תורכים של תקווה

התהליכים הפוליטיים והחברתיים בשלהי האימפריה העות'מנית יכלו ליצור מזרח תיכון של שיתוף פעולה וקבלה הדדית. האם אירופה וארצות הברית קלקלו את הכול?
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

המזרח הערבי היה בין האזורים האחרונים שנכבשו על ידי מדינות המערב הקולוניאליסטיות. הוא היה גם הראשון שסופח כך בשמה של ההגדרה העצמית. צילום איקוני מספטמבר 1920 הגנרל הצרפתי הקולוניאליסטי אנרי גורו נראה לבוש במדים לבנים מהודרים כשמשני צדיו שני אנשי דת ״ילידיים״ מבטא היטב את רוח התקופה. מצד אחד של גורו ישוב פטריארך הכנסייה המארונית, שהיא כנסיה קתולית מזרחית. מצד שני יושב המופתי המוסלמי הסוני של ביירות. הם התייצבו מול המצלמה לרגל הכרזתו של גורו על הקמת מדינת ״לבנון הגדולה״, או Grand Liban, שנוצרה מתוך שטחיה של האימפריה העות׳מנית המובסת. צרפת, שקיבלה את ברכתה של בריטניה, כבשה את סוריה חודשיים קודם לכן והפילה את המלכה הערבית החוקתית של סוריה שהתקיימה תקופה קצרה בלבד. האמתלה לקולוניאליזם המאוחר הזה ממשיכה לשמש גם היום. האינטרס הצרפתי היה, לכאורה, לא להתעצם, אלא להנהיג את המקומיים, ובעיקר את מגוון המיעוטים החשובים בלבנון, לחיים של חירות ועצמאות.

הגנרל הצרפתי הכובש ששירת בניג׳ר, צ׳אד ומרוקו תואר כמשכין שלום חיוני, בורר מיטיב בין מי שהאירופים ראו כקהילות העוינות של המזרח

צרפת הפרידה את לבנון, מדינה בעלת רוב נוצרי, מאזור סוריה, שבעצמה גובשה מיחידות נפרדות של עלווים, דרוזים וסונים תחת חסות של שלטון צרפתי. הקולוניאליזם המאוחר הזה נועד, לכאורה, לשחרר את אנשי העולם הערבי מעריצות ה״תורכים״ המוסלמים העות׳מנים ומן העימותים האלימים שנבעו משנאה עתיקת יומין בין הכתות. כך שהגנרל גורו אינו מצולם בתמונה כמי שניצח את השבטים הילידיים הברבריים, לא כמין הרנן קורטס מודרני, שהפיל את מונטסומה האצטקי ואף לא כגלגול צרפתי של אנדרו ג׳קסון שהשמיד את שבט הסמינול של פלורידה. הגנרל הצרפתי הכובש ששירת בניג׳ר, צ׳אד ומרוקו תואר כמשכין שלום חיוני, בורר מיטיב בין מי שהאירופים ראו כקהילות העוינות של המזרח.

אנרי גורו, קולוניאליזם, לבנון

כובש נאור ומשכין שלום בלבנון ובכל האזור: אנרי גורו (1923), תצלום: ספריית הקונגרס, ויקיפדיה

הכוחות המנצחים טיפחו חזית מקומית שנועדה להסתיר את היד הפועלת הקולוניאליסטית

הקולוניאליזם במזרח הערבי הגיע אחרי זה של אמריקה הצפונית והדרומית, דרום ודרום מזרח אסיה, ואפריקה. רצף הכיבושים הקולוניאליסטיים הגדול האחרון התנער לכאורה מן השלטון האכזר והחמדני כמו זה שהשית המלך לאופולד מבלגיה על קונגו בשלהי המאה ה-19. לעומתו, אחרי מלחמת העולם הראשונה, האירופים שלטו באמצעות מונחים מכובסים: מערכת של ״מנדטים״ ששלטו בה כוחות ״מתקדמים״ הוקמה על ידי חבר הלאומים, שבריטניה וצרפת שלטו בו, כדי לסייע למדינות מעוטות יכולת. בברכת חבר הלאומים, לבנון וסוריה החדשות היו עצמאיות ״באורח זמני״, אך עם זאת נתונות בלית ברירה לחסות והדרכה אירופיות. בהשראת הניסיון הבריטי בשליטה ״לא ישירה״ באפריקה, הכוחות המנצחים טיפחו חזית מקומית שנועדה להסתיר את היד הפועלת הקולוניאליסטית. וחשוב אולי מכל, הקולוניאליזם המאוחר הזה הצהיר על זיקה עמוקה לאידיאלים החדשים של נשיא ארצות הברית וודרו וילסון, שהיה כנראה אביה של תפישת ״ההגדרה העצמית״ של עמים ברחבי תבל.

