תוחזר התמוטטת העצבים

פעם היה מותר לנו לומר שמספיק, שאנחנו צריכים הפוגה, מקום שקט להתאושש בו מהלחצים ומהריצה
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

חודש אפריל 1935 היה חודש עצבני. האבטלה בארצות הברית עמדה על 20 אחוז. חיסון אפשרי נגד מחלת הפוליו הראה סימנים של כישלון בניסויים. המונח "Dust Bowl" ("אגן האבק") הופיע לראשונה בעיתונות המודפסת. סערה שהכתה על פני יותר מ-1500 ק"מ החריבה חלקים גדולים מאוקלהומה. כתב העת "Fortune" הציג בפני קוראיו את המונח "התמוטטות עצבים" ("Nervous Breakdown").

המאמר, שעד מהרה הודפס מחדש כספר בן 85 עמודים, ציטט מומחים "ששמותיהם בין הגדולים בתחום ההיגיינה המנטלית". ומה אפשר היה ללמוד מהמאמר? נקבע בו שהתמוטטות העצבים "נפוצה כמו השפעת והיא הסיבה הראשונה במעלה לאומללות בעולם המודרני". נאמר שכל אדם יכול ללקות בה; שכמעט כל דבר יכול לגרום לה; ושהיא מונעת מאיתנו "להתנהל במהלך חיינו הנורמליים". נקבע כי הפתרון להתמוטטות העצבים כרוך בהפוגה, רצוי באחת ממרפאות הפאר שתוארו מספר עמודים לאחר תחילת המאמר.

אפשר לטעון כי תחושה מאיימת של קריסה קרבה מעולם לא נהנתה מגיבוי אמפירי כה מוצק. אלא שכיום איננו יכולים לפנות להפוגה מהסוג ההוא, הפוגה שזכתה לגיבוי מצד התרבות, כפי שהייתה זמינה פעם למי שלקה בהתמוטטות עצבים

בעת הזאת – ודומני שכולנו יכולים להסכים על כך – האמריקנים שוב חיים בתקופה עצבנית. מגפה עולמית. שריפות יער. חינוך ביתי ללא סוף נראה לעין. כאוס פוליטי לאחר הבחירות. טיק-טוק. אפשר לטעון כי תחושה מאיימת של קריסה קרבה מעולם לא נהנתה מגיבוי אמפירי כה מוצק. אלא שכיום איננו יכולים לפנות להפוגה מהסוג ההוא, הפוגה שזכתה לגיבוי מצד התרבות, כפי שהייתה זמינה פעם למי שלקה בהתמוטטות עצבים. כבר איננו יכולים לקחת לנו ששה שבועות ב-Hartford Retreat, אחד ממפלטי המרפא שתוארו בכתבה – כל המקומות הללו נסגרו מזמן או שהפכו למתקנים פסיכיאטריים שדורשים אבחנה רשמית מתחום בריאות הנפש כדי להתקבל אליהם. שום עצירה או הפוגה להתאוששות אינה זמינה לנו. התמוטטות העצבים נעלמה מעולמנו.

לחץ, חרדה, דיכאון

לא קל לנו: לחץ, חרדה ודיכאון הם חלק מחייהם של רבים. תצלום: דימיטרי חרוסטלב-גרגורייב

במשך כ-80 שנה, הצהרה שלקית בהתמוטטות עצבים הייתה דרך לגיטימית להכריז על פשיטת רגל רגשית זמנית נוכח המתחים של החיים המודרניים. ג'ון ד. רופקלר הבן, ג'יין אדמס (Addams) ומקס ובר חוו כולם "התמוטטויות", שהם אף הכירו בהן ושבו מהן לפרק חיים חדש, שבו הם הפיקו את מיטב עבודתם. אם היו לכם האמצעים – רף גבוה למדי – ההכרזה על התמוטטות עצבים העניקה לכם רשות לפרוש מהבמה, תוך שאתם מצהירים על עודף חריצות או עודף רגישות או עודף של איזו מעלה טובה אחרת. ומה שחשוב במיוחד: הדבר מיקד את הסיבה למצוקה בעולם החיצוני ובדרישות שלו, דרישות שאי-אפשר לעמוד בהן. לא אתם השתגעתם, אלא העולם. כפי שניסח זאת הניו יורק הרלד טריביון בכותרת: "העולם המודרני הוא כנראה יותר מדי מבחינת האדם".

