תכירו, זאת הבעל שלי

זאת לא תופעה חדשה: בני-אדם בחרו להיות טרנסג'נדרים בתקופות שונות בהיסטוריה, והותירו לנו מורשת חשובה ללמוד ממנה ולהתפתח
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בליל קיץ אחד בשנת 1836, שוטרים מצאו את ג׳ורג׳ וילסון שתוי, ברחוב, בלואֶר איסט סייד של ניו יורק. אחד מהם לקח אותו לתחנת המשטרה. השוטר היה בטוח שווילסון הוא מלח, וחשד גם שאינו גבר. וילסון היה נשוי, על פי חוק, לאישה, במשך 15 שנה, וחי ועבד כגבר במשך תקופה ארוכה עוד יותר – אבל אמר/ה למשטרה שהמופע המגדרי הזכרי הוא תחפושת זמנית, מטעמי ביטחון אישי, ולמען חופש תנועה מאחר שהוא-היא מחפשים את הגבר שאהבו ונטש אותם.

אליזבת גילתה כי 15 שנה קודם לכן היא לא התאכזבה כלל כשגילתה את מינו של בעלה, ושהם נשואים באושר

ההגנה הטובה ביותר כנגד אנשי משטרה עוינים הייתה להבליט רומן הטרוסקסואלי ולמזער ככלל האפשר את משמעות הנון-קונפורמיות המגדרית בחייהם של מי שנחקרו. אולם האמת נחשפה, כשאשתו של וילסון פרצה בסערה לתחנת המשטרה כדי לתבוע את שחרור בעלה. כשתוחקרה, אליזבת גילתה כי 15 שנה קודם לכן היא לא התאכזבה כלל כשגילתה את מינו של בעלה, ושהם נשואים באושר. כמו השוטרים שעצרו והטרידו את ג׳ורג׳ ואליזבת, גם העיתונאים שדיווחו לאחר מכן על התקרית, לעגו להם. אבל ג׳ורג׳ ואליזבת שוחררו ללא כל אישום.

בעלוֹת – נשים בתפקיד הבעל (או female husbands) נולדו כנקבות אבל ״חרגו״ מגדרות המגדר, חיו כגברים ונישאו, כחוק, לנשים. המונח ״בעל ממין נקבה״ שימש לראשונה לתיאור אדם כזה בשנת 1746, על ידי המחזאי והסופר הבריטי הנרי פילדינג. המונח היה בשימוש במשך כמעט מאתיים שנה, אולם איבד את משמעותו בראשית המאה העשרים. זו מעולם לא הייתה קטגוריה של הזדהות עצמית. איש מעולם לא נשמע מציג את עצמו במשפט כמו ״שלום, שמי ג׳ורג׳ וילסון ואני בעל ממין נקבה״. זה היה מונח ששימש אחרים – על פי רוב כותבים, שוטרים, שופטים ורופאים, ממין זכר – ביחס לאנשים שהביטוי המגדרי שלהם היה שונה מזה של המין שיועד להם בלידתם. זו אינה תופעה ייחודית למאה ה-21. לאורך ההיסטוריה כולו היו אנשים שבחרו לחרוג מן המגדר שלהם. ״בעל ממין נקבה״ הייתה תווית ששימשה בעיקר ללבנים בני מעמד הפועלים.

בשנת 1856, מיס לואיס מסירקוז, ניו יורק, התאהבה באלברט גוולף (Guelph) המקסים, שהגיע לאזור זה מכבר. אחרי שלב חיזורים קצר, הם התחתנו, עוד באותה השנה, בכנסייה אפיסקופלית. אביה של הכלה החל לחשוד עד מהרה בגוולף וקרא למשטרה. ביחד, השוטר והאב חקרו ובחנו את גוולף בחשד שהוא בעצם אישה המתחזה לגבר. הם עצרו וכלאו אותו. השופט דונפורד גזר עליו 90 ימים בכלא, בגין עבירה על חוקי השוטטות – מין פשע ״כללי״ שבו הואשמו בעיקר החלשים בחברה, משום שהיו עניים, חסרי בית, קבצנים, שתיינים או סתם התקיימו במרחב הציבורי. חוקי השוטטות שימשו גם כדי להאשים אנשים בהפרות חברתיות זעירות של המוסר או הסדר הציבורי.

