תחרות קטלנית

כשזה נוגע לספורט, תחרות אמורה לעודד יצירתיות, פרודוקטיביות והישגים. כשמעודדים אותה בעולם העסקי, התוצאות אינן כפי שצפינו
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

ב-2008 ראיינתי את מייקל סרנוף, קצין אשראי ראשי בבנק אמריקאי גדול מהמערב התיכון. הייתי בעיצומו של מחקר לספר Wilful Blindness, וניסיתי להבין למה ואיך נכנסו בנקים ביודעין לעסק מסוכן כמו מכירת משכנתאות סאב-פריים.
"כדי לתפקד כעסק, עלינו להעסיק צוות מכירות," אמר לי סרנוף. "והיה קשה לגייס אנשי מכירות. לא היה סיכוי שנצליח להעסיק, קל וחומר לשמר, אנשי מכירות טובים אם לא היינו מוכנים לאפשר להם למכור סאב-פריים. הם הרוויחו עמלות עצומות מהעסקאות האלה. כדי להמשיך להתחרות בהצלחה נאלצנו לאפשר להם למכור סאב-פריים."

את ההסבר של סרנוף לא שכחתי גם אחרי שגמרתי לכתוב את הספר. הדברים שאמר הם יריקה בפרצופה של התורה הכלכלית הקלאסית שטוענת כי התחרות מובילה לגיוון וריבוי בחירות שמייצרים בתורם תועלות שונות, ובהן פיזור סיכונים. והנה שוק תחרותי ביותר שמייצר תופעה הפוכה: הבנקים העתיקו זה מזה ויצרו ריכוז סיכונים. אחת הסיבות לחומרתו האדירה של משבר הבנקאות היא שכולם עשו אותו דבר. בתקופה שבה תחרות היא הפתרון המקובל לכל בעיה, אי אפשר שלא לתהות שמא ישנם תחומים אחרים שגישה זו נכשלה בהם. ברגע שהתחלתי לחפש, התוצאות היו מדהימות.

בתחום החינוך מופעל על הסטודנטים לחץ אדיר להתחרות, וכך נולדה מגפה של העתקות. כך למשל, מעריכים כי שיעור ההעתקות בבריטניה עלה ב-50 אחוז לפחות בארבע השנים האחרונות. כל העבודות האקדמיות נבדקות כיום בתוכנה לזיהוי פלגיאט, אמצעי שמוכיח בבירור כי התלמידים הטמיעו מסר פשוט: לא הדרך חשובה, אלא התוצאה.

לא רק משחק?

80 אחוז מהלדים נוטשים את העיסוק בספורט עד גיל 12. אם רק הניצחון חשוב ואתה לא מצליח לנצח, למה לשחק?

אי אפשר לדבר על תחרות בלי לעסוק בספורט. גם כאן מצאתי דפוס דומה. טרוויס טייגרט, שמנהל את הסוכנות האמריקאית נגד סמים בספורט וידוע על חשיפת לאנס ארמסטרונג, מתוסכל כבר שנים מתופעות של רמאות, שימוש בסמים ופציעות קטסטרופליות בספורט. המחקר שלו מראה שיש בציבור כבוד רב להוגנות, למשמעת, לסבלנות ולעבודת הצוות שהספורט מלמד אותנו. אך בפועל כולם מאמינים שהדבר החשוב באמת הוא לנצח. ילדים מבינים זאת, ולכן 80 אחוז מהם נוטשים את העיסוק בספורט עד גיל 12. אם רק הניצחון חשוב ואתה לא מצליח לנצח, למה לשחק?

בבריטניה דיברתי עם אתלטים בתחילת דרכם שהשקיעו את כל ילדותם באימונים, או שהשתתפו באולימפיאדה ועכשיו אין להם מושג איך להתמודד עם עולם מורכב אך נטול יעדים ומדדים יומיומיים. שנים של מיקוד בתחום צר הותירו אותם ללא כלים להתמודדות עם עולם שמצריך קשרים חברתיים והדדיות. ומסתבר גם שתיאוריית ה"חלחול" חמקמקה בספורט לא פחות מאשר בכלכלה; בסקירה שערך ה-British Medical Journal לא נמצאו ראיות המוכיחות כי אירוח האולימפיאדה מגדיל את שיעורי ההשתתפות בספורט. מחקר שבחן את אולימפיאדת סידני הסיק שפעילות הפנאי היחידה שצברה פופולאריות לאחר המשחקים היא הצפייה בטלוויזיה.

