תלשת לי את הלב

מדוע אנשים מסוימים חווים פרידות רומנטיות כטראומטיות במיוחד בעוד אחרים מצליחים להפוך אותן למקור לצמיחה אישית? לתפיסת הערך העצמי השפעה מכרעת
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

דניאל פורד ואיירין היו ידידים מאז האוניברסיטה, אבל רק באמצע שנות ה-30 לחייהם פרחה הידידות והפכה לרומן. דניאל היה מתכנת ואמן, ואיירין הייתה גרושה עם ילד בן עשר. הם חיו במרחק מאות קילומטרים זה מזה – הוא בקולורדו, היא בארקנסו. הם שמרו על קשר בתכתובת מייל חמה אך אפלטונית, למרות שהוא מעולם לא שכח איך הוא היה דלוק עליה כשלמדו יחד. כשהיא באה לעיר מגוריו כדי להשתתף בכנס מקצועי, הוא לקח אותה לארוחת ערב. ממש במקרה זה היה ולנטיינ'ס דיי, ורוח החג ליבתה רגשות ישנים. הוא נזכר איך עמדו מול המלון שלה לאחר הארוחה, והוא נישק אותה בתשוקה של "מלח ממלחמת העולם השנייה המנשק את נערתו ברחובות ניו יורק".

זמן קצר לאחר מכן ביקר דניאל את איירין בארקנסו, והם הבינו שהם מאוהבים. במשך שבוע ערכו טיולים נפלאים מחוץ לעיר; השיחות היו עמוקות והסקס מלא רוך ומספק. הוא החל לפנטז על חיים משותפים. בפעם השנייה שנסע לפגוש אותה, נראה שהאינטימיות ביניהם רק גוברת. אבל אחרי שחזר הביתה, דניאל הרגיש שאיירין מתרחקת. הוא יזם את רוב ההתכתבויות והטלפונים, והשיחות נעשו מוזרות ומביכות. הם לא דיברו על ביקור נוסף. הוא ידע שהיא דואגת לגבי המרחק הרב ביניהם. אך ברמה עמוקה יותר, הוא חש שהיא פשוט לא נמשכת אליו יותר. "הרגשתי כאילו כוח העל שלי – היכולת להיות מושך בעיניה – התפוגג", הוא נזכר. "זה גרם לי לאבד ביטחון. היא נסוגה, אבל אני לא הצלחתי לשחרר".

בין אם הדחייה נעשית פנים אל פנים, במייל, בהודעת טקסט קצרה או פשוט בהפניית כתף קרה, התנתקות חד-צדדית ממערכת יחסים עלולה להיות עינוי לבן הזוג שנותר מאחור

דניאל היה שבור. הוא שחזר בראשו שוב ושוב את מפגשיו עם איירין בניסיון להבין מה השתבש. הפסיכולוג שלו דאג כל כך לגבי מצבו הנפשי שהוא נתן לו רשות להתקשר אליו גם אחרי שעות העבודה. לילה אחד התקשר אליו דניאל בשתיים בלילה מתוך "מצוקה בלתי נתפסת". הפסיכולוג אמר לו ללכת לחדר המיון הפסיכיאטרי הקרוב ביותר. דניאל נכנס למכונית בבכי בלתי נשלט, נסע לבית החולים והתאשפז.

מדוע דחייה רומנטית מכאיבה לנו כל כך? בין אם הדחייה נעשית פנים אל פנים, במייל, בהודעת טקסט קצרה או פשוט בהפניית כתף קרה, התנתקות חד-צדדית ממערכת יחסים עלולה להיות עינוי לבן הזוג שנותר מאחור. חלק מהכאב נובע מכך שכל סוגי הדחייה מכאיבים – אנחנו יצורים חברותיים ביסודנו, וחיינו תלויים בקשרים שאנו יוצרים עם אנשים אחרים. אותם דחפים שקשרו את אבותינו הפרהיסטוריים אלה לאלה – הפחד שיגרשו אותם מהמדורה ובכך ידונו אותם למוות – עדיין צרובים במוחנו. לכן כשלא נותנים לנו להצטרף לשולחן בחדר האוכל, או כשמסרבים לקדם אותנו בעבודה, מתעוררת בנו בהלה קדמונית. נידוי חברתי שולח מסר תת-מודע שאומר כי אנו נמצאים בסכנת חיים.

