תחיית היחסות

עם ניסוח תורת הקוונטים זנחו הפיזיקאים את תורת היחסות. כעבור כ-100 שנה, התיאוריה הראשונה של איינשטיין עומדת בבסיס כמה מהניסויים המרתקים בחקר החלל -- כמו הניסיון לראות חור שחור
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

בחודש מרץ הודיעו פיזיקאים שהם זיהו אדוות במרחב-זמן אשר נוצרו בעת לידת היקום. טענתם הסעירה את העולם. אחד מעמיתיי הכריז שזו התגלית החשובה ביותר של המאה, ועמית נוסף אמר לי שזה הדבר המלהיב ביותר שהוא חווה בקריירה המדעית שלו. מישהו אפילו אמר שזו תגלית חשובה יותר מאשר בוזון היגס. גם אותי החדשות הלהיבו; אם התגלית הזאת תתברר כנכונה – וכמה מעמיתיי לא בטוחים שכך יהיה – הרי שזו הפעם הראשונה שאנו מזהים את גלי הכבידה שאלברט איינשטיין חזה זמן קצר לאחר שהוא הציע את תורת היחסות הכללית ב-1915. זוהי גם ראיה נוספת לכך שהיקום היה שונה מאוד בעבר הרחוק, ושהוא התפתח לאורך מיליארדי שנים – תחזית נוספת מתורתו של איינשטיין.

אך משום מה התגלית לא הפתיעה אותי לחלוטין. בשנים האחרונות התחלתי להאמין שאנחנו בתור זהב חדש של תורת היחסות הכללית ושדברים מדהימים עומדים להתרחש. תגליות גדולות ממשמשות ובאות, החל מדימוּת ישיר של חור שחור ועד לפענוח יסודות המרחב והזמן. כדי להבין את האופטימיות שלי עלינו לבחון את תולדות תורת היחסות לאורך מאה שנים של תגליות ותהפוכות.

כשאיינשטיין התחיל לחשוב על כבידה ב-1907 הוא כבר גיבש את תורת היחסות הפרטית שלו, אשר שילבה בין מכניקות ניוטוניות – איך הדברים זזים, דוחפים ומושכים – והשדות החשמליים והמגנטיים של מקסוול. לשם כך היה על חוקי הפיזיקה להשתנות. מרחב וזמן נשזרו זה בזה ומהירות האור הפכה לערך מקודש ובלתי משתנה – תקרת מהירות קוסמית לכל תהליך פיזיקלי. הכול הסתדר – חוץ מדבר אחד. כוח הכבידה של אייזק ניוטון, שמסביר כיצד כוכבי הלכת נעים סביב השמש ומדוע דברים נופלים אל פני כדור הארץ, לא השתלב היטב בתורה. ולכן איינשטיין החליט למצוא תורה כללית יותר שתכלול את הכבידה. נדרשו לו שמונה שנים.

תורת היחסות הכללית דרשה סוג שונה של מתמטיקה ודרך חדשה לחשוב על פיזיקה. עבודתו של איינשטיין הניבה אוסף מדהים של משוואות אשר שינו את האופן שבו אנו תופסים את טבעה של המציאות

תורת היחסות הכללית החדשה דרשה סוג שונה של מתמטיקה ודרך חדשה לחשוב על פיזיקה. כאילו שאיינשטיין למד סנסקריט מאפס וכתב בה רומן. עבודתו הניבה אוסף מדהים של משוואות. הן קומפקטיות אך מורכבות, תיבת אוצר של תגליות עתידיות. הן שינו את האופן שבו אנו תופסים את טבעה של המציאות. מאותו רגע התעוררו המרחב והזמן לחיים: הם נעשו חשילים ודינמיים; הם הגיבו לנוכחותו של חומר והניעו חומר סביב כאילו מדובר בשדה כבידה בלתי נראה. זו הייתה, בכל המובנים, תורה מושלמת.