במדע קשה יותר לזהות את הסימנים לשחיקה שהתחרות מייצרת: המעבדות מלאות במדענים צעירים ומבריקים שכבר לא מדברים זה עם זה בגלל הפחד האדיר שאחד מעמיתיהם יגיע להישגים מרשימים יותר משלהם. ב-1998 אמרו רק 14 אחוז מהמדענים שהם מרגישים בנוח לדבר על המחקר שלהם, ירידה של 50 אחוז לעומת 30 שנה קודם לכן. אך התקדמות מדעית דורשת שיתוף של מידע, שאלות ותובנות. חתן פרס הנובל, הביולוג היהודי הדרום אפריקאי סידני ברנר טוען שנוהלי ההערכה ודירוגי הציטוטים היו מחסלים את הקריירות של פרדריק סנגר ופיטר היגס. בה בעת, האסטרטגיה הנוכחית של מועצת המחקרים הרפואיים של בריטניה מחקה את אימוניהם של אתלטים מצטיינים בתקווה לרכז את המנצחים בשלושה מקומות בלבד: אוקספורד, קיימברידג' ולונדון. אך מכיוון שגישת החלחול לא עובדת, תגליות של "חריגים" כגון ג'יימס לאבלוק (שהגה את השערת גאיה) או קארי מוליס (שפיתח שיטות  בתחום הכימיה מבוססת הדנ״א) מעולם לא היו מתאפשרות בתנאי שוק כאלה.

תחרות אמורה לעודד יצירתיות, פרודוקטיביות והישגים. תפיסה זו נובעת, בין השאר, מעיוות רעיונותיו של דרווין והבנה שגויה של ההבדל בין הברירה הטבעית שלו ל"הישרדות הכשירים ביותר" של הרברט ספנסר. באוניברסיטת פרדו באינדיאנה ניסה ויליאם מיואר, גנטיקאי של אוכלוסיות, להבין איך הברירה הטבעית מתבטאת בקבוצות. מיואר תכנן ניסוי שמטרתו להגדיל את תפוקת הביצים; תחילה הוא זיהה קבוצות יצרניות של תרנגולות ועקב אחריהן בעודן מטילות ביצים בסביבה חופשית. לאחר מכן הוא בחר את התרנגולות הבודדות הפוריות ביותר והשתמש בהן כדי להוליד דור נוסף של תרנגולות. הוא רצה לגלות מי פורה יותר – הקבוצה החופשית או קבוצת-העל.

לאחר שישה דורות, הקבוצות החופשיות עדיין היו מלאות בתרנגולות שמנמנות המכוסות לחלוטין בנוצות, ותפוקת הביצים עלתה משמעותית. אבל מצבה של קבוצת-העל היה מזעזע: שש מן התרנגולות נרצחו על-ידי השלוש הנותרות; ומכיוון שאלה ניקרו זו את זו באכזריות כמעט שלא נותרו להן נוצות. כשאני מספרת את זה למנהלים בחברות גדולות, עיניהם מתמלאות הבנה. דירוג כפוי – גישה שמטפחת את עשרת האחוזים העליונים ומחסלת את העשרה התחתונים – מפנה את העובדים זה כנגד זה בניסיון לדרבן אותם.

תחרות יוצרת בהכרח כמה מנצחים ורוב גדול של מפסידים. אם אתם מאמינים, כפי שהאמינה מרגרט תאצ'ר, שאומות תלויות בהישגיה של קבוצה קטנה של אנשים מוכשרים, אז אתם מאמינים גם שהבזבוז שנובע מהתחרות הוא מחיר הכרחי

אך בפועל האסטרטגיה הזאת מעודדת ריבים ופוגעת במעורבות. המקום הבטוח ביותר הוא האמצע: מי שלא מתבלט שורד. המערכות האלה פוגעות בסיוע ההדדי בין עמיתים, אף על פי שאנו יודעים שהגורם המנבא המשמעותי ביותר ליעילות הקבוצתית היא מידת הסיוע ההדדי. בסוף 2013, לאחר שנים שבהן לא עמדה בחזית החדשנות הטכנולוגית, נטשה מייקרוסופט את גישת הדירוג הכפוי ויצרה את "One Microsoft". זוהי למעשה הודאה בפילוג שהמערכות התחרותיות האלה מייצרות ובמחיר שהן גובות.

