תנו להם ספרים

במלחמת העולם השנייה, מוציאים לאור בארצות הברית קיבלו החלטה אמיצה ולא צפויה, שסייעה למאמץ המלחמתי וגם יצרה דור של קוראים ששינה את ההיסטוריה
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בשנת 1943, באמצע מלחמת העולם השנייה, המוציאים לאור בארצות הברית החליטו להמר הימור נועז. הם החליטו למכור לחיילים בצבא ספרים זולים בכריכה דקה, שנשלחו ליחידות ברחבי תבל. אולם במקום להדפיס רק את הספרים שברור היה כי החיילים והמלחים רוצים לקרוא, המו״לים החליטו לשלוח להם את המיטב. במשך ארבע שנים, הם חילקו 122,951,031 [מאה עשרים ושניים מיליון, תשע מאות חמישים ואחד אלף ושלושים ואחד] עותקים מן הכותרים המשובחים ביותר שלהם.

״ישנם מו״לים הסבורים כי העסק שלהם עומד להתמוטט,״ הודיע השדרן הנודע ה. ו. קלטנבורן למאזיניו בשנת 1944. ״אבל אני חוזה, כי הניסוי אשר המו״לים של אמריקה משתפים פעולה בו, יהפוך אותנו לראשונה לאומה של קוראי ספרים״. הוא צדק לחלוטין. החיילים שהיו מוצבים באיים קטנים באוקיאנוס השקט וגם מי ששירותו בבסיסים רחבי הידיים באירופה, גילו כולם את העונג הממכר שבספרים טובים. כשראשי ענף המו"לות חילקו בחינם את מיטב הספרים שלהם, הם יצרו שוק גדול בהרבה למרכולתם. וחשוב יותר, הדבר גם הביא את אהבת הקריאה לכל שכבות הציבור, והפך את הספרות, השירה וההיסטוריה זמינות לכולם.

לפני המלחמה, בשניים מכל שלושה מחוזות באמריקה לא היו חנויות ספרים, ואפילו לא חנות כלבו או סופרמרקט או כל חנות אחרת שמכרה ספרים ושיווקה את מרכולתם של המו״לים

לפני המלחמה, קשה היה להשיג ספרים רציניים. מחקר של הענף משנת 1931 הדגיש כי מדובר בשוק בעל קהל מוגבל. 19 מכל 20 ספרים שנמכרו על ידי ההוצאות הגדולות עלו יותר משני דולר, סכום שעוד לפני השפל הכלכלי הגדול נחשב למותרות. מי שיכלו להרשות לעצמם, התקשו לעתים קרובות למצוא ספרים. בשניים מכל שלושה מחוזות באמריקה לא היו חנויות ספרים, ואפילו לא חנות כלבו או סופרמרקט או כל חנות אחרת שמכרה ספרים ושיווקה את מרכולתם של המו״לים. באזורים כפריים, בעיירות קטנות ואפילו בעיירות בגודל בינוני, לקוחות מסורים רכשו את ספריהם בדיוק כמו שקנו פריטים אחרים לבית, ובחרו כותרים מקטלוג של הזמנות בדואר. רובם לא טרחו.

אולם היה סוג נוסף, נחשב פחות, של ספרים, שזכה לתפוצה רחבה יותר. ספרי מתח זולים, מערבונים וקומיקס אפשר היה לקנות בקלות בדוכני עיתונים, במהדורות בכריכה רכה, שהפקתם הייתה זולה בהרבה מזו של ספרים בכריכה קשה. במהלך שנות העשרים והשלושים [של המאה ה-20], מו״לים ניסו לנצל את הפורמט הזה כדי לפרסם מגוון רחב יותר של ספרים. רובם נכשלו. ואז, בשנת 1939, שני מצטרפים חדשים שינו את המאזן. Pocket Books ו״ספרי פינגווין״ הציעו תערובת של כותרים חדשים והדפסות חוזרות של ספרים בכריכה קשה, ובכלל זה גם ספרות טובה. וחשוב יותר, הם מכרו את הספרים הללו, בכריכה רכה, בדוכני עיתונים.

