תכתבו לכם חיים

מגוון טכניקות זמינות ויעילות יעזרו לכם להתגבר על מהמורות מכאיבות ולשכתב את הסיפור שלכם
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

חיינו הם כל מה שיש לנו. הם בידינו, ואנחנו חווים אותם כל העת, צופים בסרט של חיינו, קוראים את סיפור חיינו הנכתב ומתעדכן בתוכנו. נראה כי יש לנו אפשרות פורייה ובריאה להשתתף בחיינו גם ככותבים, כמשכתבים וכעורכים של הסיפור, לטובתנו ולטובת הסובבים אותנו, שהרי כולנו חלק מסיפור גדול יותר.

עריכת סיפורים ככלי למניעת הידרדרות / סוזן גרגורי תומס

בתי הבכורה, תלמידת כיתה ז', הייתה בדרך כלל שקטה ומותשת במהלך הנסיעה בת השעה הביתה מבית הספר. לא באותו יום. היא טרקה את דלת המכונית וסיפרה בכעס על חברה לכיתה שהתנהגה אליה "מגעיל נורא". מיד אחר כך עברה לקטר על מורים צבועים ולבסוף מנתה את התכונות השליליות של רוב הבנות בכיתה שלה.

שאלתי אותה מה באמת מציק לה, והיא ענתה בכנות: בחצי השנה האחרונה ספגה בתי, ילדה מעורבת, עלבונות גזעניים מבנות אחרות בבית הספר שלה בפילדלפיה, לפעמים אפילו בכיתה שלה. המורים, לכאורה, לא שמו לב.

עצרתי את המכונית והתקשרתי לכל מורה ואיש מנהלה המעורבים בלימודיה, כדי שישמעו כל פרט ופרט מהסיפור של בתי, וכדי שהסיפור הזה ייגמר. היא צריכה לדעת שככה זה לא יימשך.

למחרת בבוקר נפגשנו עם גורמים מבית הספר, והם לחצו עליה לנקוב בשמות ולציין תקריות ספציפיות. ביקשתי מהם לתת לנו רגע לדבר בפרטיות. היא ישבה שם, מכונסת בעצמה, רועדת, מפוחדת מנקמה. אם אם לא תגיד דבר, אם לא תעשה משהו, החודשים הקשים האלה ישתרשו בתודעתה ויגרמו לה נזק. היא הייתה זקוקה לניצחון. היא הייתה צריכה להרגיש את כוחהּ שלה. אז הסברתי לה: היום היא, נערה רגילה, יכולה להחליט להיות גיבורה ולשנות לעד את הסיפור עבור כל תלמיד לא-לבן בבית הספר. וזה מה שעשתה.

טקס חניכה אינדיאני, ויסקונסין

טקס חניכה אינדיאני. תצלום: Wisconsin Department of Natural Resources

כיום, בגיל 15, בתי הבכורה התאוששה וחזרה להיות נערה כריזמטית, מצחיקה להפליא ותוססת (ואנחנו עוד גרים בברוקלין). החוויה הזאת ניטעה בלבה וכעת היא אדם חזק יותר. ולא זאת בלבד, אלא שיש בה חמלה רבה יותר. היא שינתה את הסיפור שלה.

החוויה הזאת הייתה תרגיל בתיאוריית הזהות הנרטיבית, מודל להבנת החשיבה האנושית וההתנהגות האנושית. המודל הזה גמיש כל כך שיישומיו רלוונטיים לתחומים רבים – פסיכולוגיה, מדעי החברה, רפואה ועוד. הנה הנחת היסוד: אנחנו הסיפורים שאנו מספרים – ואנחנו חייבים לייצר סיפורים כדי להבין את עצמנו.

"אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים כדי לחיות", כתבה ג'ואן דידיוֹן בקובץ המאמרים "האלבום הלבן". ובחיינו אנו "מחילים קו נרטיבי מסוים על תמונות נפרדות" כיוון שיש לנו צורך חיוני "להקפיא את הרצף הנע שאנו חווים בפועל".

