תה ואורז אין בסין

בקרוב יהיו עשרה מיליארד בני אדם. בין טכנולוגיה, פוליטיקה, אידאולוגיה, דאגה לסביבה ומדיניות כלכלית וחקלאית, השאלה בוערת: כיצד נוכל להאכיל את כולם?
X זמן קריאה משוער: 35 דקות

כל ההורים זוכרים את הרגע שבו החזיקו לראשונה את ילדיהם – הפנים הקטנות המקומטות, פניו של אדם חדש בעולם, שמבצבצות מתוך שמיכת בית החולים. הושטתי את ידיי ונשאתי את בתי בזרועותיי. רגש עז כל כך הציף אותי, שבקושי הצלחתי לחשוב.

אחר כך הסתובבתי מחוץ לחדר כדי שהאם ובתה יוכלו לנוח. השעה הייתה שלוש בלילה, באחד מימי פברואר האחרונים בניו אינגלנד. קרח ציפה את המדרכות תחת רגליי, וזרזיף קריר של גשם נחת על ראשי. ובעודי צועד, צצה במוחי מחשבה: כשהבת שלי תהיה בגילי, יהלכו על פני כדור הארץ כמעט עשרה מיליארד איש. קפאתי במקום. חשבתי לעצמי, איך נתמודד עם זה?

מאות מיליוני אנשים באסיה, אמריקה הלטינית ואפריקה חילצו את עצמם ממצב של עוני קשה למעמד השקול פחות או יותר למעמד ביניים

ב-1970, כשהייתי בתיכון, בערך אחד מכל ארבעה אנשים היה רעב – "בתת תזונה", אם להשתמש במונח המועדף כיום על האו"ם. היחס הזה השתפר מאז, ועומד היום בערך על אחד מכל עשרה. בארבעים ומשהו השנה שחלפו מאז, תוחלת החיים העולמית הממוצעת עלתה ביותר מ-11 שנה; העלייה התרחשה ברובה במקומות עניים. מאות מיליוני אנשים באסיה, אמריקה הלטינית ואפריקה חילצו את עצמם ממצב של עוני קשה למעמד השקול פחות או יותר למעמד ביניים. ההתעשרות הזאת לא התחלקה שווה בשווה, ואפילו לא באופן צודק: מיליונים רבים עדיין שקועים בעוני. ואף-על-פי-כן, מעולם לא התרחשה בעבר עלייה אדירה כזאת ברמת הרווחה האנושית. אף אחד אינו יודע אם העלייה תימשך, או אם אפשר לשמר את שיעורי השפע האלה.

שוק, מיאנמר, פירות

בוקר בשוק פירות במיאנמר. תצלום: alh1

בעולם יש כיום בערך 7.6 מיליארד תושבים. רוב הדמוגרפים מעריכים שעד סביבות שנת 2050 יגיע המספר הזה לעשרה מיליארד פחות או יותר. סביר להניח שבערך באותו זמן תיבלם העלייה בגודל האוכלוסייה. כמין, אנחנו נגיע אז ל"רמת תחלופה": בממוצע, כל זוג ילד שני ילדים, בדיוק מספיק כדי להחליף את עצמו. ובינתיים, טוענים הכלכלנים, התפתחותו של העולם אמורה להימשך, גם אם באופן לא שוויוני. פירוש כל ההערכות האלה הוא שכאשר בתי תהיה בגילי, חלק גדול מעשרה מיליארד תושבי העולם יורכב מבני מעמד הביניים.

איך נוכל להאכיל את כולם בלי להפוך את כדור הארץ למקום שאי אפשר לחיות בו?

כמו הורים אחרים, גם אני רוצה שילדיי יחיו את חייהם הבוגרים בנוחות. אבל בחניון של בית החולים נראה לי פתאום בלתי סביר שזה יקרה. עשרה מיליארד פיות, חשבתי. עוד שלושה מיליארד תיאבונות בגודל של מעמד הביניים. איך יהיה אפשר להשביע את כולם? אבל זה רק חלק מהשאלה. השאלה המלאה היא: איך נוכל להאכיל את כולם בלי להפוך את כדור הארץ למקום שאי אפשר לחיות בו?

יריבים מרים

בזמן שילדיי הלכו והתבגרו, ניצלתי אני את המשימות העיתונאיות שלי כדי לשוחח על השאלות האלה מפעם לפעם עם מומחים באירופה, באסיה ובאמריקה. ככל שהשיחות האלה התרבו, שמתי לב שהתשובות מתחלקות לשתי קטגוריות רחבות, הקשורות כל אחת (לפחות בעיניי), לאחד משני אנשים – שניהם אמריקנים שחיו במאה העשרים. השניים בקושי הכירו זה את עבודתו של זה, ובקושי התייחסו זה לעבודתו של זה. אבל הם האחראים העיקריים ליצירת הסכֶמוֹת האינטלקטואליות הבסיסיות שמוסדות בכל העולם מתבססים עליהן כיום בבואם לבחון את הדילמות הסביבתיות שלנו. למרבה הצער, שתי הסכמות האלה מציעות תשובות שונות בתכלית לשאלת ההישרדות.

צמד האנשים האלה הם ויליאם ווט (Vogt) ונורמן בורלוג (Borlaug).

ווט, יליד 1902, הגה את רעיונות היסוד של תנועת איכות הסביבה המודרנית. מעל לכול, כפי שאומרת בטסי הרטמן (Hartmann), חוקרת אוכלוסייה מהמפשייר קולג', ווט הוא אבי "הסביבתנות האפוקליפטית" – התפישה שאומרת שאם המין האנושי לא יפחית את הצריכה שלו באופן משמעותי ויגביל את גודל האוכלוסייה, הוא יחריב מערכות אקולוגיות בעולם. ברבי המכר שלו ובנאומיו חוצבי הלהבות, טען ווט שהשפע אינו ההישג הגדול ביותר שלנו אלא בעייתנו הגדולה ביותר. הוא אמר שאם נמשיך לקחת מכדור הארץ יותר משזה מסוגל לתת, התוצאה הבלתי נמנעת תהיה הרס בקנה מידה גלובלי. "צמצמו! צמצמו!" – זאת הייתה המנטרה שלו.

בורלוג, שנולד 12 שנה אחרי ווט, הפך לסמל של תנועת האופטימיזם הטכנולוגי. בבסיס התנועה הזאת שוכנת הטענה ששימוש מושכל במדע ובטכנולוגיה יעזור לנו למצוא פתרון למצוקתנו. הוא היה הדמות הידועה ביותר מבין החוקרים שהביאו לנו בשנות השישים את המהפכה הירוקה – שילוב בין זנים עתירי תפוקה לטכניקות אגרונומיות, שהגדיל את היבולים בכל העולם והציל עשרות מיליוני אנשים מלגווע ברעב. בורלוג טען שהשפע אינו הבעיה אלא הפתרון, ושרק אם המין האנושי יתעשר וירכוש עוד ידע, הוא יוכל לייצר פתרונות מדעיים לבעיות הסביבתיות שלנו. "חדשו! חדשו!" – זאת הייתה קריאתו.

יש טענה לפיה גם אם נצליח לגדל מספיק מזון, המחיר יהיה הרס המערכות האקולוגיות של העולם

שניהם תפשו את עצמם כמי שמשתמשים בידע מדעי חדש כדי להתמודד עם משבר בקנה מידה כלל עולמי. אבל בכך מסתכם הדמיון בין הגישות שלהם. בורלוג חשב שהפתרון לבעיותינו טמון בכושר ההמצאה שלנו. הוא טען, למשל, שאם חקלאים ישתמשו בשיטות של המהפכה הירוקה כדי להגדיל את התנובה ליחידת שטח, הם לא יצטרכו לשתול על פני דונמים רבים כל כך (חוקרים קוראים לרעיון הזה כיום "ההיפותזה של בורלוג"). הגישה של ווט הייתה הפוכה: הפתרון, מבחינתו, הוא להשתמש בידע אקולוגי כדי להצטמצם. במקום לגדל עוד תבואה כדי להפיק עוד בשר, על המין האנושי, כך אמר לחסידיו, "לאכול מזון שנמצא נמוך יותר בשרשרת המזון", כדי להקל את הנטל על המערכות האקולוגיות של כדור הארץ. בכך נבדל ווט מקודמו, רוברט מלתוס (Malthus), שנודע בכך שניבא כי לחברות האנושיות יאזול בהכרח האוכל כי תמיד יהיו להן יותר מדי ילדים. ווט הסיט את הדיון לכיוון אחר ואמר שגם אם נצליח לגדל מספיק מזון, המחיר יהיה הרס המערכות האקולוגיות של העולם.