ספר כיס, פנגווין

התחילו בזול והיו לאגדה שהכול הרוויחו ממנה: ספרי פנגווין. תצלום: פיל פרקר

 

האמריקנים יכלו להוציא 25 סנט ולבחור ספר, בכל רחבי העיר, בתחנות רכבת ובבתי מרקחת.  תוך שנה, האמריקנים קנו 6 מיליון ספרים בכריכה רכה. בשנת 1943, ״פוקט בוקס״ לבדה הדפיסה 38 מיליון ספרים. ״זה לא יאמן,״ אמר מנהל הוצאת ״ראנדום האוס״. ״זה מפחיד״.

המו״לים שהמשיכו לנהוג על פי הכללים הישנים פחדו בצדק. הם נתפשו כמי שמוכרים מוצר יוקרתי לקהל עשיר. ההצפה הפתאומית של ספרים בכריכה רכה איימה לסחוף את הענף המעודן שלהם, ולשחוק את תדמיתו. הפורמט הזול והחד פעמי נחשב מתאים ליצירות שאינן בעלות ערך בטווח הארוך. העובדה שפינגווין ופוקט בוקס הוציאו לאור גם יצירות מוערכות, איימה על יציבותן של קטגוריות אלה, אף שנמכרו מהן רק עותקים מעטים. הספרים הזולים הגדילו את שוק הספרים, אבל השוק נותר מחולק.

ואז, המלחמה התערבה בנעשה. השחקנים המרכזיים בענף הספרים התארגנו ויצרו את ״מועצת הספרים לימי המלחמה״ בתקווה להשתמש בספרים כדי לתמוך במאמץ המלחמתי. בפברואר 1943, הם הפיצו את ההצעה הנועזת. הם הציעו להדפיס ולמכור מיליוני ספרים לצבא, תמורת שישה סנט בלבד לספר.

ספרים בכריכה קשה לא ניתן היה להפיק במחיר זול כל כך. אבל כתבי עת כן. ולכן המועצה החליטה להשתמש בבתי הדפוס שהפיקו את כתבי העת, להדפיס שני עותקים בכל עמוד, ואז לחתוך את הספר לשניים אנכית לכריכה. התוצאה הייתה ספר רחב יותר מארוך, שהטקסט שלו היה מודפס בשני טורים כדי להקל על הקריאה באור עמום. אולם, החידוש האמיתי היה פחות טכנולוגי ויותר אידיאולוגי. המו״לים הציעו לקחת ספרים שניתן למצוא בכריכה קשה בלבד, ולהדפיס אותם בפורמט החד פעמי הזה.

התוכנית, עוצרת נשימה בשאפתנותה, עוררה כמובן ביקורת בקרב מו״לים שנתבקשו לתרום את הזכויות לחלק מן הכותרים היקרים ביותר שלהם. לכן יו״ר הוועדה, וו.וו. נורטון, טרח לפנות לא רק לרגש הפטריוטי של עמיתיו המו״לים, אלא גם לרצון שלהם ברווח כספי. ״הדבר יסייע לתעשייה ולעתיד קריאת הספרים,״ הוא הסביר. ״עצם העובדה שלמיליוני גברים תהיה הזדמנות ללמוד מהו ספר ואיזו משמעות עשויה להיות לו, תשפיע כעת ובשנים שאחרי המלחמה, השפעה עצומה על התנהלות התעשייה״.

אולם אפילו מי שפקפקו בערכה של התוכנית כיוזמה עסקית, נאלצו להסכים כי מדובר בהצהרה ערכית אמריקנית רבת עוצמה. המועצה הציגה את מאמציה להפיץ ספרים מכל הסוגים כניגוד לשריפת הספרים על ידי הנאצים

לא כולם הסכימו. חלק מן המו״לים חששו שהספרים, שנועדו לחיילים בלבד, יציפו את השוק האזרחי. אחרים חששו שאם חיילים יתרגלו לרכוש ספרים בשישה סנט, אי אפשר היה למכור ספרים בכריכה קשה בשני דולר.

