תחזרי למטבח, מותק

נשים צעירות בבריטניה החזיקו את כלכלת ארצן במלחמת העולם השנייה. מיד אחריה, החזירו אותן הגברים לסביבתן הקודמת. על חלוקת תפקידים והשתקה מכוונת היטב.
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בהרצאות של הפילוסופיות וחוקרות התרבות קרול גיליגן וג׳וליה קריסטבה בישראל, שתיהן, באופן בלתי תלוי, בחרו להתייחס לנושא הזהות מנקודת מבט של נערות. בשיחתה בכנסת טענה גיליגן שבין גיל שלוש עשרה לחמש עשרה נערות מוותרות על זהותן ועצמיותן לטובת קשרים חברתיים. על אף שהעצמי שלהן אינו נעלם לחלוטין הוא חבוי מספיק עמוק כדי לאפשר לנערות ליצור חברויות ולהיות מקובלות בחברה.

בהרצאתה ״הבניית העצמי בזמן משבר קיומי״ אמרה קריסטבה שבני הנעורים הם מטבעם אידאליסטים: יש להם צורך להאמין במשהו ויש להם צמא לידע. אך כשהמציאות מאכזבת ומתסכלת מגיעה התפכחות כואבת, דיכאון והרס עצמי. אצל נערות, הדיכאון לעיתים מלווה באנורקסיה.

בזמן המלחמה, כשהגברים היו בחזית, נשות בריטניה תפסו את מקום הגברים בכל התחומים והצליחו לשמר את כוחה של הכלכלה הבריטית באופן מעורר השראה

״לימודי נערות״: Girls' Studies הוא תחום מחקר בינתחומי שצמח מלמודי נשים, ורק בשנות ה90 הפך לתחום עצמאי המשלב בתוכו תאוריה ואקטיביזם1. אבל עדיין במרבית האוניברסיטאות  "לימודי נערות״ הוא רק אחת המגמות בתוך המחלקות ללימודי מגדר ונשים.

אכן, מחקר על נערות בשנות החמישים בבריטניה לא יכול היה להיות נפרד מחקר הנשים/האמהות שלהן. סיפורן של הנשים בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה מעורר שאלות רבות. בזמן המלחמה, כשהגברים היו בחזית, נשות בריטניה תפסו את מקום הגברים בכל התחומים והצליחו לשמר את כוחה של הכלכלה הבריטית באופן מעורר השראה. אך בתום המלחמה החיילים חזרו מהחזית וציפו לקבל את משרותיהם בחזרה. אי לכך, הנשים נשלחו הביתה ו-75 אחוז מהנשים הנשואות בבריטניה הפכו לעקרות בית. בתקופת המלחמה אמהות עובדות שלחו את ילדיהם למעונות יום וקבלו תמיכה כללית כדי לצאת לעבוד. לאחר המלחמה מעונות אלו נסגרו ונשים נשואות ואמהות קבלו מענקים חודשיים כדי שלא יצאו לעבודה אלא יישארו בבית.

אליזבת השנייה, מלכה, אמבולנס, מלחמת העולם השנייה

הנסיכה אליזבת (לימים המלכה) כנהגת אמבולנס במלחמת העולם השנייה. תצלום: The Imperial War Museums, ויקיפדיה

הספרות המחקרית אינה עונה על שאלות כמו מדוע הסכימו הנשים לחזור הביתה, איך הסתגלו, ואיזו מורשת העבירו לבנות שלהן. תשובות, לפחות חלקיות, ניתן למצוא בכתיבה אוטוביוגרפית: למשל, מבקרת הספרות  לורנה סייג׳ (Sage) מתארת בספרה  Bad Blood (״דם רע״) את התהליך שבו הפכה אמה מאשה פעילה ועצמאית בזמן המלחמה, לעקרת בית פסיבית בשנות החמישים: ״חוסר הישע הנרכש החדש שלה לא היה מפתיע, כיון שזאת הייתה התקופה בה נשים נשואות נשלחו בחזרה הביתה בהמוניהן ובכל דרך אפשרית ניסו להשאיר אותן שם. קודם פיטרו אותן ואחר כך הפכו אותן לנכות.״ סייג׳ מסכמת שעבודת נשים הפכה הולמת רק למלכה (והיא מתכוונת למלכה אליזבת השנייה שבתחילת כהונתה בשנת 1952 הייתה בת ,26 אשה נשואה ואם לשני ילדים צעירים) או לענייה מרודה.