המונח "nervous breakdown" הופיע לראשונה בספר רפואה משנת 1901. "מדובר במחלה של כל העולם התרבותי", כתב המחבר. ההסבר נשען על עבודתו של ג'ורג' מילר בירד (Miller Beard) רופא מתקופת תור הזהב בארה"ב, התקופה שלאחר מלחמת האזרחים שגם ראתה צמיחה כלכלית ותעשייתית אדירה, שקבע שלכל אחד מאיתנו יש כמות קבועה של כוח עצבי, שיכול להתכלות, כמו סוללה, בשל המתח שבחיים המודרניים. בירד טען שמגפה של מחלת עצבים נגרמה ונפוצה בשל הטכנולוגיה והעיתונות, אשר האיצו הכול. "הסיבה העיקרית והבסיסית של... העלייה המהירה מאוד בעצבנות היא הציוויליזציה המודרנית", כך הוא כתב ב"American Nervousness" משנת 1881.

הטבע הזהיר אתכם והעניק לכם הפוגה. ההתמוטטות היא סימן ברור לכך שאתם עדיין מתפקדים, ושיש לכם את הדרוש כדי להתאושש

הרעיון שהתמוטטות עצבים היא תגובה טבעית לחיים המודרניים זכה לתימוכין במהלך שנות ה-20 הסוערות של המאה העשרים, ולאחר מכן נפוץ בכל מקום אפשרי עם הקריסה הכלכלית שאירעה בשנות ה-30. "האם התמוטטות עצבים היא סימן לחולשה?", שאל ספר משנת 1934 שנשא את הכותרת "Nervous Breakdown".

"כלל וכלל לא. נאבקתם כראוי, אך יחסי הכוחות נטו נגדכם במידה רבה מדי... הטבע הזהיר אתכם והעניק לכם הפוגה. ההתמוטטות היא סימן ברור לכך שאתם עדיין מתפקדים, ושיש לכם את הדרוש כדי להתאושש".

מקרים מפורסמים הדגימו את הדבר. ההישגים הזכורים ביותר של רוקפלר – הפארקים הלאומיים, המוזיאונים לאמנות, ה"רופקלר סנטר" – באו לעולם לאחר ההתמוטטות שלו ב-1904, שגרמה לו לנסוע לדרום צרפת להפוגה מן המתח במשך ששה חודשים. ובר כתב את "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם" בעודו מרותק בשל עודף מאותו אתוס עבודה עצמו שהוא תיאר בספרו. אגב, מקס ובר נרפא ושב ללמד בדיוק בזמן כדי למות במגפת השפעת העולמית של שנת 1918.

ילוסטון, מעיין פריזמטי

המעיין הפריזמטי הגדול בפארק ילוסטון, הפארק הלאומי הראשון בעולם. תצלום: Jim Peaco, ויקיפדיה

אלא שלקראת אמצע שנות ה-60, כשה"רולינג סטונס" הקליטו את "19th Nervous Breakdown", המושג החל להידחק לשוליים עם עליית הפסיכיאטריה מכוונת השוק ההמוני, פסיכיאטריה שהונעה על ידי מרשמים לתרופות (שנחזתה על ידי שיר נוסף של הסטונס, "Mother’s Little Helper"). לתחום הפסיכיאטריה המתפתח לא היה צורך מיוחד בנגע שאפשר לטפל בו ללא עזרת רופאים. מחלות כמו הפרעה דיכאונית חמורה, הפרעת חרדה מוכללת, והפרעה אובססיבית-כפייתית – שאובחנו וטופלו על ידי רופאים מומחים שנתנו תרופות מיוחדות – החליפו את התמוטטות העצבים, מונח שהקיף את כולן.

הדבר הביא לא מעט טוב: בני-אדם רבים שסבלו מבעיות פסיכיאטריות זכו לגישה לטיפולים רפואיים יעילים למדי. אלא שבתוך כך, אבד דבר חשוב.