הדחף להסביר את התוהו של חיינו, לעשות בו סדר ולחלץ ממנו משמעות, הוא דחף יסודי. אחרי ככלות הכול, כבר לפני 40 אלף שנים החלנו לספר סיפורים. זהו חלק ממערך התנהגויות האדפטיביות שלנו. אף אחד אינו בודק ומאמת את הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו, אבל אנחנו צריכים להרגיש שהם חלק אותנטי מהחוויה שלנו. יכולתנו למצוא היגיון בזיכרונות ולהפיק מהם משמעות קובעת איך נרגיש לגבי עצמנו ומעצבת את הזהות שאנו מייצרים לאורך חיינו.

"ישנו דחף חזק מאוד לקחת את סיפורי הבושה, האובדן, הדחייה ולמצוא דרך להציג אותם כחוויות לימודיות", אומר ג'פרסון סינגר (Singer), פסיכולוג מקונטיקט קולג'. "אנחנו רוצים להיות מסוגלים לומר לעצמנו, 'במובן מסוים, אני שמח שזה קרה כי למדתי משהו על עצמי ועל האופן שאני רוצה לחיות בו את חיי'".

כיצד אנו ממירים את החוויות האלה לסיפורי חיים, ובעיקר לסיפורים חיוביים? טים וילסון (Wilson), פסיכולוג חברתי מאוניברסיטת וירג'יניה, ערך מחקר פורץ דרך לגבי "מסגור" חיובי מהיר של אירועים בחיינו. הוא יצר טכניקות ל"עריכת סיפורים" ו"הזנקת סיפורים", שמניבות שינויים מועילים להפליא בנקודת מבטנו ובהתנהגותנו. לדבריו, הסיפור של בתי הוא דוגמה מעולה לאדם שהצליח לעשות פניית פרסה בקטע קשה בחייו.

מטרתה של טכניקת עריכת הסיפורים היא נטרול חוויות קשות ומזיקות, שעלולות להוליד הלכי מחשבה תבוסתניים והתנהגויות הרסניות. היא יעילה בייחוד כאסטרטגיה להתמודדות עם חוויות חברתיות נפוצות, אומר וילסון – הריון בגיל ההתבגרות, אלימות והתמכרות לסמים או אלכוהול; גזענות בבית הספר; פוסט טראומה – ואף מסוגלת לרסק תפישות חברתיות הרסניות, לעתים במהירות מפתיעה. "המטרה אינה לתת מענה למצוקה אישית", הוא אומר. "הטכניקה הזאת מתמודדת עם סוגיות שהפסיכותרפיה אינה מוכוונת אליהן".

מחקרים שנערכו בסטנפורד ובאוניברסיטת וירג'יניה ובמקומות נוספים, הראו שכאשר אנו "מזניקים" סיפורים בפשטות, אנו יכולים לעזור לסטודנטים המצויים בסיכון לנשירה – בני מיעוטים או עניים – לשפר את ההערכה העצמית שלהם וכפועל יוצא גם את הישגיהם בלימודים. ניסוי אחד בחן סטודנטים בעלי נרטיב זהות קבוצתי בעייתי: "אנחנו שונים מדי מהילדים העשירים האלה – אף פעם לא נדביק את הפער וממילא אנחנו כנראה לא חכמים מספיק". החוקרים הראו להם סרטונים, מקצועיים כביכול, המציגים ראיות לכך שסטודנטים רבים מגיעים לאוניברסיטה בתחושה שהם לא שייכים או שאינם מסוגלים להתמודד עם העומס – אבל לאחר כמה חודשים רובם מסתגלים חברתית, מקבלים עזרה מהפקולטה, משקיעים ומצליחים. אצל הסטודנטים שצפו בסרטונים האלה זוהו שיפורים משמעותיים בציונים, בשיעורי השלמת התואר ובביטחון העצמי.

אין פה קסם, אומר וילסון. העניין הוא רק למסגר את "הגורם המזניק" של הסיפור בהקשר החברתי המתאים, כדי לחולל שינוי בחשיבה הקבוצתית. "הרעיון הוא לשנות את הלך המחשבה של הסטודנטים, את התפישה שאינטליגנציה היא מין נתון מקובע", הוא אומר, ולעזור להם להבין ש"בעזרת הסיוע המתאים הם יוכלו להתגבר על המכשולים ולהגיע להישגים".

הניסוי הזה ממחיש רק יישום אחד של טכניקות עריכת הסיפורים והזנקת הסיפורים. אבל ייתכן שהיא מתאימה פחות לריפוי נרטיבים טראומטיים מושרשים. "בעיניי, עריכת סיפורים מתאימה לשלב ראשוני בתהליך, לפני שהאדם זקוק לטיפול", אומר וילסון. "אבל ההתאמות הקלות האלה לאו דווקא יעזרו לאדם שחי כבר שנים עם סיפור שלילי".