בספרה משנת 1993 ״אמת, תעוזה או הבטחה: ילדות גדלות בשנות החמישים״ ליז הרון (Heron) מתארת את מציאות חייה בצורה שונה:

״כילדות הרגשנו שהכול פתוח לפנינו ואפשרי. תחושה שאינה קשורה למיתוסים המקובלים על שנות החמישים.  הייתה באוויר הרגשה של בטחון עצמי, והדימוי של נשים עצמאיות ומסוגלות שאפיין את זמן המלחמה נשאר איתנו ונכח בספרות הפופולרית ובעיתוני הקומיקס לבנות בשנות החמישים. מצד שני ניתן היה לזהות כבר ניצנים של אמביוולנטית בקשר למה שמצופה מנשים לעשות״.

אבל כדי להכיר מקרוב את עולמן של הנערות בשנות החמישים בבריטניה התמקדתי התמקד בחומר ראשוני.  Girl, שבועון הנערות הפופולרי ביותר בבריטניה בשנים 1951- 1964, נותן תמונה הרבה יותר ברורה. קהל היעד של Girl היה נערות בגיל חטיבת הביניים, בנות 12-16 בערך. השבועון  יצא לאור על ידי הוצאת הולטון, ונמכר ב-650,000 עותקים בשבוע. בנובמבר 1951 הצטרף Girl ל- Eagle, שבועון קומיקס המיועד לבנים שיצא לאור שנה קודם לכן, ב-1950. העורך של שני השבועונים היה מרקוס מוריס, כומר אנגליקני בעל מחויבות לחינוך לערכים.

Girl שילב קומיקס וטקסטים, החידוש החזותי שלו היה הצבעוניות והדפים המבהיקים. הוא הודפס על נייר מסוג משובח, והיו בו צילומים צבעוניים, ופרסומות. התכנים שלו היו מסקרנים והוא נשא בשורה של עולם חדש ומודרני. עמוד השער של הגיליון הראשון בנובמבר 1951 הציג סידרת קומיקס צבעונית ובה כיכבה נערה טייסת בשם קיטי הוק (אולי לא במקרה, זהו שמו של האתר שבו האחים רייט ביצעו את טיסתם ההיסטורית, הראשונה), לצד צוות שהיה מורכב מנערות בלבד. זאת הייתה התחלה מבטיחה לשבועון נערות חדש והיא איששה את טענתה של ליז הרון שנערה מסוגלת לעשות הכול.

Girl, קיטי הוק, טייסת, נשים

"קיטי הוק" וצוות האוויר שלה, כולו נשים צעירות. שער של Girl. כל הזכויות שמורות ל-Time Inc.

אבל חודשים ספורים  מאוחר יותר, במרץ 1952, קיטי הטייסת וצוות הנערות נעלמו באופן פתאומי, לא רק מעמוד השער, אלא מהשבועון כולו, ובמקומן הופיע סיפור הרפתקאות קונבנציונלי מהז׳אנר המוכר של נערות בפנימייה. צעד זה  בישר תחילתו של שינוי ב Girl.

בדצמבר 1952, ביום ההולדת הראשון לשבועון, הקוראות הצעירות התוודעו למדור קומיקס חדש בשם "אמא תאמר לך איך" במדור השתתפו אם, אישה צעירה, חטובה ואלגנטית בשנות השלושים המאוחרות,  נטולת שם, ובתה, נערה כבת 13 בשם ג׳ודי. במכתבו לקוראות מסביר העורך: ״מטרתנו לשנת 1953 היא לשפר את Girl ככל האפשר. כבר התחלנו בזאת ותוכלו לראות את תוצאות החלטה זאת במדור ׳אמא תאמר לך איך׳,  שנועד לעזור לך להתנהל בבית.״

הוועדה המלכותית לענייני אוכלוסייה קבעה שהמדינה זקוקה למשפחות גדולות. זאת הייתה גם סיבה נוספת לכך שהממשלה עודדה את הנשים שחזרו הביתה בתום המלחמה להישאר בבית וללדת ילדים.