כשאיינשטיין הציג את תורתו לעולם היא קיבלה חיים משלה. ובעשור שלאחר מכן השתמשו בה כמה חוקרים מבריקים וייחודיים כדי לגלות תגליות מדהימות. למשל ארתור אדינגטון, אסטרונום בריטי, קווייקר וסרבן גיוס מטעמי מצפון במלחמת העולם הראשונה. ב-1919 הוא הפליג לאי הקטן פרינסיפה כדי לצפות בליקוי חמה מלא, והראה שהאור הנובע מצביר כוכבים מרוחק מתעקם סביב השמש, בדיוק כפי שחוזה תורתו של איינשטיין. והיה גם האסטרונום הגרמני קרל שוורצשילד, שתוך כדי לחימה בחזית המזרחית ברוסיה הגה את הקונספט שייוודע לאחר מכן בשם "חור שחור". להם נוסיף את המטאורולוג והמתמטיקאי אלכסנדר פרידמן שהראה, יחד עם הכומר הבלגי ז'ורז' למטר, כי התורה של איינשטיין מרמזת שהיקום מתפתח ומתרחב. ומובן שאיינשטיין עצמו חזה את קיומם של גלי כבידה. עד תחילת שנות ה-30 הספיקה תורתו של איינשטיין לכבוש את לבם של פיזיקאים מובילים רבים. אדינגטון, וולפגנג פאולי, ורנר הייזנברג וארווין שרדינגר כתבו כולם פרשנויות משלהם לתורת היחסות הכללית.

אבל ברגע שהתועלות המתבקשות הופקו ממנה החלו פיזיקאים לאבד עניין. גילוי הפיזיקה הקוונטית דחק את תורתו של איינשטיין מאור הזרקורים. הפיזיקה הקוונטית הייתה תורה פרקטית הרבה יותר; היא מסבירה דברים שאפשר לבדוק במעבדה, ואף אפשר להשתמש בה כדי לבנות פצצות. תורת היחסות הכללית איבדה את דרכה. היא הפכה לתורה יפה אך אזוטרית שלא אומרת הרבה על העולם האמיתי. והעולם האמיתי המשיך הלאה.

תחיית היחסות

קרינת הרקע הקוסמית כפי שנמדדה על ידי לוויין המחקר WMAP, שנשלח לחלל ביוני 2001

קרינת הרקע הקוסמית כפי שנמדדה על ידי לוויין המחקר WMAP, שנשלח לחלל ביוני 2001

לאחר כמעט 25 שנה, החלו זרעי ההתאוששות לנבוט. בשנות ה-50 התחיל דור חדש של אסטרונומים העוסקים בגלי רדיו למפות יקום המלא בעצמים אנרגטיים להפליא במרחקים מדהימים. המשואות רבות העוצמה האלה נראו כבדות מכדי שיהיה אפשר להסבירן בעזרת כבידה ניוטונית, והם פנו לתורת היחסות הכללית. דור חדש של פיזיקאים התחיל לחקור את מסתורי תורתו של איינשטיין ולהסביר אט אט רבות מהתוצאות המסקרנות והמוזרות שעד אותו זמן התעלמו מהן.
הראיות החלו להצטבר, ומתמטיקאים תיארו את מנגנוניה לפרטי פרטים. גילוי אמבט האור המכונה "קרינת הרקע הקוסמית" הוכיח שהיקום היה חם ודחוס בתחילתו, והוסיף משקל לטענה שהתרחבות היקום היא תיאור אפשרי בהחלט להיסטוריה הקוסמית שלנו. ב"תור הזהב של היחסות הכללית" הכול פשוט הסתדר.

אני עצמי התחלתי לעבוד במדע בתחילת שנות ה-90. "תור הזהב" וכל ההוגים הנפלאים המעורבים בו הפנטו אותי. היחסות הכללית עדיין נתפסה כתורה אזוטרית מעט, ואף מושמצת, ולא היה מומלץ לחקור אותה. אבל היא עמדה בלב כל מה שמעניין באמת בפיזיקה המודרנית. היה נדמה לי שהיא היא זו שמניעה את התגליות החדשות באמת, בתיאוריה ובתצפית.

ועכשיו הדברים נעים שוב במהירות. ראשית, לוויינים הם המאחזים החדשים של המדע. המעבדות המתוחכמות-להפליא האלה מרחפות בחלל, רחוק ככל שאנו יכולים לשלחן, ומבצעות ניסויים שבעבר לא העלינו בדעתנו. לפני כמה שנים הוציאה סוכנות החלל האירופית קול קורא למשימות הגדולות הבאות שעליה לממן. נדמה שהתיאוריה של איינשטיין היא הכוח המניע חלק גדול ממשימות הלוויין שהסוכנות שוקלת.