תחרות יוצרת בהכרח כמה מנצחים ספורים ורוב גדול של מפסידים. אם אתם מאמינים, כפי שהאמינה מרגרט תאצ'ר, ש"אומות תלויות מבחינה בריאותית, כלכלית, תרבותית ופסיכולוגית בהישגיה של קבוצה קטנה יחסית של אנשים מוכשרים ונחושים," אז אתם מאמינים גם שהבזבוז שנובע מהתחרות הוא מחיר הכרחי. אבל תחרות בין חברות עסקיות לא מייצרת תמיד את היתרונות הצפויים. כשג'ון בראון ניהל את BP, הוא חשב שגודלה של החברה יחסן אותה ויגביר את יעילותה. אבל כדי לגדול באמצעות רכישות נדרש קיצוץ עלויות שהיה אחד הגורמים שהובילו לפיצוץ בבית הזיקוק בטקסס ב-2005 ולתקרית ב-Deepwater Horizon. חברות התרופות גדלו, אך שיעור התרופות הניסיוניות שנכשלות עלה. שאיפתו של פרד גודווין ליצור את הבנק הגדול בעולם הובילה ישירות להתמוטטות RBS.

בניין הווקי טוקי במרכז ובניין ה״שארד״ מימין במזרח לונדון. צילום: DASHBot

בניין הווקי טוקי במרכז ובניין ה״שארד״ מימין במזרח לונדון. צילום: DASHBot

אדריכלים מנסים להתעלות זה על זה ולכן בונים בניינים גדולים ורועשים כגון ה"ווקי טוקי" ממיס-המכוניות וה"שארד", המהווה תזכורת ריקה, ראוותנית ומביכה לעידן השפע. אבל הם לא הבינו איך משכנים אזרחים מן השורה בדיור שהם יכולים להרשות לעצמם עם צריכת אנרגיה שלא תביא אותם לפשיטת רגל או תכלה את משאבי כדור הארץ. בתעשיית התרופות, ריבוי החיקויים מעיד על היקף כשלונהּ של התחרות בעידוד חדשנות. יתרה מזו, מבול תרופות ה-"me too" האלה אף לא הוריד את המחירים. מחקרים שבחנו משככי כאבים לדלקות מפרקים מוכיחים שקרה בדיוק מה שלא היה אמור לקרות: יש מתאם שלילי בין יעילות למחיר, ומתאם חיובי בין רעילות למחיר: ככל שה"כפילים" יקרים יותר כך הם יעילים פחות ומסוכנים יותר. בה בעת אנו מייצרים פחות ופחות סוגים חדשים של אנטיביוטיקה – תרופות שאנו צריכים בדחיפות.

עלויות התחרות

הצרכנים מקווים שהתחרות תגדיל את טווח הבחירה שלהם ובזול. אבל הם לא רוצים לשאול את עצמם לאן העלויות הולכות. הבגדים הזולים שלנו מיוצרים על-ידי פועלים שעובדים שעות מופרזות בתנאים לא בטוחים, וחקלאים נאלצים לספוג את עלויות המזון הזול. כש-Smithfield Foods קנתה את Animex, אחת מיצרניות מוצרי החזיר הגדולות בפולין, איבדו 600,000 מגדלי חזירים פולנים את פרנסתם. ההתרחבות לרומניה חיסלה 90 אחוז מהחוות העצמאיות. מדעני מוח טוענים שתחרות גובה מחיר קוגניטיבי כי היא מעודדת הפרשת "הורמוני לחץ".

פסיכולוגים ארגוניים מדברים על השיבושים שגורמות טכניקות ניהול בסגנון "משחקי הרעב". וכלכלנים טוענים שתחרות עזה מגבירה את רמות האי-שוויון החברתי והפיננסי. אבל העלות הגדולה ביותר של מסירותנו לתחרות היא הרס ההון החברתי והדעיכה ביכולתנו לשתף פעולה. אמנם כולנו נולדים עם יצר תחרותי, אך אנו נולדים גם עם הכישרון והמרץ לעבוד ולחיות בצוותא. מעידים על כך הכישורים המתוחכמים שבעזרתם אחים מוצאים לעצמם תפקידים מתאימים בתוך המשפחה, ומתרחקים מאחרים. את הכישורים האלה מנסים כעת בתי ספר בסינגפור ובטייוואן להנחיל לתלמידיהם; הם יודעים ש"אם נכין ילדים רק לבחינות, הרי שנכשלנו."