מה היה קורה לוּ הייתה בתי מחליטה לא להתעמת עם התלמידות שפגעו בה? מה היה קורה לו הייתה מסתירה ממני את העלבונות הגזעניים? מה היה קורה לו הייתה שומרת אותם בבטן ושוזרת אותם בתחושת העצמי שלה ובזהותה? דברים רעים מאוד, כנראה.

סיפורים מעצבים משתרשים בתוכנו בגיל ההתבגרות – התקופה שבה אנו מתחילים לגבש את תודעתנו סביב זיכרונות חזקים - ואיננו יודעים אילו מהם ישפיעו עלינו יותר. הערך והחשיבות שאנו מייחסים לאותם סיפורים מעצבים, כלומר אותם זיכרונות מהותיים, משקפים את הפחדים והחששות הפסיכולוגיים היסודיים ביותר שלנו,  מעצבים את האופן שבו אנו תופשים הן את העצמי הפנימי שלנו והן את הזהויות שאנו מקרינים כלפי חוץ.

"סיפורי חיים לא רק משקפים את האישיות", אומר הפסיכולוג דן מקאדאמס (McAdams) מאוניברסיטת נורת'ווסטרן. "הם הם האישיות". עד תחילת החיים הבוגרים כבר מתפתחים אצלנו נרטיבים קבועים שלאורם אנו מעריכים אירועים ומגיבים להם, חוזים את מהלך חיינו ושולטים בו. אנו ממשיכים לעדכן את הנרטיב הזה ללא הרף ומשתמשים בו כמדריך להתמודדות עם אתגרים: איך עליי להגיב לדבר כזה? אם הסיפורים שלנו אומרים לנו שאנו חזקים, נהיה חזקים. אם הם אומרים לנו שאיננו מוכנים לאתגר, סביר להניח שלא נצליח להתמודד עמו.

מכאן נולדה גישה חדשה האומרת שכדי לשפר את השקפתנו עלינו לשכתב את סיפורי חיינו. עוד ועוד מחקרים מלמדים כי בחינה מחודשת ורעננה של מהמורות ומכשולים – על הנייר או בקול רם – תעזור לנו לקבל את מי שהיינו, להבין מי אנחנו רוצים להיות ולמצוא דרך לתקן את המסלול. מסגור מחדש של חוויות עוזר לאנשים לראות באירועים הקורים להם הזדמנויות או תחנות ביניים במקום תחנות אחרונות. והפסיכולוגים שפיתחו טכניקות מסוג זה טוענים כי במקרים רבים השינוי מגיע מהר הרבה יותר משנדמה.

אי אפשר לשנות את העבר, אבל אפשר לשנות את האופן שבו הוא משפיע עלינו ומעצב אותנו. כאשר אנו עורכים התאמות בסיפורים שאנו מספרים לעצמנו על העבר, אנו יכולים לשנות כיוון לעתיד. אנו יכולים להכיר בטעויות שלנו – במערכות היחסים, בעבודה, בכל החלטה משמעותית – ואז לעבור הלאה ולהתחיל לחיות סיפור אחר.

בין ספריה של סוזן גרגורי תומס (Thomas): In Spite of Everything: A Memoir.

לעדכן את המעשייה לאחר תום ימי הזוהר / סוזן קראוס ויטבורן

בעיצומו של גיל ההתבגרות האגוצנטרי, כמעט כולנו רואים את עצמנו כגיבורים בדרמה גדולה. מתבגרים עסוקים בסוגיות של זהות ואינם מסוגלים – מבחינה רגשית, ואף קוגניטיבית – להבין את נקודת מבטם של אחרים. מסיבות אלה, הם נוטים לאמץ הלך מחשבה שמעמיד אותם במרכז הבמה, כאילו קהל דמיוני עוקב אחרי כל צעד שהם עושים.

תופעה נפוצה נוספת בגיל ההתבגרות היא התחושה שאנו בלתי מנוצחים. לא זאת בלבד שמתבגרים רבים רואים את חייהם כתוכנית ריאליטי ואת עצמם ככוכביה, הם גם מאמינים כי אינם מסוגלים להיכשל, תהיה אשר תהיה המטרה (הרגעית) שאותה הם מנסים להשיג – לבצע בהצלחה תרגיל בסקייטבורד, לזכות בתחרות מדע, או כל דבר אחר.