אחת המשימות, המכונה eLISA, מציעה להתמקד בגלי הכבידה שנפלטו מהתנגשויות בין חורים שחורים. משימה אחרת, Euclid, תמדוד כמה היקום התרחב מאז שהיה במחצית גילו כיום כדי לגלות את השפעתם של החומר האפל והאנרגיה האפלה החמקמקים שהקוסמולוגיה העכשווית הוסיפה לקלחת. ומשימה שלישית, המכונה ATHENA, תביט בקרני הרנטגן שנוצרות בשעה שחומר ואור נקרעים לגזרים על-ידי כוחות הכבידה האדירים שליד פני השטח של החור השחור. לראשונה אי פעם אנו עומדים לצלול לתנאי החלל הקיצוניים ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

אבל אנחנו לא צריכים לחכות שלוויינים ענקיים ישוגרו לחלל כדי לחקור את התנאים הקיצוניים האלה. בשנה הבאה יופעל LIGO – מצפה גלי כבידה הפועל באמצעות אינטרפרומטר לייזר. בעזרתו אנו מצפים לראות את הדיהם של עוברי חורים שחורים כשהם נעים, מתנגשים, מתמזגים והופכים לעצם מסיבי אך קומפקטי. בעזרת ה-Event Horizon, רשת טלסקופים הפרושה ברחבי כדור הארץ, ייתכן שאף נצליח לראות את החור השחור שבמרכז שביל החלב. לראשונה נצליח לבצע דימות של צלו של החור השחור, המוקף בערב רב ומסתחרר של כוכבים, גז ואבק הנקרעים על-ידי כוח הכבידה שלו.

וישנו גם הפרויקט האהוב עליי: אוסף של עשרות אלפי אנטנות רדיו הפזורות על פני אלפי קילומטרים רבים. הפרויקט - שנקרא ה-Square Kilometer Array, או SKA, כי שטח האיסוף המצטבר של כל האנטנות יהיה קילומטר רבוע – יהיה מבוסס בשתי יבשות: אוסטרליה ודרום אפריקה. בעוד שאדינגטון השתמש בטלסקופ קטן כדי להוכיח את עליונותה של תורת היחסות, ה-SKA יהיה המפלצת שתוכל לבחון את התורה של איינשטיין בקנה מידה גלקטי וקוסמולוגי ובדיוק חסר תקדים ולאפשר לנו לזהות בה סדקים.

אם נפטר מהמרחב-זמן נצטרך לנסח מחדש את חוקי הפיזיקה. החוקים החדשים עלולים להיות זרים לנו, אך בסופו של דבר הם יהיו פשוטים יותר ויפתרו פרדוקסים ותעלומות רבים

ובשעה שתורת היחסות הכללית מביאה תצפיות וניסויים לרמות חדשות של תחכום, גם בממלכת הרעיונות מתרחשים שינויים דרמטיים. דוגמה בולטת לכך היא הדיון על ראשית הזמן. בכל פעם שאני מרצה על עבודתי אני נתקל באותה שאלה: "מה היה לפני המפץ הגדול?" אני משתמש בכמה הסברים שונים. אחד מהם הוא: "לא היה 'לפני', לא היה זמן, לפני המפץ הגדול." וישנה גם תשובה ברוח הזן שלקחתי מג'וסלין בל ברנל: "זה כמו לשאול מה נמצא מצפון לקוטב הצפוני." אבל לאחרונה שמתי לב שהתשובות שלי נעשות מגוונות יותר והחלטיות פחות.
בשנים האחרונות התחוללו בפיזיקה הקוונטית ובקוסמולוגיה התפתחויות שפתחו מחדש את הדיון בראשית הזמן. כשמחזירים את מחוגי השעון לאחור הולך היקום ונעשה דחוס, חם ומבולגן יותר – התנאים המושלמים להגדלת השפעתה של הפיזיקה הקוונטית. אחת האפשרויות היא שהיקום שלנו צץ מתוך הריק – בועת מרחב-זמן שגדלה וגדלה והפכה למה שאנו כיום.