ומכל סוגי הדחייה החברתית, הדחייה הרומנטית היא ככל הנראה הכואבת ביותר. פסיכולוגים אבולוציוניים מייחסים זאת לדחף האנושי היסודי להנציח את הגנים שלנו – לזוגות הטרוסקסואליים שנשארים יחד יש סיכוי גבוה יותר להתרבות ולספק משאבים לצאצאיהם, ושיבוש האפשרות הזאת מפעיל, לכאורה, אזעקה פנימית שמתריעה בפנינו כי הדנ"א שלנו עלול לגווע אם לא נפעל במהירות. גם כשילדים אינם חלק ממערך השיקולים, אומרים החוקרים, אנחנו מתוכנתים להגיב בעוצמה לעזיבתו של בן זוג. האנתרופולוגית הלן פישר (Fisher) מאוניברסיטת רטגרס ערכה סריקות מוח פורצות דרך אצל אנשים שעברו דחייה רומנטית, וגילתה שעצם המחשבה על האהוב מפעילה במוח אזורים המקושרים להתמכרות, למוטיבציה ולתגמול. המחקר שלה אומר לנו שהאהבה עצמה היא ממכרת, ושדחייה מייצרת מעין תהליך של גמילה נוירו-כימית המתאפיינת בחרדה ובאובססיה.

"זאת התמכרות נפלאה כשהכול הולך טוב, והתמכרות נוראה כשהולך רע", אומרת פישר. "אנחנו מרגישים השתוקקות אמיתית ועזה". למרות הכאב, רוב האנשים מצליחים בסופו של דבר להתגבר על פרידות, אחרי תקופת האבל המתבקשת. מחקרים אף מראים שלעתים קרובות אנחנו פורחים דווקא אחרי שזרקו אותנו: מאמר מ-2007 שפורסם ב- Journal of Positive Psychology דיווח ש-11 שבועות אחרי פרידה (שאינה גירושין), קרוב לשלושת רבעי מהמשיבים חשו תחושה של צמיחה אישית. אפילו אצל אלה שעברו גירושין, תקופת הכאב החריף שוככת "תוך חודשים, לא שנים", אומר דייוויד סבארה, פסיכולוג מאוניברסיטת אריזונה החוקר את השלכותיהן של פרידות.

אבל יש אנשים שדחייה רומנטית מרסקת אותם. בצורתה הקיצונית ביותר היא עלולה להביא אנשים להתאבדות או לרצח. גם מעבר למקרי הקיצון האלה, סבארה אומר שכ-10-15 אחוז מהנאהבים הדחויים "חווים קשיים משמעותיים" לאחר שמערכת היחסים מסתיימת. המצוקה שלהם חריפה ועיקשת יותר. הם בסיכון גבוה לדיכאון קליני. הבריאות שלהם עלולה להיפגע, והם עלולים להידרדר להתנהגויות מסוכנות כמו הטרדה או מעקב. ככל שגוברת ההכרה בסיכונים הפסיכולוגיים והפיזיים הנלווים לשברון לב, החוקרים לומדים מדוע אנשים מסוימים סובלים מדחייה יותר מאחרים – ואילו נסיבות הופכות פרידות מסוימות לקשות במיוחד.

הדים מתחילת החיים?

לקשמי ואריק נפגשו דרך חברים משותפים בשנות ה-20 לחייהם, והשנה הראשונה של מערכת היחסים הייתה קלה וכיפית. הם גרו בניו יורק, עבדו במשרד ביום ויצאו לבלות בלילה. ואז אריק קיבל הצעת עבודה בשיקגו, והם החליטו לעבור יחד. לפתע הם נאלצו להתמודד עם הלחצים של בניית חיים במקום חדש וזר, בלי תמיכת המעגל החברתי המשותף שלהם, וזה לא היה קל. "מצאנו את עצמנו נשענים זה על זה הרבה יותר מבעבר, והבעיות הפסיכולוגיות הסמויות שלנו והקשיים שלנו באינטימיות התחילו להתגלות", נזכרת לקשמי.