הגדרה עצמית, וודרו וילסון

בוושיגנטון ייסד מדינות אינספור: הנשיא וודרו וילסון, אבי ההגדרה העצמית הלאומית. דיוקן רשמי (1913), הבית הלבן. תצלום: ויקיפדיה

במהלך ההיסטוריה המודרנית, עול הקולוניאליזם המערבי - בשם החופש והחירות הדתית – עיוות את טבעו של המזרח התיכון. הוא שינה את הגיאוגרפיה הפוליטית של האזור ויצר שורה של מדינות מזרח תיכוניות קטנות ועצמאיות חדשות וכן סכסוך – שטרם נפתר – בין פלשתינאים ״ערבים״ ו״יהודים״, בדיוק בעת שהזהות הערבית החדשה שכללה את המוסלמים, הנוצרים והערבים היהודים נראתה מבטיחה יותר מכל. הקולוניאליזם המאוחר – והאחרון – הזה של המערב, הסתיר את העובדה שהמעבר לשלטון האימפריה העות׳מנית לשלטון ערבי פוסט-עות׳מני לא היה טבעי, וגם לא היה בלתי נמנע. הקולוניאליזם האירופי קטע בבת אחת ושינה את הדרך הערבית החשובה שהובילה להיעדר פילוג תרבותי ופוליטי, דרך שהחלה להתעצב במאה האחרונה של השלטון העות׳מני. למרות הקולוניאליזם האירופי, האידיאל האקומני, חלום יצירתם של חברות עצמאיות הגדולות מסך כל חלקי הקהילות והכתות המרכיבות אותן, שרד בעולם הערבי עד למאה העשרים.

״האיש החולה מאירופה״ - כפי שכינו האירופים בהתנשאות את הסולטנוּת – לא היה כלל על ערש דווי בראשית המאה העשרים. בניגוד לסיפורים שחוקים על שחיתות והתדרדרות תורכית, או האדרה רומנטית של השלטון העות׳מני, המאה העות׳מנית האחרונה אופיינה בעידן חדש של דו-קיום בעודה מפנה מקום ללאומנות אתנו-דתית, מלחמה ודיכוי בצלה של ההשתלטות המערבית. החלק האלים בסיפור מוכר היטב - אולם החלק המאופיין על ידי הידברות והסכמה כמעט אינו ידוע.

במאה ה-19 הסולטנים העות׳מנים הכניסו אי אילו חידושים שנועדו להציג את האימפריה כסולטנות מוסלמית תרבותית יותר הנוהגת באורח שוויוני בכל נתיניה ללא קשר לאמונתם. נתינים מוסלמים, נוצרים ויהודים החלו חובשים את התרבוש האדום כאות לעות׳מניות המודרנית המשותפת להם

כמו כל הישויות הלא-מערביות האחרות במאה ה-19, גם האימפריה העות׳מנית נכנעה לתוקפנות האירופית הבלתי פוסקת. האימפריה התקשתה לשמור על שלטונה ולהתאים את עצמה לרעיונות בדבר אזרחות שוויונית שעלו במאה ה-19 . היא טולטלה על ידי עלייתן של תנועות לאומנויות בלקניות שנהנו מתמיכת מדינות שונות באירופה. העות׳מנים ניהלו מלחמה כמעט בכל עשור במאה ה-19.

בעוד העות׳מנים תוהים כיצד לשמר את שלמותה הטריטוריאלית של מה שהייתה פעם אימפריית-ענק, הם גם השקיעו בחידושים ושיפורים כמעט בכל תחום, מן הצבא והפוליטיקה ועד האדריכלות והחברה. מאז ומתמיד האימפריה הפלתה בין מוסלמים למי שאינם מוסלמים בשם ההגנה על הדת ועל כבוד האסלאם. היא גם הפלתה כל זרם מוסלמי שחרג מן האורתודוקסיה. במשך מאות שנים, נבנתה מערכת אימפריאלית שקדשה את העליונות המוסלמית העות׳מנית על פני כל הזרמים האחרים. במאה ה-19 הסולטנים העות׳מנים הכניסו אי אילו חידושים שנועדו להציג את האימפריה כסולטנות מוסלמית תרבותית יותר הנוהגת באורח שוויוני בכל נתיניה ללא קשר לאמונתם. נתינים מוסלמים, נוצרים ויהודים החלו חובשים את התרבוש האדום כאות לעות׳מניות המודרנית המשותפת להם. במהלך התנזימאת, תקופת הרפורמות באימפריה (1839-1876), האימפריה העות׳מנית אימצה רשמית מדיניות של אי-אפליה בין מוסלמים למי שאינם מוסלמים. רעיון השוויון בין מוסלמים ושאינם מוסלמים האימפריה בא לידי ביטוי בחוק ובסנקציות חברתיות עם כינונה של החוקה העות׳מנית בשנת 1876, שהכריזה על שוויון לכל האזרחים העות׳מנים.

