תיחנקי, מתוקה שלי

האדם הפסיבי-אגרסיבי פוגע וגם חומק מאחריות. האם זה תמיד דבר רע?
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

דמיינו את התרחיש הבא. אני מתכננת מסיבת יום הולדת, וכולם מוזמנים. אני מתחיל שיחה קבוצתית בפייסבוק כדי לדון בהכנות. בזמן שכל זה מתרחש, אחותי, פלר, עושה משהו שמרגיז אותי. מאוחר יותר היא מתנצלת, כולה חרטה, ואני אומרת לה – אולי בנימה צוננת מעט – שהכול בסדר. לאחר מכן היא מבחינה שהיא הוצאה מצ׳ט יום ההולדת, והחגיגה ממשיכה בלעדיה. כשהיא מעלה את זה בפניי ושואלת אם סילקתי אותה כי אני עדיין כועסת, אני אומרת: ״אל תהיי טיפשה. לא סילקתי אותך. זאת בטח הייתה תקלה בפייסבוק״. היא מבולבלת: מצד אחד היא בטוחה שסילקתי אותה בכוונה, אבל מצד שני היא תוהה שמא היא רגישה מדי.

בואו נגיד שפלר אינה רגישה מדי. שאני אכן סילקתי אותה מהצ׳ט בכוונה. עשיתי את זה, כי על אף ההתנצלות שלה, כעסתי על ההתנהגות שלה. למעשה, כל כך התעצבנתי, שהייתי רוצה לקלל אותה בזעם. אילו הייתי מקללת אותה כך, היא הייתה נעלבת ובוודאי היינו רבות ולאחר מכן הייתי מרגישה נכונות רבה יותר לקבל את ההתנצלות שלה (ואולי הייתי חייבת לה התנצלות בעצמי). אבל, מאחר שאני בריטית מודחקת טיפוסית, לא יכולתי להעלות בדעתי לשחרר את הרגשות השליליים שלי בצורה ישירה כל כך. אנחנו לא אוהבים עימותים. אנחנו מעדיפים לרסן את העוינות שלנו, עד שאין לנו ברירה אלא למצוא דרך לפרוק אותה, ואז אנחנו עושים דברים בשקט, כמו לסלק מישהו מרשימת המוזמנים ליום ההולדת ולהצביע בעד פרישת ארצנו מארגונים פוליטיים מועילים.

שתיקה, שפתיים חשוקות, פסיבי אגרסיבי

זה בסדר. הכל בסדר. אני לא כועס. תצלום: אריק מקלין

אנחנו לא אוהבים להיות בצד שכלפיו מופנית האגרסיביות הפסיבית. אבל מה בעצם לא בסדר בהתנהגות כזו? האם באמת טוב יותר לומר דברים פוגעניים בצורה ישירה, כמו למשל, ״עוף מפה!״?

יש להתנהגות כזו שם: התנהגות אגרסיבית פסיבית. לא רק הבריטים הם אגרסיבים פסיבים. כולם כאלה לפעמים, במידה זו או אחרת. סקוט וצלר (Wetzler), פסיכיאטר ניו יורקי שהמחקר שלו מתמקד באגרסיביות פסיבית, קורא לזה ״עוינות ממותקת״. המונח הזה, שמקורו בפסיכולוגיה ובפסיכיאטריה, חדר לאוצר המילים הציבורי, והוא משמש לתיאור ביקורתי של הבעות עוינות, טינה, בוז וכיוצא באלה, שאינן ישירות אבל – לפחות על פני השטח – הן מנומסות.  אנחנו לא אוהבים להיות בצד שכלפיו מופנית האגרסיביות הפסיבית. אבל מה בעצם לא בסדר בהתנהגות כזו? האם באמת טוב יותר לומר דברים פוגעניים בצורה ישירה, כמו למשל, ״עוף מפה!״?

בואו נתחיל בכך שנשים לב שמה שאני עושה באמצעות תגובה אגרסיבית פסיבית, זהה לגמרי למה שאני עושה כשאני צועקת משהו פוגעני. בשני המקרים, אני מבהירה לפלר את הבוז, הכעס והעוינות שלי. במונחי הבלשנות והפילוסופיה של השפה, שתי התגובות הן דרכים לביצוע אותה פעולת דיבור.