לא צריך היה ללכת לפסיכיאטר או לפסיכולוג כדי שיכירו בכך שעברת התמוטטות עצבים. לא נדרשה סיבה מסוימת. ניתן היה לפרוש מהנורמליות, להתרחק ממנה מעט. ההתמוטטות גם אותתה על אבדן זמני של התפקוד, כמו מכונית שמתקלקלת

"המאפיינים הכלליים מאוד, שגם לא הוגדרו היטב, של התמוטטות העצבים היו התועלת שלה", אמר לי פיטר סטרנס (Stearns), היסטוריון של החברה והתרבות העוסק בהתמוטטות העצבים, ומלמד באוניברסיטת ג'ורג' מייסון. "היא מלאה תפקיד שאיבדנו לפחות במידה חלקית. לא צריך היה ללכת לפסיכיאטר או לפסיכולוג כדי שיכירו בכך שעברת התמוטטות עצבים. לא נדרשה סיבה מסוימת. ניתן היה לפרוש מהנורמליות, להתרחק ממנה מעט. ההתמוטטות גם אותתה על אבדן זמני של התפקוד, כמו מכונית שמתקלקלת. המכונית יכולה להיות במוסך, לעתים אפילו פעם אחר פעם, אך הדבר לא סימן מצב מולד או קבוע כפי שיתכן שהמונחים 'דו-קוטבי' או ׳הפרעת קשב׳ מסמנים בימינו".

התמוטטות העצבים לא הייתה מצב רפואי, אלא מצב סוציולוגי. היא כללה בעיה פיזית – ה"עצבים" שלך – אך לא בעיה מנטלית. והיא הייתה אירוע חד-פעמי, לא מצב קבוע. היא העניקה רישיון להפוגה ולאתחול שיכלו להחזיר אותך למסלול. אך ככל שהפסיכולוגיה האפילה על הסוציולוגיה בסוף המאה העשרים, היא הפנתה אותנו פנימה, אל מצבי הרוח והמחשבות האישיות שלנו – והרחיקה אותנו מהנסיבות הכלכליות והחברתיות המשותפות שגרמו להם.

"הגישה הפסיכיאטרית נוטה לומר שיש לך בעיה ספציפית שלאנשים אחרים אין, ושאנחנו כאן כדי לתקן את הבעיה שלך ללא קשר למה שקורה לכל האחרים", כך העיר סטרנס. מדובר באפקט של אטומיזציה אפילו בזמנים כתיקונם. כיום, "כולם כל כך מבודדים שיש לך מושג עוד יותר מוגבל מהרגיל באשר למצב הרוח הקולקטיבי. כך שיתכן שאנו צריכים משהו כמו התמוטטות העצבים – משהו שהוא פחות מדויק מבחינה רפואית אך שמגלם את האופן שבו בני-האדם פוגשים את הרגע הנוכחי".

אך בחברה שיש בה חשדנות רפלקסיבית ביחס למנוחה, כדי לקבל הפוגה לצורך התאוששות נדרשת לרוב אבחנה רשמית מתחום בריאות הנפש. אם לא כן, אנחנו מסתכנים בכך שיכנו אותנו "עצלנים" או "משתמטים". זה מה שקרה לחברת הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, לפני שנים אחדות כשהיא הודיעה שהיא נוטלת לעצמה מספר ימי חופשה, כדי "לטפל בעצמה" לאחר מערכת בחירות תובעניות ומתישות. "חברת הקונגרס הנבחרת אלכסנדריה אוקסיו-קורטז עוד לא התחילה את העבודה החדשה שלה", כך זעקו בחדשות "פוקס", "אבל היא כבר לוקחת הפסקה".

כיצד עשויה להיראות הגרסה המודרנית והמקובלת מבחינה תרבותית של פסק זמן שמקורו בהתמוטטות עצבים?

הדבר גרם לי לחשוב שאולי הגיע הזמן שנחזיר את התמוטטות העצבים, כדי להגן על המאגרים הקולקטיבים של כוח העצבים של האומה האמריקנית, שהגיעו לרמה כה נמוכה. כיצד עשויה להיראות הגרסה המודרנית והמקובלת מבחינה תרבותית של פסק זמן שמקורו בהתמוטטות עצבים?