אפשר לראות את ערכו העסקי של שיתוף פעולה בחברות כמו Ocean Spray, יצרנית מיץ החמוציות האמריקאית, שנמצאת בבעלות משותפת של 750 מגדלי חמוציות. רנדי פפדליס, המנכ"ל, מכנה את עצמו "המתאם הכללי"; לא קל לתאם בין עובדים לבין בעלים רבים כל כך. אבל יכולתה של החברה לייצר שיתוף פעולה פנימי היא מה שעוזר לה לשתף פעולה בהצלחה עם חברות חיצוניות, שרבות מהן מתחרות זו בזו. רבות ממערכות החינוך המצליחות ביותר מבוססות על אותה תפיסה: מערכת אינה מוצלחת אם שיעור הכישלון שלה גבוה. עסקים חדשניים כמו Ocean Spray, Arup, Basecamp ורבים אחרים משגשגים לא כי הם מגייסים ומגדלים כוכבי-על וסוליסטים, אלא כי הם מטפחים את מגוון הכישורים הנדרש לצמיחה אמיתית. כל התאגידים שאני עובדת איתם כיום מתמודדים עם אותו קושי: אחרי עשרות שנים של התמקדות בתחרות, הם לא מצליחים ליצור "חברה אחידה ויחידה" (the one-firm firm) – ארגון המבוסס על שיתוף פעולה, ארגון שיהיה גמיש ויצירתי מספיק כדי לשגשג בעולם מהיר ומורכב.

יצרנו לא מעט תסבוכות שכעת צריך להתיר: דורות של מבחנים, טורנירים, כישלונות, הדרה והעדר יוזמה. אסור לדכא את יצר התחרותיות האנושי. אך האתגר שעומד בפנינו כעת הוא לזהות בתוך עצמנו ומוסדותינו את הכישרון, הסבלנות והכישורים החברתיים הנדרשים כדי לצעוד קדימה. אם נצליח למצוא אותם שוב, יהיה זה הפרס הגדול מכולם.

מרגרט הפרנן חיברה את הספרים Wilful Blindness: Why we ignore the obvious at our peril (2011) ו- A bigger prize (2014).

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מרגרט הפרנן, RSA.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

11 תגובות על תחרות קטלנית

01
יאיא

לכן איפה שיש כשלי שוק - כמו שמתואר לעיל, המדינה צריכה להתערב ולתקן אותם על ידי רגולציה. במדינות שיש בהם קפיטליזם קיצוני כמו ארצות הברית וישראל הרגולציה לא קיימת או קיימת אך לא אפקטיבית (בהתאמה)...

03
משה אוריין

הבעיה זוהתה כבר בעבר הלא רחוק, בעיקר בהיבטי התנהגות ולאו דווקא תחרות עסקית.
הפתרון הוא בדמות אימוץ תאוריית - "GOOD ENOUGH" כתחליף לחתירה מתמדת לניצחון או להצטיינות בכל מחיר. (ליתר דיוק חתירה למה שנתפס כניצחון או כהצטיינות).
כגון: אמא מספיק טובה במקום אמא מושלמת או מצטיינת וכדומה. למעוניינים:
http://www.declineoftheempire.com/2013/07/flatland-a-good-enough-theory-of-human-cognition.html

08
דוד

אני נחרד מאיכות הטיעון. לפחות לגבי תחום הרפואה והביולוגיה, הקשר היחיד לתחרויות הוא שהיא מדוכאת ומבוקרת היטב, ובצורה איומה כפי שרק ארגונים ממשלתיים יודעים.

תחום התרופות הוא תחת רגולציה חריפה שרק הולכת ומחמירה. תרופות שעברו את ה FDA בשנות ה-60 לא היו עוברות כיום. ה FDA מכשיל תרופות על סמך יעילות ולא רק רעילות - ואחוז כשלונות עולה במחקר גורר אחריו עלויות מאמירות לתרופות שכן מצליחות, שכן הן צריכות להחזיר את עלויות המחקר של כלל התרופות ולא של תרופה אחת.

ואגב, לאנטיביוטיקה יש בעיה אחרת. ההכנסה מאנטיביוטיקה היא נמוכה - רופאים צריכים להתמודד עם בעיות של עמידות לאנטיביוטיקה, ולכן רושמים פחות ופחות. מצד שני, לחברת תרופות יש במקרה הטוב 8 שנים, ובמקרה הרע 2-4 שנים להנות מבלעדיות על תרופה. למה לבזבז מאות מליוני דולרים על פיתוח ברמת סיכון גבוהה (3% אחוז הצלחה!) בשביל תרופה שיש סיכוי גדול שלא תחזיר את הכסף עד שהפטנט יפקע, והמתחרים יציפו את השוק בתרופות גנריות זולות (בגלל שהן לא הוציאו אגורה על מו"פ)?