הרעיון מאחורי הטרמינולוגיה של פעולת הדיבור היא, שכאשר אנחנו מדברים זה אל זה, אנחנו לא רק משתמשים בשפה כדי לתקשר מידע. אנחנו משתמשים בשפה גם כדי לבצע פעולות. לומר ״אני מצטער״ היא דרך להתנצל. לומר ״זהירות!״ זו דרך להזהיר, אמירה כמו ״אני מבטיחה להאכיל את החתולה בכל ערב״ היא דרך להבטיח הבטחה, וכן הלאה. במקרים מסוימים, אנחנו יכולים לבצע פעולת דיבור בדרכים שונות, ובכלל זה באמצעות שתיקה. למשל, אני אמנם יכולה להזהיר במילה ״זהירות!״ אבל אני יכולה לעשות זאת גם באמצעות המילה ״סכנה!״ או אפילו באמצעות הרמת יד בלבד.

לכן, התנהגות אגרסיבית פסיבית שלי כלפי אחותי והקללות שיכולתי לצעוק עליה הן אמצעים שונים להשגת אותה מטרה. שתי התגובות מבהירות לפלר שלא קיבלתי את ההתנצלות שלה ושיש לי רגשות שליליים עזים כלפיה, וזה וגם זה עלול להעליב אותה, בלי קשר לאופן שבו בחרתי לבטא זאת. בכל המקרים של אגרסיביות פסיבית ישנו ניסיון למסור את מה שעשוי להיות מעליב – או לפחות, את מה שאדם אגרסיבי פסיבי בטוח שהוא עשוי להיות מעליב. ואכן, הרצון שלנו לבטא משהו שעשוי להיות מעליב, והפחד שלנו לחוות אי נעימות ולהסתכן בעימות הכרוך בכך, הם שגורמים לנו מלכתחילה לבטא את תחושותינו ודעותינו השליליות באורח ״ממותק״.

צעקות, איפוק, התפרצות

ולפעמים, למרות המאמצים, אנחנו מוציאים את הכעס החוצה, בגלוי. תצלום: נואה בושר

אם התגובה האגרסיבית פסיבית שלי והתגובה המקללת שלי הן בסך הכול דרכים שונות לבצע את אותה פעולת דיבור (העשויה להיות מעליבה), האם פירושו שאף אחת מהדרכים הללו אינה מעליבה יותר או פחות מהאחרת?

אם התגובה האגרסיבית פסיבית שלי והתגובה המקללת שלי הן בסך הכול דרכים שונות לבצע את אותה פעולת דיבור (העשויה להיות מעליבה), האם פירושו שאף אחת מהדרכים הללו אינה מעליבה יותר או פחות מהאחרת? ובכן, לא. האופן שבו אנחנו מבצעים פעולות דיבור משפיע באורח ניכר על העלבון המתלווה לתוכנן. כשאני אומרת, ״סליחה״ [כדי שמישהי יפנה לי את הדרך] הבקשה שלי יעילה לא פחות מהאמירה ״שמן אחד, זוז!״ אבל רק אחת מהאפשרויות הללו היא מעליבה.

במבט ראשון, נראה ברור שאילו קיללתי את פלר זה היה מעליב יותר מהתגובה האגרסיבית פסיבית שלי. כולם יודעים שלקלל זו אחת הדרכים המהירות והקלות ביותר להעליב אנשים. לעומת זאת, התגובה האגרסיבית הפסיבית שלי נראית מנומסת יחסית. השמטה שקטה של מישהו מצ׳ט יום ההולדת שלי אינה כשלעצמה מעשה נורא, ובמקרים רבים הדבר היה אפילו נחשב צעד מלא טקט. והכחשה של דעותיי השליליות על אודות מישהו גם היא אינה בהכרח מעשה לא ראוי – לעתים קרובות אנחנו חושבים שמנומס להסתיר את הדעה השלילית האמיתית שלנו על מישהו, כמו למשל אם אותו אדם שואל: ״אני מכוער/משעמם/טיפש/זקן מדי/לבוש גרוע?״ ואנחנו עונים, בחוסר כנות, ״לא, ברור שלא״. העובדה שאנחנו בטוחים שאגרסיביות פסיבית היא פחות מעליבה מלצעוק על מישהו: ״הלוואי שדונלד טראמפ יעשה קקי באמבטיה שלך!״ משתקפת בבחירת ההתנהגויות שלנו – תכופות אנחנו מתנהגים באגרסיביות פסיבית במצבים שבהם לא היינו מעלים בדעתנו לקלל.