עם הזמן, המעשיות האישיות שלנו מתפתחות: רוב האנשים מפסיקים לחשוב שהם בלתי מנוצחים, כיוון שחוויות החיים מפוררות אט אט את הלך המחשבה הזה. אנו מבינים שאנחנו עלולים ליפול מהסקייטבורד, לקבל ציון טוב פחות מתלמיד אחר או להסתבך עם ההורים כי חזרנו הביתה מאוחר מדי או שתינו יותר מדי. בעזרת הלקחים האלה אנחנו מתחילים לווסת את התנהגותנו. זוהי דרך בריאה לפתח ציפיות מציאותיות.

אבל אנשים מסוימים מתקשים לוותר על המעשייה שבראו. לפי מחקר ארוך טווח בראשות ג'וזף אלן (Allen), פסיכולוג מאוניברסיטת וירג'יניה, אנשים "פסבדו-בוגרים" אלה – "הילדים המגניבים" – יתרסקו בעוצמה גדולה יותר בסופו של דבר, כשהנרטיב שלהם יקרוס. המחקר עקב אחרי 175 נערים ונערות לאורך השנים הקריטיות שבין גיל 13 ל-23. חלק מהנבדקים שובצו בקבוצה שתויגה "פסבדו-בוגרים", כיוון שאימצו להם עוד בשלב מוקדם תכונות המאפיינות כביכול אנשים בוגרים. לחברי קבוצה זו הייתה נטייה חזקה יותר להיאחז בתחושה שהם בלתי מנוצחים. ולמה שלא ייאחזו בה? בגיל 13 או 14 הם היו הכי פופולריים, ביצעו יותר עבירות קלות מכל קבוצה אחרת, והתנסו בסקס יותר מכל קבוצה אחרת. הם גם שמו דגש רב יותר על פופולריות ומראה ונטו לבחור חברים על סמך הופעה חיצונית.

סקייטבורד

מתבגר על סקייטבורד. תצלום: פרי הול

כשאנחנו צעירים, המעשייה האישית שלנו מבוססת על צפי להישגים. ככל שאנו מתבגרים אנו משכתבים שוב ושוב את הסיפור שלנו ומשלבים בו גם מקרים של כישלון. החזון שלנו לחיינו מושתת על הזהות שאנו משליכים על העתיד, וכן על הזהות שאנו זוכרים מהעבר. באופן אידיאלי, אנו עורכים בחזון הזה התאמות לאורך השנים, כך שיגלם בתוכו גם אפשרות של הצלחה וגם אפשרות של כישלון. אך עבור פסבדו-בוגרים רבים, המעשייה הישנה ממשיכה לשמש כפנטזיה המנחה את חייהם. כאשר הם מגיעים לתחילת שנות ה-20 לחייהם, והפנטזיה אינה מתממשת, רבים מהם מתחילים להידרדר. בקרב פסבדו-בוגרים ישנו שיעור גבוה מהממוצע של צריכת אלכוהול ומריחואנה ואף של התמכרויות, של הידרדרות לפשע ושל בעיות בקשרים בין-אישיים.

הדפוס הזה – הבטחה בלתי ממומשת שהתפתחה בגיל מוקדם ומובילה להתרסקות בבגרות - תואם את הממצאים שלי, ממחקר שבו עקבתי אחר 182 בוגרים מגיל האוניברסיטה ועד לאמצע שנות ה-50 לחייהם. בגיל העמידה המאוחר, חלק מהנבדקים המבריקים והמוכשרים ביותר חשו פחות סיפוק מאשר הנבדקים ה"בינוניים", והיו גם מרירים יותר. הם הגיעו לשיא מוקדם מדי ו"ננעלו" על סיפור של הצלחה צפויה – סיפור שלא הצליחו לממש בהמשך. אחת הסיבות לכך היא שהם נחו על זרי הדפנה. סיבה נוספת היא שנבדקים אלה שזרו בזהותם דימוי של כוכבוּת כבר בשלב מוקדם, ולכן כל מה שקרה אחר כך נראה להם כמו אכזבה. אין בעיה מהותית בהצלחה מוקדמת, כל עוד נהיה מוכנים להשלים עם אירועי העתיד, בין שמדובר בהישגים ובין שמדובר בכישלונות.

