תחילתה של יריבות מופלאה

כולם היו יריבים מרים: ניוטון ולייבניץ, מיכאלאנג'לו ורפאל, גייטס וג'ובס. האם יריבות מרה היא בהכרח שלילית? היא הרי הניבה הישגים שהיטיבו עם האנושות כולה
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

יום שישי, 25 במאי 1832. ג'ון קונסטבל, מגדולי ציירי הנוף של אנגליה במאה ה-19, רכן אל הקנבס והוסיף נגיעות מכחול אחרונות לציורו "חנוכת גשר ווטרלו", שעליו כבר עבד עשר שנים ואותו היה אמור להציג למחרת עם פתיחת התערוכה השנתית ה-64 של האקדמיה המלכותית בלונדון. לצד הציור של קונסטבל כבר הייתה תלויה עבודתו של טרנר, גאון ציור בפני עצמו, "נוף ימי מאוטרכט". טרנר, שהגיע לאולם התצוגה, התבונן במאמציו של קונסטבל לשפר את עבודתו והחליט להוסיף נגיעת מכחול מהירה משלו: כתם אדום שנראה כתיבה צפה במים ושבלטה כל כך על רקע גוני האפור של הים והשמים שבציור, עד שלא היה אפשר להתיק ממנה את המבט. בעיקר לא לציורו של קונסטבל שהיה תלוי ליד. היה זה ציון דרך נוסף ביריבות המרה בין שני הציירים שהביאה את קונסטבל שנה קודם לכן להרחיק ציור של טרנר שהוצג בתערוכה לחדר צדדי, ולתלות במקומו תמונה שלו.

מימין: ציורו של טרנר "נוף ימי מאוטרכט" ליד הציור "חנוכת גשר ווטרלו"  מאת קונסטבל במוזיאון טייט בריטיין 2012. צילום: גטי אימג'ס

מימין: ציורו של טרנר "נוף ימי מאוטרכט" ליד הציור "חנוכת גשר ווטרלו" מאת קונסטבל במוזיאון טייט בריטיין 2012. צילום: גטי אימג'ס

טרנר וקונסטבל אינם חריגים: שרלוק הולמס ופרופסור מוריאטרי, משפחות מונטגיו וקפולט, ניוטון ולייבניץ, סטיב ג'ובס וביל גייטס, הם כמה מגיבורי היריבויות המוכרות יותר - אמיתיות ומדומיינות כאחד -במאות השנים האחרונות. רוב היריבויות הכו גלים גם מחוץ למעגל הקרוב של הניצים ובחלקן אפילו נשפך דם. ובכלל, יש דמויות מפורסמות מעטות שהקשת הערך "יריבות" (rivalry) לצד שמן במנוע החיפוש לא תניב תוצאה אחת לפחות.

יריבות שונה מתחרותיות. אפשר להגדירה כמערכת יחסים תחרותית המביאה את הצדדים להשקיע משאבים פסיכולוגיים גדולים ממה שעשויים לנבא התנאים האובייקטיביים שבה היא מתקיימת או אפילו אישיותם של כל אחד מהיריבים. אחד המחקרים המקיפים ביותר בתחום הפסיכולוגיה של היריבות מבהיר כי היחסים בין הנצים, המתבטאים, בין השאר, בדמיון ביניהם (בגיל, במין ובמעמד), באופי ההיכרות ובתדירות המפגשים ביניהם בעבר, משפיעים מאוד על התנהגותם. וכפי שניווכח, סערת היצרים המלווה יריבות ראויה לשמה עשויה לטשטש גם את דעתם של המוכשרים ביותר. השאלה המעניינת היא אפוא - האם גלומה ביריבות גם תועלת כלשהי?