אחרי 10 חודשים מלאי מהמורות התרחשו פיגועי ה-11 בספטמבר והם חזרו לניו יורק כדי להיות עם יקיריהם. בשלב זה מערכת היחסים שלהם כבר הייתה במצב קשה, ואריק הלך והתרחק. "הדינמיקה הייתה שאני מנסה לגרום לזה לעבוד, אבל לו נמאס", אומרת לקשמי.
הניתוק הסופי של אריק ממערכת היחסים הביא את לקשמי ל"מצב חמור שהיה פשוט מטורף. כל הזמן רק ניסיתי להבין אם עדיין יש משהו שקושר בינינו. הייתי מתקשרת אליו עשר פעמים ברצף ומכריחה אותו לדבר איתי. הייתי אובססיבית, הרגשתי שאני חייבת לשמוע ממנו או להיות קשורה אליו באיזושהי צורה, כי אז יכולתי לומר לעצמי, אנחנו עדיין מדברים, אנחנו יכולים להתגבר על זה. אבל הוא היה אומר, 'זה נגמר'. ידעתי שאני מתנהגת בצורה מוזרה, שיש לי צורך כפייתי בתשומת לב, אבל פשוט לא יכולתי לשלוט בזה".

אחרי כמה חודשים של אובססיה בלתי נלאית, כמה מחבריה הקרובים של לקשמי אמרו לה שהיא צריכה לעבור הלאה, שהסיפור הזה נמשך יותר מדי זמן, ומעל לכול – ש"אין סיכוי שזה קשור אליו – משהו אחר מכאיב לך". לקשמי התחילה להבין שהכאב שהיא מרגישה לגבי מערכת היחסים התמזג עם אֵבֶל בלתי פתור על אובדן אביה, שמת כשהייתה בת עשר. "בתוך תוכי ידעתי את זה", היא אומרת. "מנגנון האובדן שלי היה פגום כי אבא שלי מת. האבל על מערכת היחסים התערבב עם כל הפניקה והאבל על אבא שלי, ואני לא ידעתי איך להבדיל בין הדברים".

חוקרים מתחום תיאוריית ההתקשרות מאמינים שחוויותינו הראשוניות עם ההורים ועם מטפלים אחרים משפיעות על האופן שבו אנו מגיבים לפרידות. אם המטפלים היו זמינים וקשובים לנו כשהיינו זקוקים להם, יש לנו סיכוי גבוה יותר לפתח סגנון התקשרות בטוח

חוויותיה של לקשמי ממחישות את תפיסותיהם של חוקרים מתחום תיאוריית ההתקשרות, המאמינים שחוויותינו הראשוניות עם ההורים ועם מטפלים אחרים משפיעות על האופן שבו אנו מגיבים לפרידות. אם המטפלים היו זמינים וקשובים לנו כשהיינו זקוקים להם – בייחוד בינקות ובילדות המוקדמת, אף על פי שהתיאוריה אומרת שדמויות-התקשרות קרובות חיוניות לנו גם באמצע תקופת הילדות – יש לנו סיכוי גבוה יותר לפתח סגנון התקשרות בטוח במערכות היחסים הבין-אישיות שלנו כמבוגרים. אנחנו מרגישים ראויים לאהבה, בני הזוג משמשים לנו בסיס בטוח בחיינו, וסופה של מערכת היחסים לא פוגע באופן משמעותי בתפיסה העצמית היסודית שלנו.

לעומת זאת, סגנונות התקשרות לא בטוחים מתפתחים כשהמטפלים לא זמינים לנו באופן עקבי כשאנו זקוקים להם – ואולי גם כאשר קשר בטוח נקטע בעקבות מותו של הורה. כמבוגרים, אנשים בעלי סגנון התקשרות חרדתי נוטים להיות תלותיים יותר במערכות היחסים האינטימיות שלהם, ולפי מחקרים גם קשה להם יותר כשהקשר נגמר.

רוי ליכטנשטיין, באדיבות אומיני 71

רוי ליכטנשטיין, באדיבות אומיני 71

במחקר מ-2003 שערכה דברה דייוויס, מרצה לפסיכולוגיה מאוניברסיטת נבאדה ברינו, בחנו היא ועמיתיה את השפעת סגנון ההתקשרות על חוויית הפרידה. הם מצאו שסגנון התקשרות חרדתי מקושר לעיסוק רב באקס ובאובדן מערכת היחסים, למצוקה פיזית ורגשית רבה יותר, למאמצים דרמטיים לשחזור מערכת היחסים, וכן לכעס ולהתנהגות נקמנית.