העובדה שמרקוס מוריס, העורך והמייסד של Girl היה כומר חשובה להבנת הרוח והאג'נדה של השבועון. בספרה Forever Feminine:  Women's Magazines and the Cult of Femininity, מרג'ורי פרגוסון חוקרת היסטוריה ותקשורת טוענת שעורכים, לפחות באותה תקופה, היו היוצרים והבוראים של האג'נדה בעולם הנשי.

למוריס אכן היה חזון. בפברואר 1949 כשנה לפני שייסד את Eagle הוא הטיף והתריע נגד ההשפעה המזיקה של עיתוני הקומיקס האמריקאי,  שאותם ראה כמשחיתים את נפש הילדים. כתרופת נגד ניסה מוריס לברוא שבועון פופולרי אותנטי ואמין לילדים, שבו ההרפתקאות תהיינה נקיות  ומרגשות כמו שהוא זכר מילדותו שלו.

MAD, מגזין

הכריכה של MAD, יוני 1957. תצלום: Jasperdo

התוצאה, לפחות ב- Girl, הייתה שבועון שהוקדש ברובו להרפתקאות אשר לא שיקפו את המציאות של הקוראות, שהיו ברובן תלמידות חטיבת הביניים מהמעמד הבינוני. אך בניגוד לשאר המדורים, דווקא 'אמא תאמר לך איך' שהציג את החיים בבית, הפך לפופולרי ושרד לאורך כל חיי השבועון. במדור זה לאם היה תפקיד של מדריכה ומורה: היא הדגימה והסבירה לבתה ג׳ודי איך צריך להתנהל ומה צריך לדעת.

הנושא הראשון שבו דן המדור היה "אמא תאמר לך איך לרחוץ תינוק". זו לא הייתה בחירה מקרית. הירידה הדרמטית בשיעור הילודה בזמן המלחמה הייתה מקור לדאגה בבריטניה שלאחר המלחמה. דו"חות רשמיים משנת 1949 מצביעים על כך ששיעור הילודה הממוצע בבריטניה היה נמוך משני ילדים למשפחה. הוועדה המלכותית לענייני אוכלוסייה קבעה בשנת 1949 שהאינטרס הציבורי מחייב משפחות בנות חמש או שש נפשות.  זאת הייתה גם סיבה נוספת לכך שהממשלה עודדה את הנשים שחזרו הביתה בתום המלחמה להישאר בבית וללדת ילדים.

ג׳ודי, הבת שבמדור הייתה כבת 13, כנראה לא התכוונה להפוך לאם שבשבע השנים הקרובות. אך המדור נועד ללמד אותה לעזור לאמהּ. רחצת תינוק לא הייתה הדבר היחיד שהאם לימדה את ג׳ודי – אך היא מדגימה כיצד עיתון נערות גויס למטרות שנחשבו אז לחיוניות בחברה הבריטית.

לפי פרגוסון באותה תקופה למגזינים ועורכיהם היה תפקיד מרשמי הקובע כללי התנהלות חברתית. קביעה זאת יכולה להסביר את כותרת המדור, 'אמא תאמר לך איך', המניחה שקיימת דרך התנהלות אחת והאם היא שתלמד אותה. המילה 'תאמר' משאירה אולי מקום לפרשנות, אך כיוון שהמדור הכיל קומיקס וטקסט (ולא רק הוראות הפעלה), האם הדגימה לבתה איך בדיוק לעשות כל דבר, וגם הסבירה. למשל, מתוך 'אמא תאמר לך איך לרחוץ תינוק' האם שואלת: ״האם הכול מוכן בשביל האמבטיה לתינוק, ג׳ודי? והאם בדקת את חום המים?״ בתמונה נראית ג׳ודי מחזיקה תינוק עטוף במגבת בעוד שאמה האלגנטית בודקת את טמפרטורת המים בעזרת המרפק.

האם מלמדת את בתה כישורים מעשיים, היא אמנם מתמקדת רק בתחום הפרטי: עבודות בית (כביסה, גיהוץ, וסידור חדר), מלאכות יד (תפירה סריגה,רקמה) וכדומה, אך כל אלו הן מיומנויות הנתפשות כחיוניות לנערה הגדלה בשנות החמישים בבריטניה.