ואלה תולדות היריבות

בתסריט של אורסון וולס לסרט "האדם השלישי", טוען הארי ליים (בגילומו של אורסון וולס), כי בעוד תוצאותיהן של מאות שנות שלום ואחווה בשווייץ לא הצליחו להביא לעולם יותר מאשר את שעון הקוקייה, שלושים שנות מאבקים ויריבויות תוססות באיטליה העניקו לאנושות את הרנסנס, אחת מתקופות השיא של התרבות האנושית. גם ההיסטוריונים של האמנות מייחסים את תחילת הרנסנס לתוצאותיה של יריבות: זו שבין גיברטי וברונלסקי על הזכות לעצב את דלתות בית הטבילה בפירנצה. גיברטי בן ה-23 זכה בעבודה, ודלתות הברונזה שעיצב בישרו סגנון חדש באמנות: נטורליסטי יותר, עם דגש על פרספקטיבה ואידיאליזציה של נושא העבודה.

רוב החידושים החשובים באמנות של תקופת הרנסנס התרחשו במרחב הגיאוגרפי שבין רומא, פירנצה וונציה, שאוכלוסייתן הכוללת באותה עת מנתה כ-200,000 תושבים בלבד. בנייתה של כיפת הכנסייה הגדולה בעולם (הדואומו שבפירנצה), או המצאת הפרספקטיבה הליניארית בציור, לא היו מתרחשות אלמלא היריבות בין ענקי רנסנס כמו לאונרדו דה וינצ'י (1519-142), מיכלאנג'לו (1475-1564) ורפאל (1520-1483). על פי היסטוריון האמנות של התקופה, ג'ורג'ו וזארי, יריבויות היו חיזיון נפרץ בין אמני העילית באותו זמן. ברומא של הרנסנס התקבצו בשטח קטן יחסית אמנים רבים בעלי מיומנויות שונות שקיוו לעבוד בעבור הוותיקן - המעסיק הגדול והכמעט יחיד באותם ימים. המפגש האינטנסיבי ביניהם הוליד לא פעם יריבויות, אך גם יצר את הכר התחרותי הפורה שעליו פרחו יצירות שתלויות עד היום במיטב המוזיאונים בעולם. בתקופה זאת רווח גם הנוהג להציג את עבודותיהם של שני אמנים זה לצד זה לצורך השוואה, הערכה והבחנה ביניהם (ולא בהכרח כדי להעדיף אחת מהן). רפאל, שהתבקש על ידי האפיפיור ליאו העשירי לעצב עשרה שטיחי קיר לתלייה מתחת לקפלה הסיסטינית שצייר מיכלאנג'לו, הביא את עבודתו לפסגות חדשות בהשראת היצירה הנשגבת. היחיד שלא התפעל היה מיכלאנג'לו עצמו.

למעלה: בריאת האדם מאת מיכאלאנג'לו. למטה: The Miraculous Draught of fishes מאת רפאל, אחד מהציורים שהפכו לשטיחים בקפלה הסיסטינית

למעלה: בריאת האדם מאת מיכאלאנג'לו. למטה: The Miraculous Draught of fishes מאת רפאל, אחד מהציורים שהפכו לשטיחים בקפלה הסיסטינית

הפסל והצייר המפורסם נודע גם כאיש ריב ומדון, וכשרפאל הצעיר ויפה התואר אך הגיע לרומא וזכה להזמנת עבודה מהאפיפיור יוליוס השני, הוא הפך מיד ליריב מר שמיכלאנג'לו חם המזג האשים לא פעם בגניבת רעיונותיו. בתקופה מסוימת צייר מיכלאנג'לו את הקפלה הסיסטינית מאחורי פרגוד כדי להסתירה מרפאל שעבד באותה עת בוותיקן. למרות אמצעי הזהירות שנקט, ביקר רפאל באתר העבודה של מיכלאנג'לו פעם אחת, הציץ ונפגע, עד כדי כך ששילב בעבודתו שלו, "אסכולת אתונה", דמות יושבת שנלקחה היישר מיצירתו המונומנטלית של יריבו. היריבות בין השניים הפכה לאחת המפורסמות ביותר בעולם האמנות.