אנשים בעלי סגנון התקשרות חרדתי "ניסו לחזר אחר בני זוגם כדי שישובו אליהם, ובה בעת היו תוקפניים מאוד – הם סיפרו שקרים עליהם, איימו, עקבו ואף נהגו באלימות", היא אומרת. "במידה רבה זהו תרגום של אסטרטגיות ילדותיות לסיפוק צרכיהם בחיים הבוגרים". גם כשאנשים בעלי סגנון התקשרות חרדתי לא מאבדים שליטה אחרי פרידה, העיסוק שלהם במערכת היחסים האבודה עלול להשפיע בצורה משמעותית על בריאותם ועל רווחתם וליצור סיכון גבוה לדיכאון כרוני, בעיות שינה ולחץ דם גבוה. כשהם מדברים על מערכות היחסים האבודות שלהם, הם "חוזרים שוב ושוב לפרידה ומספרים כמה קשה היא הייתה", אומר סבארה, שחקר את השפעת סגנון ההתקשרות על לחץ הדם לאחר גירושין. "הם מדברים בצורה חשופה, רגשית ואגוצנטרית מדי: 'זה חרא, אני מרגיש כל כך רע, אני לא מאמין שהיא עשתה לי את זה'. זה נרטיב תקוע".

לעומתם, אנשים בעלי סגנון התקשרות בטוח נוטים לדבר על אובדן מערכת היחסים בצורה שעוזרת להם לשקם את האיזון הרגשי שלהם בהדרגה. "הם מסוגלים להרגיע את עצמם, לומר לעצמם, 'יהיה בסדר'", אומר סבארה.

נסיבות מצערות

לא רק סגנונות ההתקשרות מנבאים את אופן ההתמודדות עם דחייה רומנטית, אלא גם תחושת הערך העצמי – כלומר הערך שאנחנו מייחסים לעצמנו והמקור שעליו אנו מבססים את ההערכה הזאת. מחקר מ-2011 שהתפרסם ב- Journal of Applied Social Psychology הראה שככל שהערך העצמי שלנו תלוי יותר במערכת יחסים, כך נסבול יותר כשהיא תסתיים.
בריאן ספיצברג (Spitzberg) וויליאם קופאץ' (Cupach), מרצים לתקשורת מאוניברסיטאות סן דייגו סטייט ואילינוי סטייט, בהתאמה, טענו שתגובות קיצוניות לפרידה נובעות לעתים מתופעה שנקראת "קישור מטרות" (goal linking). שבורי הלב מנסים בעצם לקשור בין מטרת חיים מהותית, כמו ערכם העצמי, לבין קיום או חידוש מערכת היחסים עם בן זוג מסוים. "הם עושים אידיאליזציה לאדם הזה כפתרון למטרות מסדר גבוה יותר", אומר ספיצברג. "אם בן הזוג דוחה אותם, הוא מונע מהם להגיע למטרה ויוצר אפקט דומינו של תהליכים אחרים: לחץ, כעס, שקיעה בהרהורים והגברת המאמצים".

ולא רק הערך העצמי משפיע על יכולתו של אדם להתמודד עם כאב הדחייה, אלא גם הנסיבות שמתלוות למערכת היחסים. עוצמת הייסורים שלאחר הפרידה מושפעת ממידת המחויבות של בני הזוג מלכתחילה, או ממשך הזמן שהיו יחד. ואובדן טרי נוסף, כמו מוות במשפחה או פיטורים, יכול להחריף את התגובה לדחייה הרומנטית. אם הפרידה מתרחשת במערכת יחסים שהתקיימה מלכתחילה בתוך הקשר שלילי (כמו אי-קבלה מצד המשפחה או זוגות חד-מיניים בתוך קהילה בלתי סובלנית), הסבל עלול להיות גדול יותר.