האם היא כאן בעלת יכולות, מקצועית ועניינית, יש לה ידיים מצוינות ויכולות טכניות, היא כשרונית, מלאת רעיונות, יצירתית ופרקטית. היא גם מנהלת פרויקטים: מתכננת, מארגנת ומבצעת. הפרויקטים האלו מלמדים את הנערה להיות חסכנית ולנצל את כל המשאבים שלרשותה. אסור לשכוח שהמדור נולד בתקופה שבה עדיין היה משטר צנע בבריטניה, לאחר המלחמה. יחד עם זאת, האם היא נשית, אלגנטית ולבושה תמיד בהידור – גם כשהיא מלמדת את בתה לכבס ולגהץ.

המדור הציג יחסים בין אם לבתה שבהם האם היא מקור הידע ובעלת כל התשובות, ובתה ג׳ודי אינה יודעת דבר. הבת משתפת פעולה עם האם, אך לאורך כל השנים קולה כמעט שאינו נשמע. נראה שהיא סומכת על אמה ורוצה לרצות אותה, אך אין לה רעיונות ויוזמות משלה. בחלק מהנושאים ג׳ודי היא שביקשה את עזרת האם, באחרים האם זיהתה צורך והגיבה.

כשג׳ודי פצעה את אצבעה (במדור 'אמא תאמר לך איך לטפל בחתכים וכוויות' משנת 1953) אמרה לה אמה: ״זה לא חתך רציני ג׳ודי, אך מוכרחים לנקות אותו.״ בתמונה נראית ג׳ודי יושבת, אצבעה בתוך קערת מים ואמה מחזיקה בקבוק של חומר מחטא. החתך של ג׳ודי הוא גם הזדמנות לספק לקוראת הצעירה רשימת עזרה ראשונה.

האינטראקציה בין האם לבתה לא הייתה אישית או חמה, אך היה בה כבוד הדדי, שהתבטא בטקסט ובשפת הגוף באיורים. לרוב שתיהן עמדו די מרוחקות זו מזו והמרחב האישי נשמר. לעתים האם הניחה את זרועה על כתף בתה, אבל הסיפור לא הסתיים בחיבוק ונשיקה.

בגיל שבו נערות מנסות להגדיר את עצמן בנפרד מאמותיהן ולמצוא לעצמן מודל שונה לחיקוי, בחירת העורך להציב את האם במרכז הייתה החלטה אידאולוגית, דידקטית ומעשית, במיוחד אם זוכרים שגיבורתו הראשונה של השבועון הייתה טייסת.

אמיליה ארהארט

הטייסת אמיליה ארהארט, מושא הערצה נשי, לוס אנג'לס, 1928. תצלום: ויקיפדיה

העובדה שמערכת יחסים כזאת הוצגה בשבועון כאפשרית וטבעית היא חריגה ומעוררת תהיות. בשנות ה-50 לעיתוני נשים הייתה השפעה רבה על דעת הקהל בכל תחומי החיים, כולל היחס לתעסוקת נשים (ובמיוחד אימהות) מחוץ לבית והם ניצלו את כוחם כדי לעודד את  הנשים להישאר בבית. גם תכניות הנשים ברדיו ובטלוויזיה החדשה קידמו את תדמית האישה כעקרת בית מוצלחת. אני מאמינה שהשבועון  Girl הצטרף גם הוא למגמה הזאת, מנקודת מבט קצת שונה: הפיכתה של האם לגיבורת המדור ולמומחית השבועון, היה חלק ממאמץ להעלות את קרנה של האם עקרת הבית. השבועון מיתג אותה, כדי לשווק את הנשיות והביתיות שהיא מייצגת לדור הבא.

נוכח הישרדותו של המדור ניתן  להסיק שהוא ענה  על צורך והיה רלוונטי לקוראות. נשאלת השאלה מדוע הוא היה נחוץ? מחקרים מאותה תקופה מלמדים שנערות חלקו את השבועון וכמובן גם את המדור לא רק עם חברותיהן אלא גם עם האימהות הפרטיות שלהן. יתכן מאד שחלק מהאימהות חסרו רבים מהכישורים שהופיעו במדור ולמדו אותם יחד עם הבנות שלהן.