העיתון ״סירקוז דיילי סטנדרט״ גילה עניין רב במקרה וסיפק עדכונים תכופים. כשהשופט שאל את ג׳ורג׳ ישירות: ״אתה זכר או נקבה?״ גוולף סירב/ה לענות, ובמקום זאת ענה לשופט בהצהרה ״השוטרים יוכלו לומר לך״ או ״אמרו לך״. גוולף ועורך הדין, שניהם לא ניסו להסביר או להצדיק את מעמדו של גוולף מבחינת המין שיועד לו בלידתו או הביטוי המגדרי שלו. במקום זה, עורך הדין ציין כי אין חוק במדינת ניו יורק האוסר ״על אדם להתלבש בבגדים של בני המין השני״. ומשום כל, גוולף שוחרר כעבור זמן קצר.

בעל ממין נקבה, תומס האוול ג'ונס

אביגיל מרי אלן וג'יימס אלן (הבעל ממין נקבה). תחריט של תומס האוול ג'ונס (סביבות 1829), באדיבות ה-National Portrait Gallery, לונדון

אי אפשר היה לדעת אם בעלוֹת זיהו את עצמן באופן ברור מגדרית כזכרים ו/או חשו תשוקה לבנות מינן. אבל זה לא שינה דבר, משום שאלה וגם אלה לא התקבלו בברכה בחברה

בדרך כלל, במקרים כאלה אנשים כמו גוולף הסבירו או תירצו מדוע הם בחרו במופע גברי. כל עוד הנאשמים הצליחו לספר סיפור משכנע, לשכנע את הרשויות שהם אינם מהווים איום ולהתחנן לסליחה, הם שוחררו ללא עונש או הטרדות נוספות. מי שהיו חיילים ונלחמו במלחמה זכו להכי הרבה הבנה, משום שהפטריוטיות נחשבה למניע העיקרי שלהם. אחרים, שהיו עניים או חיו לבד והסבירו כי המופע הגברי העניק להם ביטחון בעודם בדרכים ו/או שכר גבוה יותר מכפי שיכולו להרוויח כנשים זכו גם הם למידה של חמלה והבנה – בתנאי שהיו מוכנים להחליף בגדים ומעתה והלאה לבוא בחברה בדמות אישה. גוולף היה שונה: הוא לבש בגדי גבר משום שרצה זאת, ומשום שיכול היה ללבוש אותם, וסירב להציע הסבר או צידוק – מעורר הזדהות או לא.

על פי רוב, מי שחיו כבעל ממין נקבה היו שונים מקבוצות אחרות שחצו את גבולות המגדר (כמו חיילים או מלחים), משום שניהלו מערכות יחסים מחויבות וארוכות טווח עם נשים. בדרך כלל, מדובר היה בנישואים על פי חוק. הדבר היווה איום הרבה יותר דרמטי על החברה, והעלה שתי אפשרויות מטרידות: ראשית, העובדה שבעלוֹת יכלו לממש תשוקה לסבית ולקחת חלק במערכת יחסים חד-מינית במסווה של מערכת יחסים הטרוסקסואלית. זו הייתה הפרה של צוויי הדת וגם של החוק האזרחי שאסר על מה שכונה בשם "מעשי סדום" [ולכן על יחסי מין בין שני אנשים מאותו מין בכלל]. שנית, בעלוֹת ערערו את התפישה שלפיה רק מי שבלידתם יועד להם המין זכר יוכלו להפוך לגברים ולנהל מערכות יחסים מספקות, מיניות ורומנטיות, עם נשים. אי אפשר היה לדעת אם בעלוֹת זיהו את עצמן באופן ברור מגדרית כזכרים ו/או חשו תשוקה לבנות מינן. אבל זה לא שינה דבר, משום שאלה וגם אלה לא התקבלו בברכה בחברה.

השופט המליץ לגוולף להופיע כאישה, בבגדים ובגינונים נשיים. העיתונים דיווחו כי השופט:

״הביע תקווה כי היא תוכל לשוב וללבוש את בגדי המין שלה, וכשתקופת המאסר שלה תיגמר היא תתנהג באופן שישיב לה את האמון והכבוד מצד הקהילה, שאבדו לה בשל הרמייה וההתחזות״.