אולם, התגובה האגרסיבית פסיבית שלי להתנצלות של פלר אינה בלתי מזיקה כפי שנדמה, משתי סיבות חשובות. ראשית, ממש כמו תגובה מקללת, היא נועדה להעליב אותה. ההבדל הוא, שלעומת קללות, שאינן מותירות מקום לספק, ולמי שסופג אותן ברור שהן נועדו להעליב אותו, התנהגות אגרסיבית פסיבית מותירה מקום לספק. עמימות היא ההיבט המרכזי שלה. יש אמנם מי שרואים באגרסיביות פסיבית התנהגות מנומסת יחסית, אבל אפשר גם לפרש אותה כהתנהגות מעליבה, דוחה ובלתי ראויה. האדם האגרסיבי פסיבי מתכוון שהקהל שלו יבין את התנהגותו על פי הפרשנות האחרונה בזו, אבל העמימות מאפשרת לו להתעקש – כשמעמתים אותו עם כך – שהוא דווקא לא התכוון להעליב. כתוצאה מכך, אגרסיביות פסיבית היא צבועה יותר לעומת התנהגות מעליבה באורח חד משמעי, כמו קללות.

האגרסיביות הפסיבית שלי מותירה בידי את האפשרות להכחיש שבכלל התנהגתי בצורה לא יפה

שנית, העמימות בתגובה האגרסיבית פסיבית שלי כלפי פלר הופכת אותה לבלתי ראויה – מה שלא היה קורה לו הייתי מקללת – משום שהיא מונעת ממנה את היכולת להתווכח איתי בצורה אפקטיבית על מה שאני מנסה לומר לה, והיא מאפשרת לי לחמוק מלקחת אחריות על מה שניסיתי לבטא. אגרסיביות פסיבית שואפת לכוח בלי אחריות. אילו הייתי אומרת לפלר: ״חתיכת דפק מסריח!״ אז היא הייתה יכולה לענות ב: ״היי, הרגע התנצלתי – את לא יכולה לדבר אליי ככה!״ או ״טוב, אם את לא מקבלת את ההתנצלות שלי, בואי נדבר על זה וננסה למצוא פתרון״. לעומת זאת, האגרסיביות הפסיבית שלי מותירה בידי את האפשרות להכחיש שבכלל התנהגתי בצורה לא יפה. לעתים קרובות קורה שכאשר אנו זוכים ליחס אגרסיבי פסיבי, אנחנו מצפים שכל ניסיון להתעמת עם האדם שהתנהג כך ייכשל, ולכן אנחנו מניחים להתנהגות לעבור בלי לומר דבר, אף שאנחנו מרגישים רע. התנהגות אגרסיבית פסיבית כלפי מישהו היא, במובן חשוב, ניסיון להשתיק אותו.

דגים, שתיקה

כשדגים שותקים, הם רק שותקים. אנחנו, לעומת זאת... תצלום: מרקוס פאולו פראדו

האם אגרסיביות פסיבית היא באמת מעליבה? האם היא לא נועדה כל כולה להימנע מלהעליב?

אבל האם אגרסיביות פסיבית היא באמת מעליבה? האם היא לא נועדה כל כולה להימנע מלהעליב? טיעון כזה הוא אמנם מפתה, אבל הוא בלתי סביר. כשאנחנו מתנהגים באגרסיביות פסיבית, אנחנו מנסים למסור מסר שאנחנו בטוחים שהוא מעליב. זה לא שאנשים אגרסיבים פסיבים באמת מתכוונים לא להעליב. את הנכונות שלנו להיות אגרסיבים פסיבים בפעמים שבהן אנחנו רוצים לקלל ניתן לייחס לשני גורמים. ראשית, אנחנו מבינים שסביר יותר שיסלחו לנו על התנהגות כזו מאשר על קללות. שנית, התנהגות אגרסיבית פסיבית נראית בלתי מעליבה ומוצדקת על פי פירוש אחד, והפירוש הזה מאפשר לנו לנחם את עצמנו באמצעות שקר עצמי שמבטיח לנו כי אנחנו לא עושים שום דבר רע. זהו שקר שאנחנו משקרים לעצמנו, כי אנחנו בעצם מתכוון שהקהל שלנו יפרש את ההתנהגות שלנו על פי אותה פרשנות שאכן רואה בה מעשה לא ראוי.