לפני כמאה שנה, בית המרפא המפורסם במישיגן, "Battle Creek Sanatorium", שיווק את עצמו כ"מקדש של בריאות". תחת חופה של זכוכית וצמחי שרך תלויים, שטוף באור שמש ובאוויר טרי במיוחד שסופק על ידי תעלות אוורור מורכבות, מטופלים – החולים והעצבניים, כשההבדלים ביניהם מטושטשים – עסקו בשיחה שקטה או במנוחה בסביבה של שפע. באחד הבניינים היה מתקן ההתעמלות הגדול, שמשני צדיו אגפי ההידרותרפיה. חדרים אחרים הכילו כיסאות רוטטים ואמבטיות אור טיפוליות. בחוץ התקיימו שיחות על מרפא באמצעות צמחים. ובחדר האוכל, אנשי צוות שרו לסועדים את ה"Chewing Song" - המפקח הכללי של בית המרפא, ג'ון הרווי קלוג, האמין שכל נגיסה של מזון זקוקה ל-40 לעיסות לפחות: כדי לעזור לעיכול הוא המציא דגן מיוחד לארוחת הבוקר, קורנפלייקס.

בתי מרפא כמו Battle Creek הפכו למקומות שנועדו לשקם את מה שהעיק על הגוף או הנפש. אין כל ספק שלא חסרו תופעות של רפואת אליל: קלוג האמין במקלחות לעמוד השדרה (spinal douches) וגם באאוגניקה. אך באמצעות השילוב הנכון של מנוחה ורגיעה, עיסוק בפעילויות וחוקנים של יוגורט, יכולתם לצאת מהמקום כשאתם מרגישים כמו רוקפלר, שבא לשהות בבית המרפא בשנת 1922.

פלצבו הוא טיפול רב-עוצמה ביותר, והחוויה של התאוששות ומרפא ביחד, בקהילה, מנעה בידוד חברתי והתבודדות של יחידים

לעתים, הטיפולים אפילו הועילו. "אנשים הגיבו לעובדה שמשהו נעשה למענם", אמר לי אדוורד שורטר (Shorter), היסטוריון של הרפואה ומחבר הספר "How Everyone Became Depressed: The Rise and Fall of the Nervous Breakdown". "פלצבו הוא טיפול רב-עוצמה ביותר". והחוויה של התאוששות ומרפא ביחד, בקהילה, מנעה בידוד חברתי והתבודדות של יחידים.

התעמלות, קלוג, סניטריום, תרגילי נשימה

תרגילי נשימה והתעמלות בסניטריום של ד"ר קלוג (1911). תצלום: The Dillard Library, ויקיפדיה

אלא שעלותה של שהות בבית המרפא יכלה להגיע עד 3,000 דולר בשבוע, במונחים של ימינו, כך שהדבר לא היה בהישג ידו של המעמד הבינוני המבוסס יחסית. הדבר יהיה נכון גם כיום. ואפילו אילו יכולנו איכשהו לבטל חלק מהמכשולים הכלכליים, היינו מגלים שאנו ניצבים בפני מכשולים תרבותיים, אלו שמקס ובר תיאר את מקורם בבנג'מין פרנקלין – זמן זה כסף, הבטלה היא אם כל חטאת וכל זה. כל מה שמדיף ריח, נגיד, של ימי ספא מסובסדים על ידי הממשלה – בלי קשר לתרומתם של ימים כאלה לבריאות –נחשב ללא-אמריקני.

תחשבו באיזו קלות חצתה חופשת הלידה לאבות את הפער בין "לא נשמע כדבר הזה" ל"צפוי ומקובל"

וכך, במקום להציב על הבמה את התמוטטות העצבים במלוא ממדיה, אפשר להציע גרסה מעט צנועה יותר שלה: סדרה של אמצעי ריפוד, אמצעי מילוט בשעת חירום או אם להשתמש במטפורת פשיטת הרגל – שורה של הלוואות גישור כדי למנוע מצב של קריסה מוחלטת לכדי חדלות פירעון. הצרפתים מדברים על "נסיגה כדי להיטיב לקפוץ" ("reculer pour mieux sauter"). ניתן להציע משהו יותר שרירי, בסגנון האמריקני, כמו "power break" או "power-up", ולאמץ את המונח אל הלקסיקון הלאומי שלנו. "Boss, I need a power-up" אינה הודאה בחולשה, אלא הצהרה עובדתית. יתכן שיידרש זמן קצר יותר ממה שאתם משערים עד שדבר כזה יזכה לקבלה תרבותית רחבה: תחשבו באיזו קלות חצתה חופשת הלידה לאבות את הפער בין "לא נשמע כדבר הזה" ל"צפוי ומקובל".