גוולף התעלם מבקשת השופט, המשיך להתלבש בבגדי גבר וחזר לחיות עם אשתו.

מגדר הוגדר ברובו באמצעות המופע החיצוני של האדם – ובעיקר באמצעות התסרוקת, הבגדים, גינונים גופניים והרגלים. סימנים אלה אפשרו להבדיל בקלות בין גברים ונשים – ולכן היה לאדם קל יחסית להחליף את מגדרו

בראשית ובאמצע המאה ה-19, רשויות החוק בארצות הברית ידעו כי מגדר ניתן לשינוי בקלות. מגדר הוגדר ברובו באמצעות המופע החיצוני של האדם – ובעיקר באמצעות התסרוקת, הבגדים, גינונים גופניים והרגלים. סימנים אלה אפשרו להבדיל בקלות בין גברים ונשים – ולכן היה לאדם קל יחסית להחליף את מגדרו. לכן כשהרשויות גילו מישהו שנולד כנקבה אבל חי כגבר, הם לא ראו זאת כמשהו יוצא דופן או חולני. הם לא חשבו שמדובר במופע חוצה-מגדר שנועד לממש משיכה לבני אותו מין. הם היו בטוחים שניתן ״לבטל״ זאת באותה קלות שבה השינוי הזה ״נעשה״ מלכתחילה.

וילסון, גוולף ואחרים ניצלו זאת לטובתם. כשצוו להפסיק לחיות כגברים ולאמץ מופע נשי, הם לא טענו שאין להם אפשרות כזו, וגם לא הסבירו למה אינם מוכנים לעשות זאת. הם לא טענו שהמגדר שלהם הוא ביטוי למשהו עמוק יותר ומהותי. לא הייתה להם שפה מתאימה לבטא זהות מגדרית – ובכל מקרה, אין סיבה להאמין שהדבר היה מסייע להם. מגדר היה מעשה – לא מהות, או תכונה. הזמניות החולפת של המגדר הייתה משחררת – ונתנה למי ששינו את מגדרם מגוון דרכים להיחלץ מצרות כשהרשויות נטפלו אליהם. כשהדעות השתנו בראשית המאה העשרים, ובחירה במגדר אחר הובנה כמשהו מהותי וקבוע יותר, היו לכך תוצאות שליליות מאוד עבור הבעלוֹת.

שפה שונה כדי לדבר ולחשוב על מגדר לא סילקה את התביעה להיכנע למוסכמות. וילסון נכנע ללחץ הזמני כששיקר למשטרה. גוולף התעלם וסירב לציית לרשויות. שניהם המשיכו לחיות כפי שחיו קודם – כגברים עם נשותיהם – אם כי יתכן שגילו יותר זהירות, בעיקר במגעיהם עם הרשויות.

פאולה רגו

"Fire Tale" (פאולה רגו, 1997). תצלום: פדרו ריביירו סימואש.

בימינו, סטודנטים מפגינים מגוון רחב של תגובות למידע הזה. מניסיוני - בתחילה, הם נהגו להפגין אדישות. מדובר בצעירים שהתבגרו בתקופה של שחרור טרנסג׳נדרי. רבים להדהים מהם מזדהים כטרנס או כג׳נדרקוויר. נושאים הקשורים לטרנסג׳נדרים, מנהיגים ומפורסמים המזדהים כך, מגיעים לכותרות. הם אימצו את כינו הגוף ״הם״ ("they") ככינוי גוף מכיל, רב עוצמה וניטרלי מגדרית. אין להם בעיה לזכור ולכבד זה את כינויי הגוף של זה, בעוד שבני החמישים ומעלה עדיין מתקשים וממציאים תירוצים. כשאני חולקת סיפורים על דמויות טרנסיות מהעבר, הם שמחים לשמוע על כך, אבל על פי רוב אינם יודעים כיצד להגיב. הם מצפים שהעבר יהיה מלא באנשים שחיו כפי שהם וחבריהם חיים כעת.

אחת התובנות רבות העוצמה היא ההיעדר, הכמעט מוחלט, של מושג ה״זהות המגדרית״ במאה ה-19. מה אנחנו – במאה ה-21 שלנו, שכולה ״סיסג׳נדר״ ו״טרנסג׳נדר״ – יכולים ללמוד מתקופה שבה האבחנה הזו הייתה הרבה יותר מעורפלת?