תרבושים, עות'מנים

תרבוש אחד לכל: עות'מנים. תצלום: tikitoy998

אף שהעות׳מנים השקיעו מאמצים רבים בחילוּן את האימפריה שלהם, בריטניה, צרפת, אוסטריה ורוסיה תבעו מהם ויתורים נוספים. כל אחת מן המעצמות האירופיות תבעה להגן על אחת או יותר מן הקהילות הנוצריות המקומיות, כל אחת מהן חשקה בחלק מן השטחים העות׳מניים, וכל אחת מהן זממה לגזול לעצמה חלק מהשפעת יריבותיה על האוריינט. ההתנגחויות הדיפלומטיות הללו זכו בזמנן לכינוי ״שאלת המזרח״. ביטול הפריבילגיות האידיאולוגיות והחוקיות של מוסלמים לעומת הלא-מוסלמים באימפריה עוררה מחלוקות, בעיקר משום שמעצמות אירופה התערבו ללא הרף בנעשה באימפריה, ועודדו הפרדה. העות׳מנים, למשל, ביטלו את הג׳יזיה, מס הגולגולת הימי-ביניימי שהוטל על מי שאינו מוסלמי, אבל ב-1856 הבטיחו לאירופים לכבד את ״הפריבילגיות והחסינות״ של הכנסיות הנוצריות. הם אמנם פטרו את מי שאינם מוסלמים משירות צבאי בתמורה לתשלום מס, אבל גייסו נתינים מוסלמים להילחם במלחמות הבלתי פוסקות. הם פתחו את השווקים העות׳מנים לזרם של סחורות מאירופה, והניחו למיסיונים מאירופה להמיר את דתם של נתיני האימפריה הלא-מוסלמים.

לא הוקמה כל ועדה כדי לחקור את הדיכוי והרדיפה של אנשים מאפריקה על ידי ארה״ב, וגם לא את השמדת הילידים האמריקנים שם, או את עשרות שנות שלטון הטרור הצרפתי הקולוניאליסטי באלג׳יריה

ביולי 1860, מהומות אנטי-נוצריות פרצו בדמשק. למרות הצווים האוסרים על אפליה, המון מוסלמי השתולל בעיר, בזז כנסיות ותקף בפראות את תושביה הנוצריים. העיתונות בלונדון ופריז, וארגונים מיסיונריים, גינו את מה שהיה בעיניהם ״פנאטיות של מאמיני מוחמד״. הקיסר הצרפתי נפוליאון השלישי שלח את הצבא הצרפתי אל האוריינט, לכאורה כדי לסייע לסולטן להשליט סדר בפרובינציות הערביות. המעצמות האירופיות הקימו ועדת חקירה לבירור אירועי הטבח ב-1860. אולם המניעים ההומניטריים שלהם היו כרוכים במניעים פוליטיים. ועדה דומה הרי לא הוקמה כדי לחקור את הדיכוי והרדיפה של אנשים מאפריקה על ידי ארה״ב, וגם לא את השמדת הילידים האמריקנים שם, או את עשרות שנות שלטון הטרור הצרפתי הקולוניאליסטי באלג׳יריה, או את הכוח הרב שבו בריטניה דיכאה את ההתקוממות האנטי-קולוניאלית בהודו ב-1857.

מרד, הודו, הוצאה להורג

הוצאה להורג של שני חיילים הודים שמרדו בבריטים, לוקנאו, 1857. הדפס כסף: פליצ'ה באטו, תצלום: ויקיפדיה

אף שמשקיפים מן המערב ראו באירועי הטבח של 1860 אירועים חריגים ובעיה לא-מערבית ואפילו מוסלמית, הם שיקפו קושי כלל עולמי להתמודד עם שוויון, שונות וריבונות, שבא לידי ביטוי בהקשרים שונים ברחבי תבל. ולכן בעוד העות׳מנים מתמודדים עם משבר של ממש בניסיונם ליישם רפורמות בלי לוותר על אחיזתם באוכלוסייה הטרוגנית, מולטי-אתנית, מרובת שפות ומגוונת דתות, בקצה השני של העולם, ארה״ב נלחמה את המלחמה הקטלנית ביותר בעולם המערבי של המאה ה-19, שנסבה על העבדות, הגזענות והאזרחות. המהומות בדמשק התרחשו ממש אחרי שהמשלוח האחרון הבלתי חוקי של אפריקאים משועבדים ומוכים נפרק מן המפרשית ״קלותילדה״ לחופי אלבמה.