בניגוד למה שהיינו רוצים לחשוב, אגרסיביות פסיבית היא אכן מעליבה. עלבון הוא נושא מורכב שאין לנו מקום להעמיק בו כאן, ולכן בוא נאמץ את השקפתו של הפילוסוף ג׳ואל פיינברג בכרך השני של מחקרו הענק על גבולות מוסריים והחוק הפלילי, Offense to Others (משנת 1985). פיינברג סבר כי עלבון נגרם כשחווים מצב מנטלי לא נעים (גועל, בושה, חרדה וכדומה) שאותו מייחסים לעוול שנגרם על ידי אחר, ובשל כך חשים כלפי האחר טינה. הדבר הופך את ההתנהגות האגרסיבית פסיבית למעליבה, לפחות כשהקהל מזהה אותה בהצלחה ככזאת. בתרחיש יום ההולדת, פלר נותרה עם תחושה לא נעימה של פגיעה וזלזול, והיא מייחסת זאת לעוול שגרמתי לה, ובעיקר לכך שהעמדתי פנים שקיבלתי את ההתנצלות שלה בעוד שלמעשה לא קיבלתי אותה, והדבר נראה בעיניה לא הוגן. היא כועסת עלי, ולכן היא מנסה להתעמת איתי – והיא כועסת עלי עוד יותר כשהניסיון שלה כושל.

לפעמים אנחנו חייבים לבחור בין הבעה עצמית יעילה לבין הרצון לא להעליב. לא תמיד אפשר לעשות את שני הדברים יחד

אם כך התגובה האגרסיבית פסיבית שלי, ממש כמו הקללות, היא מעליבה. האם ישנה דרך בלתי מעליבה שבה יכולתי להבהיר לפלר אילו תחושות שליליות (שעשויות להעליב) אני מרגישה? אני לא חושבת. לפחות לא בלי להקטין מהאפשרות שהתגובה שלי תהיה קתרטית. יתכן שהייתי יכולה לנסות לבטא את הטינה, הכעס והעוינות שלי בלי להעליב, אילו הייתי מתארת בנימוס את התחושות שלי. הייתי יכולה לומר לפלר בנימה רגועה: ״ההתנהגות שלך כלפיי הותירה אותי מלאת בוז, כעס ועוינות כלפיך״. אבל זה אינו תיאור מוצלח אם הרגשות שלי הם רגשות עזים. לעתים קרובות, רגשות שליליים עזים מובעים בצורה יעילה יותר כשלא מתארים אותם מפורשות. אם מישהי שוברת בטעות את הטלפון החדש והיקר שלה וצורחת מספר קללות גסות, היא תיראה לנו כועסת יותר מאישה שתגיד בשלווה: ״אני מאוד כועסת על זה״. אם אני חייבת להביע את שאט הנפש, הכעס והעוינות שלי כלפי פלר, ואני רוצה לחוש מכך סיפוק, קללות הן דרך טובה. לפעמים אנחנו חייבים לבחור בין הבעה עצמית יעילה לבין הרצון לא להעליב. לא תמיד אפשר לעשות את שני הדברים יחד.

טראמפ, כובע, MAGA

יש הרבה דרכים לכעס לא מעובד להתבטא. תצלום: אוברי היקס.

בניגוד למה שאנו מתפתים לעתים קרובות לחשוב, אגרסיביות פוליטית היא אחת הדרכים הגרועות ביותר לבטא את רגשותינו השליליים

לאור זאת, בואו נסיים במחשבה על כך שבניגוד למה שאנו מתפתים לעתים קרובות לחשוב, בפועל גם אם לא תיאורטית – אגרסיביות פוליטית היא אחת הדרכים הגרועות ביותר לבטא את רגשותינו השליליים. אם מישהו עצבן אותי, קללות מאפשרות לי לבטא את רגשותיי באורח יעיל, גם אם מעליב. לעומת זאת, אמירה כמו ״אני די כועסת עליך״ מאפשר לי לא להעליב, אבל רגשותיי זוכים לביטוי יעיל פחות.