אולם אני מופתעת בעיקר מהוודאות שבה הם מצהירים מי בעבר היה טרנס ״באמת״ ומי רק שינה מגדר מסיבות ״אחרות״. בעלוֹת כמו וילסון, גוולף וג׳וזף לובדל (Lobdell), - שמיד ידובר בו בהרחבה - היו טרנס ״באמת״, כי אנחנו יודעים שהם חיו כגברים ממש, במשך חלק גדול מחייהם. אולם כשאני מראה להם ידיעות חדשותיות על מה שמכונים ״חיילים ממין נקבה״ או ״מלחים ממין נקבה״, התלמידים ממהרים לומר כי אלה אינם טרנסים ״באמת״. כשאני שואלת למה הם חושבים כך, הסטודנטים נוקבים בשתי סיבות: המניע של אותם חיילים או מלחים היה צורך אחר (פטריוטיות ו/או עוני), או שלא חיו כגברים במשך זמן ממושך. תפקידי, כמובן, לעזור לתלמידים לפרק ולשבץ בהקשר הנכון את הדיווחים העיתונאיים הללו, כדי שיוכלו לקרוא אותם בביקורתיות רבה יותר, ובסופו של דבר לנסות לראות אותם מנקודת המבט של המאה ה-19, ולא מבעד למשקפיים של המאה ה-21. לדעתי, אחת התובנות רבות העוצמה היא ההיעדר, הכמעט מוחלט, של מושג ה״זהות המגדרית״ במאה ה-19. ההבחנה בין ״טרנס״ ו״שאינו טרנס״ היא חסרת תועלת, ובמובנים רבים היא גם הדרך הכי פחות מעניינת לבחון באמצעותה את הנושא העשיר והמגוון הזה.  מה אנחנו – במאה ה-21 שלנו, שכולה ״סיסג׳נדר״ ו״טרנסג׳נדר״ – יכולים ללמוד מתקופה שבה האבחנה הזו הייתה הרבה יותר מעורפלת?

בשנת 1854, האדם שיהפוך לימים להיות ג׳וזף לובדֶל, התפרסם באזור ווסטרלו, בפרברי אולבני, ניו יורק.  לובדל עמד במרכזה של כתבה של כתב נודד על מפגש מקרי שלהם, תחת הכותרת ״מופע יוצא דופן של בחורה צעירה״, שהתפרסמה בעיתונים מקומיים כמו הניו יורק אובזרבר, ניופורט מרקורי (של רוד איילנד), הוושינגטון פוסט והוורמונט וצ׳מן אנד סטייט ג׳ורנל. הכתבה התפרסמה בעיתונים מקומיים אחרים גם תחת כותרות אחרות כמו ״אחת מהבנות״, ״ילדה טובה״ ו״בחורה רבת הישגים״.

בכתבה תוארה ההצטיינות של לובדל בעבודות ומטלות טיפול שנחשבו נשיות וגבריות, החל מבישול וניקוי ועד לאירוח וטיפול בהורים חולים, ועד לחטיבת עצים וציד. הכתב הנודד, מר טלמייג (Talmage) שאלה את לובדל על כישורי ציד, ועל פי הכתבה, לובדל:

״חייכה ואמרה שהיא טובה בירי לא פחות מהאחרים, וכדי להוכיח את דבריה היא שלפה סכין ציד, וסימנה בעץ טבעת של עשרה סנטימטרים, שבמרכזה נקודה קטנה. לאחר מכן התרחקה למרחק של עשרים מטרים, שלפה את אחד מאקדחיה וקלעה את שני הכדורים אל תוך הטבעת״.

לעומת זאת, מר טלמייג תיאר את לובדל בביתה, בהמשך אותו ערב:

״אחרי ארוחת הערב, היא סיימה את עבודות הבית הרגילות שלה ואז התיישבה כדי להמשיך לרקום באורח נשי ביותר״.