בימי הביניים והרנסנס הפגינו חוקרים והוגי דעות ב"מדעי הטבע" בורות כמעט מוחלטת בעבודותיהם של עמיתים רחוקים או כאלה שהתגוררו במדינות אחרות. היעדר כל כלי לתקשורת יעילה ביניהם חסכה מהם יריבות פוטנציאלית

מיכלאנג'לו שטם גם את לאונרדו על פרסומו ואורח חייו הנינוח, אך עם זאת, יריביו העיקריים של לאונרדו לא באו מקרב קהילת האמנים של תקופתו. מרגלי הכנסייה מרומא שתלו "עוזרים" בסדנתו, ולאונרדו הזָהיר נאלץ לפתח כתב ראי, שגדש 13,000 מדפי יומניו, כדי להגן על עבודתו מפני אלה שהמתינו למעידתו של אחד הגאונים הפוריים ביותר בהיסטוריה. הכנסייה רדפה את לאונרדו, כי בניגוד לדמויות הבולטות האחרות של זמנו, לא הכיר בכל קדושה בכתביו השונים, גם לא למראית עין, וכי ניסיונו המדעי לחשוף את סודות הבריאה, בעיקר במחקרו האנטומי, ערער על סמכותה של הכנסייה בנושא.

בימי הביניים והרנסנס הפגינו חוקרים והוגי דעות ב"מדעי הטבע" בורות כמעט מוחלטת בעבודותיהם של עמיתים רחוקים או כאלה שהתגוררו במדינות אחרות. היעדר כל כלי לתקשורת יעילה ביניהם חסכה מהם גם יריבות פוטנציאלית והותירה את הכנסייה ליריבם המרכזי של מגלים ובעלי חזון. גם ידידותו של גלילאו גליליי (1564-1642) עם האפיפיור אורבן השני לא עמדה לו, כאשר פרסם בשנת 1632 ספר שבו תמך במשנתו של קופרניקוס. גלילאו, איש המדע הבולט באותה עת, נאלץ להתייצב בפני ועדה של עשרה קרדינלים שהאשימה אותו בכפירה ודנה אותו למעצר בית בו מת תשע שנים מאוחר יותר.

היריבות בין הכנסייה לחוקרים פינתה מקום ליריבויות אישיות רק עם הקמתן של האגודות המדעיות. הראשונה שבהן נוסדה בשנות התשעים של המאה ה-16 בפדובה שבאיטליה ביוזמתו של האציל ג'יאנויסנזו פינלי, חבר ותומך של גלילאו, ונקראה על שמו "מעגל פינלי". זו הייתה ההזדמנות המשמעותית הראשונה שניתנה לחוקרים להחליף דעות עם מתמטיקאים, מהנדסים, פילוסופים ורופאים על נושאי עבודתם, וכמובן - לריב עמם. לאחר זמן קמו על בסיס אותם עקרונות התאגדויות נוספות, כמו החברה המלכותית בלונדון, האקדמיה למדעים בפריס, בברלין ובסנט פטרסבורג שהפכו כולן לזירה המדעית המרכזית לדיונים וניסויים, אך גם ללא מעט עימותים יצריים.

הפילוסוף קרל פופר הבחין כי המדע יצא נשכר מעימותים אלה וקבע כי ככל ששני אנשים אינטליגנטיים מתווכחים יותר, כך טיעוניהם משתפרים וכולנו נהנים מהבנה טובה יותר של היקום

הפילוסוף קרל פופר הבחין כי המדע יצא נשכר מעימותים אלה וקבע כי ככל ששני אנשים אינטליגנטיים מתווכחים יותר, כך טיעוניהם משתפרים וכולנו נהנים מהבנה טובה יותר של היקום. ואמנם, מרגע שהמידע נעשה נגיש יותר בזכות האגודות ופרסומיהן המדעיים, התחרות האישית בין אנשי מדע, מוסדות מחקר ואפילו מדינות הפך לכוח מרכזי בקידום של גילויים חשובים ובהאצתם. תוצר לוואי חשוב של הוויכוחים הלוהטים שמצאו את דרכם לכותרות העיתונים היה הגברת מודעותו של הציבור הרחב למדע. אך להבחנתו של פופר היו גם כמה יוצאים מן הכלל בולטים, כמו המחלוקת בין וולטייר וג'ון נידהם במאה ה-18 על המכניזם של תהליך הרבייה שעיכב את המחקר בנושא בשנים רבות (אגב, שניהם טעו בו), או הוויכוח המהדהד בין שניים מהיריבים המרים ביותר בתולדות המחקר המדעי, אייזיק ניוטון וגוטפריד לייבניץ, למי מהם הבכורה בהמצאת החשבון האינפיניטסימלי.