אולם אפילו מי שפקפקו בערכה של התוכנית כיוזמה עסקית, נאלצו להסכים כי מדובר בהצהרה ערכית אמריקנית רבת עוצמה. המועצה הציגה את מאמציה להפיץ ספרים מכל הסוגים כניגוד לשריפת הספרים על ידי הנאצים. ״אנשים ממדינות הציר מנועים בכוח להכיר את עובדות ימינו, ונאמר להם מה לחשוב״, נכתב במאמר המערכת של הניו יורק טיימס. ״בני האומה החופשית הזו זוכים לקבל את האמת, כפי שבני אדם חופשיים רואים אותה, והם מורשים לחשוב בכוחות עצמם״.

ספרים, מלחמת העולם השנייה

ספרים בפורמט המיוחד לאנשי הצבא האמריקני, מלחמת העולם השנייה. תצלום: ניל וולונס.

הצבא וחיל הים אימצו את התוכנית, וביולי 1943 החלו לשלוח ספרים לכל רחבי תבל. המועצה שאפה להביא ארגז ספרים אחד לכל 150 חיילים ומלחים, ושלחה ארגזי ספרים גם לחיילים שהוצבו במקומות קטנים ומבודדים. באביב 1945, שוגרו במסגרת התוכנית 155 אלף ארגזים של מהדורות כוחות הביטחון הללו בכל חודש, ובכל קופסה היו 40 ספרים חדשים. בכל מקום שאליו הגיעו הספרים, החיילים מיהרו לפתוח את הארגזים ולהתחיל לקרוא.

הצבא פשוט רצה לבדר את הכוחות. כשהמועצה לקחה פיקוד על המבצע, היא כיוונה למקום קצת יותר גבוה

״הספרים הללו עוברים מיד ליד, מקומטים ומלוכלכים וקרועים,״ כתב אחד הכתבים הצבאיים מדרום מערב האוקיאנוס השקט. ״משום שהם מה שהם, משום שניתן לתחוב אותם לכיס המכנסיים או לתרמיל, גברים קוראים במקומות שבהם גברים לא קראו בעבר״. סגן משנה באיי מרשל כתב שראה חיילים בולעים ספרים ״באור עמום של פנס באוהל שדה, גם כשהאזעקה המזהירה מפני מתקפה אווירית הושמעה, והם אמורים היו לזנק לשוחה״. חייל אחר סיפר, ״הספרים נקראים עד שהם מתפרקים״.

גם אחרי שמיליוני ספרים הגיעו לבסיסים מעבר לים, הביקוש עלה לעתים קרובות על ההיצע. רובאי ששירת באירופה נזכר בספרים כ״מצילי חיים ממש״, אבל התלונן כי הקצינים ויחידות העורף חטפו אותם לפני שהספיקו להגיע אל החיילים שבחזית. טוראי נוסף, שהצליח למצוא רק שני ספרים בשלוש וחצי שנים, שאל לבסוף בייאוש אם יוכל לרכוש עותקים בכספו שלו.

הספרים היו ״פופולריים כמו תמונות נערות אמצע״, סיפר חייל שהוצב בגינאה החדשה. ואכן, הם שימשו תכופות לאותה מטרה. מסקר הסתבר כי ״האהובים ביותר היו רומנים שעסקו בגלוי ביחסי מין (בלי קשר לנימה, לאיכות הספרותית או לנקודת המבט, ובין אם הספר היה רציני או מצחיק, מרגש מבחינה רומנטית או חסר השראה ומשמים)״. הסקס מכר. וכך גם מערבונים וספרי מתח.