אצל רוב האנשים המאוזנים והבריאים הצועדים בדרך ה"אותנטית", כפי שאני מכנה אותה, מהמורות לא מובילות להתרסקות. בחיים קורה מה שקורה, ואנו מבינים שחלק מחוויותינו לא יעמדו בציפיות שפיתחנו. כדי לייצר תיאום בין המעשייה האישית שלנו לחזון החיים שיצרנו, עלינו להשתמש בלקחי האכזבות ולאמץ נקודת מבט מאוזנת יותר לגבי עצמנו. היכולת להפנים את הלקחים האלה מאפשרת לנו להסתגל למהמורות החיים וליהנות מהדרך.

סוזן קראוס ויטבורן היא פסיכולוגית וחוקרת מוח מאוניברסיטת מסצ'וסטס, ומחברת הספר The Search for Fulfillment.

להמציא את עצמנו מחדש במערכת היחסים / האל שׁוֹרי

בתחילתה של מערכת יחסים רובנו חשים שמחה, התלהבות, ביטחון עצמי ותקווה. אנו בשיאנו. אבל בהמשך הדרך אנו עלולים לאבד את החיוניות הזאת ולהידרדר לדפוסי התנהגות ישנים, שבגללם אנו חשים מתוסכלים, מאוכזבים, עצבניים ואף מיואשים. לעתים קרובות מטופלים מכריזים בפניי שאינם אוהבים את מי שהם בתוך מערכת היחסים – הם אינם אוהבים את ההרגשה הכללית שלהם ואת צורת ההתנהגות שלהם. חלקם אף מבינים שהבעיה אינה קשורה אך ורק להתנהגותו של בן הזוג או לגישה שלו. אם כך, השאלה היא כיצד להישאר, או לחזור להיות, האדם שאנו רוצים להיות.

פילוסופים וחוקרי קוגניציה מסכימים שאנו מסוגלים להכיר את העולם ואת עצמנו רק מתוך נקודת המבט שלנו. המציאות שלנו, ובתוכה מי שאנחנו, היא סיפור שאנו מספרים לעצמנו – ואת הסיפור הזה אנחנו מסוגלים לשנות.

כצעד ראשון, עלינו להשלים עם העובדה שמחשבותינו המוּדעוֹת הן מילים שחולפות בראשנו, אך הן אינן אנחנו. חשבו על עצמכם, ועל האדם שאתם בתוך מערכת היחסים, באמצעות שורה של טענות המתחילות ב"אני". כעת שאלו את עצמכם, "מיהו או מהו ה'אני' הזה? המחשבות שלי? משהו שקיים לפני המחשבות שלי? או משהו שאני מסוגל לעצב וליצור?" חשיבה היא התנהגות, פעולה שאנו עושים. כפועל יוצא, אנו יכולים להחליט "לעשות" את החשיבה שלנו אחרת. התפישה הזאת מתיישבת עם גישת הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי (CBT), שאומרת כי בעזרת שינוי מחשבתי, ושינוי של סיפור חיינו, אנו יכולים לייצר שינוי יזום בתחושותינו ובאופן התנהגותינו, הן כאנשים עצמאיים והן בתוך מערכת היחסים.

הטעות הנפוצה היא שאנחנו חייבים "להבין מה עובר עלינו" או לשנות את גישתנו, כדי שנהיה מסוגלים לשנות את התנהגותנו. אך מחקרים מראים ששינוי התנהגותי יכול להוביל לשינוי מחשבתי. לדוגמה, לפעמים הדבר הטוב ביותר לעשות אחרי ריב או עימות טעון הוא לברך את בן הזוג בלבביות במפגש הבא, כאילו כלום לא קרה. כך יישבר מעגל האינטראקציות השליליות.

זוג מבוגר

זוג מבוגר. תצלום: איאן מקנזי

זהו את הדפוס שלכם

אתם יכולים לשלוט במילים שאתם אומרים לעצמכם בראש, אבל חלק גדול מהפעילות המוחית הקשורה לתפישה ולרגש מתרחשת ברמה לא מודעת. חלקה גם משתרש באישיות שלנו בעקבות אינטראקציות עם הסביבה החברתית שלנו, ובעיקר עם בני משפחתנו, בילדות.