רוב ההיסטוריונים של המדע סבורים היום כי ניוטון ולייבניץ פיתחו את תורתם החשובה באופן בלתי תלוי. ניוטון אולי הקדים את לייבניץ בפיתוח, אך אין ספק שאיחר בעשרים שנה בפרסום ובמתן הסברים מפורטים לשיטה שלו. ניוטון היהיר והיצרי הכריז מלחמה על לייבניץ ולא שבת, עד שהוריד אותו ביגון שאולה מקץ שש-עשרה שנה של מאבק עיקש. הוויכוח פילג את קהילות המתמטיקאים האנגלים והאירופאים במשך יותר ממאה שנה וכמעט שיתק את החלפת הידע המחקרי ביניהן. במהלך המאבק על הבכורה המדעית בין השניים בראשית המאה ה-18 לא בחל ניוטון באמצעים. ב-1712 פרסמה החברה המלכותית מסמך שהעניק לו את הבכורה על הפיתוח המדעי החשוב והגדיר את לייבניץ כרמאי. אמינותו של המסמך התערערה כשהתברר שניוטון, מזכיר החברה המלכותית באותה תקופה, מינה בעצמו את כל חברי הוועדה והגדיל לעשות כשניסח בעצמו חלקים גדולים מהמסמך.

השיפור הניכר באמצעי התעבורה ובחילופי המידע שידעה המאה ה-20 הוליד שפע של יריבויות חדשות, וכמה מהן התגלגלו עד לפתחו של אולם בית העירייה הישן של שטוקהולם, שבו מוענקים מדי שנה פרסי נובל במדעים. בשנת 1977 הוענק פרס נובל לרפואה לשני חוקרים שגילו את ההורמון המופרש ביותרת המוח ומסייע בוויסות הגדילה, חום הגוף ותפקודים חשובים אחרים. השניים, שסירבו לשוחח זה עם זה במשך עשרים שנה, עמדו בסירובם גם במהלך טקס חלוקת הפרס עצמו. סופר המדע, ניקולס ווייד, שתיאר את תולדות היריבות ביניהם, טען כי זכייתם המשותפת מנעה מהם את הפרס החשוב יותר בעיניהם - ניצחון מוחץ על יריבם המדעי.

יריבויות מרות ליוו גם את גילויו של "הסליל הכפול" (מבנה הדנ"א) בשנות החמישים של המאה הקודמת על ידי ווטסון וקריק הבריטים. אלה הדגימו שוב כי הישגים מדעיים גדולים כרוכים בניצחון גדול. לא רק על סודות הטבע, אלא במקרה זה גם על סודותיהם של חוקרים אחרים שהתחרו בהם על הגילוי ושנחשפו לקריק ווטסון באקראי וללא הסכמתם של אותם חוקרים. את היריבות בין מונטנייה הצרפתי וגאלו האמריקאי, שהתקוטטו על הבכורה בגילוי נגיף ה-HIV הגורם למחלת האיידס, הצליחו ליישב רק נשיאי ארצות הברית וצרפת.

אחת היריבויות המדעיות הסוערות ביותר של ימינו היא בין חוקרי המאובנים דונלד ג'ונסון (מגלה השלד המכונה "לוסי", שגילו כ-3.2 מיליון שנה) וריצ'רד ליקי סביב השאלה מי מהם גילה את המאובן העתיק ביותר של המין שקדם לאדם. השניים, שלא ניאותו לחלוק במה משותפת מאז 1981, עת התגלעה המחלוקת, התרצו במאי 2011 להציג את נקודת מבטם ולהתראיין באירוע מתוקשר במוזיאון הטבע שבניו יורק - המקום שבו פרצה ביניהם המריבה הקולנית שלושים שנה לפני כן.