אותו דבר עם אוניברסיטאות - רמת הרגולציה על מחקרים רק עולה, וחוקרים מבלים זמן רב מדי בכתיבת דו"חות ולא במחקר. זה פשוט אבסורד - אנחנו מכשירים חוקרים במשך עשור ויותר, ובמקום לעסוק במחקר, הם עוסקים בהררי ניירת ובירוקרטיה, כאשר מי שעושה את המחקר עצמו הוא מי שאמור לעסוק בלמידה, אבל לעיתים רחוקות אכן נהנה מהידע של שהחוקר עצמו צבר.

לסיכום - הבעיה היחידה במאמר הזה הוא הרדידות וחוסר היכולת של הכותבת לרדת לפרטים.

09
טל

לדוד - אני נחרד מכך שאתה (כנראה) באמת מאמין שמחיר התרופות קשור בדרך כלשהי לעלויות. ענף התרופות הוא תעשיה מסחרית תחרותית, וכמו כל שאר התעשיות הוא קובע מחירים על בסיס "מה שאפשר להשיג" ולא על מה העלות + רווח.
אלא אם אתה כמובן גם מאמין שיש קשר בין מחיר כרטיס הטיסה שלך לעלות הטיסה לחברת התעופה, או מחיר שיחת הסלולר שלך לעלות שלה לחברת הטלפון. כמו בכל תעשיה, גם בעולם התרופות הרגולציה קובעת את כללי התחרות ואת המחירים. לטעון שהמחיר מבוסס על העלויות - זה אחד השקרים של תעשיות חמדניות, שתלויות לחלוטין בציבור המשקיעים, ללא שום ערך או שיקול זולת שווי המניה.

10
דוד

טל - ואתה חושב שמישהו ישלם מאות אלפי דולרים על תרופה שעלות הפיתוח הכוללת שלה הוא מליונים בודדים. העלות של הפיתוח יוצרת את הנגישות לתרופה, ויכולת ההחזר של עלות הפיתוח היא זו שקובעת את היכולת של החברה לעמוד לאורך זמן מול התחרות. אם לפתח תרופות היה זול, כולם היו עושים את זה. זה לא המצב. זו הסיבה שכל כך מעט חברות מתעסקות בפיתוח תרופות וכ"כ הרבה עוסקות בגנריקה.

בוודאי שיש קשר בין עלות למחיר. המחיר לעולם לא יוכל להיות מחיר הפסד לאורך זמן. לכן המחיר המינימלי של כרטיס טיסה, מחיר שיחה סלולרית או תרופה יהיה לפחות העלות שלה + הרווח המקסימלי שאותו גוף יכול להשיג.
תחרות מורידה מחירים - זה משהו שרואים בבירור בכל התחומים - תעופה, תקשורת ומזון.
הבעיה בתעשיית התרופות הוא העלות האדירה של פיתוח תרופה, וסיכוי גבוה להכשל (97% מהפרה קליני). כשיש לך מצב כמו של בירסטול-מאיירס-סקוויב, שב-2012 איבדה תרופה בשלב קליני III והפסידה (write off) כתוצאה מכך 1.7 מילייארד דולר, אתה יכול להיות בטוח שהכסף הזה יבוא מתרופות אחרות. אתה גם יכול להיות בטוח שכאשר תרופה תאושר, יחלבו אותה ככל יכולתם כי אף אחד לא יודע עוד כמה שנים הם יצליחו להוציא תרופה נוספת.
הסיבה לכל זה קשורה (לא רק) לרגולציה וכמות המאמץ המופנית כלפי מענה לרגולציה הזו. אם ה FDA מחליט לפסול תרופות בגלל שהן לא יעילות יותר (ולא רק רעילות יותר), אז לחברות יהיו פחות תרופות בשוק ויותר הוצאות. לכן אין לך עוד אנטיביוטיקה ולכן אין לך עוד הרבה תרופות עם כמות קטנה של משתמשים.
הכשל הוא לא של השוק. הכשל הוא של הגופים הרגולטוריים שגורמים להאמרת עלויות.
ואגב, זה נכון גם למשבר המשכנתאות בארה"ב. מי שהכריח את הבנקים לאפשר משכנתאות לאנשים חסרי יכולת החזר (כי הם היספניים ושחורים) הוא הממשל האמריקאי עוד בתקופת קלינטון.