חקלאות הידרופונית

מתקן לחקלאות הידרופונית, אלברטה, קנדה. תצלום: Bryghtknyght

במוחי, אני קורא לחסידי שתי הגישות האלה "קוסמים" ו"נביאים". הקוסמים, חסידי המודל של בורלוג, מציגים לראווה פתרונות טכנולוגיים. הנביאים, לעומתם, חסידיו של ווט, מתריעים מפני ההשלכות של חוסר האחריות שלנו.

בורלוג ו-ווט הסתובבו באותם חוגים במשך עשרות שנים, אך כמעט שלא הכירו זה בקיומו של זה. פגישתם הראשונה והאחרונה, שנערכה באמצע שנות הארבעים, הובילה למחלוקת – מיד אחריה ניסה ווט להביא להפסקת עבודתו של בורלוג. ככל הידוע לי, הם לא דיברו מאז. הם התייחסו זה לרעיונותיו של זה בפורמים ציבוריים, אבל מעולם לא ציינו זה את שמו של זה. ווט גינה חוקרים פלונים ש"חיים באשליה" ורק מחריפים את בעיותינו. בורלוג הכתיר את מתנגדיו "לודיטים".

שניהם מתים כעת, אבל המחלוקת בין חסידיהם רק החריפה. הקוסמים טוענים שקריאתם של הנביאים לצמצום היא התחסדות אינטלקטואלית, ושיש בה מן האדישות לעניים ואף גזענות (כיוון שרוב האוכלוסייה הרעבה של העולם אינה לבנה). הם אומרים שלצעוד בעקבות ווט פירושו לצעוד לאחור, לעבר צרות אופקים, עוני ורעב – לעבר עולם שבו מיליארדים יחיו  באומללות אף שהידע המדעי שברשותנו יכול לשחרר אותם. הנביאים גורסים בבוז שאמונתם של הקוסמים בתושייה האנושית היא אטומה, גישה שנובעת מבורות ואף מחמדנות (הרי הסירוב לדחוף את עצמנו אל מעבר לגבולות האקולוגיים יפגע ברווחים התאגידיים). לטענתם, חקלאות תעשייתית אינטנסיבית נוסח בורלוג עשויה להשתלם לנו בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך היא רק תביא לכך שיום הדין האקולוגי יהיה נורא אף יותר. הרס הקרקע והמים שייגרם בעקבות שימוש יתר במשאבים, יוביל לקריסה סביבתית, שתוביל, בתורה, לטלטלה חברתית בקנה מידה גלובלי. לכך הקוסמים עונים: "זה בדיוק המשבר ההומניטרי שאנחנו מנסים למנוע!" כך הלכה והחריפה מסכת ההאשמות ההדדיות. הדיונים בנושא איכות הסביבה הפכו לקרב-רב של מונולוגים, ואף אחד מהצדדים לא הסכים לשוחח עם האחר.

ואולי זה לא היה כל כך נורא, לולא היינו מדברים כאן על חיים של ילדים.

הדרכים המובילות לגיהינום

ווט הבטיח את מקומו בין דפי ההיסטוריה ב-1948, כשפרסם את הספר "הדרך להישרדות" (Road to Survival). היה זה הספר המודרני הראשון שהכריז בקול גדול שכולנו הולכים לגיהינום. הוא הציג את הטיעון היסודי של התנועה לאיכות הסביבה בימינו: "כושר נשיאה". מושג זה – שמכונה לעתים גם "גבולות אקולוגיים" או "גבולות פלנטריים" – מתייחס לכך שלכל מערכת אקולוגית יש גבול ייצור. אם חוצים את הגבול הזה למשך זמן רב מדי, המערכת תיהרס. בספרו טען ווט שככל שגודל האוכלוסייה יעלה, הצורך במזון יעלה גם הוא ויחרוג מכושר הנשיאה של כדור הארץ. התוצאות יהיו הרות אסון: סחיפה, מִדְבּוּר, מיצוי הקרקע (soil exhaustion), הכחדת מינים וזיהום מקורות מים – וכל אלה יובילו, במוקדם או במאוחר, לרעב המוני. כותבים שונים, בהם רייצ'ל קרסון (Carson, מחבּרת "האביב הדומם" ומקורבת לווט) ופול ארליך (מחבר הספר "פצצת האוכלוסין"), אימצו את טיעוניו של ווט בנוגע לחציית הגבולות, וטיעונים אלה הפכו למעיין הנובע של תנועת איכות הסביבה הגלובלית בימינו – האידיאולוגיה הסביבתית היחידה ששרדה מהמאה החולפת.

מידבור, חריש, מים, חיפוש מים, לייזר

הפקת מים באמצעות חריש ומערכת לייזר חדישה. תצלום: ICARDA Science for Resilience

כש"הדרך להישרדות" ראה אור, בורלוג היה פיתופתולוג צעיר שעבד בתוכנית מדשדשת לשיפור החקלאות המקסיקנית. התוכנית הזאת, שמומנה על-ידי קרן רוקפלר, התמקדה בהגשת סיוע לחקלאי התירס העניים של המדינה. בורלוג הגיע למקסיקו כדי להשתתף בפרויקט צדדי קטן שקשור לחיטה – ואם לדייק, לפטרייה שגורמת למחלת חילדון הקנה, אחת הטורפות הוותיקות והאכזריות ביותר של החיטה (הרומאים העלו קורבנות בניסיון לפייס את אל חילדון הקנה). בארצות הברית, הקור חיסל בדרך כלל את חילדון הקנה, אבל המחלה הייתה נפוצה במקסיקו החמה יותר, ובכל אביב היא נישאה בחזרה על גבי רוחות אל שדות החיטה האמריקניים.

בורלוג היה החוקר היחיד של קרן רוקפלר שעסק בחיטה, והוא קיבל כל כך מעט כסף שהוא נאלץ לישון בצריפים ובשדות במשך חודשים רבים. אבל עד אמצע שנות החמישים הוא כבר הצליח לייצר חיטה עמידה לזנים רבים של חילדון. לא זאת בלבד, אלא שבהמשך הוא יצר חיטה קצרה הרבה יותר מהרגיל, שנודעה בשם semi-dwarf ("ננסית למחצה"). עד אז, כשחיטה טופלה בכמות רבה של דשן, היא גדלה מהר כל כך שהגבעולים נעשו גבוהים ועדינים ונפלו ברוח. הצמחים לא יכלו להתרומם שוב, ולכן נרקבו ומתו. החיטה הקצרה והחסונה של בורלוג יכלה לספוג כמויות גדולות של דשן ולתעל את הצמיחה הרבה לשורשים במקום לגבעולים. בבדיקות הראשוניות, החקלאים הצליחו לפעמים לקצור פי עשרה חיטה מהשדות שלהם. היבולים גדלו כל כך שב-1968, אחד מאנשי USAID (הסוכנות האמריקנית לפיתוח בינלאומי) הכתיר את העלייה הזאת בגידול בתואר "המהפכה הירוקה", ובכך העניק שם לתופעה שתחולל שינוי באופייה של המאה העשרים.

אף על פי שאוכלוסיית היבשת גדלה מאוד, גברים, נשים וילדים אסיאתיים צורכים בממוצע שלושים אחוז יותר קלוריות משצרכו לפני 50 שנה

השפעותיה של המהפכה הירוקה ניכרו יותר מכול באסיה. ב-1962 פתחו קרן רוקפלר וקרן פורד את המכון הבינלאומי לחקר האורז (IRRI) בפיליפינים. בזמנו, לפחות חצי מתושבי אסיה חיו ברעב ובמחסור; במקומות רבים, היבולים החקלאיים לא הצליחו לגדול, ואף הצטמקו. ממשלות שזה לא כבר נחלצו מאחיזת הקולוניאליזם, נאבקו במורדים קומוניסטים. הדבר בלט יותר מכול בווייטנאם. מנהיגי ארה"ב חשבו שאנשים נמשכים לקומוניזם בראש ובראשונה מכיוון שהוא טומן בחובו הבטחה לעתיד טוב יותר. הם רצו להוכיח שמדינות מצליחות להתפתח בצורה הטובה ביותר תחת שלטון קפיטליסטי. התקווה של IRRI הייתה שצוותי החוקרים המובילים שלה יביאו שינוי מהותי לאסיה באמצעות טכניקות מודרניות לגידול אורז – "פרויקט מנהטן של מזון", במילותיו של ההיסטוריון ניק קלאתר (Cullather).