בניגוד לאירועים האלימים שזעזעו כל כך את אירופה, תשומת לב מועטה בהרבה הופנתה לכך שרבים מן הנתינים העות׳מניים הלכו וקיבלו על עצמם, וחלקם אימצו בכוונה מלאה, את החילוניות והמודרניזם

מהומות 1860 נגד הנוצרים בדמשק היו נוראות, אבל הן שיקפו רק פן אחד של האימפריה העות׳מנית של אותה עת. בניגוד לאירועים האלימים שזעזעו כל כך את אירופה, תשומת לב מועטה בהרבה הופנתה לכך שרבים מן הנתינים העות׳מניים הלכו וקיבלו על עצמם, וחלקם אימצו בכוונה מלאה, את החילוניות והמודרניזם. האימפריה הייתה מעבדה חיונית וחסרת תקדים של דו-קיום מודרני בין מוסלמים ושאינם מוסלמים. לא היה מקום אחר בעולם שבו ניכר הדו קיום יותר מאשר בערים שבמשריק הערבי. מקהיר ועד ביירות ובגדד, ערבים בני כל הדתות חלקו שפה משותפת ולא הפגינו רצון להיפרד פוליטית מן האימפריה העות׳מנית.

אחרי מאורעות 1860, בותרוס אל-בוסתאני, שהמיר את דתו לנצרות פרוטסטנטית פתח בביירות בית ספר ״לאומי״. באותה תקופה, המיסיונרים האמריקניים בלבנט עדיין דחו את רעיון החינוך החילוני לגמרי, אבל בית הספר של אל-בוסתאני הציג עמדה שהתנגדה להפרדה בין כתות וכיבדה את ההבדלים הדתיים. באותה תקופה שבה אפריקנים ואסיאתים סבלו דיכוי גזעי חמור באימפריות האירופיות, כשיהודים סבלו מפוגרומים ברוסיה וכשאמריקנים לבנים אימצו את ההפרדה הגזעית בדרום ארה״ב, שללו את אזרחותם של יוצאי אסיה וגירשו את ילידי אמריקה ששרדו לשמורות עלובות, האימפריה העות׳מנית עודדה – או לא הכשילה – פתיחה של בתי ספר, עיירות, עיתונים, ותיאטראות חדשים ״לאומיים״ הפתוחים לכל. צבא חדש נבנה בשם האחדות והריבונות הלאומית. כל הרפורמות הללו הואצו בגלל שרשרת של תבוסות של צבאיות של העות׳מנים מול רוסיה והבלקן, והתנגדותו של הסולטן העות׳מני עבדול חמיד השני לשינוי חוקתי. בשנת 1908, מהפכת התורכים הצעירים הדיחה את הסולטן והבטיחה תקופה חדשה של חירות ואחווה, המעוגנות בחוקה, בין מרכיביה התורכיים, הארמניים, האלבניים, היהודים והערבים של האימפריה העות׳מנית – ולא רק היעדר אפליה.

דוד בן גוריון, יצחק בן צבי, עות'מנים

דוד בן גוריון ויצחק בן צבי, סטודנטים למשפטים באיסטנבול, 1912. תצלום: לשכת העיתונות הממשלתית, ויקיפדיה

רבות מן הרפורמות החילוניות הלאומיות יושמו בפחות התלהבות מזו שליוותה את הכרזתן. הן יושמו במידה ובקצב לא שווים ברחבי האימפריה. עם זאת, בעקבות מאורעות 1860, רבים מן הערבים המוסלמים, הנוצרים והיהודים במשריק האמינו שהם לוקחים חלק ב״רנסאנס״ או ״נהדה״ – התעוררות כוללת שיכולה לבוא לידי ביטוי במונחים של עות׳מניות ערבית, דתית, חילונית, פוליטית ותרבותית שונה. הם הבינו כולם שהם צועדים לעברו של עתיד שעשוי להיות טוב יותר ובוודאי יותר מדעי ו״תרבותי״. ה״נהדה״ הזו הובלה על ידי גברים עירוניים משכילים, ממצרים ועד עיראק, גברים שהאמינו שהם מדברים בשמן של ה״אומות״ שלהם. זה היה תהליך רנסאנסי, ולא פרויקט חברתי או פוליטי שהייתה לו מטרה אחידה. מובילו ה״נהדה״ לא תמיד הסכימו ביניהם על קווי המתאר המדויקים של האומה העות׳מנית, ממש כפי שאמריקנים אז – או היום – אינם מסכימים על דמותו האידיאלית או המייצגת של האמריקני.