למרות זאת, המועצה התאמצה במיוחד להטות את הבחירה לעבר הקצה הספרותי יותר של הספקטרום. תוכנית מוקדמת, שהוכנה על ידי הצבא כשבוע בלבד לאחר המתקפה על פרל הרבור, ציינה כי על הספרים להיות ״בעלי אופי עממי שנועד לשעות הפנאי, ורבים מהם ספרי תמונות או קומיקס״. הצבא פשוט רצה לבדר את הכוחות. כשהמועצה לקחה פיקוד על המבצע, היא כיוונה למקום קצת יותר גבוה.

מארז 30 או 40 הספרים שנשלח מדי חודש לאלפי יחידות צבא כלל ספרים כמו ״זהו רצח, מר ג׳ונס״ או ספרי מערבונים של זֶיין גריי, אבל גם ספר שירה של קרל סנדברג או ״טריסטראם שאנדי״ או ״תולדות בריטניה המודרנית״. כמעט את כולם ניתן היה למצוא בשוק האזרחי רק בכריכות קשות ויקרות ואחדים מהם היו אסופות מקוריות שהוכנו במיוחד לתוכנית. המטרה, כפי שוו.וו. נורטון הסביר, הייתה להציע ״ספרים חדשים וספרים שלא נס ליחם״, ושיכלו לסייע לחיילים ומלחים להישאר מחוברים ״להלכי הרוחות והחיים בארצם״. מועצת הספרות לא רצתה רק לבדר, אלא גם לחנך ולעורר השראה.

המו״לים פעלו מתוך אידיאליזם נאור משולב בדאגה מודעת לעסקיהם. קוראים רבים, שמצאו את עצמם מבודדים במחנות מעבר לים, נאבקים בשעמום, החלו קוראים ספרים שבימים כתיקונם לא היו נוגעים בהם, אסירי תודה על כך שנמצא להם חומר קריאה. חלקם כעסו על כך שלא הייתה להם ברירה אלא לקרוא ספרי היסטוריה, שירה או ספרות טובה. אולם רבים גילו שאחרי שנחשפו לראשונה לספרים, הם התמכרו.

חיילים ״רוכשים הרגל חדש, ההרגל לקרוא״, אישר גם סגן משנה המשרת באזור האוקיאנוס השקט, וכתב כי ״כתוצאה מכך, תגדל מכירת הספרים בעתיד״

אחד החיילים שנקודת המבט שלו הייתה שונה היה ג׳ו אלן, חבר מועצה שגויס כחייל פשוט, והייתה לו הזדמנות לראות במו עיניו את השפעת התוכנית. ״יתכן שאינם מודעים לכך, אבל אתם מעוררים בהם רצון לקרוא ספרים טובים, והם בוודאי ימשיכו בכך גם אחרי הניצחון״, הוא דיווח. ״ראיתי רבים שקודם לכן נעדרו סבלנות או רצון לקרוא ספר, נוטלים את אחד מספרי המועצה ושוקעים בו ומבקשים ספר נוסף״. חיילים ״רוכשים הרגל חדש, ההרגל לקרוא״, אישר גם סגן משנה המשרת באזור האוקיאנוס השקט, וכתב כי ״כתוצאה מכך, תגדל מכירת הספרים בעתיד״.

הספרים היו רכושם של החיילים עצמם. הם מסרו אותם זה לזה. הם חלקו אותם לחלקים. הם קראו אותם בקול רם לחבריהם. ספרות, שכבר לא הייתה נחלתם של מי שיכלו לקנות אותה, הפכה לרכושם המשותף. טייס קרב בבסיס המטה סין-בורמה-הודודיווח כי עמיתיו הבריטיים חשבו שהתוכנית היא “smashing” ונאלץ לתרגם לשומעיו כי הכוונה היא ל-Super-dooper. המהדורות לחיילים, כך כתב, ״מציבה את הספרות הטובה במקום דמוקרטי שלא כבעבר״.