בסקר מאותה תקופה שבדק קונפליקטים בין מתבגרים לאימהות, נמצא שהקונפליקטים התמקדו בהבדלים בגישה להופעה חיצונית, הרגלים, צורות התנהגות, בחירות תעסוקה, חברה, בלויים וחינוך, ערך המיוחס לפעילויות שונות, הרגלים וגישות והשגת מטרות, וגם בהבדלים ביחס לפעילויות בילוי וספורט.

בכך שהמדור 'אמא תאמר לך איך' התייחס לנושאים כמו סידור החדר, עזרה בבית, קיפול כביסה, ניקיון, גיהוץ וכדומה, הרחיק אותם מהזירה הפרטית וניתב אותם להדרכה מקצועית כמו-אימהית במדור, הוא סייע לנערה ולאמה למצוא דרך להתגבר על הקונפליקטים ולעבוד בצוותא.

בשנות החמישים נערות היו מאד מעורבות במשפחה ובחיים בבית, אך  Girl, כמו שאר השבועונים באותה תקופה, התעלם ממציאות זאת ובחר להראות עולם שבו הגיבורות גרות הרחק מהמשפחה, והמצבים אליהם הן נקלעות אינם קשורים לסביבת הבית. ההתמקדות הייתה בנערות מחוץ לבית, כמו בפנימייה (שאליה נשלחו בנות המעמד הגבוה באנגליה), במחנות קמפינג, בארצות רחוקות, בבתי ספר לבלט ואפילו בקרקסים. בעזרת 'אמא תאמר לך איך'  Girl נכנס לתוך הבית והמשפחה, והבליט את הרגיל והשגרתי במקום את היוצא דופן וההרפתקני.

מדור נוסף שהתייחס למציאות הקוראות היה מדור המכתבים למערכת. מכתבי הקוראות הדגישו את הפער בין החיים בבית לבין החלומות שסיפקו השבועונים. רבים מהמכתבים התמקדו בחוסר תקשורת ובקונפליקטים בין הנערות לאימהותיהן. למשל:

שאלה: "אני בת 15 ורוצה לעתים לצאת לרקוד, אך אמא שלי לא מרשה לבנים ללוות אותי הביתה אחרי הריקודים. היא סבורה שאני צעירה מדי. מה אתם חושבים?״

תשובה: ״קשה להכליל אך אנו סבורים שאנשים רבים יסכימו עם אמך שאת צעירה מדי. אולי תשוחחי עם אמך ותשאלי אותה באיזה גיל כן תוכלי להרשות לחבר ללוות אותך? כך תדעי מה עמדתה. אמך כנראה מעדיפה להכיר את הנער לפני כן״.

שאלה: ״אמי אומרת לי תמיד שאינני עושה כלום בבית (עזרה) אבל אני כן עושה. מה הדרך הטובה ביותר לשכנע אותה?״

תשובה: ״תגיעו להסכמה משותפת על תחומי האחריויות שלך בבית ותרשמו אותם, כך שתיכן תדעו מה המצב״.

שאלה: ״אמי לא מרשה לי לרכב על אופניים, אבל לכל חברי יש. מה אני יכולה לעשות בקשר לזה?״

תשובה: ״תשאלי את אמך מתי היא כן תרשה לך. אם תדעי, יהיה לך יותר קל לחכות״.

שאלה: ״לעתים אני גסת רוח (מתחצפת) לאמא ואחר כך אני מצטערת. מה אתם מייעצים לי לעשות?״

תשובה: ״אנו שונאים את זה שאנשים גסי רוח אלינו ואין לנו זכות להיות גסי רוח לאחר, נכון? אם תנסי להביט על זה בצורה כזאת, תמצאי שיהיה לך הרבה יותר קל לשלוט בעצמך כשאת מתפתה להיות חצופה״.

Girl, אמא, בת, תינוק, רחצה

"אמא מסבירה איך", והפעם: איך רוחצים תינוק, מתוך Girl. כל הזכויות שמורות ל-Time Inc.