החוקרים של IRRI הלכו בעקבות בורלוג ופיתחו זני אורז חדשים בעלי תנובה גבוהה. בשנות השבעים והשמונים התמלאה אסיה בזנים האלה, ויבולי האורז גדלו כמעט פי שלושה. יותר משמונים אחוז מהאורז הגדל באסיה כיום מגיע מזנים שפותחו במקור ב-IRRI. אף על פי שאוכלוסיית היבשת גדלה מאוד, גברים, נשים וילדים אסיאתיים צורכים בממוצע שלושים אחוז יותר קלוריות משצרכו בימי הקמתו של IRRI. סיאול ושנחאי, ג'איפור וג'קרטה; גורדי שחקים נוצצים, מלונות יוקרתיים, רחובות פקוקים עמוסי אורות ניאון – כולם נבנו על תשתית של אורז שפותח במעבדה.

אורז, סין, חלקות

חלקות אורז בחבל יונאן, סין. תצלום: רונלד טגרה

האם התבדו טענותיהם של הנביאים? האם היה כושר הנשיאה רעיון שווא? לא. כפי שחזה ווט, הצמיחה האדירה בתפוקה הובילה לנזק סביבתי אדיר ממדים: אקוויפרים מרוקנים, זליגת דשנים מאזורים חקלאיים, גופי מים מזוהמים וקרקעות שניזוקו או הוצפו במים. ומבחינה אנושית קרה דבר שאולי היה נורא אף יותר: העלייה המהירה בתפוקה העלתה את ערך הקרקעות הכפריות. פתאום היה שווה לגנוב אותן – ובמקומות רבים זה בדיוק מה שהאליטות הכפריות עשו. הן גרשו חקלאים עניים מהאדמות שלהם. הנביאים טענו שהמהפכה הירוקה בסך הכול דוחה את משבר הרעב. שהיא הביאה רצף קצר של הצלחות, לא פתרון קבוע. והעלייה במספרים ובעושר פירושה, בדיוק כפי שטענו הנביאים, שהיבולים שלנו יצטרכו לגדול שוב. הקוסמים, מצדם, מגיבים: כלומר, אנחנו זקוקים למהפכה ירוקה שנייה.

לחקלאים אין עוד שפע קרקעות להכשיר לשתילת גידולים, כי כמעט כל דונם של קרקע ראויה לעיבוד כבר נמצא בשימוש

אף על פי שהאוכלוסייה העולמית ב-2050 תהיה גבוהה ב-25 אחוז בלבד מגודלה כיום, ההערכות המקובלות אומרות שהחקלאים יצטרכו להגדיל את תפוקת המזון בחמישים עד מאה אחוז. הסיבה העיקרית לכך היא שעלייה בשפע תמיד מובילה לביקוש גדול פי כמה למוצרים מן החי, כגון גבינה, מוצרי חלב, דגים ובייחוד בשר – וגידול מזון לבעלי חיים דורש הרבה יותר קרקעות, מים ואנרגיה מאשר ייצור מזון מן הצומח. אי אפשר לחזות כמה בשר בדיוק ירצו המיליארדים של מחר לצרוך, אבל אם מידת הקרניבוריוּת שלהם תהיה קרובה לזו של תושבי המערב כיום, הרי מדובר במשימה גדולה מאוד. וכפי שהנביאים מזהירים, גם האסונות שיביאו עמם הניסיונות להשביע את התשוקה להמבורגרים ולבייקון יהיו גדולים מאוד: נופים שייחרבו, מאבקים על מים, והשתלטות על קרקעות שתשאיר אחריה מיליוני חקלאים ממדינות עניות ללא אמצעי הישרדות.

מה עלינו לעשות? אחדות מהאסטרטגיות שהיו זמינות לנו בימי המהפכה הירוקה הראשונה, אינן זמינות לנו כיום. לחקלאים אין עוד שפע קרקעות להכשיר לשתילת גידולים, כי כמעט כל דונם של קרקע ראויה לעיבוד כבר נמצא בשימוש. וגם אי אפשר להגדיל את היקף השימוש בדשן; כבר היום יש שימוש יתר בדשן בכל מקום פרט לאזורים מספר באפריקה, והזליגה מזהמת נהרות, אגמים וימים. גם את היקף ההשקיה לא ניתן להגדיל עוד הרבה – רוב האדמה שאפשר להשקות, כבר מושקית. הקוסמים חושבים שהכי טוב להשתמש בכלים של התאמה גנטית כדי לייצר יבולים בעלי תפוקה רבה יותר. הנביאים חושבים שהפתרון הזה יוביל בסופו של דבר לקריסת כושר הנשיאה של כוכב הלכת. לטענתם, אנחנו צריכים ללכת בכיוון ההפוך: להשתמש בפחות קרקע, לבזבז פחות מים, ולהפסיק לשפוך כימיקלים לפה או לפה.

יש תחושה שהמין האנושי כולו עלה לאוטובוס שדוהר דרך ערפל סמיך. איפשהו במרחק ישנו צוק: היפוך איוֹם במזלה הטוב של האנושות. אף אחד אינו רואה בדיוק איפה הצוק, אבל כולם יודעים שבמוקדם או במאוחר ייאלץ האוטובוס לשנות מסלול. הבעיה היא שהקוסמים והנביאים חלוקים בדעתם לאיזה כיוון יש לסובב את ההגה. כל קבוצה בטוחה שהגישה ההפוכה לגישה שלה תגרום לאוטובוס ליפול מהצוק. ובעודן מתקוטטות, מספר הנוסעים ממשיך לגדול

סיפורו של החנקן

כמעט כולם אוכלים בכל יום, אבל מעטים שואלים את עצמם מה מאפשר זאת. אם בתי הספר היו מלמדים היסטוריה חקלאית, רוב האנשים היו מכירים את השם יוסטוס פון ליבּיג (Liebig), שבאמצע המאה התשע עשרה קבע כי כמות החנקן בקרקע קובעת את שיעור הגדילה של הצמחים. היסטוריונים של המדע טענו שליבּיג זייף נתונים וגנב רעיונות של אחרים – ולמיטב הבנתי הם צודקים. אבל הוא גם היה איש חזון ששינה באופן מהותי את מערכת היחסים של המין האנושי עם הטבע. ליבּיג הערמומי הרחיק רואי ודמיין בעיני רוחו סוג חדש של חקלאות: גידול יבולים כענף של כימיה ופיזיקה. הקרקע אינה אלא בסיס בעל המאפיינים הפיזיקליים הנדרשים לנטיעת שורשים. ואם שופכים לתוכה תרכובות המכילות חנקן – דשן תעשייתי – היא מצמיחה יבולים עצומים. במונחים של היום, ליבּיג עשה את הצעד הראשון לעבר חקלאות תעשייתית המתבססת על שימוש בכימיקלים – גרסה מוקדמת של גישת הקוסמים.

אבל באותו זמן עדיין לא היה ברור כיצד לייצר את החומרים החנקניים שיזינו את הצמחים. את הטכנולוגיה שאפשרה זאת בסופו של דבר פיתחו שני כימאים גרמנים בשם פריץ הבּר (Haber) וקרל בּוֹש (Bosch) לפני מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה. הם זכו בצדק בפרסי נובל: "תהליך הבּר-בּוש" הוא אחד החידושים החשובים ביותר במאה העשרים, אם לא החשוב שבהם. התהליך הזה אחראי כיום כמעט לכל הדשן הסינתטי בעולם. מעט יותר מאחוז אחד מכל האנרגיה התעשייתית של העולם מוקדש לייצורו. "האחוז האחד הזה", ציין העתידן ראמז נעם (Naam), "מכפיל, בערך, את כמות המזון שהעולם מסוגל לגדל". איש מדעי הסביבה ואצלב סְמיל (Smil) מעריך שדשנים חנקניים הנוצרים בתהליך הבּר-בּוש אחראים ל"תזונה של קרוב ל-45 אחוז מאוכלוסיית העולם". יותר משלושה מיליארד גברים, נשים וילדים – ענן אדיר ממדים של תקוות, פחדים, זיכרונות וחלומות – חבים את קיומם לשני כימאים גרמנים לא מאוד מוכרים.