ההכרה בוודאי חיזקה את בטחונה של לובדל ביכולותיה. היא ידעה בוודאות שהיא מסוגלת לבצע ״מלאכת גברים״ ולהרוויח ״שכר של גבר״, ולכן החליטה ״ללבוש בגדי גברים ולחפש עבודה״, וזמן קצר לאחר מכן עזבה את ביתה. לאחר שהשתחררה מכבלי המשפחה וממגבלות הנשיות, לובדל נדדה בעולם במשך 25 שנה כגבר – מניו יורק לפנסילבניה, משם למינסוטה ובחזרה. הוא עבד בדרך במגוון עבודות ולעתים נאלץ להימלט מהעיר בשל החשד שהוא בעצם אישה. הדבר אירע פעם אחת בפנסילבניה, כשעבד כמורה לזמרה, ושוב במינסוטה, שם עבד כפועל.

אדווין הנרי לנדסיר, ויקטוריה ואלברט, ארמון וינדזור

הדגם הוויקטוריאני: "ארמון וינזור בזמנים מודרניים: המלכה ויקטוריה ומשפחתה" (אדווין הנרי לנדסיר, סביבות 1842). תצלום: ויקיפדיה

לובדל הגיע, בסופו של דבר, לבית מחסה לעניים בדלהי, ניו יורק, שם פגש את אהובתו, מרי לואיז פרי, בשנת 1860 או 1861, וחבר אליה למשך כמעט עשרים שנה. בשנת 1871, מערכת היחסים של לובדל ופרי הפכה לסיפור חדשותי ברחבי המדינה, כשפקיד הממונה על רווחת העניים סיפר על מפגש שלו עמם בכתבה ״ג׳ו לובדל ואשתו – תולדותיהם וכו׳״. עיתונים נוספים כתבו על הסיפור ופרסמו מאמרים משלהם. בשנת 1871, הניו יורק טיימס ציין את הגבריות של לובדל, וייחס זאת לחיים קשים, באומרו ״החיים הפראיים שהיא ניהלה, והקשיים שסבלה, סילקו מפניה כל אות לנשיות״. העיתונות ראתה את המגדר של לובדל כדבר מה שעוצב על ידי כוחות חיצוניים – חברתיים וכלכליים.

במקרים רבים של בעלים ממין נקבה, אנשים מקהילתם גילו כלפיהם יותר הבנה. שנים, ואפילו עשרות שנים של שכנות, חברות או עבודה בצוותא, לא התפוגגו בקלות עם גילויו של מגדר בלתי קונבנציונאלי. היחס העוין והאכזר הופיע על פי רוב בכתבות עיתונאיות שנכתבו ממרחק מאות קילומטרים

מה הוביל אדם לחיות חיים כאלה? קרובים ושכנים החלו מזכירים את המגדר של לובדל ואת נישואיה לאישה כהוכחה לחוסר שפיות. שכן אחד אמר כי לובדל אינה שפויה כי היא ״טוענת לעתים קרובות שהיא גבר וכי יש לה רעיה״. במקרים רבים של בעלים ממין נקבה, אנשים מקהילתם גילו כלפיהם יותר הבנה. שנים, ואפילו עשרות שנים של שכנות, חברות או עבודה בצוותא, לא התפוגגו בקלות עם גילויו של מגדר בלתי קונבנציונאלי. היחס העוין והאכזר הופיע על פי רוב בכתבות עיתונאיות שנכתבו ממרחק מאות קילומטרים, על ידי אנשים שמעולם לא הכירו את האדם או את בני הזוג. אבל המצב של לובדל היה שונה. כאן אנו רואים שכנים וחברי קהילה מתקיפים ומספקים תיאורים שליליים ביותר, בפני שופט שיכול היה לדון את לובדל לחיים (חירות) או מוות (אשפוז בכפייה). בין אם בפקודת האח של לובדל, ג׳ון, אשר רצה מאוד שתאושפז, או מתוך חוויות שליליות שלהם עצמם, השכנים סיפרו לשופט את מה שצריך היה לשמוע כדי לצוות על לובדל אשפוז כפוי.