יריבות מבטן ומלידה

כולנו יצורים שבטיים, וככאלה מועדים ליריבות. בני הקלאנים הסקוטים מקדונלד וקמפבל שנאו אלה את צאצאיהם של אלה הרבה לפני שהטבח בגלנקו (ב-13 בפברואר 1692) סיפק עילה לשנאה הזאת. בני מונטגיו וקפולט, משפחותיהן של רומיאו ויוליה, אפל ומיקרוסופט, סונים ושיעים - כולם דוגמה עגומה ליריבויות על בסיס שבטי. הארגנטינאים והצ'יליאנים שונאים זה את זה רק מפני שנראה שאין בסביבה כל אובייקט שנאה אחר. רשימת היריבויות בענפי הספורט השונים כוללת עשרות רבות כאלה, בהן זו שבין קבוצות הכדורגל הסקוטיות ריינג'רס וסלטיק (סובלימציה מאוחרת של יריבות המאות הקודמות בין מיודעינו הקלאנים של מקדונלד וקמפבל), מתאגרפים, טניסאים, נהגי מרוצים, ולמעשה ספורטאים מכל הענפים ללא יוצא מן הכלל. התקשורת אוהבת לפרט בעניין היריבויות כדי להוסיף ממד אישי חשוב (לתפוצת העיתונים) למה שאלמלא כן היה עשוי להצטמצם לתחרות על הישגים ספורטיביים גרידא. וכמו שיודעים אוהדי מכבי והפועל תל אביב, היריבות בין האוהדים מאפילה בהרבה על היריבות בין הקבוצות עצמן. אך גם בזו עדיין אין אותו הלהט שהביא את אל סלבדור להכריז מלחמה על הונדורס בעקבות משחק כדורגל בין שתי הנבחרות הלאומיות.

באווירת ההישגיות של תרבותנו לא מפתיע כי שליש מהאחים במשפחות מדווחים על יריבות וריחוק ו-15 אחוזים מהם אינם מדברים זה עם זה. יריבות בין אחים מועצמת כאשר הפרש הגילים נמוך והמין זהה וכן כשאחד מהם מחונן

ואמנם, שבטיות עשויה להסביר מקצת מהיריבויות הגדולות של העולם המדעי, למשל את זו שבין לבואזייה הצרפתי ופריסטלי האנגלי על הפרשנות לתפקיד החמצן בבערה ובאטמוספירה (השניים נפגשו פנים אל פנים פעם אחת בלבד), אך אין בה כדי לספק הסבר ממצה ליריבויות היסטוריות רבות אחרות. בניסיון לאתר מכנה משותף בין גדולי המדע שהיו גיבורי יריבויות מפורסמות הוצעו הבחנות שונות. אחת מהן גורסת כי חלק גדול מהמעורבים במאבקי בכורה כאלה סבל בילדותו מהיעדר אב (ראו אפקט לאונרדו) או היעדר אם (ניוטון, דרווין, לבואזייה או לארי אליסון מאורקל, יריבו של ביל גייטס בשנות התשעים). ואולם, מי מאתנו לא סבל בילדותו מחסך הורי כלשהו?

הבימאית סופיה קופולה לאחר זכייתה באוסקר, לצד אחיה, הבמאי גם הוא, רומן קופולה. צילום: גטי אימג'ס

הבימאית סופיה קופולה לאחר זכייתה באוסקר, לצד אחיה, הבמאי גם הוא, רומן קופולה. צילום: גטי אימג'ס