מדור המכתבים למערכת, 'מה מדאיג אותך?' היה המדור היחיד שהביא את קולן האותנטי של הנערות, אבל נשאלת השאלה האם התשובות שקיבלו הנערות מהשבועון אכן ביטאו הקשבה אמיתית לצורכיהן או שהיו ניסיון להביא לשקט תעשייתי בבית ולשכנע נערות לא למרוד וללכת בתלם. ג'יימס המינג היה זה שכתב את התשובות ב-Girl שנים מספר לאחר מכן, בשנת 1960, הוא גם כתב דוקטורט וספר ״על בעיות של נערות מתבגרות״, המבוסס על מכתבי הקוראות בשבועון.

לאורך השנים גברים הם אלו שצפו בנערות ופירשו את צרכיהן

המינג כותב בספרו שהבית בשביל הנערה המתבגרת הוא "בסיס ומקפצה", בתקופה בה היא עדיין צריכה חוף מבטחים בו תרגיש בטוחה ומוגנת. לדעתו, לעתים קרובות המתח והרגישות מתבטאים דווקא ביחסי אימהות ובנות.

מחקרים בבריטניה ובארה"ב מאותה תקופה הראו שבתקופת ההתבגרות השפעת האם גדולה במיוחד,  וגם שקונפליקטים בין אם לבתה מתעוררים בשלב זה. כך דווקא בזמן בו הנערה מאד זקוקה לתמיכה, הכוונה והנחייה, התנגשות הרצונות בינה לבין אמה עלולה להרוס את היחסים ביניהן. בראיונות שנערכו עם מתבגרים ומתבגרות לאורך 5 שנים רובם דיווחו שהקונפליקט עם האם הוביל למצבים הקשים ביותר בחייהם.

ההנחה המרכזית של המינג, שלפיה גם פעל Girl היא שהנערות רוצות הכוונה והנחיה. ״עלינו לחשוב על סוג התמיכה וההכוונה שלה הן זקוקות, כדי לעזור להן להתמודד עם הקשיים והסכנות שמחכים להן״. הוא האמין  שכאשר המתבגרות מוצאות  מבוגר שאפשר לסמוך עליו, הן פונות אליו. אך יש בעיית אמון: אימהות במיוחד לא מצליחות לזכות באמון ובשיתוף פעולה של בנותיהן, שבשלב זה של חייהן אינן מוכנות להמשיך ולקבל את הסמכות ההורים בצורה עיוורת. כיום הסמכות והשליטה של ההורה אינן רלוונטיות יותר וההורים צריכים להוביל ולהנהיג באמצעות הכוונה והבנה.  מניסיונו של המינג, ההכוונה על ידי מתן דוגמה אישית מאד חשובה. מתבגרות רוצות ללכת בדרכי הגיבור והגיבורה שלהם.

בעזרת שני המדורים 'אמא תאמר לך איך' ו'מה מדאיג אותך?' ניסה Girl לתת לנערות הכוונה ותמיכה. בשלב מאוחר יותר, בעקבות מכתבי הקוראות, השבועון הוסיף גם מדור שעסק בקריירה. בספרה ״בקול שונה״  מתייחסת פרופ' גיליגן לעובדה שלאורך השנים גברים הם אלו שצפו בנערות ופירשו את צרכיהן, ומשום כך התקבלה תמונה מעוותת. לדעתי אמירה זאת רלוונטית גם במקרה של Girl. לא ברור אם מוריס והמינג, שתפקידם היה להקשיב לנערות, היו מסוגלים להבין לעומק את צרכיהן ולספק להן מענה.

בשיחתה בכנסת סיפרה פרופ' גיליגן על המחקר המתמשך שלה על נערות. רבות מהן משתפות אותה בהרגשת תסכול על כך שלא מקשיבים להן. גיליגן נתנה דוגמה: נערה התלוננה על כך שאמה ואחיה מתפרצים לדבריה ואינם נותנים לה להשלים משפט. יום אחד היא החליטה לעשות מעשה וקנתה משרוקית, וכששוב ניסתה לדבר, ולא הצליחה, היא הוציאה את המשרוקית ונשפה בה בחוזקה, והם השתתקו מיד. זהו סיפור משעשע המעיד על בעיה רצינית. עברו כבר יותר משישים שנה מאז שנערות ביטאו רגשות דומים במכתביהן למערכת  Girl אבל לסביבה עדיין קשה להקשיב. אולי כדאי לכל נערה להצטייד במשרוקית, כדי להשמיע את קולה.