אפשרות מפוארת יותר היא שהמרחב-זמן גדול הרבה יותר משחשבנו, ושהיקום שלנו הוא רק אחד מני אינספור יקומים המרכיבים יחד את ה"מולטיוורס". ברחבי מערכת היקומים הזו מתממשים יקומים בודדים וגדלים לממדים קוסמיים, כל אחד בדרכו ובקצב משלו. המולטיוורס הוא ממלכה פראית ואדירת ממדים של "סטסיס": מערכת יציבה של יצירה והרס. בתרחיש זה, היקום שלנו אינו אלא שלפוחית קטנה במרחב-זמן עצום שקיים מאז ומתמיד. זהו רעיון ספקולטיבי מאוד שמאיים לחצות את גבולות המדע הסביר, אך עדיין נמצא בתחומי המרחב-זמן.

לפני המפץ הגדול

אך ישנה מהפכה נוספת המתחוללת בשקט ומערערת את יסודות תורתו של איינשטיין. הניסיונות לאחד את תורת היחסות והפיזיקה הקוונטית לתיאוריה יחידה של הכול, וכל הסוגיות שהגישות האלה העלו, מנפצים את תפיסות המרחב-זמן המקודשות שלנו. ונראה שכולם אומרים כי ברמה היסודית עלינו לוותר על תפיסת המרחב-זמן החלק והחשיל, שמתפתח, מתפתל ומתעוות בהתאם לתורה של איינשטיין. לחילופין, עלינו לתפוס אותו כמשהו מקוטע וחלקיקי ולהיפטר מרעיונות של מקומיוּת – הכאן ועכשיו שאנו מכירים היטב.

אם נפטר מהמרחב-זמן נצטרך לנסח מחדש את חוקי הפיזיקה. החוקים החדשים עלולים להיות זרים לנו, אך בסופו של דבר הם יהיו פשוטים יותר ויפתרו פרדוקסים ותעלומות רבים. אפשר לראות דוגמה פשוטה לכך כשמחזירים את מחוגי השעון לאחור עד לרגע שבו המרחב-זמן כולו מרוכז בנקודה בודדת וכל חוקי הפיזיקה הנוכחיים שלנו נשברים. בהתחשב בכך שאנו לא יודעים הרבה על מה שקרה אז, יהיה סביר לשער שלפני המפץ הגדול היה עידן אחר, זמן מסוג שונה מאוד משלנו.

כל הניסויים, התצפיות והרעיונות שמרתקים רבים מאיתנו הם חלק מחייה התוססים והפעילים של תורת היחסות הכללית. הסיפור שלה ארוך ומפותל ועודו נמשך. אמנם גילוי גלי הכבידה, אם אכן יאושר, הוא רק דוגמה נפלאה אחת, אך אני צופה שיהיו עוד רבות כמוה. וכך, בעוד שהמאה ה-20 נשלטה על-ידי התגליות המוזרות והמופלאות המתבססות על הפיזיקה הקוונטית - מהאטום והאלקטרודינמיקה הקוונטית ועד למודל הסטנדרטי של פיזיקת החלקיקים – עלינו להתכונן לגילויים המרהיבים שתוליד התורה המושלמת של איינשטיין.

פדרו ג' פררה הוא אסטרופיזיקאי מאוניברסיטת אוקספורד. הוא מחבר הספר The Perfect Theory.

@2014 New Scientist Magazine, Reed Business Information Ltd. All rights reserved. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי פדרו פררה, New Scientist.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על תחיית היחסות

01
Reductionist

אם נפטר מהמרחב-זמן נצטרך לנסח מחדש את חוקי הפיזיקה.
There can be no physics without spacetime, because physics requires empirical conformation of the kind that happens IN spacetime; take that away, and physics becomes non-empirical, i.e., pure mathematics

    02
    פיני נגל

    מעבר לחישובים בהם (גילוי נאות) אינני בקיא דיי, כבר בשנת 2011 הצעתי את הרעיון ש:

    1. החלל היה בעבר ובהווה בגודל אינסופי (ידוע ומוכר), לפני המפץ
    הגדול, ולכן כל תוצאה בו תהיה אינסופית.