דשן, חנקן, זריעה, חקלאות

מכונת זריעה ודישון בחנקן. תצלום: מרשה או'קונור

אבל עם הרווחים באו ההפסדים. כארבעים אחוז מהדשן שהיה בשימוש בשישים השנה האחרונות לא נספג על-ידי צמחים, אלא נשטף לנהרות או דלף לאוויר כחמצן דו-חנקני. דשן שנשטף למים ממשיך לדַשן: הוא מאיץ את צמיחתם של אצות, עשבים ואורגניזמים נוספים. כשהם מתים, הם שוקעים לקרקעית הנהר, האגם או הים, שם מיקרואורגניזמים צורכים את שרידיהם. המיקרואורגניזמים האלה צומחים כל כך מהר בזכות המזון הזה, שתהליך הנשימה שלהם מרוקן את החמצן מהמעמקים והורג את רוב צורות החיים האחרות. חנקן מחוות במערב התיכון של ארה"ב זורם לאורך נהר המיסיסיפי אל מפרץ מקסיקו מדי קיץ, ויוצר מדבר חמצני שבשנת 2016 כיסה יותר מ-18,000 קמ"ר. ב-2017 מופה אזור "מת" גדול אף יותר – קרוב ל-60,000 קמ"ר – במפרץ בנגל, ליד חופה המזרחי של הודו.

החמצן הדו-חנקני שדולף מהדשן אל האוויר הוא מקור זיהום מרכזי. כשהוא עולה לוגבה בסטרטוספירה, הוא משתלב בשכבת האוזון ומנטרל אותה, והרי זו השכבה שמגינה על החיים שעל פני כדור הארץ מפני קרניים על-סגולות שגורמות סרטן. כתב המדע אוליבר מורטון (Morton) טוען שלולא שינוי האקלים, הייתה התפשטות אימפריית החנקן החשש האקולוגי הגדול ביותר שלנו.

אנחנו תלויים בצמחים, הצמחים תלויים בקרקע, והקרקע תלויה בנו

ההתנגדות הנחרצת לשלטונה של אימפריה זו התחילה עוד לפני שהבּר ובּוש זכו בנובל. מי שהוביל אותה הוא נער חווה אנגלי בשם אלברט הווארד (Howard), שחי בין 1873 ו-1947), ובילה את רוב הקריירה שלו כבוטנאי הכלכלי האימפריאלי הרשמי של הודו הבריטית. הווארד ואשתו, גבּריאל, בוגרת קיימברידג', חוקרת מתחום הפיזיולוגיה של הצמח, בילו את זמנם בהודו בגידול זנים חדשים של חיטה וטבק, פיתוח סוגים חדשניים של מחרשות ועריכת ניסויים שבהם נתנו לשוורים תזונה בריאה במיוחד, כדי לראות כיצד היא משפיעה עליהם. בסוף מלחמת העולם הראשונה הם כבר היו משוכנעים שקרקע אינה בסיס לתוספים כימיים ותו לא, אלא מערכת חיה מורכבת, ועל כן היא זקוקה לתערובת מורכבת של חומרי מזון בדמות פסולת צמחים ובעלי חיים: שאריות מהקציר, זבל אורגני. בני הזוג הווארד סיכמו את רעיונותיהם בכלל שהם כינו "כלל החזרה": "חזרתה הנאמנה לקרקע של כל הפסולת הזמינה מירקות, מבעלי חיים ובני אדם." אנחנו תלויים בצמחים, הצמחים תלויים בקרקע, והקרקע תלויה בנו. ספרו של הווארד משנת 1943, An Agricultural Testament, הפך למסמך היסוד של התנועה האורגנית.

גזר, אורגני

גזר אורגני. תצלום: תומס גמשטטר

הקוסמים תקפו את הווארד ואת ג'רום א' רודייל (Rodale) – יזם, מו"ל, מחזאי, תיאורטיקן גינון ונסיין מזון שצמח במשפחה ענייה בניו יורק, שהפיץ את רעיונותיו של הווארד בספרים ובמגזינים – וטענו שהשניים שרלטנים ונוכלים. אמנם הלהט שלהם נבע מאמונה כמעט דתית במגבלותיו של הסדר הטבעי, אבל כאשר הווארד שיבח את טיבה החי והנושם של האדמה, הוא התייחס לקהילת האורגניזמים שבקרקע, ליחסים הדינמיים בין שורשי הצמחים לאדמה שסביבם, ולמבנה הפיזי של ההוּמוּס ("רקבובית"), שמאגד בדביקות חלקיקי אדמה ויוצר פירורים אווריריים שמחזיקים בתוכם מים במקום לתת להם לזרום דרכם. הדברים האלה נכונים מאוד, והם לא היו ידועים בימים שבהם ליבּיג גיבש את הרעיונות שבסיס החקלאות הכימית. הטענה שהווארד הציג בספריו ובנאומיו הרבים, לפיה החקלאות התעשייתית מביאה לדילול האוכלוסייה באזורים הכפריים ומשבשת את סדר החיים הישן, הייתה נכונה גם כן, אף שמתנגדיו לאו דווקא הסכימו איתו שזהו דבר רע. כיום נדמה שחששם של הנביאים מכך שהחקלאות התעשייתית תרוקן את הקרקע ממשאבים, היה מוצדק: מחקר חשוב משנת 2011 שערך ארגון המזון והחקלאות של האו"ם, זיהה ירידה בפוריותן של שליש מהאדמות הראויות לעיבוד בעולם.

הקרב עוסק בשאלה: האם הכלים שנבחר בהם יבטיחו את הישרדותו של כדור הארץ או יאיצו את חורבנו?

בתחילה אולי היה אפשרי ליישב בין שתי ההשקפות הללו. אפשר לדמיין את הקוסמים הבורלוגים שוקלים להשתמש בזבל אורגני ובחומרים טבעיים אחרים מהקרקע, או את הנביאים הווטיאנים מביעים נכונות להשתמש בכימיקלים בנוסף לטיפול נכון בקרקע. אבל זה לא קרה. הצדדים הטיחו עלבונות זה בזה והתרחקו זה מזה. כך החל קרב שנמשך עד המאה העשרים ואחת, ורק נעשה מר יותר כיום, ככל שעולה מספר היבולים הנוצרים בכלים של הנדסה גנטית. הקרב אינו ניטש אך ורק בין שתי פילוסופיות, בין שתי גישות לטכנולוגיה, בין שתי נקודות השקפה בנוגע לדרך הטובה ביותר להגדיל את אספקת המזון לאוכלוסייה הגדלה והולכת. הקרב עוסק בשאלה: האם הכלים שנבחר בהם יבטיחו את הישרדותו של כדור הארץ או יאיצו את חורבנו?

"לא מבניה היפים ביותר של האבולוציה"

לאורך המחצית הראשונה של המאה העשרים, שבמהלכה הקוסמים חרתו על דגלם את השימוש בדשן סינתטי והנביאים גינו אותו, הם היו שותפים בבורותם: אף אחד לא ידע למה בדיוק הצמחים תלויים כל כך בחנקן. רק אחרי מלחמת העולם השנייה גילו מדענים שצמחים זקוקים לחנקן בעיקר כדי לייצר חלבון בשם רוּבּיסְקוֹ (RuBisCO), הפרימדונה של מחול הפוטוסינתזה.

בתהליך הפוטוסינתזה, כפי שילדים לומדים בבית הספר, צמחים משתמשים באנרגיה מהשמש כדי לפרק את הפחמן הדו-חמצני ואת המים, לקחת את רכיביהם ולהכין מהם את התרכובות הנחוצות לייצור שורשים, גבעולים, עלים וזרעים. רוביסקו הוא אנזים בעל תפקיד מרכזי בתהליך הזה. אנזימים הם זרזים ביולוגיים. כמו הולכי רגל שחוצים באדום, גורמים לתאונות אבל חומקים בעצמם ללא פגע, האנזימים מחוללים תגובות ביוכימיות אבל אינם משתנים בעקבות התגובות האלה. רוביסקו לוקח פחמן דו-חמצני מהאוויר, מחדיר אותו למערבולת הפוטוסינתזה, ואז חוזר לקחת עוד. מכיוון שהתנועות האלה הן חלק מרכזי מהתהליך, הפוטוסינתזה מתנהלת בקצב הרוביסקו.