לעומת זאת, אגרסיביות פסיבית היא גם מעליבה וגם אינה מבטאת רגשות כראוי. והיא עשויה להזיק: כפי שפסיכולוגים יודעים, כשאנו מביעים את רגשותינו השליליים באורח עקיף ומכחישים אותם כשמעמתים אותנו עמם, אנחנו מחמיצים את היתרון שבהכרה ובדיון המכיל ברגשות אלה. אם אנחנו חייבים לבטא את מה שעלול להעליב, כדאי לנו להרשות לעצמנו לבחור בין אקספרסיביות ופוגענות. יהיו מקרים שבהם נבחר בשני הדברים גם יחד. אבל רק לעתים נדירות מתעורר הצורך לא לבחור באף אחת מהאפשרויות הללו.

רבקה רוש (Rebecca Roache) מלמדת פילוסופיה באוניברסיטה של לונדון, ובימים אלה היא כותבת ספר העוסק בקללות.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: דרמה בתחרות מיס יוניברס 2015: הזוכה מקבלת את הכתר לאחר שהכריזו עליה בטעות כסגנית. המתחרות האחרות, מגיבות בדרכן. תצלום: Ethan Miller, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי רבקה רוש, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על תיחנקי, מתוקה שלי

01
אברהם

חייבים לציין שההתנהגות של הכותבת הרבה יותר רעילה מאשר סתם פאסיב אגרסיב, והיא גם די טובה בזה, היא אף מספיק אינטלגנטית למצוא לעצמה צידוקים בכדי להיפטר מרגשי אשם. הכל יופי טופי.

02
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

להכשיר את השרץ באמצעות אידיאולוגיות זאת מניפולציה דוחה ומבעיתה. בין לצעוק מילים פוגעניות כלשון המאמר לבין התנהגות פסיב אגרסיב שנועדה להוציא את הצד שכנגד מדעתו בגלל חוסר התייחסות וזלזול, יש דרך ארוכה ומלאה באפשרויות. דיון? דיאלוג? שיחה? על כל אלה הכותבת לא שמעה וחבל. כשאני נתקלת באדם פסיב אגרסיב (זה משהו אישיותי שלדעתי לא ניתן לשינוי ממש כמו סוציופתיה ודומיהם) אני תופסת ממנו מרחק ומקווה שדרכינו לא יצטלבו לעולם.

    03
    צוקיש

    יכול להיות שעצרת באמצע המאמר? בחציו השני היא מסבירה מדוע פסיביות אגרסיבית היא תופעה בעייתית ומזיקה אפילו יותר מעלבון :) וגם מזכירה דיון, דיאלוג ושיחה.

04
עינת נוטע

קראתי ולא הרגשתי שהכותבת מנסה להכשיר את השרץ. נהפוך הוא, היא חושבת, למיטב הבנתי, שהתנהגות פאסיבית אגרסיבית היא לא רצויה ואף מזיקה.
פאסיביות- אגרסיבית נקראת כך ולא בכדי שהרי היא תוקפנית ובמסווה. אלא שההסוואה הזו מאוד גלויה לרוב, מנציחה את המתחים באופן סמוי, עמומה ומנסה ״לקבור מתחת לאדמה״ את רגשות הכעס . היא נובעת מחשש מקונפליקט ומהתעמתות ישירה, וסביר שהיא אכן תלויית תרבות. נדמה לי שכולנו נמצאים על רצף - שנע מהישירות ועד לפאסיביות העקיפה- ורובנו לעתים חוטאים בהתנהגות הזו. השלכותיה הן בוודאי לא חיוביות….