    2. החלל היה "מאוכלס" באינסוף של סוגי אנרגיות (חום, לחץ, מסה,
    תנועה וגם אנרגיות שאינן מוכרות לנו עדיין)

    3. בין האנרגיות התרחשה אינטראקציה מאד מורכבת.

    4. הזמן הוא אנרגיה בפני עצמה.

    כתוצאה מארבעת גורמים אלה, השתנתה המסה האינסופית של החלל ממקום גיאוגרפי אחד בחלל – ביקום - למקום גיאוגרפי אחר, והתרחשו בו, בעת ובעונה אחת, שתי תופעות ללא הפסק:

    א. פערי אנרגיות.

    ב. פערי צפיפות (בעיקר של אנרגיות כ - 99% לפחות ואולי יותר, והיתר –
    פערי חומר שהיה בכמות מזערית ביותר, על גבול האפס).

    היות ומדובר - כמעט אך ורק - באנרגיות - היה צריך להיווצר פער שישלב מספר אנרגיות וחומר - בעת ובעונה אחת - בדיוק של טריליונית השניה לפחות כדי שהאיזון יופר בצורה קריטית כלומר בפיצוץ, בהיווצרות אנרגיה, או בהיווצרות חומר, ואפילו בהיווצרות צורת חלל שונה בנפח, או במשטח.

    היות ומדובר גם בתנועה מתמדת, האיזון הופר ללא הפסק, אלא שיש צורך בהפרת האיזון ב"רמה קריטית" כדי שתיווצר אנרגיה.

    ניתן לדמות את "התנהלות" החלל האינסופי לגלי-ים במרכז האוקיינוס על כל הגוונים שלהם.

    החל בגלי-ים רגועים ואף חלקים ועד לגלי-ים גבוהים שאין בהם עדיין את אפקט "שבירת הגל".

    כדי שתיווצר "שבירת גל", יש צורך בשילוב אנרגיות וצפיפות חומר ב"רמה קריטית" כדי שהגל יישבר ומאות ואלפי טונות של מים יפלו מגובה רב ויתנפצו כ"גלי-חוף" או כגלי-הענק בהוואי.

    כזה היה המפץ הגדול, ולמרות גודלו האינסופי, יש לו גבולות - והם נמצאים בתנועה ושינוי מתמידים.

    המפץ הגדול התרחש במקריות גמורה, שלהערכתי לא ניתן לחשבה.

    בבת אחת נוצרו פערי אנרגיות וצפיפות (הן של חומר והן של אנרגיה), אם בשולי החלל ואם בתוכו, שעברו את "הרמה הקריטית" שתופעת הלוואי שלה היתה התנפצות והיווצרות ה"מפץ הגדול".

    בניגוד לדעה הרווחת, המפץ הגדול לא החל בנקודה אחת (היות והחלל כה גדול מימדים - ממדים אינסופיים), אלא בחלק ניכר מהחלל ובאותו שבריר שניה, בדיוק נמרץ, שגרם להפרת איזון מוחלטת בכל החלל ולכן כל כולו של החלל התפוצץ בשני שלבים ובהפרשי מליוניות השניה זה מזה:
    1. "האיזור הראשוני" בו הופר האיזון ב"רמה הקריטית" שהיה עצום
    ממדים להערכתי כגודל מסה של גלקסיה אחת לפחות ואולי שילוב
    מסות של מספר גלקסיות (אלו טרם נוצרו, אבל להמחשת הגודל
    נקבתי במסה שלהם) שהוא האיזור הקטן מבין השניים.

    2. "האיזור המשני" – יתר החלל – היקום בו חל הפיצוץ לאחר הפיצוץ
    ב"איזור הראשוני".

    במקרה, או שלא במקרה, הפער שנוצר היה בתחומי אנרגיית החום ולמרות שייתכן והיה קטן ואף מזערי, מכפלתו באינסוף הביאה למפץ הגדול.

    למיטב הבנתי "המפץ גדול" אינו כולל רק את האנרגיות המוכרות לנו, אלא אף כולל שילוב של אנרגיות כמו - קוונטיות+מיתרים+תנועה+דחייה+כבידה וכו' - שכולן יחד מהוות סוג של אנרגיה אחרת לחלוטין, כמו שציינתי, שאינה מוכרת לנו.