פרנק סאלוויי, היסטוריון מדע אמריקאי, זיקק את תשובתו לשורש היריבות לרב-המכר נולדו למרוד (Born to Rebel), הרואה ביריבות בכלל ובזו המדעית בפרט, השתקפות של מאבקי בכורה שמקורם במבנה המשפחתי ובעיקר בסדר הלידה. גישתו היא אבולוציונית לעילא, ולדעתו, המשאב הנתון במחסור בתא המשפחתי הוא תשומת הלב ההורית, שעליה נלחמים הצאצאים כמעט מיום היוולדם. בנים בכורים, הוא גורס, מזדהים בקלות יחסית עם כוח וסמכות. הם אינם מהססים לעשות שימוש בגודלם ובכוחם כדי לשמר את מעמדם (בכורים גדולים פיסית מאחיהם הצעירים), הם אגרסיביים ודומיננטיים מאחיהם, שמרנים, בטוחים בעצמם וממהרים להיקלע למאבקי בכורה על טריטוריה פיסית או אינטלקטואלית. מי שנולדו אחריהם נוטים לערער על הסטטוס קוו ומפתחים במקרים רבים אישיות מרדנית. במחקר עמלני במיוחד ניתח סאלוויי את קורות חייהם של כמעט 4,000  מדענים וחוקרים במאות ה-18 וה-19. הוא גילה כי סיכוייו של מי שאינו בכור לתמוך בתיאוריה חדשנית גדולים פי 7.3 מהסיכוי שאחיו הבכור יתמוך בה (בסיס הנתונים כלל 83 צמדי אחים מדענים).

אך הממצא המעניין יותר מבחינתנו הוא כי סיכוייו של הילד הראשון במשפחה להיקלע ליריבות על בכורה מדעית גדולים פי 3.2 מסיכוייו של אח שאינו בכור. ומיותר לציין: ניוטון, לייבניץ, גלילאו ופרויד (שהיה מעורב במלחמה כזאת עם אלפרד אדלר) היו כולם בנים בכורים. כך גם קין שביצע את רצח הקנאה הראשון בתנ"ך. בעבודת מחקר מקיפה על יחסי אחים נמצא כי אף שרובם תומכים איש באחיו או באחותו, הרי שחלקם מגלים מאפייני יריבות עד כדי עוינות של ממש. באווירת ההישגיות של תרבותנו לא מפתיע כי שליש מהאחים במשפחות מדווחים על יריבות וריחוק ו-15 אחוזים מהם אינם מדברים זה עם זה. יריבות בין אחים מועצמת כאשר הפרש הגילים נמוך והמין זהה וכן כשאחד מהם מחונן.
אבל נראה כי סקירת ההסברים השונים לשורשיה של היריבות מחמיצה משהו. כדי להסביר את האינטנסיביות הרגשית שמאפיינת אחדים מהמאבקים האלה צריך להיות ביריבנו דבר מה שקרוב אלינו יותר מבר-פלוגתא מדעי, מתחרה ספורטיבי או יריב עסקי. ומה קרוב אלינו יותר מאשר אנו עצמנו?

הצל שמטיל אור גדול

לדעתו של הפסיכולוג קרל יונג, הדמיון בינינו ובין מי שאנו תופשים כיריבנו גדול ממה שאנו מעריכים או מוכנים להודות בו. יונג טוען שהתכונות של יריבנו שמעוררות בנו עוינות הן בדיוק התכונות שלנו שאנו מעדיפים לדחוק אל הלא מודע - חולשות, חרדות וקווי אופי אחרים שהיינו מבכרים שלא לחשוף. הישגיות, אגרסיביות, חמדנות, תאוות בצע וגסות רוח הן רק כמה דוגמאות. לאסופת התכונות האלה קורא יונג "הצל". בתהליך, שפרויד כינה "השלכה פסיכולוגית", אנו מגנים על עצמנו מפני דחפים שקשה לנו להודות בהימצאותם בתוכנו, מכחישים את קיומם ו"משליכים" אותם על הזולת. כך אנו מועדים לייחס לאחרים תכונות, כוונות ומאוויים שהם, למעשה, ביטויים לדחפים שלנו, דחפים שאנו קוברים עמוק באזור הצל של נפשנו. לפי יונג, לכל אחד מאתנו צל משלו, וככל שאנו מודעים אליו פחות, כך הוא נעשה אפל וסמיך יותר.