המיני-הפוגה תוכל להשתלב בחיים האמריקניים במנות קטנות. כששאלתי אחות במחלקת לטיפול נמרץ כיצד עשויה להיראות power break כזאת מבחינתה, היא אמרה שהיא תהיה קטנה. "תחקיר" בן שתי דקות לאחר מוות במחלקה – רגע של עצירה, של מחשבה, של חיבור לקבוע ולמוכר – יסייע מאוד לצורך התארגנות והתאוששות לפני הזינוק אל המשבר הבא. על אף שהצרכים הנפשיים של אחות במחלקה לטיפול נמרץ הם ספציפיים, הרעיון הבסיסי ניתן להכללה.

כדי להיות אפקטיביות, הפוגות צריכות לכלול התנתקות אמיתית מן העבודה – כלומר, עלינו להיות מסוגלים להסיר מעלינו את הקולרים והאזיקים האלקטרוניים שלנו

אדם וייץ (Waytz), פרופסור לניהול באוניברסיטת נורת'ווסטרן, אומר שכדי להיות אפקטיביות, הפוגות צריכות לכלול התנתקות אמיתית מן העבודה – כלומר, עלינו להיות מסוגלים להסיר מעלינו את הקולרים והאזיקים האלקטרוניים שלנו. הן צרפת והן ספרד הפכו את "הזכות להתנתק" מתקשורת שלאחר שעות העבודה לזכות המעוגנת בחוק. דיימלר, יצרנית הרכב הגרמנית, ככל הנראה הרחיקה לכת יותר מכול חברה אחרת בקביעה של הגנה מלאה לעובדיה מפני פשיטת-רגל מנטלית: כשעובדי דיימלר נוטלים הפוגה, הם יכולים לבחור שהודעות המייל שלהם יימחקו עם הגעתן, בעוד ששולחי ההודעות מקבלים הודעה מנומסת שההודעה שלהם הושמדה ושאם הם זקוקים למשהו בדחיפות, אליהם לפנות לאדם אחר. "הרעיון", אמרה דיימלר, "הוא לתת לאנשים הפוגה ולאפשר להם לנוח. לאחר מכן הם יכולים לחזור לעבודה מחודשים ורעננים".

מסך, טלפון סלולרי, טשטוש

מותר לנו להתנתק, ואנחנו אפילו חייבים, לטובתנו. תצלום: ג'ושוע אקשטיין

רסיסים קיימים של חקיקה בארה״ב יכלו להגביר מאמצים מהסוג הזה מצדן של חברות פרטיות. למשל, סעיף בחוק ה-Family First Coronavirus Response Act שחוקק כדי להגיב למציאות של מגפת ה-Covid-19, ואשר מפצה מעבידים עבור עד 12 שבועות של חופשה בתשלום, אם בית הספר של הילדים של העובדים נסגרים, יכול להיות נקודת התחלה כדי ליצור זמינות רחבה יותר של חופשה בתשלום במקרים של משבר משפחתי או צורך בהפוגה להתאוששות.

מוטב לנו לא להיות פקעות של עצבנות ללא סוף, שחוקים מכדי להעניק נחמה או תמיכה לאחרים, בעודנו ממתינים למנגנון הפסיכיאטרי-תעשייתי שיטפל במשבר בריאות הנפש הגדל והולך

כפי שסקוט פיצג'רלד כתב על המקרה שלו עצמו במסה משנת 1936, "The Crack-Up", התמוטטויות עצבים אינן "עניין להקל בו ראש". הוא מצא את עצמו במצב "כמו של אדם שמושך משיכת יתר בבנק שלו" – "התחלתי להבין שבמשך שנתיים, חיי משכו ממשאבים שלא היו לי, ושמשכנתי את עצמי פיזית ונפשית עד מעל לראש". בנקודה הזאת, פיצג'רלד כבר היה בהידרדרות סופנית של האלכוהוליזם שלו, ובדרכו למוות מוקדם.