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

ארנה רז היא דוקטור לספרות אנגלית, העוסקת בטקסט הספרותי כמקור היסטורי וחברתי. היא כותבת ב-Times of Israel ומנהלת קבוצת פייסבוק ופורום בשם "אלמנות ממשיכות הלאה".

המחברת ו"אלכסון" מודים ל-Time Inc על הרשות להשתמש בתמונות מתוך Girl.

תמונה ראשית: פועלת במפעל מטוסים במהלך מלחמת העולם השנייה. תצלום: George Marks, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ארנה רז.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על תחזרי למטבח, מותק

01
אבי רפאל

מאמר מדהים! מעניין מאד. אני חושב שבסופו של דבר אידאולוגיות זה דבר נחמד, אבל הצרכים האובייקטיביים של החברה קובעים את חלוקת התפקידים. בזמן שהנשים קיבלו עצמאות מסוימת במהלך מלחמת העולם, מיליוני גברים בריטים מתו בשלל דרכים מזוויעות, כדי להגן עליהן. הסיבה היחידה שהיום הפמיניזם משגג כל כך במדינות המפותחות, הוא המצב הכלכלי המצוין שלהן, שמאפשר לחברה "לספוג" את האידאולוגיה הלא הישרדותית הזאת. ההשתקה אולי באמת מכוונת היטב, אבל מסיבות טובות. אם הריבוי הטבעי היה נשאר נמוך מדי, לא היו היום נשים בריטיות שיכולות לקבל זכויות כי אף אחד לא היה מוליד אותן!

    02
    בת חווה

    מאמר חשוב, ש(לצערי מהתגובה הראשונה פה) רלוונטי גם היום לגבי ראיית העולם הגברית וחלוקת התפקידים המגדרית.
    על כן ברצוני להגיב לאדון אבי רפאל - לדעתי, משתמע שפספסת את לב העניין במאמר. כל העניין הוא שה"צרכים האובייקטיבים" של החברה לא היו אובייקטיבים כלל, אלא נקבעו ע"י גברים מנקודת מבט גברית. וזו גרסה כי רק הם יכולים להגן על מדינתם. זו אינה סיבה "אובייקטיבית" בשום אופן - זו תפיסת עולם ששימרה מצב בו נשים תלויות בגברים שיגנו עליהן. אם החשיבה באמת היתה "אובייקטיבית" ו"הישרדותית", היא היתה משאירה גם כח עבודה גברי בעורף וגם שולחת נשים להילחם ולהגן על ארצן. הרי דרושים שני שחקנים לטנגו הישרדותי שכזה.
    אין שום סיבה טובה להשתקת מחצית מאוכלוסיית העולם (נשים), חוץ מהרצון של החצי השני להמשיך ולשלוט בהן.

03
אבי רפאל

היי בת חווה! תודה על התשובה. בכל מקרה, מי קובע מה זה אובייקטיבי? האם נשים באמת יכולות להילחם? אני לא חושב.. למרות שהייתי רוצה להאמין שכן. הייתי במג"ב, ראיתי מה זה "לוחמות", הן עול על המשמרת. לדוגמה, אם במשמרת עשינו פשיטה על עסק עם עובדים לא חוקיים, והם בורחים ומתחיל מרדף.. ה"לוחמת" נשארת ברכב לשמור על הנשקים, בזמן שהמגבניקים הגברים רודפים אחרי הבורח ותופסים אותו. האם בחורה יכולה לעשות מרדף כזה? בוודאות לא. עכשיו, כשיש במשמרת שלושה גברים ואשה אחת, זה נסבל. אבל מה היה קורה אילו היו 4 נשים? האם הן היו יכולות לתפוס את אותו "ברחן"?. ואני אמשיך, האם גבר, במצב של מלחמת עולם, יכול להחליט שהוא לא רוצה להילחם? בעייתי. אותו הדבר עם אשה, האם היא יכולה להחליט שלא להביא ילדים? הרי אם זו רק אשה אחת, זה נסבל, אבל מה יקרה אם רוב הנשים בחברה לא יביאו ילדים? האם חברה כזאת יכולה לשרוד לאורך זמן? (היא לא יכולה, תקראי על הבעיות שמתמודדות עמן מדינות כמו יפן, גרמניה ושבדיה). עכשיו שלא תביני לא נכון, אני אדם מוסרי עם ערכים, עוסק היום בחינוך (כן, קצת שונה ממג"ב) והייתי רוצה להיות פמיניסט. הבעיה היא שהפמיניזם מתעלם מהבעיות שציינתי למעלה ואני לא רואה איך הוא פותר אותן..