    הזמן איננו רק "אמצעי-מדידה", אלא סוג אנרגיה של ממש שהיתה קיימת לפני המפץ הגדול, כאנרגיה שולית, אך קיבל מימדים של אנרגיה אינסופית - לאחר המפץ הגדול והפך לאחד הגורמים המכריעים בהתנהלות היקום כולו.

אהבתי ידידי המדען! היה לפני, אלא שהוא היה מנותק מכל גורם מוכר לנו והייתי מכנה אותו "אנרגיה טהורה". אותה אנרגיה התקיימה בחלל אינסופי במשמעות של חוסר גבולות ודאיים. היו לחלל הזה גבולות, אלא שהן, הגבולות, נעו ללא הפסק ובאינספור מרחקים ומימדים בדומה לנוזל רותח שעיקר המסה שלו די יציב, אלא ששוליו אינם יציבים וכתוצאה גודלו משתנה ממינימום מסוים שאין למטה ממנו ועד לגודל אינסופי, אלא שהוא היה, אני מזכיר - אנרגיה בלבד ובלתי מוכרת לנו. הדבר יצר מספר כבידות שונות בתכלית וייתכנו רבות כאלו כגון "כבידה אנרגטית", "כבידה מסתית", "כבידה משקלית" ואפילו "כבידת תנע". "כבידת אור" יכולה להוות עבורנו מעין מודל התייחסות ובדומה גם "כבידת חום", "כבידת צליל" והרשימה ארוכה מטווח דמיוננו. האין-סוף היה בפרוש (כמו שהוא עכשיו) ללא גבולות של סופיות, וכלל בתוכו אינסופים רבים כאלה שהכבידה הדומיננטית בכל אחד מהם "שברה" את צורתו - במהירות שעלתה, או לפחות היתה שווה למהירות האור. ויש עוד, אבל היריעה קצרה!
* הערה: האתר המופיע בתגובה נמצא בבנייה לכן לא בטוח שניתן להיכנס אליו.

04
Aetzbar

מהלך ישיר מגלילי וקפלר אל יקום חדש ( ללא כבידה וללא יחסות)

הפיזיקה של בריאת היקום על פי התיאוריה העצברית, The Aetzbarian Theory

היקום נברא מ 5 דברים כמותיים רציפים, והם אורך, שטח, נפח, זמן ואנרגיה.
דבר כמותי רציף, קיים בין אפס כמות לכמות אינסופית.
יש בעולם רק 5 דברים כמותיים רציפים, אך הזמן שונה מכולם, ויש לו 3 הופעות.
הופעה ראשונה היא בתודעה , עם עבר, הווה ועתיד, אך הופעה זו אינה נמדדת.

הופעה שנייה היא במציאות הממשית הניתנת למדידה.
בהתחלה היקום היה ריק, ואז הוא התמלא בזמן סטטי, שהוא נח מוחלט וקר מחלט.
זמן סטטי הוא דבר כמותי, ללא הבחנה של עבר, עכשיו או עתיד.
זמן סטטי ממלא את נפח היקום, והריק כבר לא קיים.
זמן סטטי קיים , כיוון שהוא נמדד.
בכל כיוון שנבחר, נמדוד 0.0033 מיקרו שנייה למטר.

בהמשך התמזג הזמן הסטטי עם האנרגיה, וכך נוצר החומר של הכוכבים.
מצירוף כמויות נבחרות של זמן סטטי ואנרגיה, נוצר הכוכב הראשון ששמו ארץ.
הכוכב הראשון נע לנצח בקו ישר דרך הזמן הסטטי,בעזרת האנרגיה הפנימית שלו.
הזמן הסטטי לא מפריע לתנועת הכוכב.
תושב הארץ חש כי הוא נח, ואינו מסוגל למדוד את מהירות הארץ ביחס לזמן הסטטי.