גם דיכאון משפיע על אופן ההתמודדות עם דחייה. במובן מסוים, זהו מצב של ביצה ותרנגולת: אמנם פרידה עלולה לגרום לדיכאון קליני, אבל מי שכבר סבל מדיכאון ולא טיפל בו, יתקשה יותר להתמודד עם דחייה. מחקר שפורסם לאחרונה בכתב העת Molecular Psychiatry מראה שלאחר דחייה, מוחם של אנשים מדוכאים משחרר פחות אופיואידים באזורים העצביים שאחראים לוויסות לחץ, למצב רוח ולמוטיבציה, בהשוואה לאנשים אחרים. התפיסה שלנו לגבי אופציות רומנטיות אחרות משפיעה גם היא על יכולת ההתאוששות שלנו: כשאין אופציות באופק, אנחנו עלולים להיאחז בזו שאבדה לנו. יתרה מזו, רמת המצוקה הרגשית עשויה להיות מושפעת גם מהצורה שבה הגדירו בני הזוג את מערכת היחסים. זה נכון בייחוד בתרבות הדייטינג המודרנית, שבה שאלת הסטטוס אפופה לעתים קרובות אי-בהירות – וכך עלול להיווצר מצב שבו בן זוג אחד תופס את מערכת היחסים בצורה מסוימת, ובן הזוג האחר בצורה שונה.

בדומה להתאהבות ראשונית, פרק הזמן שבא מיד לאחר דחייה הוא אובססיבי מטבעו – ולא נופל בהכרח תחת הקטגוריה של "התאהבות כפייתית". מה שמייחד את ההתאהבות הכפייתית הם רגשות אובססיביים מתמשכים

זה בדיוק מה שקרה לדייוויד. הוא פגש את אנה לפני כמה שנים דרך אתר ההיכרויות OkCupid, והתלהב ממנה – מהשכל שלה, העמדות הפוליטיות, המראה – וחוץ מזה, הוא אומר, "הסקס היה מדהים". הם יצאו במשך שמונה חודשים נטולי חיכוכים, כשערב אחד היא קפצה אליו ואמרה, "זה לא מתאים לי יותר". הוא היה המום ושבור. ואז, בהמשך השבוע, היא באה אליו ובילתה אצלו את הלילה. "אין ספק שהיא כבר נפרדה ממני בשלב הזה, אבל כשהיא חזרה אחרי יומיים, זה היה כאילו שום דבר לא קרה", מספר דייוויד. הם מעולם לא דיברו על התקרית, ומערכת היחסים שלהם חזרה בדיוק לאותו מצב שבו הייתה לפני הפרידה, עם ארוחות ערב, טיולים משותפים ולפחות שלושה לילות בשבוע של שינה משותפת.

שנה וחצי חלפה לפני שהמציאות טפחה על פניו, כשאנה שאלה אותו בנונשלנטיות למה אין לו חברה. הוא הרגיש כאילו היא הכניסה לו אגרוף בבטן ובקושי הצליח לפלוט הסבר – הוא חשב שהיא החברה שלו. לפתע הוא הבין שמבחינתה יש פה בסך הכול יזיזות. היא הזכירה לו שהם נפרדו ואמרה, "אתה לא החבר שלי, זה לא מה שקורה פה". אנה התנתקה מדיוויד לחלוטין, והוא צלל לחודשים ארוכים של ייאוש משתק. "חשבתי רק עליה", הוא אומר. "ממש ישבתי וחיכיתי שהיא תתקשר – לא האמנתי שהיא לא תחזור. עשיתי כל מיני דברים פסיביים-אגרסיביים כמו לשלוח לה הודעות ולשאול אם היא בסדר, ומן הסתם לא קיבלתי תגובה. זה היה נורא".

בסופו של דבר הוא הבין שההתמודדות עם הדחייה הייתה קשה כל כך בדיוק מכיוון שאופי מערכת היחסים לא היה מוגדר באופן ברור. ושבמובנים מסוימים הוא טמן לעצמו מלכודת רגשית, כי הפחד שלו מדחייה הוא הסיבה שבגללה נמנע מלעלות את נושא הסטטוס בשלב מוקדם הרבה יותר. "כנראה שהייתי בהכחשה", אמר דייוויד לאחרונה. "אני אדם מוכוון-תהליכים, אבל פחדתי נורא מדחייה, מהאמת – שבכלל לא היינו זוג – ולכן לא העליתי את הנושא. עברו כבר שנתיים, ואני עדיין מנסה להבין מה קרה שם, אני עדיין חושב עליה באובססיביות".