04
שיר אצ'בריי'ה

לגבי השאלה בסוף הכתבה מבת חוה ומי שענה על זה אדון רפאל הוא לא חושב שנשים כן יוצאות למרדפים?? הוא מציג אותם כפחדניות דרך במובונו גברי כמוהו ם משתיקים את הנשים הלוחמות שכן יוכלות לצאת להילחם בכל דקה אבל איך אפשר שחברה כזאת של גברים מדאכת את המין הנשי ומצמצמת לה את האפשריות במובן של המילה "לחיות" לבחור מה היא רוצה לעשות ועל מי היא רוצה להגן ועצם העובדה שהוא אומר "הם לא יכולות" "לא מסוגלות" מראה כי לא באמת פגש נשים אינבדואליות בעלות רצון... "הם ישבו ברכב ושמרו על הנשקים"- אולי אתה מסתיר את העובדה שהמפקד של אותי יחידה מסר לה הוראה להישאר ברכב ?(כן יש הרבה בעיות במתן התפקידים בצבא שממש רחוקה מישווין) נשים לוחמות בוחרות את דרכם ויודעות למה הם נכנסות האם האם הוא לא חשוב שהם לא מהססות לקפוץ על סכנה שהם מזהות אותה? הם מוכנות לזה כמו הגברים אבל שורש הבעיה היא באנשים כמוהו שמנסים להוציא את הרע בכל דבר.. נשים מוכיחות את יעולתים גם בתפקיד הקרבי בהתאם ליכולות ולהשיגים שלהם שהם מרשמים למדי.. אולי שורש הבעיה באנשים כמוך היא מחינוך שגדלו עליו בחברה חשוכה שאומרת כי לנשים אין כל יכולות שמה שגויה לחלוטין כי יש תוצאות ... אם החברה תמשיך להגביל את הנשים נגיע לכאוס חברתי בו העולם הגברים יעמדו לבדם וכי העולם לא יכול להתקיים שרק 1/3 מהאוכלוסיה מתפקדת..

    05
    אבי רפאל

    שיר, אין לך מושג כמה הייתי רוצה שמה שאת אומרת יהיה נכון. אבל לא אחפור יותר מדי. את יכולה לדמיין את עצמך רודפת עכשיו אחרי גבר, שהוא הרבה יותר גדול ממך, הרבה יותר חזק ממך (הם עובדים בבנייה בדרך כלל, הם חזקים ומהירים בטירוף). וגם אם בתיאוריה תצליחי לתפוס אותו.. את תצליחי גם להשתלט עליו? הרי אפילו אני, שאני לא ממש חזק. אם יקיפו אותי 4 נשים וינסו להשתלט עליי, אני אנער אותן די בקלות. אז גבר שעובד בבנייה כל היום ויודע שזה או שהוא בורח או כלא? בחלקיק השנייה הוא נפתר ממך. וזה לא בגלל שיש לי תפיסה של "גבר", זה בעיקר בגלל שזה מציאותי.

06
שיר אצ'בריי'ה

אין לי ממש מה להוסיף לדברים שנאמרו אני רק יכולה להגיד לך רפאל שיש לך ביטחון מופרז בעצמך ולגבי נשים אתה בכלל לא הבאת בחשבון שהם מתאמנות באומניות לחימה כלשהי ושהחוזק שלהם נבנה מפקטור אחר כמו שאתה אומר גבר שעובד בעבודת בניין אנו מדברים פה על נשים שלמדו להילחם עם טכניקות ובזכות כוחם שלהם וכמובן שגם גבר רגיל בלי שום פקטור שמחזק אותו הוא חלש התעלמות מהעובדה הזו הרסנית כמובן שכל בנאדם בעולם לא משנה מהו מינו שלא היה לו ניסיון פיזי בבנית היכולות ההישרדותיות שלו היה חלש בכל מצב....