פוטוסינתזה

"פוטוסינתזה: צעדים ראשונים", תצלום: מתיאס ויינברגר

למרבה הצער, בהשוואה לאנזימים אחרים רוביסקו הוא טיפוס עצלן, זרוק, ממש קאוץ' פוטייטו. מולקולות של אנזימים רגילים מחוללות אלפי תגובות בשנייה, ואילו מולקולות רוביסקו מואילות בטובן לחולל רק שתיים או שלוש. ואם לא די בכך, הרוביסקו מגושם. בארבעים אחוז מהמקרים הוא תופס בטעות חמצן במקום פחמן דו-חמצני, וגורם לכך שתגובת השרשרת בפוטוסינתזה תתפרק ותיאלץ להתחיל מחדש. זה בזבוז של אנרגיה ושל מים. לפני שנים שוחחתי עם כל מיני ביולוגים על פוטוסינתזה במסגרת תחקיר לכתבה. לאף אחד מהם לא היה שום דבר טוב לומר על רוביסקו. "אחד האנזימים הגרועים והכושלים ביותר בעולם", אמר אחד מהם. "לא מבניה היפים ביותר של האבולוציה", אמר אחר. כדי להתגבר על עצלותו ומסורבלותו של רוביסקו, הצמחים צריכים לייצר אותו בכמות גדולה, ולשם כך זקוקים לחנקן רב. בעלים רבים, רוביסקו אחראי לחצי ממשקל החלבון – לעתים קרובות אומרים שהוא החלבון הנפוץ ביותר בעולם. יש הערכה שאומרת כי מכלול הצמחים והמיקרואורגניזמים מכילים כחמישה קילו רוביסקו לכל אדם על פני כדור הארץ.

היה אפשר לחשוב שהאבולוציה תשפר את רוביסקו. זה לא קרה. אבל היא כן פיתחה מעקף: פוטוסינתזה C4 (C4 מתייחס למולקולה בעלת ארבעה הפחמנים המשתתפת בתהליך). תהליך זה הוא בעת ובעונה אחת אלתור ביוכימי ומנגנון מחוכם להאצת גדילת הצמח, שמבצע ארגון מחודש ויסודי של האנטומיה של העלה.

מדענים מכל העולם מנסים כעת לבצע את המקבילה הבוטנית של שיגור אדם על הירח – להפוך את האורז לצמח C4 שיצמח מהר יותר, ידרוש פחות מים ודשן ויפיק יותר דגן.

כשפחמן דו-חמצני נכנס לעלה C4, לא רוביסקו תופס אותו, אלא אנזים אחר שמשתמש בו כדי ליצור תרכובת שמוזרמת אל תוך תאים מיוחדים עתירי רוביסקו שנמצאים בעומק העלה. בתאים האלה כמעט אין חמצן, ולכן רוביסקו לא יכול לפשל ולתפוס את המולקולה הלא נכונה. התוצר הסופי הוא בדיוק אותם סוכרים, עמילנים ותאית שהפוטוסינתזה הרגילה מייצרת, אלא שכעת הם מיוצרים הרבה יותר מהר. צמחי C4 זקוקים לפחות מים ודשן מאשר צמחים רגילים כי הם אינם מבזבזים מים על הטעויות של רוביסקו. והנה פרט חשוב נוסף שמשך את תשומת לבם של ביולוגים: פוטוסינתזה C4 נוצרה בתהליך של התכנסות אבולוציונית, כלומר באופן בלתי תלוי, ביותר משישים מקרים. תירס, טאמבּלוויד, אצבען (crabgrass), קנה סוכר ויבלית – כל הצמחים השונים מאוד האלה פיתחו פוטוסינתזה C4.

מדענים מכל העולם מנסים כעת לבצע את המקבילה הבוטנית של שיגור אדם על הירח – להפוך את האורז לצמח C4 שיצמח מהר יותר, ידרוש פחות מים ודשן ויפיק יותר דגן. מדובר בפרויקט רחב היקף ונועז מאין כמוהו. אורז הוא המזון החשוב בעולם, היבול המרכזי של יותר ממחצית אוכלוסיית העולם, והוא טבוע עמוק כל כך בתרבות האסיאתית שהמילים "אורז" ו"ארוחה" הן נגזרות זו של זו גם בסינית וגם ביפנית. אף אחד אינו יכול לחזות בוודאות כמה אורז יצטרכו חקלאי האורז לגדל עד 2050, אבל יש הערכות שמדברות על כך שתידרש עלייה של ארבעים אחוז, גם בגלל הגידול במספר התושבים בעולם וגם בגלל העלייה ברמות השפע, שמאפשרת לאנשים שהיו עניים בעבר לעבור לאכול אורז בשעה שלפני כן אכלו בעיקר מזונות פחות יוקרתיים, כמו דוחן ובטטות. בו בזמן, היקף הקרקעות המתאימות לגידול אורז הולך ומתכווץ כיוון שהערים מתרחבות לתוך האזורים הכפריים, אנשים צמאים מרוקנים נהרות, חקלאים עוברים ליבולים רווחיים יותר ושינוי האקלים הופך אדמות חקלאיות לשממות. מחסור באורז יהיה אסון אנושי עם השלכות שיורגשו בכל העולם.

אורז, הודו, שדה

חקלאי שותל אורז בהודו. תצלום: chattygd

פרויקט C4 Rice Consortium, שממומן בעיקר על-ידי קרן ביל ומלינדה גייטס, הוא ניסיון להבטיח שהאסון הזה לעולם לא יתרחש. מדובר בפרויקט ההנדסה הגנטית השאפתני ביותר בעולם. אבל המונח "הנדסה גנטית" אינו מצליח להעביר את מידת השאפתנות של הפרויקט הזה. כתבות בחדשות על הנדסה גנטית מדברות בדרך כלל על תאגידי ענק שמכניסים יחידות בודדות של חומר גנטי, לרוב מזן שונה בתכלית, לתוך יבול כלשהו. הדוגמה המוכרת היא פולי הסויה מסוג Roundup ready של מונסנטו, שכוללים מקטע דנ"א מחיידק שנמצא במים מזוהמים בלואיזיאנה. המקטע הזה מאפשר לצמח לייצר בעליו ובגבעוליו תרכובת כימית שחוסמת את השפעות ה-Roundup, קוטל העשבים הנפוץ של מונסנטו. בזכות הגן הזר הזה יכולים החקלאים לרסס את שדות הסויה שלהם ב-Roundup, להרוג עשבים שוטים בלי לפגוע ביבולים. פולי הסויה של מונסנטו מניבים חלבון נטול טעם, ריח ורעלים, אבל מעבר לכך הם זהים לפולי סויה רגילים.

הקשר בין מה ש-C4 Rice Consortium מנסה לעשות באורז ובין יבולים מהונדסים רגילים הוא כמו הקשר בין בואינג 787 למטוסי נייר. החוקרים אינם מנסים לשחק בגנים ספציפיים כדי להפיק זרעים שיניבו רווח כספי – הם מנסים לחולל שינוי מהותי בתהליך הפוטוסינתזה, אחד מתהליכי היסוד של החיים. לאור העובדה ש-C4 התפתחה בזנים שונים רבים כל כך, החוקרים משערים שלרוב הצמחים יש גנים "קודמניים" (precursors) ל-C4. התקווה שלהם היא שאורז הוא אחד הצמחים האלה, ושאנשי הפרויקט יצליחו לזהות את הגנים הרדומים של C4 הקיימים בתוכו ולהעיר אותם – שהם יצליחו להצעיד את האורז בנתיב אבולוציוני שרבים צעדו בו לפניו. אידיאלית, החוקרים היו רוצים "להדליק" קטעים של חומרים גנטיים רדומים שכבר קיימים באורז (או להשתמש בגנים דומים מאוד מקרובי משפחה שלו שקל יותר לעבוד איתם) כדי לייצר, בפועל, זן חדש ופורה יותר. זן האורז הנפוץ, Oryza sativa, יהפוך למשהו אחר: Oryza nova, כלומר Oryza חדשה. שום חברה לא תפיק מכך רווח. המכון הבינלאומי לחקר האורז, ה-IRRI, שבו נערך רוב המחקר, יחלק את זרעי הדגן המהונדסים, כפי שהוא עשה עם האורז של המהפכה הירוקה.