השנה שחלפה הבהירה עד כמה אדיר הנזק הרגשי והחברתי שמצטבר כשאוכלוסיות שלמות נדחפות אל מעבר לגבולות של מה שאפשר לעמוד בו. יש עלייה בצריכת אלכוהול; יש עלייה במקרים של נטילת מנת יתר של סמים; הדיווחים על חרדה ודיכאון התרבו. אפילו לאחר שהמגפה הזאת תדעך, ההשפעות הנפשיות שלה יימשכו. מגפת השפעת העולמית במאה שעברה נמשכה עד 1920, אך עלייה חדה במקרי התאבדות נרשמה בשנה שלאחר מכן, ב-1921. לכן, הן ברמה האישית והן ברמה הקולקטיבית, מוטב לנו לא להיות פקעות של עצבנות ללא סוף, שחוקים מכדי להעניק נחמה או תמיכה לאחרים, בעודנו ממתינים למנגנון הפסיכיאטרי-תעשייתי שיטפל במשבר בריאות הנפש הגדל והולך בארה״ב, בעודנו עושים מעט מדי כדי להתמודד איתו.

מוטב שתהיה ברשותנו התמוטטות עצבים יותר נגישה ומקובלת תרבותית כעת, ולא משהו חמור מכך בהמשך.

ג'רי אסים (Useem) כותב ב-Atlantic וכתב על עסקים וכלכלה עבור ה"ניו יורק טיימס", "Fortune" וכתבי עת אחרים.Copyright 2020 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.

The original article was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי.

תמונה ראשית: להשיג רוגע ומרפא במים. תצלום: Giordano Cipriani, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'רי אסים, Atlantic.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על תוחזר התמוטטת העצבים

02
יצחק

רעיון נהדר. הבעיה כרגע היא הסטיגמות שמתלוות לדיכאון ולהתמוטטות נפשית. בחברה שלנו עובד שמרגיש שאינו יכול לתפקד יותר וזקוק לפסק זמן נחשב לעובד בלתי מהימן, אדם שלא כדאי להמשיך להעסיק אותו.

03
יוסי להמן

בישראל היה נהוג לפני כמה עשרות שנים לצאת לבית הבראה. בתי הבראה היו במקומות כמו מעלות, זכרון יעקב, הר כנען ועוד. יש ערך ויקיפדיה על בתי הבראה. שם כתוב: "בית הַבְרָאָה הוא מוסד שנועד לשהייה הן לצורך מנוחה ונופש לאנשים בריאים והן להתחזקות והחלמה לאחר מחלה, תאונה או ניתוח, וכן ליולדות הבאות להינפש ולהתחזק לאחר הלידה. בשנים עברו, יציאה לבית הבראה הייתה במקרים רבים ההזדמנות היחידה של שכירים דלי-אמצעים להחליף אוויר וליהנות מתזונה טובה במחירים נמוכים. בתי הבראה נבנו באזורים כפריים, סמוך לים, לאגם או בהרים, כדי לאפשר לאנשי העיר להפיק תועלת מאוויר צח ומנופים פתוחים." סביר שיש קשר בין תפיסת "בריאות העצבים" לבין הנוהג שרווח בישראל לנפוש בבתי ההבראה.

04
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

לא צריך לכנות במילים הקשות "התמוטטות עצבים" את הצורך להתרחק מאנשים משעממים ו/או בעלי אנרגיות שליליות ו/או כפייתיים להשליט את רצונם על האחר. פשוט האדם הסביר צריך להיות מספיק ישר עם עצמו ומודע להלכי הרוח שלו כדי להבין שמישהו או משהו הגיע לו עד לקנה הנשימה והוא צריך הפסקה כדי למלא מצברים. אני אישית מפעילה את הקריטריון הזה מדי פעם ובעקר כשאני מגלה שהסבל שלי לא תורם מאומה לזולתי ואין בו משום תרומה לאנושות או בכלל. מומלץ לכם לנסות.