המודרניות העות׳מנית בצל הקולוניאליזם המערבי יכלה להיות בו זמנית שוויונית מאוד ואלימה ללא פשרות. היא הבטיחה עתיד של ריבונות מולטי-אתנית ורב דתית ביחד עם עולם קסנופובי ללא מיעוטים

האיזון בין האחדות שקידמו הרפורמות העות׳מניות והציווי החמור לשמור על ריבונות אפקטיבית היה עדין. ״שאלת המזרח״ טענה במטען פוליטי את עתידן של הקהילות שאינן מוסלמיות – שבסופו של דבר כונו ״מיעוטים״ – משום שהן הוצבו בו זמנית בראש מעיניה של אירופה, ושימשו תירוץ לתוקפנות פוליטית וצבאית נגד העות׳מנים. הופעת הלאומנית האתנו-דתית בבלקן החריפה את הבעיה, כשנוצרים יוונים, סרבים, מקדונים ובולגרים לאומנים פנו לרוסים, לאוסטרים ולבריטים בבקשה לתמיכה, כדי להסיר מעליהם את שליטת העות׳מנים. המנהיגים העות׳מנים, בתורם, ראו באוכלוסייה המוסלמית הדוברת תורכית את הגרעין המהותי של האימפריה שלהם. ברבע האחרון של המאה ה-19, מהפכנים ארמניים ניסו לחקות את הנוצרים הלאומנים מן הבלקן. הם ביקשו תמיכה אירופית בבקשתם לאוטונומיה. המדינה העות׳מנית הגיבה באלימות.

המודרניות העות׳מנית בצל הקולוניאליזם המערבי יכלה להיות בו זמנית שוויונית מאוד ואלימה ללא פשרות. היא הבטיחה עתיד של ריבונות מולטי-אתנית ורב דתית ביחד עם עולם קסנופובי ללא מיעוטים. בבלקן ובאנטוליה, הצורך לשלוט גבר ביד רמה על המחויבות לשוויון, בעוד שבמשריק הערבי השוויוניות העות׳מנית שגשגה בקלות רבה יותר. בבלקן, הנוצרים התנגדו תכופות באורח נחרץ למוסלמים (ולנוצרים אחרים) על רקע של התנגשויות אתנו-דתיות ולאומניות, בעוד שבמשריק ערבים נוצרים, מוסלמים ויהודים שיתפו פעולה בקלות רבה יותר.

יהודים, ערבים, עיראקים, בני המשריק, דוברי ערבית, צאצאי האימפריה העות'מנית

בשם ההישרדות הלאומית, העות׳מנים הללו ביצעו טבח-עם בארמנים. הם גם תלו את מי שנחשבו בוגדים ערבים בביירות ובדמשק

אחד ההבדלים העיקריים היה היעדר לאומנות בדלנית במשריק. אף שבריטניה כבשה את מצרים בשנת 1882, בשאר אזור המשריק נותר השלטון העות׳מני על כנו. השפה הערבית המשותפת סייעה לערבים נוצרים ויהודים למלא תפקיד חשוב בעיתונות ובתיאטרון הערביים, באגודות מקצועיות, בארגוני נשים ובשלטון המקומי. היומון המצרי המוביל אל-אהרם, למשל, הוקם על ידי מהגרים סוריים נוצרים. והעובדה שהעיתונאית היהודייה אסתר מויאל פעלה לקידום רעיון הזהות ״הערבית המזרחית״ המשותפת לא נראתה משונה. הניכור ההדרגתי והשמדת הקהילה הנוצרית הארמנית באנטוליה התרחשו באותם ימים שבהם ערבים נוצרים ויהודים חיו בדו קיום עם אחיהם המוסלמים בערים כמו ביירות, חיפה, חאלב, בגדד וגם בקהיר ואלכסנדריה תחת השלטון הבריטי.

העידן העות׳מני הסתיים בו זמנית עם אסון מלחמת העולם הראשונה. השליטים התורכים העות׳מנים בימי המלחמה הפנו את גבם, בחוסר שיקול דעת, לרוח המאחדת של העות׳מניות ואימצו הגישה האטטיסטית האפלה [כלומר שהמדינה צריכה לשלוט בהיבטים רבים מאוד של חיי הפרט והקהילה]. בשם ההישרדות הלאומית, העות׳מנים הללו ביצעו טבח-עם בארמנים. הם גם תלו את מי שנחשבו בוגדים ערבים בביירות ובדמשק. בזמן שהר הלבנון הוכה ברעב, כוחות עות׳מניים נסוגו מפני הפלישה הצבאית הבריטית לפלשתינה. ירושלים נכבשה בדצמבר 1917. כמעט שנה לאחר מכן, האימפריה נכנעה בבושת פנים.