זמן מחזור מנהרתי של כוכב.
"זמן מחזור מנהרתי" של כוכב מושג בניסוי המתחיל בממש ונמשך בדמיון.
גלילי מציע ניסוי בו מרפים מכדור בפתח מנהרה החודרת את כדור הארץ מקצה לקצה.
תוצאת הניסוי: הכדור יציג תנועת מטוטלת נצחית בין שני הפתחים של המנהרה, עם זמן מחזור מנהרתי של 1.4 שעות.
סיכום: לכל כוכב יש זמן מחזור מנהרתי אופייני, ושל הארץ הוא 1.4 שעות.

מצירוף כמויות נבחרות של זמן סטטי ואנרגיה, נוצר הכוכב ירח.
בהכרח נקבע כי הירח יקיף את הארץ במסלול מעגלי, בעל רדיוס של 384000 ק"מ
לאחר קביעה זו, אפשר לחשב את הזמן בו מקיף הירח את הארץ.
החישוב מתבסס על מפעלם של גלילי וקפלר, ועל חוק טבע חדש, הנושא את השם:
-----חוק שוויון הזמנים במרחק נבחר של 6300 ק"מ ----

חוק זה אומר: אם הירח יקיף את הארץ, במסלול מעגלי בעל רדיוס של 6300 ק"מ,
אז זמן ההקפה יהיה שווה, "לזמן מחזור מנהרתי" של כדור הארץ. ( 1.4 שעות)

קפלר מצא חוק המקשר בין שינוי ברדיוס המסלול המעגלי של הירח, לשינוי בזמן ההקפה.
------ אם רדיוס המסלול יגדל פי N אז זמן ההקפה יגדל פי N כפול שורש N

החישוב: 384000 ק"מ גדול פי 61 מ 6300 ק"מ, ולכן זמן ההקפה יגדל פי 476
זמן ההקפה יהיה 666 שעות, שהם כמעט 28 ימים.
סיכום: לכל כוכב יש זמן מחזור מנהרתי אופייני, וזמני הקפה סביבו קבועים מראש, ואלה מקיימים את החוק של קפלר.
שוויון הזמנים יופיע תמיד במרחק הנבחר של 6300 ק"מ ממרכזו של הכוכב.
המרחק הנבחר הזה – ( 6300 ק"מ ) הוא קבוע בראשיתי של היקום.
זהו היקום החדש, ואין בו כבידה ואין בו יחסות.

לאחר הופעת חומר הכוכבים, הופיעו הפעולות הפיזיקליות והזמן הדינמי.
כל פעולה פיזיקלית ניכרת ברגע התחלה וברגע סיום עתידי.
הזמן הדינמי נמדד.

לאחר הופעת הפעולות הפיזיקליות , הופיעו גלי זמן סטטי , בעלי מהירות C
גלי זמן סטטי , נושאים אנרגיה ממקום למקום.
התווך של גלי זמן סטטי , הוא הזמן הסטטי הממלא את המרחב האינסופי.

א.עצבר
Aetzbar

http://www.amazon.com/Brief-History-Mans-Natural-Knowledge-ebook/dp/B019IAA1GU/ref=pd_rhf_gw_p_img_1?ie=UTF8&refRID=0ZER1BWF1MF32X60M4E6

מעבר לחישובים בהם (גילוי נאות) אינני בקיא דיי, כבר בשנת 2011 הצעתי את הרעיון ש:

1. החלל היה בעבר ובהווה בגודל אינסופי (ידוע ומוכר), לפני המפץ
הגדול, ולכן כל תוצאה בו תהיה אינסופית.

2. החלל היה "מאוכלס" באינסוף של סוגי אנרגיות (חום, לחץ, מסה,
תנועה וגם אנרגיות שאינן מוכרות לנו עדיין)

3. בין האנרגיות התרחשה אינטראקציה מאד מורכבת.

4. הזמן הוא אנרגיה בפני עצמה.

כתוצאה מארבעת גורמים אלה, השתנתה המסה האינסופית של החלל ממקום גיאוגרפי אחד בחלל – ביקום - למקום גיאוגרפי אחר, והתרחשו בו, בעת ובעונה אחת, שתי תופעות ללא הפסק:

א. פערי אנרגיות.

ב. פערי צפיפות (בעיקר של אנרגיות כ - 99% לפחות ואולי יותר, והיתר –
פערי חומר שהיה בכמות מזערית ביותר, על גבול האפס).

