ספונטני לניו יורק כשזואי היתה בת חמישה חודשים לאחר שמכרנו את כל הרכוש שלנו בישראל. זה היה ספונטני מאד, אז ישנו חודש וחצי על מזרן בגלריה בברוקלין, והאירעיות היתה ניכרת. הרגשנו קלילים וזה לא היה מפריווליגיות של עודפים. אבל כהחלטה, במקום שהתינוקת תהיה עוגן שתוקע אותנו בבית, לקחנו אותה איתנו כל ערב לפתיחה בגלריה אחרת. יש עוד הרבה דוגמאות לאמצע, אבל את צודקת בכך שזה דורש השקעה יומיומית.

12
שושי

יתכן שהתופעה התפשטה - לפחות בעולם העבודה - לא מתוך אידיאולוגיה תלושה או הדוניסטית, אלא על רקע של אי ביטחון תעסוקתי. לעובדי הייטק השעון מתקתק. אחרים צפויים בכל רגע לפיטורין ע"י מעסיקים שתופשים את העובדים כמשאב חסר פנים. על המועסקים מאיימת סכנה של הדרדרות למעמד של עובדי קבלן, אם לא לאבטלה עד סוף ימיהם.
המחוייבות למעסיקים ואולי גם פריון העבודה הם בהתאם.
אולי על רקע כזה, יש להחלפת בני זוג גם היבט הישרדותי. מעניין אפשר ללמוד מהתנהגות של בע"ח אחרים.

    14
    ליאור זלמנסון

    היי שושי, אני שואל במאמר אם במצב של חוסר ביטחון לא נעדיף דווקא להצמד למקום העבודה חזק חזק? אבל ייתכן שדווקא האסטרטגיה הקלילה היא הנכונה יותר ל"שרידות". זו שאלה מעניינת מאד.

17
בתשבע אלרן

כתבה טובה וחשובה.... ובקפיצה קצת "פרועה", מוסיפה טעמים (על כל משמעויות המילה) לארוחות החג המשפחתיות ה"כבדות" העומדות בפתח... שתהיה שנה טובה, כבדה וקלה, במידה !

    21
    ליאור זלמנסון

    תודה יעקב. קראתי לא אחד ולא שניים ממאמרייך, אני מאד אוהב את עבודתך ואני שמח שהגעת למאמריי. צר לי שלא ראיתי גם את המאמר הנ"ל מיוני אבל אחד היתרונות במאמר שהוא ברשת הוא שתמיד ניתן לעדכנו ברמת הלינקים, אם לא ברמת התוכן, לא?

24
בתשבע אלרן

אכן כוונתי היתה לאחל שה"כבדות" המיוחסת לארוחות החג על כל ההקשרים המשפחתיים וכויב תהייה קלילה יותר שהרי זה לא ככ נורא ל"היות קצת כבדים"... ובהשאלה "ההנאה שבכבדות"... חג שמח !