טבח, רצח עם, ארמנים, חלב

אישה ארמנית כורעת ברך ליד גופת ילד, ליד חלב (1915-1919), תצלום: ועדת הסיוע האמריקנית, ממשלת ארה"ב, ויקיפדיה

תורכיה חתמה על הסכם עם יוון לפינוי כפוי – או בשמו המעודן ״חילופין״ – של יותר ממיליון יוונים משטחי תורכיה החדשה. בתמורה, יוון פינתה מאות אלפי מוסלמים דוברי יוונית. הרפובליקה התורכית החדשה החלה אז לדכא את מתנגדי המשטר הכורדים

כשמדינאי הכוחות המנצחים של בריטניה, צרפת וארה״ב התכנסו בפריז בשנת 1919, כדי להחליט על עתידה של האימפריה העות׳מנית המובסת, הם כפו את מהלכיהם על אימפריה ששונתה באורח מהותי במאה שקדמה לכך. מנצחי מלחמת העולם הראשונה התעלמו מן המורשת המאחדת של שלהי השנים האחרונות באימפריה העות׳מנית. הם בחרו, במקום זאת, להאיר את המגרעות הברורות של האימפריה והיו נחושים לחלק אותה. בשנת 1919, הנשיא וילסון העניק את ברכתו לחלוקת האימפריה העות׳מנית. הפלישה היוונית לאיזמיר הביאה למלחמה עקובה מדם ובסופו של דבר לניצחון של תורכיה חדשה, תחת הנהגתו של מוסטפא כמאל, שלימים נודע בשם אטאטורק. תורכיה החדשה פצחה בחילוּן דרמטי, אבל גם דרקוני, משום שהוא דחה את המורשת העות׳מנית המאחדת. בשנת 1923, תורכיה חתמה על הסכם עם יוון לפינוי כפוי – או בשמו המעודן ״חילופין״ – של יותר ממיליון יוונים משטחי תורכיה החדשה. בתמורה, יוון פינתה מאות אלפי מוסלמים דוברי יוונית. הרפובליקה התורכית החדשה החלה אז לדכא את מתנגדי המשטר הכורדים.

מוסטפא כמאל, אתאתורכ

כפה חילון לאומני ובידול אתני חריף: מוסטפא כמאל, אבי תורכיה המודרנית. תצלום: ג'מייקה ג'ונס

בעלות הברית קבעו, באותו זמן, את עתידו של המשריק הערבי. כבר בשנת 1915, בריטניה הבטיחה לתמוך בשאיפות השושלת ההאשמית הערבית לשלוט בממלכה ערבית עצמאית שתחלוש על מרבית המזרח הערבי, בתמורה למרד בשלטון העות׳מני. שנה לאחר מכן, ב-1916, בריטניה וצרפת סיכמו בחשאי לחלק ביניהן את הפרובינציות הערביות של האימפריה העות׳מנית בהסכם סייקס-פיקו. ובשנת 1917, בעקבות שתדלנות ציונית, ממשלת בריטניה הבטיחה לתמוך בהקמת ״בית לאומי״ יהודי בפלשתינה, שמבחינה דמוגרפית, חברתית ולשונית הייתה אז בעלת רוב ערבי מוחלט.

הרעיון לשגר משלחת חסרת פניות זעזע את הצרפתים והביך את הבריטים, משום שאלה וגם אלה לא התכוונו להעניק לערבים עצמאות

כאילו לא די בכך, בוועידת השלום שהתקיימה בפריז בשנת 1919, בריטניה וצרפת חסמו את הערבים ואת הלאומנים המצריים להציג את טיעוניהם בבקשתם לעצמאות. לעומת זאת, הם התירו לאמיר פייסל ההאשמי, בנו של שאריף חוסיין, לתבוע מבעלות הברית למלא את מה שהבטיחו לאביו בזמן המלחמה. הם גם אפשרו לציונים אירופים להציג את חזון יישוב פלשתינה והפיכתה למדינה יהודית, בהנהגת מתיישבים ממזרח וממרכז אירופה. הם גם האזינו להאוורד בליס, בנו של מיסיונר אמריקני ונשיא הקולג׳ הפרוטסטנטי הסורי (כיום: האוניברסיטה האמריקנית של ביירות) בליס הורשה לדבר בשם תושביה של סוריה. הוא אמנם התייחס לסורים באדנותיות, אבל ידע לזהות נכונה את הלך הרוחות בפרובינציות לשעבר של האימפריה העות׳מנית והמליץ לשלוח משלחת חקר למזר התיכון, כדי שזו תתעד את השאיפות הפוליטיות של התושבים על פי הגדרתם העצמית. הרעיון לשגר משלחת חסרת פניות זעזע את הצרפתים והביך את הבריטים, משום שאלה וגם אלה לא התכוונו להעניק לערבים עצמאות. אולם וילסון עצמו ידע לתווך בין הקולוניאליזם הישן והחדש. הוא גילה אהדה עמוקה למפעל המסיונרי האמריקני. הוא גם הסכים לרעיון המשלחת.