05
ק. מ. קנוול

הכותבת התייחסה למיקרה קליל עם אחותה ומסיבת יום ההולדת שלה. זה נחמד כדוגמה שאפשר לקרוא עליה באלכסון בזמן שיושבים להפסקת קפה. אבל במקרים לא מעטים התנהגות אגרסיבית פאסיבית היא לא מקרה חד פעמי או משהו שעושים מדי פעם בתדירות נמוכה אלא תמצית מזוקקת שמגדירה מערכת יחסים.
אנשים אגרסיביים פאסיביים הם לרוב מניפולטיביים, כוחניים וחסרי כל סובלנות לביקורת מן הסובבים אותם.
אני לא אתפלא לדוגמה, עם כל המאמר הזה נכתב רק כדי לפרסם אותו בעיתון שאותו קוראות אחותה וכל חברותיה הקרובות כך שזו תיאלץ להכחיש בפניהן את אמיתות הסיפור ולהוסיף חיוך מאולץ.
אנשים אגרסיבים פאסיבים הם לרוב אנשים עם עור דוקרני מאוד. כל העברת ביקורת עליהם זוכה מיד בתגובה מיתממת ואי לקיחת אחריות על מעשיהם וצעקות וקללות כלפיהם יובילו להתקרבנות מוקצנת שהופכות אותך מקורבן של התנהגותם לתוקפן אלים שאינו מעריך את טוב ליבם. גם תגובה רציונלית שמגובה בעובדות שמפריכות את טענותיהם לרוב לא תואיל. היא תוביל למטח האשמות בטורים הולכים וגבהים שבסופו תגיע שוב ההתקרבנות שתהפוך אותך לנבל.
מול אנשים כאלה עדיף כמובן לנתק את הקשר, אבל במידה והדבר בלתי אפשרי התנהגות אגרסיבית פאסיבית היא הפתרון האפשרי היחיד. במקום להכות את הקרנף במקלות על שריונו, לזרוק לו לפה כדור מרשמלו גדול עם כמה קיסמי שיניים שמתחבאים קטנים.

    06
    תמיר

    בול בפוני.
    השילוב המתמשך של ערעור המציאות (עמימות, הכחשה) יחד עם תוקפנות סמויה (ביקורת, שיפוטיות) וחוסר לקיחת אחריות הם מתכון לטראומה רגשית דליקטס.

    גיליתי שהייתי במערכת יחסים כזו רק אחרי שהסתיימה בנזק אדיר לשני הצדדים.

07
אורלי ניצן

לרבקה רוש ולמתרגמת דפנה לוי -תודה!
אז ככה - בעיקרון, אני מסכימה עם דר' פנינית צפורה-בקנשטיין. פאסיביות-אגרסיביות זו אכן תכונה אישיותית שאף פעם לא מגיעה כמאפיין בודד אלא מלווה עם עוד שלל מאפיינים ותכונות "מלבבות" כמוה.
הרשומה עצמה, לדעתי, מתארת סיטואציית "פרווה", קרי - מצבים שקורים לרוב באינטראקציות שבין בני ובנות (וברשומה בעיקר בין בנות..) משפחה, שבסופו של דבר באות על פתרונן, עד לפעם הבאה...
אך בחיינו יש לנו כל-כך הרבה מערכות יחסים מתמשכות ואף מזדמנות ואף חד-פעמיות עם הרבה מאוד אנשים, כך שיותר מפעם-פעמיים אנחנו עלולים לחטוף "עצבים" אם בצדק ואם לאו ויש ספקטרום שלם של תגובות שיכולות להחליף קללה עסיסית (אני מתה לקרוא את ספרה/מחקרה החדש של רבקה רוש העוסק בקללות) - תמיד אפשר לפלוט אחת כזו בינינו לבין עצמנו (אני עושה את זה המון ויש לי אוסף לא קטן של יופי של קללות, במספר שפות).
בנוסף - אני לא ממש בטוחה שהיינו יכולים לשרוד (אף אחת ואחד מאיתנו) לו היינו אומרים לכל אחת ואחד את מה שבדיוק! אנחנו חושבים עליה/עליו ברגע של כעס. נראה לי שלו כך היה - אפשר היה לעבור לחיות על אי-בודד.
ול-ק.מ. קנוול - אהבתי, מאוד, את הרעיון של זריקת כדור מרשמלו עם קיסמים חדים המתחבאים בו "מול אנשים כאלה..." כדבריו.
אה, לו רק זה היה מעשי...
אז - אין באמת תחליף להידברות, שיחה - כנות, פתוחות וישירות, כשזה אפשרי, כמובן, וכשהצד השני לא היה אגרסיב ואח"כ לגמרי פאסיב... במקרה כזה, מה שנקרא: פשוט אין עם מי לדבר, ואז - אין כמו אותו מרשמלו...
תודה רבה.
ושיהיה שבוע טוב ונעים.