קונפליקטים תמימים מוצתים לפתע, כאשר אנו משליכים את תכונות הצל שלנו על יריב פוטנציאלי ומסתבכים בסחרור של יריבות לוהטת כשהוא נוהג כמונו. אך גרוע מכך, ללא קיומו של אותו יריב אנו עשויים לגלות כי אין לנו קיום משלנו, ואנו נותרים לבוסס בחשכת צלנו, בהיעדרו של אחר להשליכו עליו. סמואל הנטינגטון, חוקר במדעי המדינה, טוען בספרו התנגשות הציביליזציות כי גם במישור הלאומי אנו זקוקים ליריבים לאישור עצמי ומוטיבציה. אויבים או מתנגדים בזירה הלאומית, בעסקים ובפוליטיקה עשויים לאיים על הישגינו אך מתברר כי כשאלה נעלמים מסיבה זאת או אחרת, אנו ממהרים להכתיר יריב חדש. הרעיון הבסיסי כי אנו זקוקים לאחרים כדי להגדיר את עצמנו נפוץ במשנתם של הוגים רבים, בהם הגל, סארטר וז'אק לאקאן, שקבע כי "הלא מודע בנוי כשפתו של האחר".

כשאנו שונאים מישהו, אנו שונאים בו דבר מה שהוא חלק מאתנו, ואילו מה שאינו מרכיב באישיותנו אינו מטריד אותנו כלל

על פי יונג, ה"פרסונה" היא מה שהיינו רוצים להיות ומה שהיינו מבקשים שהעולם יראה בנו, והיא בבחינת "הבגד הפסיכולוגי" שאנו עוטים כשאנו פוגשים אחרים. האגו הוא מי שאנחנו במודע, ואילו ה"צל" הוא אותו ממד באישיותנו המסתתר מאחורי המסכה החברתית שלנו ושאנו מעדיפים להתעלם ממנו ולהדחיק אותו. מרגע שעמדנו על דעתנו ואנו מבחינים בין טוב ורע, אנו יודעים גם אילו תכונות יהיו מקובלות מבחינה חברתית, ומשייכים אותן לאגו, ואילו תכונות לא יזכו לאישור חברתי, ואותן אנו דוחקים לפינה נידחת של הנפש. אך תכונות אלה אינן נעלמות, וכשהן דחוקות בפינתן די זמן הן מפתחות חיים משלהן, הנסתרים לחלוטין ממודעותנו. המחלף המרכזי המפצל את תכונותינו ל"אגו" או ל"צל" הוא התרבות. כל התכונות הנורמטיביות, שמסייעות לנו לעמוד בנורמות התרבותיות, מרכיבות את האגו. האחרות מתנקזות לצל. אלה שליליות בעיקרן, אך לעתים גם טובות ונאצלות שאינן זוכות להערכה חברתית-תרבותית. מי שהצליחו להכיל את הצל שלהם ולהיות מודעים אליו, עשויים להיות מופתעים כשיגלו לצד התכונות האפלות שבו גם כמה תכונות חיוביות במיוחד שלא היו מודעים להן. יונג טוען כי מקורם של האגו והצל זהה, וכי קיים איזון מושלם ביניהם: ככל שהצד המודע של אישיותנו ברור יותר, כך גם הצל מגובש יותר.

בספרו "להכיר את צלך" (Owning your own shadow) מסביר המחבר, רוברט ג'ונסון, כיצד המנגנון הנפשי המאזן הזה עשוי להסביר את היריבויות שפורצות דווקא בין היצירתיים ביותר. הוא אומר: "יצירתיות צרה מביאה אתה תמיד צל מוגבל, בעוד כישרונות רחבים יותר מביאים איתם גם יותר מהחומר האפל". יונג עצמו כבר קבע כי "הצל הוא מקום מושבה של היצירתיות". אם מישהו מעורר בכם תגובה רגשית שלילית חזקה במיוחד, ייתכן מאוד שהצל שלכם בפעולה. בספרו "מה יונג אמר באמת" ( What Jung Really Said ), אדוארד בנט, חברו של יונג, מתאר את התופעה וטוען כי מדובר בתגובת בטן אימפולסיבית ואוטומטית המשליכה את מקור התחושה שלנו על אדם אחר, בדרך כלל באמצעות דברי ביקורת חריפה או האשמה של ממש. ומי שמעוררים בנו את התגובה הרגשית החזקה ביותר הם, כמובן, אלה שמחזיקים בתכונות הצל שלנו. כשאנו שונאים מישהו, אנו שונאים בו דבר מה שהוא חלק מאתנו, ואילו מה שאינו מרכיב באישיותנו אינו מטריד אותנו כלל. הביטוי "הפוסל במומו פוסל" משקף את הבנתם של חכמינו כי מי שאינם מודעים לצלם מועדים להשליך אותו על האחר כדי שלא יצטרכו לקבל עליו אחריות.