יפו העתיקה

באימפריה העות'מנית, בסוריה, בפלשתין, בישראל. תצלום: sama093

וועדת נציגי בעלות הברית שתבעו האמריקנים להקים ב-1919 בנושא המנדט בתורכיה נודעה בפשטות כוועדת קינג-קריין, על שמם של שני האמריקנים שעמדו בראשה: הנרי קינג, נשיא אוברלין קולג׳ באוהיו, והנדבן צ׳רלס קריין. להבדיל מן המשלחת הבינלאומית של 1860 שהייתה מקושרת ללבה של האימפריה העות׳מנית, ועדה זו סקרה אנשים בשטח – ואספה אינספור מברקים, עצומות ומכתבים מתושבי הפרובינציות העות׳מניות לשעבר, וערכה עמם מאות פגישות. קינג וקריין לא היו מתנגדי קולוניאליזם מהפכניים, אבל הם גם האמינו בכנות שחשוב לתעד בדייקנות את שאיפותיהם של העמים באזור. הם כנראה הסכימו עם גישתו של וילסון, לפיה בכל הנוגע להגדרה עצמית יש להניח לאנשים בשטח לדבר.

קינג וקריין הגיע למספר מסקנות נועזות בנוגע למזרח הערבי. הם הבחינו שמרבית תושבי האזור מדברים באותה שפה, וחולקים עושר תרבותי משותף. הם הודו שמרבית האוכלוסייה המקומית משתוקקת לקבל עצמאות

אחרי מסע מפרך ברחבי פלשתינה, לבנון וסוריה ביולי 1919, קינג וקריין הגיע למספר מסקנות נועזות בנוגע למזרח הערבי. הם הבחינו שמרבית תושבי האזור מדברים באותה שפה, וחולקים עושר תרבותי משותף. הם הודו שמרבית האוכלוסייה המקומית משתוקקת לקבל עצמאות. הם המליצו מאוד ליצור מדינה סורית אחת, שתכלול את פלשתינה ולבנון, תחת מנדט אמריקני (ואם לא, אז בריטי), שיבטיח הגנה למיעוטים. וחשוב מכל, הם אמרו שכדי ליישם ברצינות את עקרון ההגדרה העצמית הווילסוני, ולשמוע את קולו של הרוב הערבי, יש לצמצם את פרויקט יישוב פלשתינה על ידי הציונים. ״יש לקבל החלטות שלשם יישומן צריך יהיה להפעיל כוח צבאי״, הם כתבו, ״אבל אין לקבל אותן לשווא בשם אי צדק חמור. לטענה הראשונית, שנשמעת תכופות מפי נציגים ציונים, לפיה יש להם ״זכות״ על פלשתינה, בהתבסס על כיבוש שאירע לפני אלפיים שנה, לא ניתן הרי להתייחס ברצינות״.

חומת הפרדה, הארי פוטר, בנקסי

ועוד אין פתרון קסם. תצלום: G Travels

"בפלשתינה״, כתב בלפור באוגוסט 1919, ״איננו מציעים אפילו להתייעץ עם התושבים הנוכחיים, אף כי האמריקנים ניסו לברר את זהותם"

אנשי הוועדה הגישו את הדו״ח הסופי שלהם לנשיא וילסון באוגוסט 1919, אבל ההמלצות שלהם זכו להתעלמות. אולם התברר כי הם התנבאו נכונה בנוגע לפלשתינה. ארה״ב דחתה כל פרשנות אנטי-קולוניאלית משחררת של ההגדרה העצמית, משום שווילסון עצמו מעולם לא האמין כי כל בני האדם שווים או זכאים מטבעם לשלטון עצמי. בריטניה וצרפת חילקו ביניהן את האזור, כאילו ועדת קינג-קריין לא התקיימה מעולם. שר החוץ הבריטי, ארתור בלפור, היה לפחות גלוי בנושא. תושבי סוריה, הוא אמר, ״עשויים אמנם לבחור בחירה חופשית, אבל זוהי בחירה הובסוניאנית״. צרפת התכוננה לשלוט בסוריה ובלבנון ובריטניה עמדה לפתוח את פלשתינה בפני הקולוניאליזם הציוני. ״משום שבפלשתינה״, כתב בלפור באוגוסט 1919, ״איננו מציעים אפילו להתייעץ עם התושבים הנוכחיים, אף כי האמריקנים [ועדת קינג-קריין] ניסו לברר את זהותם״.