את דפוסי ההתנהגות השונים שלכם – זיהוי איומים, תגובות רגשיות, התגוננות ותמיכה בזולת – תוכלו לזהות, בין היתר, בעזרת סגנון ההתקשרות שלכם. כשאתם מרגישים מפוחדים או מאוימים במערכת היחסים, המרכזים הרגשיים במוחכם עלולים להפעיל תגובת חרדה, או לגרום לכם "להיסגר" רגשית – עוד לפני שתהיה לכם הזדמנות להבין באופן רציונלי מה קורה. כשתבינו שמדובר בתגובה אוטומטית, תוכלו ללמוד "להיפתח" מחדש אל בן הזוג, או לקבל את רגשותיכם, בלי שאלה יכפו עליכם להגיב בחרדתיות. כך תוכלו לשנות את מי שאתם בתוך מערכת היחסים. בין הטכניקות שעוזרות בכך: קשיבות וטיפולי קבלה ומחויבות.

קראו תיגר על הנחות היסוד שלכם

לכולנו יש מחשבות בסיסיות מסוימות לגבי עצמנו, לגבי העולם ולגבי האנשים שאנו בקשר עמם – מחשבות שמלוות אותנו זמן רב כל כך, עד שאנו שוכחים שהן בסך הכול מחשבות. הן הפכו להיות הסיפור שלנו, נרטיב שאנו חיים בחוסר ברירה. הבעיה היא ש"אמונות היסוד" האלה, כפי שהן מכונות ב-CBT, עלולות להיות אירציונליות, ואף על פי כן אנו משתמשים בהן כמפות לניווט במערכות יחסים. בלי שנבין זאת, הן גוררות מבן הזוג תגובות שמחזקות את האמונות האלה. זוהי נבואה המגשימה את עצמה. פחד מדחייה, למשל, גורם לנו להתנהג באופן שדווקא מגדיל את הסיכוי לדחייה.

בן הזוג אינו רק דמות בסיפור שלכם

גם כשאתם חושבים שבן הזוג טועה, זכרו שאתם מחליטים כיצד להגיב. כשתקבלו את העובדה שאתם חופשיים לשנות את התנהגותכם, ואכן תשנו אותה, תזהו שינויים גם בהתנהגותו של בן הזוג.

מערכות יחסים הן כמו מערכות אקולוגיות קטנות: כל הרכיבים מצויים באיזון, גם אם האיזון הזה מתאפיין בתוהו ובוהו. כשאתם משנים את התפקיד שלכם במערכת, האיזון מופר. בן הזוג עשוי לנסות, באופן בלתי מודע, להחזיר אתכם לתפקידכם הישן כדי להשיב את האיזון, אפילו אם לא תמיד אהב את התפקיד הזה. אבל אם תעמדו על שלכם ותחליטו לחשוב, להרגיש ולהתנהג כמו שאתם רוצים ולא כמו שעשיתם תמיד, יתחולל שינוי חיובי עבור שניכם. התוצאה תהיה מערכת יחסים אמיתית ומספקת יותר.

האל שׁוֹרי הוא מרצה במכון ללימודים מתקדמים בפסיכולוגיה קלינית של אוניברסיטת וַיְידְנֶר

לשכתב את הקריירה / ג'ין טוונגי

קונספט ההגשמה המקצועית ספג לאחרונה מהלומה קשה. אמריקנים רבים, ובייחוד אלה בני פחות מ-35, מתקשים למצוא עבודה מכניסה מספיק, שגם תואמת את כישוריהם וכישרונותיהם. יתרה מזאת, הם מתקשים למצוא עבודה שתואמת את התפישה העצמית שלהם, ואת האופן שבו הם חושבים שהם אמורים להיתפש על-ידי אחרים. אפילו אנשים עם עבודה "טובה", שואלים את עצמם לעתים קרובות, "זהו? זה כל הסיפור?"

אולי זאת הסיבה שהצעירים של ימינו ציניים כל כך בכל הקשור לעבודה. ב-1976 אחד מכל ארבעה בוגרי תיכון הסכים עם ההצהרה, "בשבילי עבודה היא פרנסה ותו לא". ב-2014 הסכימו לכך אחד מכל שלושה בוגרי תיכון. נוסף לכך, בני דור המילניום נהנים פחות מעבודתם מאשר בני הדורות הקודמים ושואפים פחות לרכוש חברים בעבודה.