היות ומדובר - כמעט אך ורק - באנרגיות - היה צריך להיווצר פער שישלב מספר אנרגיות וחומר - בעת ובעונה אחת - בדיוק של טריליונית השניה לפחות כדי שהאיזון יופר בצורה קריטית כלומר בפיצוץ, בהיווצרות אנרגיה, או בהיווצרות חומר, ואפילו בהיווצרות צורת חלל שונה בנפח, או במשטח.

היות ומדובר גם בתנועה מתמדת, האיזון הופר ללא הפסק, אלא שיש צורך בהפרת האיזון ב"רמה קריטית" כדי שתיווצר אנרגיה.

ניתן לדמות את "התנהלות" החלל האינסופי לגלי-ים במרכז האוקיינוס על כל הגוונים שלהם.

החל בגלי-ים רגועים ואף חלקים ועד לגלי-ים גבוהים שאין בהם עדיין את אפקט "שבירת הגל".

כדי שתיווצר "שבירת גל", יש צורך בשילוב אנרגיות וצפיפות חומר ב"רמה קריטית" כדי שהגל יישבר ומאות ואלפי טונות של מים יפלו מגובה רב ויתנפצו כ"גלי-חוף" או כגלי-הענק בהוואי.

כזה היה המפץ הגדול, ולמרות גודלו האינסופי, יש לו גבולות - והם נמצאים בתנועה ושינוי מתמידים.

המפץ הגדול התרחש במקריות גמורה, שלהערכתי לא ניתן לחשבה.

בבת אחת נוצרו פערי אנרגיות וצפיפות (הן של חומר והן של אנרגיה), אם בשולי החלל ואם בתוכו, שעברו את "הרמה הקריטית" שתופעת הלוואי שלה היתה התנפצות והיווצרות ה"מפץ הגדול".

בניגוד לדעה הרווחת, המפץ הגדול לא החל בנקודה אחת (היות והחלל כה גדול מימדים - ממדים אינסופיים), אלא בחלק ניכר מהחלל ובאותו שבריר שניה, בדיוק נמרץ, שגרם להפרת איזון מוחלטת בכל החלל ולכן כל כולו של החלל התפוצץ בשני שלבים ובהפרשי מליוניות השניה זה מזה:
1. "האיזור הראשוני" בו הופר האיזון ב"רמה הקריטית" שהיה עצום
ממדים להערכתי כגודל מסה של גלקסיה אחת לפחות ואולי שילוב
מסות של מספר גלקסיות (אלו טרם נוצרו, אבל להמחשת הגודל
נקבתי במסה שלהם) שהוא האיזור הקטן מבין השניים.

2. "האיזור המשני" – יתר החלל – היקום בו חל הפיצוץ לאחר הפיצוץ
ב"איזור הראשוני".

במקרה, או שלא במקרה, הפער שנוצר היה בתחומי אנרגיית החום ולמרות שייתכן והיה קטן ואף מזערי, מכפלתו באינסוף הביאה למפץ הגדול.

למיטב הבנתי "המפץ גדול" אינו כולל רק את האנרגיות המוכרות לנו, אלא אף כולל שילוב של אנרגיות כמו - קוונטיות+מיתרים+תנועה+דחייה+כבידה וכו' - שכולן יחד מהוות סוג של אנרגיה אחרת לחלוטין, כמו שציינתי, שאינה מוכרת לנו.

הזמן איננו רק "אמצעי-מדידה", אלא סוג אנרגיה של ממש שהיתה קיימת לפני המפץ הגדול, כאנרגיה שולית, אך קיבל מימדים של אנרגיה אינסופית - לאחר המפץ הגדול והפך לאחד הגורמים המכריעים בהתנהלות היקום כולו.

06
רמי פריד

הכותב פדרו פררה מציג טעות בסיסית וחמורה ביחס למושגי הזמן והמרחב. הזמן והמרחב אינם תופעות טבע! המרחב-זמן ה-4 ממדי הוא קונסטרוקציה גאומטרית (שפותחה ע"י מינקובסקי) שבה עשה איינשטיין שימוש בתורת היחסות הפרטית והכללית שלו.