השלכת הצל על האחר תמיד קלה יותר מההכרה בצל והכלתו. כאשר האחר משליך עלינו את צלו שלו, הוא מגרה את נפשנו להשליך עליו את הצל שלנו, אלא אם כן אנו מודעים למתרחש ונמנעים מלהיקלע לסחרור של יריבות מיותרת. אלא שהיכולת לעמוד מול הזולת הנוהג כך מבלי שנגיב כרוכה במודעות אישית עמוקה יותר מזו שעמדה, כפי שראינו, גם למוחות המבריקים ביותר. דינמיקה זאת נכונה, לדעת יונג, גם בזירה הלאומית, כאשר אומה שלמה משליכה את הצל הקולקטיבי שלה על אומה אחרת. טקסים אישיים וקבוצתיים רבים פותחו כדי להתמודד עם הקושי לעמוד מול צלנו, רובם כרוכים בצום, בפרישות ובהרס סמלי. ואם התשליך היהודי הוא מנהג דתי המאפשר ליחיד להיפטר מצלו, הרי שהשעיר לעזאזל (הקיים בגרסאות שונות בתרבויות רבות) הוא מנהג המאפשר לקהילה שלמה לעשות זאת. אך כמה מוזר, כולנו מנסים לשמור על עצמנו ועל תרבותנו באמצעות ניתוק מהצל והרחקתו מאתנו, ודווקא את אותה תרבות יצרו אלה שעלה בידם לא לוותר על צלם, הכילו אותו והצליחו לדלות ממנו את המאפיינים היצירתיים לתפארתם ותפארת האנושות כולה.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על תחילתה של יריבות מופלאה

01
צבי בנימיני

מאמר חשוב ומאיר עיניים כתמיד. תודה למחבר.
חז"ל כבר אמרו בזמנם הרבה דברים מכוננים על יריבות ועל עוינות יריבותית הדדית. אזכיר רק שניים מתוכם:
1. "כל הפוסל - במומו הוא פוסל" (קידושין, ע', ע"ב), על מנגנון ההשלכה שצוין במאמר.
2. "אין סכין מתחדדת אלא בירך של חברתה" (ילקוט שמעוני, פר' ויצא). מעניין לציין את הדימוי הלוחמני והשימוש בכלי משחית והרג כחלק יעיל (אולי אף הכרחי), בהתפתחות הלמדנית, זו שבסיסה בדר"כ חברותא והמשכה לעתים ביריבות מרה. ע"ע ר' יוחנן וריש לקיש ודוגמאות רבות נוספות.

    03
    אורה ש.

    סופיה קופולה היא גבר?
    יונג כמובן התייחס רק לגברים, כפי שנהוג היה בתקופתו. אבל האם הילרי קלינטון או לימור לבנת מתנהגות אחרת מול יריביהם מאשר גברים באותו מעמד? אתמהה

04
קובי

מאמר מושקע ומעניין מאוד.
מעניין איזה חלק לקח מנגנון הצל (במישור הלאומי בעיקר) באנטישמיות לדורותיה.
הנאצים, כנראה, השליכו הרבה מאוד רפש אפל משלהם על היהודים. צל ענק, שאכן הביא בכנפיו יצירתיות, אבל מסוג מסוים מאוד- יצירתיות של המוות.