אף שהמעשה הקולוניאליסטי האחרון בעולם התאמץ מאוד להציג את עצמו כמאפשר הגדרה עצמית, יוזמיו במערב ידעו את האמת. אולם הטרגדיה האמיתית לא נבעה מן התרמית אלא מן החלוקה שהתרמית הזו עודדה וכפתה. אירופה הקולוניאליסטית טענה כי היא מגשרת על פני הבדלי דת עתיקי יומין במזרח התיכון. למעשה, היא עודדה פוליטיקה של בדלנות. התוצאות של אותו קולוניאליזם מהדהדות עד עצם היום הזה.

 

אוסמה מקדיסי (Ussama Makdisi) הוא פרופסור להיסטוריה והראשון לעמוד בראש הקתדרה של קרן החינוך הערבית-אמריקנית באוניברסיטת רייס ביוסטון, טקסס. בימים אלה הוא מלמד כמרצה אורח באוניברסיטה של קליפורניה, בברקלי. ספרו האחרון הוא  Age of Coexistence: The Ecumenical Frame and the Making of the Modern Arab World (משנת 2019).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: אריחים במסגד רוסתם פאשה, איסטנבול. תצלום: H&T Photowalks

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אוסמה מקדיסי, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על תורכים של תקווה

01
דרור

מאמר אנטי ציוני, ע"י מרצה אנטי ציוני. מעבר לכך, ההתרפקות המוגזמת על הפלורליזם של האימפריה העות'מאנית אינה רצינית ונראית כמו מטרה שסומנה סביב החץ.
למה צריך לפרסם את זה כאן? באתר שבד"כ מעניין ומאתגר? לי זה לא ברור.

    02
    ש' מ'

    האתגר מרובע: גם אנטי ציוני, גם אנטי קולוניאליזם ארופאי גם אנטי לאומני וגם אנטי טורקי. דווקא נראה לי שזה גם מעניין וגם מאתגר. ואם היו היהודים באים לכאן בחסות עותומנית בהמוניהם בלי לאומנות משום צד, גם לא הערבי, מה היה רע?

03
יריב

גם הפלורליזם של האימפריה העותמאנית בעצם נכפה במידה זו או אחרת על ידי המעצמות הקולוניאליות. לולא הם סביר להניח שהעותמאנים לא היו מפרקים מרצונם את שיטת המילית.
פרט לכך יש כאן נטייה לקבוע עובדות בלי להוכיח. היית שמח מאוד לקבל ציטטות מהוגי דעות סוריים למשל שאכן היו מוכיחים את דברי המחבר? ומה לגבי העולאמה האם הסכינו עם השוויון ופעלו לקיומו?
חרף זאת אני מסכים שהקולוניאליזם יצר עוולות רבות אבל עברו כמעט שבעים שנה מאז התמוטט הקולוניאליזם. בזמן זה היו יכולים עמי המזרח התיכון לבחור בדרכים אחרות מאשר בדרך שפיכות הדמים הלא נגמרת. עוד כמה שנים יקח עד שיקחו אחריות על הווה ולא יתרפקו על העבר הנפלא שספק אם היה כה נפלא.

04
בני קרוב

"לסיפורים שחוקים על שחיתות והתדרדרות תורכית"... זה שאמירות נאמרות הרבה לא הופכות אותם ללא נכונות. האמירות על השחיתות של האיש החולה של אירופה הם שחוקות כי השחיתות והסיעוב של השלטון העותמני היו אחד הדברים היותר ברורים והיותר מתועדים לאורך ההיסטוריה של המעצמה הרקובה הזאת.

05
ראי

מאמר מעניין המוכיח שוב בפעם ה1000 כי ה"היסטוריה" אינה אלא תיאור העבר (כולל מסמכיו , מפותיו, תבליטיו,שירתו וכו') ע"פ התמונה המצטיירת במוחו של הכותב. תמונה זאת משקפת את סדר העדיפויות השרירותי שנבחר כך או אחרת על ידו.
הדברים נכונים לגבי היסטוריה "ציונית",יוונית (אז והיום) צרפתית או סינית. טוב ללמוד ולחשוב,לחפש "צדק" או "אמת" כנראה שאי אפשר.