כאב אמיתי

אנשים רבים מתארים את מצבם לאחר פרידה במונחים של כאב פיזי: לבם "שבור"; הם מרגישים ש"כואב" להם; הפרידה "ריסקה" אותם. מסתבר שהביטויים האלה הם לא רק מטאפורות. נעמי אייזנברגר (Eisenberger), מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, חקרה את ההשפעות העצביות של כאב פיזי וחברתי – מה שאנחנו מרגישים כשמערכות היחסים או הקשרים הקהילתיים שלנו נמצאים בסכנה – ומצאה שהדרה חברתית וכאב פיזי מעוררים פעילות באותם אזורים במוח. מהמחקר שלה גם עולה כי ייתכן שקיים טיפוס מסוים בעל רגישות גבוהה במיוחד לדחייה, שבאופן אינהרנטי מגיב בעוצמה רבה יותר לשני סוגי הכאב האלה; ייתכן שיש לכך סיבה גנטית או ביולוגית. "אנשים רגישים במיוחד לכאב פיזי מדווחים כי הם מרגישים דחויים יותר, ואפשר לראות אצלם פעילות עצבית רבה יותר הקשורה לכאב בתגובה להדרה חברתית", היא אומרת.

לא זו בלבד שממצאיה של אייזנברג מראים כי כאב חברתי דומה בטבעו לכאב "אמיתי", אלא שהם מעידים על כך שיש לטפל בו באותה תשומת לב שאנו מקדישים לפצעים פיזיים או למחלות. "כשאנחנו רואים אנשים שחווים כאב פיזי, אנחנו מרגישים אמפתיה" היא אומרת. "אבל כשמדובר בכאב חברתי, כולל כאב הנובע מדחייה רומנטית, אנחנו מניחים שהם פשוט צריכים להתגבר על זה. אנחנו לא מכבדים כאב חברתי באותה מידה, אבל המחקרים האלה מראים שמשהו אמיתי קורה פה. זה לא רק בראש שלהם".

למרות הראיות האלה, אנשים שמתקשים להתמודד עם פרידה עדיין נתקלים לעתים קרובות בחוסר הבנה. כשכאב הלב של דניאל שלח אותו אל חדר המיון הפסיכיאטרי הוא הרגיש הקלה מסוימת וחשב לעצמו, "מישהו יטפל בי". אבל אחרי שהתאשפז השאירו אותו לבד במשך כל הלילה, על אלונקה בחדר חשוך – והוא בטוח שזה לא היה קורה אם הוא היה מגיע עם זרוע שבורה. בבוקר הגיע סוף סוף פסיכיאטר לראות אותו, ואמר בזלזול, "אז מה, החברה שלך זרקה אותך ואתה הולך להתאבד?" לא רק שהוא נאלץ לשלם חשבון של אלפי דולרים על האשפוז, הוא גם קיבל יחס מזלזל. רק לאחר שמצא פסיכולוג חדש, שהכיר בקשיים שחווה, חל שיפור בהרגשתו. "כשסיפרתי לו מה עובר עליי, הוא אמר, 'שמע, היא תלשה לך את הלב!'. וזה היה בדיוק מה שהייתי צריך לשמוע", אומר דניאל.

ישנם אנשים שמנסים להעניק לגיטימציה לעומק הסבל שאובססיה רומנטית ודחייה עלולות להסב לנו. אלברט וואקין (Wakin), פסיכולוג מאוניברסיטת סייקרד הארט בקונטיקט, התמקד בנושא ההתאהבות הכפייתית (limerence), שאותה הוא מתאר כ"ווריאנט של אהבה" עם מאפיינים של התמכרות והפרעה טורדנית-כפייתית. מצב זה, שתואר לראשונה על-ידי הפסיכולוגית דורותי טנוב ברב המכר מ-1979 "Love and Limerence", "מתרחש כאשר האדם מעסיק את מחשבותיך יותר מ-95 אחוז מהזמן", אומר וואקין. הוא מציין שהתאהבות כפייתית עלולה להתרחש במערכת יחסים קיימת, אבל גם להתעורר או להחריף בעקבות פרידה.