בידור, צבא, מלחמת העולם השנייה, צבא ארה"ב, גואדלקנאל

בידור זמין, אבל לצרכנים פסיביים: צוות הווי אמריקני באי גואדלקנאל, 1942. תצלום: ארכיון חיל הנחתים האמריקני.

חלק מן הספרים שנבחרו היו יוצאי דופן במיוחד. בשנת 1945, המועצה בחרה רומן ישן של פ. סקוט פיצג׳רלד שמעולם לא זכה לקוראים רבים. נמכרו ממנו רק 120 עותקים בשנה שלפני כן, וכ-33 עותקים בשנת 1945, ואז הוא אזל. 155 אלף העותקים של ״גטסבי הגדול״ שנשלחו לחיילים האפילו על כל המהדורות המודפסות הקודמות של הספר. החשיפה הזו הפכה את הספר לאחת ההצלחות המו״ליות של המאה העשרים.

לעתים קרובות יותר, ההשתתפות בתוכנית הייתה כרוכה, מבחינת הוצאות הספרים, בעלויות לא מעטות, לטווח הקצר. הספר הנחשק ביותר על ידי קוראיו היה ״אילן גדל בברוקלין״, רומן התבגרות עוקצני [מאת בטי סמית]. באחד מאיי האוקיאנוס השקט, חייל בר מזל קיבל עותק ממנו, ״שאג בשמחה״, אבל ידע שהוא חייב יהיה לישון על הספר כדי להבטיח שיישאר בחזקתו עד שיגמור לקרוא אותו. חייל מארינס בן עשרים ״עבר ייסורי גיהינום״ בשנתיים הראשונות לשירותו הקרבי, אבל כתבממיטת בית החולים שלו כי הספר גרם לו לשוב ולהרגיש אנושי. יתכן, הוא אמר, ״שלא מתאים לחייל מארינס שבע קרבות להפגין נשיות כזו ולבכות בגלל סיפור״, אבל הוא קרא את הספר בפעם השלישית. בצרפת, קולונל שפיקד על יחידת נ.מ. שהופגזה על ידי הגרמנים, גילה את אחד מחייליו קורא את הספר בין הפיצוצים. ״הוא החל לקרוא לנו חלק... וצחקנו כמו מטורפים בין ההפגזות. זה היה מצחיק מאוד״. הקצין הקשוח, בוגר המכללה הצבאית, מצא לאחר מכן עותק משלו, והתפתה לשלוף אותו ולקרוא כשנפצע מאש האויב. ״זה היה כל כך מעניין״, הוא נזכר במכתב למו״ל.

אבל ״אילן גדל בברוקלין״ לא היה ספר קלאסי שחוקי זכויות היוצרים כבר לא חלו עליו, וגם לא כותר ששוק הקוראים רווה ממנו והוא היה מונח ללא דורש במחסני ההוצאה. סיפור ההתבגרות הזה היה רב מכר בשנת 1943, כשהמועצה הדפיסה 52 אלף עותקים ושיגרה אותם לחו״ל. הוא ניצב במקום שלישי ברשימת רבי המכר ב-1944, כשהמועצה הדפיסה מהדורה של 76 אלף עותקים נוספים. קוראים אזרחיים חטפו את המהדורה היקרה בכריכה קשה. חיילים קראו את הספר בחינם. התמלוגים מן המהדורות הצבאיות הגיעו לסנט אחד בלבד לעותק, והתחלקו בין הסופרת וההוצאה, ששניהם ויתרו על סכומי כסף אדירים כשאפשרו לספר להיות מופץ במהדורה לחיילים. זה היה מעשה פטריוטי, אבל גם הימור כי החשיפה הזו תביא להם רווח גדול בעתיד.