כשביקרתי ב-IRRI, כשישים קילומטר מדרום-מזרח למרכז מנילה, מצאתי שם עשרות אנשים שעושים את מה שמדענים יודעים לעשות: לפרק בעיה לרכיביה השונים, ואז לעסוק בכל אחד מהם בנפרד. אחדים הנביטו אורז בצלחות פטרי. אחרים ניסו לזהות וריאציות מקריות, שאולי יועילו במשהו, בזני אורז קיימים. והיו גם מי שחקרו אורגניזם אחר המשמש כמודל, מין של דשא C4 שנקרא Setaria viridis. אמנם הדשא הזה לא צומח בשדות אורז, אך הוא גדל במהירות וקל יותר לעבוד איתו במעבדה מאשר עם אורז. נערכו שם ניסויים למדידת הבדלים בכימיקלים פוטוסינתטיים, בקצב הצמיחה של זנים שונים, בהעברתם של סמנים ביוכימיים. שישה מדענים בחלוקים לבנים מיינו זרעים על שולחן גדול, דגן אחר דגן. אנשים נוספים עבדו בחוץ, בחלקות אורז ניסיוניות. IRRI מצויד בכל המאפיינים המוכרים של הביולוגיה המודרנית: צגים שטוחים, מקררים ומקפיאים מזמזמים, שולחנות עמוסים בכוסות כימיות ובהן עיסה צמיגה של רקומביננטים, רצועות קומיקס של "דילברט" ו-XKCD מודבקות ללוחות מחיקים, לגיון רב-לאומי של דוקטורנטים המרכלים בקפיטריה, מזגנים רוחשים בשורה מחוץ לחלונות.

מנגו ירוק, מנילה, שוק

מוכר מנגו ירוק בשוק במנילה. תצלום: וויין גרציו

בראש C4 Rice Consortium עומדת ג'יין לנגדייל (Langdale), גנטיקאית מולקולרית ממחלקת מדעי הצמח של אוקספורד. היא אמרה לי שלפי המחקר הראשוני, תריסר גנים הם בעלי תפקיד מרכזי במבנה העלה, וכעשרה נוספים הם בעלי תפקיד מרכזי בתהליכים הביוכימיים שלו. את כולם יש להפעיל באופן שאינו מבטל את התכונות הרצויות הקיימות של הצמח, אך בו בזמן מאפשר לגנים לתאם את פעולתם. הצעד הבא מייגע לא פחות: לגדל זני אורז שמסוגלים לנצל את זריקת המרץ שמעניקה פוטוסינתזה C4 כדי לייצר גרגרים רבים יותר ולא שורשים או גבעולים נוספים. וכמובן, הזנים האלה צריכים להיות עמידים למחלות, נוחים לגידול, וערבים לחיכו של הקהל המיועד באסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית.

"אני חושבת שכל זה באמת יכול לקרות, אבל זה אינו ודאי", אמרה לנגדייל. היא מיהרה לציין שגם אם אורז C4 יתקל במשוכות שאי אפשר לעבור, יש פיתוחים משמעותיים נוספים שאפשר לעבוד עליהם. תירס שמדשן את עצמו, חיטה שגדלה במים מלוחים, קרקעות עם מיקרואורגניזמים משופרים – כל הנתיבים האלה נחקרים גם כן. הנחת העבודה היא שגם אם סיכויי ההצלחה של כל אחד מהפרויקטים האלה הם נמוכים, הסיכויים שכולם ייכשלו נמוכים לא פחות. מבחינת לנגדייל, תהליך הקוסמות שהתחיל עם בורלוג בעיצומו.

החזית הלודיטית

מאז שהקוסמים והנביאים החלו להתווכח לגבי האופן שבו יש להאכיל את העולם, הקוסמים טוענים שגישתם של הנביאים לחקלאות אינה יכולה לייצר את כמות המזון הנדרשת לעתיד. בעשרים השנה האחרונות, עשרות צוותי מחקר ערכו השוואות בין תרומותיהן של החקלאות התעשייתית והחקלאות האורגנית. לאחר מכן ניסו אחדים לשקלל את כל ההשוואות האלה. זהו תהליך קשה ומסובך: חוקרים שונים משתמשים בהגדרות שונות ל"אורגנית", משווים בין סוגים שונים של חוות, וכוללים בניתוחיהם סוגים שונים של עלויות ומחירים. אף על פי כן, כל ניסיון שאני מכיר לשלב נתונים ולהשוות ביניהם, מלמד שחוות הנביאים מניבות פחות קלוריות ליחידת שטח מאשר חוות הקוסמים – לפעמים רק מעט פחות, לפעמים הרבה פחות. ההשלכות ברורות, אומרים הקוסמים. חקלאים צריכים לגדל מספיק מזון כדי להאכיל עשרה מיליארד, והציות לכללי השימור האקולוגי של סר אלברט הווארד כובלת את ידיהם.

איימיש, חריש, חקלאות

חריש בשיטות מסורתיות, בני האיימיש, ארה"ב. תצלום: Peppysis

הנביאים מקמטים את מצחם למשמע הטענה הזאת. מבחינתם, זו שטות להעריך את המערכות החקלאיות שלהם אך ורק במונחים של קלוריה ליחידת שטח. הגישה הזאת אינה מתייחסת למחירים השונים שוויליאם ווט זיהה: זליגת דשן, פגיעה במקורות מים, סחיפת קרקעות, דחיסת קרקע הפוגעת בגידולים, ושימוש יתר בקוטלי מזיקים ובחומרים אנטיביוטיים. היא אינה מתייחסת להרס הקהילות הכפריות. היא אינה מביאה בחשבון את טעמו של המזון ואינה בודקת אם הוא מזין.

הקוסמים מגיבים ואומרים שאורז C4 ישתמש בפחות דשן ומים לקלוריה, כלומר יהיה טוב יותר לסביבה מאשר היבולים הרגילים. אבל הנביאים עונים: זה כמו לנסות לכבות שריפה שאתם התחלתם עם כמות קטנה יותר של בנזין! פשוט אכלו פחות בשר! הקוסמים לא ממש מתרשמים מהטענה שאומרת שצריך לייצר חוות מגוונות יותר כדי לחקות את המערכות האקולוגיות הטבעיות. זה נשמע להם כמו שטויות: רק חקלאות היפר-אינטנסיבית בקנה מידה תעשייתי המשתמשת ביבולים מהונדסים גנטית עם תפוקה מוגברת תצליח להאכיל את העולם של מחר.

"תפוקה?" אומרים הנביאים. "אז דעו לכם שלנו יש תוכניות גדולות משלנו." וזה נכון.

חיטה, אורז, תירס, שיבולת שועל, שעורה, שיפון וכל הדגנים הנפוצים האחרים הם מינים חד-שנתיים, שצריך לשתול מחדש בכל שנה. עשבי הבר הממלאים את הערבות, לעומת זאת, הם רב-שנתיים: הם חוזרים קיץ אחר קיץ, לעתים במשך עשור שלם. מכיוון שעשבים רב-שנתיים בונים מערכות שורשים שיורדות לעומק האדמה, הם מיטיבים להיאחז בקרקע ותלויים פחות במי גשם וחומרי מזון שנמצאים על פני השטח – כלומר בהשקיה ובדשן מלאכותי – מאשר עשבים חד-שנתיים. רבם מהם גם עמידים יותר למחלות. מכיוון שהם אינם צריכים לפתח שורשים חדשים מדי אביב, הרב-שנתיים יוצאים מהקרקע מוקדם יותר ומהר יותר מהחד-שנתיים. ומכיוון שהם אינם מתים בחורף, הם ממשיכים לבצע פוטוסינתזה בסתיו, כשהחד-שנתיים מפסיקים. בפועל, יש להם עונת גידול ארוכה יותר. הם מייצרים מזון שנה אחר שנה, ומכיוון שהם דורשים הרבה פחות חרישה, נגרמת פחות סחיפה. הנביאים טוענים שצמחים רב-שנתיים אינם פחות פרודוקטיביים מדגנים בסגנון המהפכה הירוקה, וזאת בלי להרוס את הקרקע, לשאוב את מעט המים, או לדרוש כמות גדול של דשן מזהם הגוזל אנרגיה רבה.