בדומה להתאהבות ראשונית, פרק הזמן שבא מיד לאחר דחייה הוא אובססיבי מטבעו – ולא נופל בהכרח תחת הקטגוריה של "התאהבות כפייתית". מה שמייחד את ההתאהבות הכפייתית הם רגשות אובססיביים מתמשכים. "הרבה אנשים ממשיכים לחשוב ללא הרף על בן הזוג ולהימשך אליו בצורה התמכרותית במשך חודשים, שנים ואף עשרות שנים אחרי שהקשר נגמר", אומר וואקין. עבור אנשים שכבר חוו מערכות יחסים של התאהבות כפייתית, הדחייה עלולה להפוך לסבל טהור כיוון שהרגשות האובססיביים מתעצמים – תופעה שהלן פישר מכנה "משיכה תסכולית". וואקין חושב ששירותי הבריאות זקוקים למינוח אבחוני ולהליכי טיפול מוגדרים יותר עבור אובססיות רומנטיות מופרזות כאלה. "רופאים ומטפלים רבים אומרים לפציינטים שלהם, 'אתה פשוט חייב להמשיך הלאה'", הוא אומר. "הם לא מבינים את זה ולא יודעים איך לטפל בזה".

הזחילה אל ההישרדות

תהיה אשר תהיה הסיבה לכך שאדם מסוים הוא רגיש במיוחד לדחייה, ישנן דרכים לשכך את הסבל ולהתאושש, כפי שלמדה מישל לואיס, דיאטנית בת 34, לאחר שמערכת היחסים שלה עם ארוסה התפרקה. לדבריה, הוא החל להתעלל בה רגשית ולהיעשות מרוחק, וההתנהגות שלו דרדרה אותה למחוזות הייאוש. היא האשימה את עצמה בהתרחקות שלו, שאלה את עצמה ללא הרף על מה הוא חושב, ושקעה כולה בניסיון להבין מה היא יכולה לעשות כדי לקרב אותו מחדש. בסופו של דבר, היא נזכרת, "הסתובבתי עם האוטו בעיר וחיפשתי אותו בלי שיהיה לי מושג איפה הוא נמצא. זאת הייתה נקודת השבירה. הבנתי שאיבדתי שליטה".
בעזרת פסיכולוג היא התחילה להבין שצורת החשיבה שלה מעוותת, ושההתרחקות של ארוסה לא נובעת מכישלון שלה, מכך שהיא אינה מושלמת. הטכניקה שהיא למדה, המבוססת על טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, עזרה לה לזהות ולשנות את התפיסות שהובילו למחשבות התבוסתניות שלה, כגון "הוא הגבר היחיד בשבילי", או "אני לעולם לא אתאהב שוב". מומחים רבים אכן שמים דגש על הצורך להפנות את הפעולות והמחשבות האובססיביות הרחק מהאקס. כשנכנעים לדחף הכפייתי לשלוח הודעת טקסט או להציץ בעמוד הפייסבוק שלו, זה רק מגביר את התשוקה לחדש את הקשר ומעודד את המחשבה המוטעית והמזיקה שהקשר אכן יכול להתחדש.

״חוזרים מהנשף״ מאת הנרי ז׳רווה

״חוזרים מהנשף״ מאת הנרי ז׳רווה

"אנשים חושבים שלשליחת אימייל או דיבור על האקס יש השפעה קתרטית, אבל זה מיתוס", אומרת ג'ניפר טייץ, פסיכולוגית ממנהטן. "תתנהגו כמו מדענים ותבדקו איך זה עבד לכם עד עכשיו. יכול להיות שאם לא תיצרו איתו קשר או תדברו עליו, הרגשות שלכם ישככו מהר יותר, וחשוב יותר – אתם תחיו טוב יותר".

טייץ ממליצה לעשות דברים שמנוגדים לדחפים האובססיביים שלנו, אף שהיא מכירה בכך שזה עלול להיות קשה מאוד. "זה כמו כבאי שרץ לתוך בניין בוער ומוכן לחשוף את עצמו לאש כדי להציל תינוק" – התינוק, במקרה הזה, הוא טובתכם האישית ותחושת העצמי שלכם.
האסטרטגיה הזאת עזרה, בסופו של דבר, לג'ורדן וילקינסון, עיתונאית בת 22, אף על פי שהדרך הייתה ארוכה ומפותלת. אחרי שהאקס שלה עזב, היא הייתה שרויה בהלם ובייאוש גדולים כל כך עד שלמשך זמן מה בקושי הצליחה לצאת מהמיטה. בסופו של דבר היא חזרה לעבודה, אך המשיכה לסבול מפעם לפעם מ"קריסות רגשיות" שבהן הייתה נוסעת למקום מבודד וממררת בבכי. "פשוט בכיתי כל הזמן", היא אומרת.