האשמות באי שפיות לא הועלו מעולם נגד וילסון או גוולף, שהוכרזו כרמאים, מושחתים מוסרית ומוזרים, אבל גם בעלי תושייה, נועזים ומקסימים. חלק מן העמימות בתפישתם של וילסון וגוולף נבעה מאי ודאות באשר למקור החריגות שלהם. האם הניעה אותם התשוקה להתנייד בקלות, ממדינה אחת לשנייה, כפי שעשו? האם המניע הייתה עבודה רווחית שלא הייתה זמינה לנשים? האם ברחו ממישהו ו/או רדפו מישהו? האם הונעו מבדידות? במאה ה-19 היו הסברים אפשריים רבים לכך שאדם שיועד להיות נקבה בלידתו, שינה את מגדרו וחי כגבר. השוטרים לא היו מודאגים מאוד בכל הנוגע לשאלות של מין או מיניות. אף שווילסון וגוולף, למשל, היו שניהם בעלים ממין נקבה שהיו נשואים על פי חוק לנשים, הנישואים עצמם נתפשו כמרכיב צפוי בגבריות.

מה הבדיל את הניסיון של לובדל מזה של האחרים? בשנת 1880, לובדל אושפז/ה על ידי האח במוסד וילארד לחולי נפש כרוניים בניו יורק, שם ערך תצפיות רופא החוקר מיניות. אף שהסטייה החברתית העיקרית של לובדל הייתה מגדרית, רופאים בחנו באובססיביות את המיניות שלה/שלו, וכתבו עליה רבות. בעיני ד״ר פ. מ. וייז, הגבריות של לובדל נכפתה עליה של משיכתה המינית לנשים. וייז כתב:

״ההתלהבות שלה הייתה ארוטית באופייה והנטייה המינית שלה הייתה מעוותת. כשעברה למחלקה, היא קידמה את פני המטפלת באורח גס ובוטה״.

בראשית המאה ה-20, סקסולוגים התמקדו בבחינת מי שהביעו תשוקה לבני מינם. התהליך כולו היה עינוי עבור לובדל, כפי שניתן לדמיין. המרחבים, היער הם שסיפקו ללובדל תחושת שלווה ושייכות, בין צמחים ובעלי חיים, להבדיל מהכליאה בחדר בודד במוסדר בגור. אחרי נישואים כושלים ואלימים, מרי לואיז פרי הייתה האהבה הגדולה של לובדל, אבל השניים הופרדו בכוח, ועל לובדל נכפה בידוד. לובדל חי כגבר כמעט 25 שנה, וכעת נאלץ לעבור מיני חקירות גופניות ובחינות רגשיות – שבמהלכן התייחסו אליו כאל אישה. ב-1900, לובדל הועבר לבית החולים לחולי נפש בבינגהמטון, ניו יורק, שם נותר עד מותו בשנת 1912.

כדי שאישה או מי שהייעוד המגדרי שלה היה נקבה תוכל לממש את תשוקתה לאישה, היה עליה להפוך את תפישתה העצמית לזו של גבר. ההיגיון הזה היה נעוץ בהטרו-נורמטיביות. זה היה רעיון נפוץ מאוד ורב השפעה – אף שהיה שגוי מאוד

רופאים בדקו אלפי בני אדם במהלך השנים ופיתחו את התיאוריה שלפיה הומוסקסואליות היא מולדת ומאופיינת בנון-קונפורמיזם מגדרי. התיאוריה המרכזית להבנת התשוקה לבני אותו מין הביטה בהם מבעד לעדשות של היפוך מיני. כדי שאישה או מי שהייעוד המגדרי שלה היה נקבה תוכל לממש את תשוקתה לאישה, היה עליה להפוך את תפישתה העצמית לזו של גבר. ההיגיון הזה היה נעוץ בהטרו-נורמטיביות. זה היה רעיון נפוץ מאוד ורב השפעה – אף שהיה שגוי מאוד. בבסיסו, הוא לא הסביר את המגוון הרחב של ביטויים מגדריים בקרב מי שהעידו על עצמם שהם הומוסקסואלים. יכולתה של התיאוריה הזו להסביר את התשוקה החד מינית היה מוגבל, והייתה לה השפעה מגבילה ביותר ומזיקה על התפישה הנרחבת יותר של הנון קונפורמיזם המגדרי ושל חילופי המגדר. שינוי המגדר כבר לא נחשב דבר ארעי שאפשר למחות אותו בקלות, משום שמלכתחילה נעשה בקלות רבה. במקום זאת, הוא נחשב לסימן לשוני מהותי ופתולוגי באדם.