מכון רודייל – מכון המחקר הוותיק ביותר בארצות הברית שעוסק בחקלאות אורגנית – ליקט בסוף שנות השמונים, ברוח התוכנית של בורלוג במקסיקו, 250 דגימות של עשב החיטה Thinopyrum intermedium. מדובר בבן דוד רב-שנתי של החיטה המוכרת, והוא הגיע לחצי הכדור המערבי מאסיה בשנות השלושים, כדי לשמש כמזון לבהמות החווה. פגי ואגונר (Wagoner), מהנדסת צמחים וחוקרת חקלאות פורצת דרך ממכון רודייל, שעובדת עם חוקרים ממחלקת החקלאות של ממשלת ארצות הברית, שתלה דגימות, מדדה את תפוקתן והכליאה את הזנים עם הביצועים הכי טובים, בניסיון לייצר צמח רב-שנתי שיהיה ניתן להפוך למוצר מסחרי לגיטימי. ואגונר ומכון רודייל העבירו את השרביט למכון לאנד (Land) שבסאלינה, קנזס, עמותה למחקר חקלאי המתמקדת בהחלפת החקלאות המקובלת בתהליכים הדומים לאלה שמתרחשים במערכות אקולוגיות טבעיות. מכון לאנד, בשיתוף פעולה עם חוקרים נוספים, מפתח מאז עשב חיטה. הוא אפילו נתן לזן החדש שפותח בו שם מסחרי: קֶרְנזה (Kernza).

מיזורי, אורז, מקצרה

מקצרה בשדה אורז, מיזורי, ארה"ב. תצלום: CAFNR

כמו אורז C4, ייתכן שגם עשב החיטה לא יגשים את התקוות של הוגיו. גרעין עשב החיטה הוא רבע מגודלו של גרעין החיטה, ולעתים אף קטן יותר, והוא עטוף בשכבה עבה יותר של סובין. בניגוד לחיטה, הוא גדל והופך למסה כהה ודחוסה של עלים המכסה את השדה. הצמחייה הצפופה מגינה על הקרקע ובולמת עשבים שוטים, אבל היא מפחיתה גם את כמות הדגן שהצמח מייצר. כדי שעשב החיטה יהיה יעיל מבחינת החקלאים, על מפתחיו לנסות להגדיל את הגרעין, לשנות את המבנה של הצמח ולהקנות לו תכונות שיהפכו אותו לדגן שמתאים יותר להכנת לחם. העבודה מתקדמת לאט: עשב החיטה הוא רב-שנתי, ולכן יש להעריך אותו לאורך שנים, במקום לאורך עונה בודדת. מכון לאנד מקווה שכבר בעשור הבא יהיה לו עשב חיטה מוכן לשתילה ומתאים לייצור לחם, עם גרעינים גדולים פי שניים מגודלם הנוכחי (עדיין חצי מגודל גרעיני החיטה), אך אין לכך ערובה.

נדרש זמן רב כדי לביית את עשב החיטה הזה, את ה- Thinopyrum intermedium. מהנדסי צמחים אחרים ניסו למצוא קיצור דרך: לייצר זן כלאיים של חיטה ועשב חיטה, בתקווה לשדך את הדגן הגדול והשופע של החיטה עם העמידות למחלות ועם מחזור החיים הארוך של עשב החיטה. שני המינים האלה נוטים להוליד צאצאים תפקודיים בתדירות גבוהה יחסית, ולכן ביולוגים בצפון אמריקה, גרמניה וברית המועצות ניסו במשך עשרות שנים באמצע המאה העשרים להכליא מהם זנים יעילים. אך אף אחד לא נחל הצלחה. בראשית המאה הנוכחית התחיל שוב מכון לאנד לנסות להכליא ביניהם, הפעם בעזרת פיתוחים חדשים בתחום הביולוגיה ובשיתוף פעולה עם חוקרים מצפון-מערב ארה"ב ומאוסטרליה. כשביקרתי את סטיבן ס' ג'ונס (Jones) מאוניברסיטת וושינגטון סטייט, הוא ועמיתיו בדיוק הציעו שם מדעי לזן הכלאיים החדש שהם פיתחו ובדקו: Tritipyrum aaseae (על שם האנה אסֶה, חלוצה בתחום הגנטיקה של הדגנים). המלאכה עוד מרובה, וג'ונס אמר לי שהוא מקווה שהילדים של בתי כבר יוכלו לאכול לחם שיוצר מהדגן החדש שלו.

חקלאים באזורים של אקלים מתון מתמקדים בדגנים, אבל המגדלים באזורים טרופיים מתמקדים בפקעות ובעצים, המניבים, ככלל, יבול רב יותר מאשר דגנים.

כשחוקרים מאפריקה ומאמריקה הלטינית שומעים על הפרויקטים האלה, הם מגרדים בפדחתם. הכלאה של דגנים רב-שנתיים היא הדרך הקשה להגדיל את תנובת היבולים, אומרת אדוויז' בּוֹטוֹני (Botoni), חוקרת מ- Permanent Interstate Committee for Drought Control מסאהל שבבורקינה פאסו. כשבוטוני סיירה לאורך קצה מדבר סהרה, היא הקדישה מחשבה רבה לאופן שבו יהיה ניתן להאכיל אנשים בעזרת קרקעות באיכות נמוכה. חלק מהפתרון, היא אמרה לי, הוא לחקות את החוות המשגשגות במקומות טרופיים כמו ניגריה וברזיל. חקלאים באזורים של אקלים מתון מתמקדים בדגנים, אבל המגדלים באזורים טרופיים מתמקדים בפקעות ובעצים, המניבים, ככלל, יבול רב יותר מאשר דגנים.

הביטו לדוגמה בקסאווה, צמח פקעתי גדולה שידוע גם בשמות מניהוט ויוקה. זהו היבול האחד עשר בחשיבותו בעולם מבחינת ייצור, והוא גדל באזורים נרחבים באפריקה, באסיה ובאמריקה הלטינית. החלק האכיל שלו צומח מתחת לקרקע, ולכן גם אם הצמח גדול מאוד, הוא לעולם לא ייפול. מבחינת תפוקה ליחידת שטח, יבולי הקסאווה עולים בהרבה על התפוקה של החיטה ושל דגנים אחרים. זאת השוואה לא הוגנת, כי פקעות הקסאווה מכילות הרבה יותר מים מגרעיני החיטה. אבל גם אם מביאים זאת בחשבון, הקסאווה מייצר הרבה יותר קלוריות לכל יחידת שטח מאשר החיטה (אם מחפשים מקבילה צפונית הולמת לקסאווה, אפשר לפנות לתפוח האדמה. התפוקה הממוצעת של תפוח אדמה בשנת 2016 בארה"ב היה כמעט 20,000 קילו לאקר, יותר מפי עשרה מאשר הנתונים המקבילים לחיטה). "אני לא מבינה למה לא שוקלים את החלופה הזאת", אמרה בוטוני. אף על פי שבתרבויות רבות הקסאווה אינו מוכר, "נראה לי שיהיה קל יותר [להחדיר אותו אליהן] מאשר להנדס זנים חדשים לחלוטין".

קסאבה

שורש קסאבה: אחד ממקורות המזון החשובים לאדם. תצלום: אחלסול אמל

אותו דבר נכון גם ליבולי עצים. עץ תפוחי מקינטוש בוגר מניב 150-250 קילו תפוחים בשנה. מגדלי המטעים שותלים בדרך כלל 200-250 עצים באקר. בשנים טובות הם מקבלים 35-65 טונות תפוחים לאקר (קצת יותר מארבעה דונמים). הנתון המקביל לחיטה הוא בערך טון וחצי. כמו הקסאווה ותפוחי האדמה, תפוחים מכילים הרבה יותר מים מאשר חיטה – אבל התנובה הקלורית ליחידת שטח עדיין גבוהה יותר. אפילו פאפאיות ובננות הן פרודוקטיביות יותר מחיטה. וכמוהן גם חלק מהאגוזים, כמו למשל ערמונים. אמנם מתפוחים, ערמונים ופאפאיות אי אפשר לייצר באגטים חמים, טורטיות פריכות או עוגות שיפון אווריריות, אבל רוב הדגנים כיום משמשים ממילא בייצור חומרים מעובדים מאוד כמו מזון לחיות, דגני בוקר, סירופים מתוקים ואתנול – ויבולי עצים ופקעות מתאימים גם הם למטרות האלה.

האם אני טוען שחקלאים בכל העולם צריכים להחליף את חלקות החיטה, האורז והתירס שלהם בשדות קסאווה, תפוחי אדמה ובטטות, ובמטעים של בננות, תפוחים וערמונים? לא. אני רוצה לומר שלנביאים יש דרכים רבות לתת מענה לצורכי המחר. הנתיבים החלופיים האלה קשים, אבל גם נתיב האורז C4 שמתווים הקוסמים הוא קשה. המכשול הגדול ביותר העומד בדרכם של הנביאים הוא דבר אחר: כוח עבודה.