כשנה אחרי שהוא עזב, היא החליטה להתחיל להתאמן לחצי-מרתון. "הייתי מוכנה להפסיק להיות עצובה ומדוכדכת", היא אומרת. "האימונים עזרו לי לעשות שינוי בחיים". המרוץ תפס את מקומו המרכזי של האקס במחשבותיה. "הרבה פעמים במהלך האימונים הייתי קורסת בגללו, אבל הם הפכו לעוגן בשבילי וזה היה דבר חשוב מאוד". את קו הסיום היא חצתה מותשת ומאושרת, כשגופה רוטט מאנדורפינים. "זה היה אחד הדברים הקשים ביותר שעשיתי אי פעם", היא אומרת. וזה היה גם אחד הטובים ביותר. האובססיה לאקס נעלמה לתמיד, וה"היי" הקבוע מהריצה שימש לה תחליף בריא. "זאת הייתה נקודת המפנה שלי", היא אומרת. "הריצה עזרה לי להגיע למקום טוב יותר".

ליסה פיליפס היא מחברת הספר Unrequited: Women and Romantic Obsession.

Reprinted from Psychology Today. Copyright 2015 Sussex Publishers LLC. Distributed by Tribune Content Agency.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ליסה פיליפס, Psychology Today .

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על תלשת לי את הלב

01
איריס

מי שמעניין אותו יכול גם לקרוא את המאמר המלא של אייזנברגר המוכיח כי כאב פיזי (לא סתם אומרים כאב לב), אכן קיים במקרה של עזיבה, אובדן אדם יקר או נידוי חברתי.

Eisenberger, N.I. (2012). Broken Hearts and Broken Bones : A Neural Perspective on the Similarities Between Social and Physical Pain. Current Directions in Psychological Science 2012 21(1), 42-47.

03
פלברות

לסוציולוגיה יש הסברים טובים בהרבה להתמודדות עם פרידה. שלושה עקרונות פשוטים:
1) רשת תמיכה חברתית: ככל שהתמיכה החברתית של הנפרדים גדולה יותר (משפחה, חברים) כך הם יחוו פרידה קלה יותר בהשוואה לאנשים בודדים.
2) חשיבות הקשר הרומנטי: אם עולמם של הנפרדים מלא בעיסוקים אחרים (למשל, קריירה, תחביבים וכדומה) והזוגיות אינה ממלאת בו תפקיד מרכזי יחיד, הפרידה שלהם תהיה קלה יותר.
3) אטרקטיביות ב"שוק" הרומנטי: גם למגדר, להכנסה, ולמראה החיצוני של הנפרדים (כלומר, לכל מה שהופך אותם לאטרקטיבים בעיניים אנשים אחרים) יש קשר ישיר לחווית הפרידה. ככל שאנשים הם יותר אטרקטיביים, היכולת שלהם לקשור קשרים רומנטיים גדולה יותר וזה ייקל על הפרידה מהקשר הרומנטי הנוכחי.

04
אפי

התובנות שבמאמר הן חזקות במיוחד הקשר בין דפוס ההיקשרות לבין מה שמתעורר כאן ועכשיו
זהו כנראה ההסבר החזק ביותר לשוני בתגובה לפרידה או אובדן אחר

הטכניקה בסוף המאמר המבוסס על טיפול CBT הוא כנראה לא מושלם היות שההצעה מכילה בכל זאת הימנעות מלחוש את ההרגשה הכואבת והוא נוקט בדרך של בריחה אל המרתון או אל כל מקום אחר
היא גם עלולה להתפתח כהתמכרות משנית (מסוכנת לכשעצמה)
היום דווקא נוקטים בשיטות שמחברות אל התחושות והרגשות הכואבים ביותר
בשיטות כמו מיינדפולנס