טרנסג'נדר

שמחים בחלקם. תצלום: שרון מקצ'און

נשים ממין נקבה ונשותיהם פעלו באומץ, הגנו על עצמם ונלחמו על הזכות לחיות את חייהם בשלווה. הם עשו זאת בלי לטעון כי הם ״נולדו ככה״, כדי להגן על אורח חייהם. הם אתגרו חוקים ומוסכמות כדי לחיות ביחד ולאהוב זה את זה ללא התנצלות או הבנה. הלוואי שנהיה אנחנו אמיצים כמותם

בימים אלה, יש בקרב להטב״קים מי שמתנחמים ברעיון כי זהות מגדרית ונטייה מינית הן מולדות, שלא היינו יכולים לשנות אותן גם לו רצינו, ש״ככה נולדנו״. אני לא יודעת אם הן אכן מולדות. אני לא חושבת שאני ״נולדתי ככה״. אני כן יודעת שהאופן שבו אני מתייחסת לנטייה המינית שלי ומבינה אותה ואת הזהות המגדרית, השתנה עם הזמן. אבל אני לא בטוחה שאני יכולה לשנות את זו או את זו בקלילות, רק משום שאולי מתחשק לי – או בתגובה ללחץ חברתי. איך אני יודעת אם הזהות המגדרית שלי ו/או הנטייה המינית שלי יישארו ללא שינוי כל חיי? אולי הם ישתנו, כשהעולם ונסיבות חיי ישתנו. אני לא בטוחה – ואני לא בטוחה שחשוב לדעת את זה.

אם יש משהו שלמדתי מן המחקר על אודות בעלים ממין נקבה, הרי זה שעצם המושגים שבאמצעותם אנחנו מבינים נטייה מינית וזהות מגדרית הם תוצר של היסטוריה ותרבות. אפילו אנשים ומוסדות ליברלים ונאורים אינם בהכרח מדויקים או ״מתקדמים״ בהבנתם את המגדר, יותר מאלה שקדמו לנו. הפילוסופיה שנחשבת כעת להגנה הטובה ביותר כנגד מאמצים הומופוביים או טרנספוביים למנוע מאיתנו את זכויותינו (ש״ככה נולדנו״) נולדה בעצמה מבדיקות כפויות, אלימות ובלתי אנושיות של רופאים את מי שנכלאו או אושפזו. התפישה הזו ספוגה בעניינים של גזע, מעמד ומגדר, ובעיקרה היא מגדירה אותנו כאנשים נחותים: אבנורמליים, סוטים ומי שדורשים אשפוז.

לכן, התפישה הזו אינה יכולה להיות דרכנו היחידה לשחרור של להטב״קים במאה ה-21. דווקא הבעלים ממין נקבה ונשותיהם מזכירים לנו דרך אחרת. הם נלחמו על הביטוי המגדרי ומערכות היחסים שלהם, שהיו מבוססים על בחירה ותשוקה. כשהיו בסכנה, הם אמרו לרשויות רק את מה שהרשויות רצו לשמוע. ללא תנועה מאורגנת שלחמה למען זכויותיהם וללא קהילה גלויה שהציעה תמיכה, נשים ממין נקבה ונשותיהם פעלו באומץ, הגנו על עצמם ונלחמו על הזכות לחיות את חייהם בשלווה. הם עשו זאת בלי לטעון כי הם ״נולדו ככה״, כדי להגן על אורח חייהם. הם אתגרו חוקים ומוסכמות כדי לחיות ביחד ולאהוב זה את זה ללא התנצלות או הבנה. הלוואי שנהיה אנחנו אמיצים כמותם.

ג׳ן מאניון (Manion) מלמדת היסטוריה באמהרסט קולג׳ במסצ׳וסטס. בין ספריה: Taking Back the Academy!: History of Activism, History as Activism (משנת 2004, אותו ערכה בשיתוף ג׳ים דאונס); Liberty’s Prisoners: Carceral Culture in Early America (משנת 2015) ו- Female Husbands: A Trans History (משנת 2020).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: למי מתאים הכובע? תצלום: WinsomMan, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'ן מאניון, AEON.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על תכירו, זאת הבעל שלי