זוהי בעיה חמורה, מכיוון שהתגמולים הנפשיים שהעבודה מעניקה לנו – האופן שבו הקריירה שלנו מעשירה את סיפור חיינו – הם גורמים מנבאים מצוינים לאיכות הביצועים המקצועיים. מחקרים מצאו כי עובדים שנהנים באופן מהותי מהעבודה, מצטיינים בה יותר מאלה שמתמקדים אך ורק בתגמולים חיצוניים. זוהה גם מתאם בין תגמולים נפשיים מהעבודה ובריאות נפשית כללית. כדי לשכתב את סיפור הקריירה שלכם, עליכם לשחות נגד הזרם ולהתמקד ברווח שאתם מפיקים מהעבודה בשעה שאתם עוסקים בה.

המדיה החברתית לא עוזרת לנו לחיות את סיפורי הקריירה שאנו מעוניינים לחיות. אנו ממילא משווים את עצמנו לאחרים ללא הרף, והמדיה החברתית רק מלבה את האש. כשאנו רואים פוסטים של חברים המספרים על עבודתם הנוצצת והחשובה-כביכול, אנו עלולים להתחיל לפקפק בחשיבותם של התגמולים הנפשיים שבהם התמקדנו עד כה. כדאי לזכור שלכל עבודה יש חסרונות, או לפחות היבטים משעממים, ורוב האנשים אינם משתפים את ההיבטים האלה בפייסבוק.

לאור הבעיות האלה אני ממליצה שתארגנו מחדש את יום העבודה שלכם כך שיתאים טוב יותר לסיפורכם האישי. היפטרו ממטלות שגרתיות כמה שיותר מהר בזמנים שבהם קשה לשקוע בעבודה (בעת ההמתנה לרכבת, כשאתם מחכים במכונית בזמן שהילדים בחוג, או כשאתם מחכים לתחילתה של שיחת ועידה). וכשאתם מגיעים לחלק שאתם באמת אוהבים, זה שאתם פורחים בו, התענגו עליו. העבירו את הטלפון למצבשקט, אל תבדקו מיילים, והרשו לעצמכם לשקוע במלאכה. נסו להיכנס למצב של זרימה – אותה זרימת זמן חלקה שעוטפת אותנו כשאנו באמת שקועים במלאכה כלשהי.

במקומות העבודה של ימינו, המלאים בהסחות דעת, אין הזדמנויות רבות לשקוע בעבודה, ולכן חשוב כל כך לייצר הזדמנויות כאלה. אם תתמקדו בכך, גם הביצועים שלכם ישתפרו. בסופו של דבר, ההתמקדות בסיפוק מהעבודה עצמה תוביל גם לתגמולים חומריים.

ואם עבודתכם אינה מספקת אתכם? אולי הגיע הזמן לשינוי. אם עבודתכם היא באמת אמצעי פרנסה ותו לא, כנראה מגיע לכם סיפור יפה יותר – ואתם עדיין יכולים לכתוב אותו. למשל, למצוא מקורות לסיפוק מהותי גם מחוץ לעבודה : בילוי עם חברים ומשפחה, עזרה לקהילה ועיסוק בתחביבים.

ג'ין טוונגי היא פסיכולוגית מאוניברסיטת סן דייגו סטייט. היא חיברה את הספר The Narcissism Epidemic יחד עם ו' קית' קמפבל.

Reprinted from Psychology Today. Copyright 2016 Sussex Publishers LLC. Distributed by Tribune Content Agency.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי Psychology Today.

תגובות פייסבוק

3 תגובות על תכתבו לכם חיים

03
תומר

מעניין. הסיפור שאנחנו מספרים לנו על עצמנו, איך הוא טוב/רע לנו ? כדאי לשנות אותו ? איך?
נושא קשור- אנשים ש"חיים בסרט" במובן השלילי של הביטוי, לדוגמא דונלד טראמפ שאומר ואולי גם מאמין "אני אהיה הנשיא הטוב ביותר אי פעם", מספרים לעצמם ולכולם סיפור מקסים, מנותק מהמציאות. בקצה אחר: הממעיטים ביכולותיהם וסיפוריהם.
יש משהו נכון ובונה וגם שקרי והורס בסיפורים, אמונות, באברא כדברא. אולי צריך ללמוד מינון, תזמון ולנסות קודם במקום בטוח.