הדרך הנכונה לחיות

אחרי מלחמת העולם השנייה החליטו רוב ממשלות העולם להפנות את כוח העבודה הרחק מתחום החקלאות (סין הקומוניסטית הייתה יוצאת דופן לכלל הזה במשך זמן רב). המטרה הייתה למקד כל חווה ביבולים מעטים ולמכן את הפעילות החקלאית, וזאת כדי להגדיל את היבולים ולצמצם עלויות, ובייחוד את עלויות כוח העבודה. השלטונות רצו שעובדי החווה, שכעת לא היה בהם צורך, יעברו לערים, שם הם ימצאו עבודות מכניסות יותר במפעלים. לפי האידיאל הבורלוגיאני, גם בעלי החוות שנותרו וגם הפועלים במפעלים ירוויחו יותר. החקלאים יגדלו יבולים רבים וטובים יותר, והפועלים יקבלו משכורות גבוהות יותר בתעשייה. המדינה כולה תרוויח מכך: עלייה בייצוא התעשייתי והחקלאי, הוזלה במחירי המזון בערים, שפע כוח עבודה זמין.

היו לכך גם חסרונות: הערים במדינות מתפתחות סיפחו אליהן שכונות עוני שלמות מלאות במשפחות עקורות. ובאזורים רבים, כולל רוב העולם המפותח, הכפרים התרוקנו מאנשים – בדיוק מה שחסידי בורלוג רצו. השאיפה הייתה לשחרר את פועלי החווה כדי שיהיו חופשיים להגשים את חלומותיהם. בארה"ב, שיעור כוח העבודה המועסק בחקלאות ירד מ-21.5 אחוז ב-1930 ל-1.9 אחוז ב-2000. מספר החוות נפל בקרוב לשני שליש. גודלן הממוצע של החוות השורדות עלה, כדי לפצות על מספרן הקטן. בה בעת, מדינות בכל העולם הקימו רשתות של תמריצי מס, תנאי הלוואה, תוכניות הכשרה וסובסידיות ישירות כדי לעזור לבעלי החוות הגדולות לרכוש מכונות חקלאיות רבות, לצבור כמות גדולה של כימיקלים ולגדל יבולים שהממשלה מבכרת לייצוא. מכיוון שהמערכות האלה קיימות עד היום, החקלאים הווטיאנים שוחים נגד הזרם.

מנילה, שכונת עוני, פחונים

נהירה מהכפר אל העיר: שכונת פחונים ליד נמל התעופה של מנילה. תצלום: אינגו פוגלמן

בעיני חסידי ווט, בחקלאות יש לדאוג לקרקע בראש ובראשונה. זוהי מטרה שמחייבת חלקות קטנות יותר של יבולים מרובים, ואת זה קשה לעשות כשהממשלה מעודדת ייצור המוני של יבול בודד. כדי לשמר בהצלחה את הגישה החקלאית הזאת יש להחזיר לאזורים הכפריים לפחות חלק מהאנשים שהוריהם וסביהם עזבו אותם. העלויות יעלו כיוון שיהיה צורך לתת לאנשים האלה פרנסה ראויה. גם אם אפשר למכן שלבים מסוימים בתהליך כדי לחסוך בעלויות כוח אדם, אף אחד מהחקלאים הקטנים שדיברתי איתם אינו חושב שיהיה אפשר לצמק את כוח העבודה לרמתו בחוות התעשייתיות הגדולות. המערכת כולה תוכל לצמוח רק עם שכתוב מקיר לקיר של המערכת המשפטית - שכתוב שיעודד העסקת ידיים עובדות. שינויים גדולים כאלה בתפישות החברתיות אינן דבר שקל לעשות.

וכאן טמון מקור הסכסוך ארוך השנים בין הקוסמים לנביאים. אף על פי שהוויכוח מתואר במונחים של קלוריות ליחידת שטח או של שימור המערכות האקולוגיות, המחלוקת עוסקת למעשה באופייה של החקלאות – ולצד זאת, באורח החיים הטוב ביותר. בעיני חסידי בורלוג, חקלאות היא מין עבודת פרך מועילה שאותה יש להקל ולצמצם עד כמה שניתן כדי למקסם את החירות האישית. מבחינת חסידי הגישה של ווט, העיסוק בחקלאות נוגע לשימור הקהילות האקולוגיות והאנושיות שבמסגרתן מתנהלים החיים מאז המהפכה החקלאית שהתרחשה לפני יותר מעשרת אלפים שנה. אמנם העבודה מפרכת לעתים, אבל היא גם מחזקת את הקשר בין האדם לאדמה. שני הטיעונים האלה הם כמו קווים שלא נפגשים, קווים שבכלל לא נמצאים באותו מישור.

הבת שלי בת תשע עשרה עכשיו. שנה שנייה באוניברסיטה. ב-2050 היא תהיה בגיל העמידה. הדור שלה הוא שייאלץ לכונן את המוסדות, החוקים והמנהגים שיספקו את הצרכים האנושיים הבסיסיים בעולם של עשרה מיליארד איש. כל דור מעצב את פניו של העתיד, אבל הבחירות שייעשה הדור של ילדיי יהיו הרות גורל, והשפעתן ארוכת טווח. דור של קוסמים או דור של נביאים? הבחירה הזאת אינה בחירה של היתכנות. זאת בחירה שתלויה בראש ובראשונה באורח החיים שהדור הזה יחשוב שטוב ונכון לאמץ.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

צ'רלס מאן (Mann) הוא חבר מערכת באטלנטיק, וכותב בו מאז 1984. בין ספריו "1491", (2006), ו-The Wizard and the Prophet, שראה אור השנה ועליו מתבסס מאמר זה.כל הזכויות שמורות לאלכסון.Copyright 2018 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מבט מלמעלה על המון באצטדיון, סאו פאולו, ברזיל. תצלום: לוי ביאנקו, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי צ'רלס מאן, The Atlantic.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על תה ואורז אין בסין

02
יורם גרשמן

מרתק וחשוב עם הערה אחת - מה זה ״ נוזלים רקומביננטים״? לנוזלים (ולכל דומם אחר) אין דנ״א אז הם לא יכולים להיות רקומביננטיים...
יורם

04
חיים שוקרון

קראתי על מחקר פורץ דרך, היכול להפוך תפוחי עץ שאינם טובים למכירה, בגלל מראם ופגמים אחרים, שהיו מושלכים, לסוג של קמח המאפשר אפית לחם. יתכן וזה פיתרון מסוג אחר.

06
דבורה אשר תחת התומר

כמה רעיונות לשיטה משלבת :1) צמצום דרסטי של הילודה במידית (אלוהים יאלץ להבין וגם "הגברים"). 2) גידולי עצי פרי עזים ותרנגולות ולא פרות (מס מיוחד על בשר בקר).3) התפלת והשבת מים בקנ"מ ענקי ע"י אנרגיה סולרית ממשלתית!!(אה,כן "קומוניזם"-מי אומר את זה? החזירים???)4) מעבר לקניית נסיעות ע"י אמצעים אוטונומיים במקום מכוניות כיום.5) הקמת "קרן השכלה עולמית",-מחשב לכל ילדה וילד,10 שנות לימוד כזכות לכל יצור אנושי באשר נולד .

    07
    Rvc1

    צמצום ילודה על ידי החלטה ממשלתית או החלטה ממשלתית על מה מותר ומה אסור לייצר הם רעיונות טוטליטריים ומפחידים מאוד. חשוב לזכור את זה לפני שמציאים אותם.

08
דני

אחד המאמרים הטובים והחשובים שפרסמתם. אגב - נזכרתי באמירה של מאו, משנות החמישים: אני זקוק לשני דברים מכל סיני - שתי כתפיים (לנשיאת האסל) ועכוז (ליצירת זבל). יתכן ובאמת הפתרון נעוץ בשילוב: המשך מחקר מדעי אינטנסיבי בצד צעדים כלכליים ופוליטיים לצמצום ילודה במדינות מסויימות וקמפיין עולמי למען צמחונות (אני כשלעצמי קרניבור, אבל בעל מודעות לנזק האקולוגי שבכך, מעבר לשאלה המוסרית של אכילת חיות).