זה היה הימור של ממש. אי אפשר היה לדעת בוודאות אם החיילים ימשיכו לקרוא כשישובו הביתה, ובוודאי לא אם ירצו להמשיך לקרוא ספרות רצינית

זה היה הימור של ממש. אי אפשר היה לדעת בוודאות אם החיילים ימשיכו לקרוא כשישובו הביתה, ובוודאי לא אם ירצו להמשיך לקרוא ספרות רצינית. בזמן מלחמת העולם הראשונה המכירות נעצרו, ואז בימי שלום הם צנחו. המו״לים חששו שכך יקרה שוב. במלחמת העולם השנייה חיילים החלו קוראים מתוך שעמום וייאוש. ״הם קראו משום שלא היה להם מה לעשות... או לקרוא,״ הודה ויליס ג׳ייקובס, טוראי שחזר למשרתו כמורה לספרות. אבל בבית, ציפה להם מבחר של פעילויות שהתחרה על תשומת ליבם. ואיך ניתן יהיה לשכנע חיילים לשעבר לייחס ערך לספרים, אחרי שהתרגלו לראות בהם מוצר חד פעמי?

לג׳ייקובס הייתה תשובה. חיילים משוחררים ימשיכו לקרוא אם הספרים יוסיפו להיות נפוצים. מִכרו ספרים בכריכה רכה בדוכני עיתונים, בתי מרקחת וחנויות מכולת, דאגו שיהיו נפוצים, וכמעט זולים כפי שהיו בזמן המלחמה. ״הספרים כבשו את החייל, ויוכלו באותה קלות לכבוש את האזרח״, אמר ג׳ייקובס. חלק מהחיילים עשויים לנטוש את הספרים, אבל ״לא סביר שהרגלי קריאה שרכשו מיליונים... יתפוגגו״, הסכים הטיים מגזין. ״ותיאבון הציבור יוזן ויגורה על ידי הדפסה והפצה של המוני ספרים בכמויות שטרם נראו כמותן״.

פ. סקוט פיצג'רלד, פרנסיס פיקאביה

דמותו של פ. סקוט פיצג'רלד באיור על שקף, מאת פרנסיס פיקאביה. תצלום: cea+

הטכנולוגיה החדשה שעוררה בתחילה פחד וביקורת, התגלתה כישועתה של תעשיית הספרים. רבים מן הקוראים שהתמכרו לספרים זולים, רכשו לאחר מכן מהדורות יקרות יותר, הגבירו את המכירות וסיפקו לענף שוק גדול פי כמה מאשר בעבר

מכירות הספרים בכריכה רכה אכן צנחו, בדיוק כפי שחששו, בשנת 1946. אולם למרבה ההפתעה, דווקא הספרות הקלילה יותר נמכרה פחות. היצירות היותר רציניות המשיכו להיות מבוקשות. המו״לים התאימו את עצמם, והשקיעו מאמצים גדולים יותר בהפצה. הם גילו אלפי מקומות אחרים שבהם אפשר היה למכור ספרים, ממש כפי שחזה ג׳ייקובס. הם הציעו מבחר גדול יותר של כותרים, רומנים, ספרות היסטוריים, אסופות שירה וספרים על מדע לצד ספרי מתח ומערבונים. המכירות גדלו. בשנת 1950 המו״לים מכרו 214 מיליון עותקים של 642 כותרים בכריכה רכה – שני ספרים לכל אדם בוגר בארה״ב.

כפי שחזה קלטנבורן בשנת 1943, הספרות הזולה והנפוצה לא הרסה את שוק הספרים המסורתי אלא סייעה לפריחתו. ״הספרים של מחר יימכרו לציבור במהדורות של עשרה סנט וגם במהדורות של שני דולר. והמהדורות הזולות יהפכו אפילו את הספרים היקרים לפופולריים יותר מכפי שהם היום״. הספרים עלו 25 סנט. בכל השאר הוא צדק לגמרי.

פתאום, כל מי שרצה יכול היה למלא את מדפיו בספרים. הסטיגמה הוסרה מן הספרים בכריכה רכה. מהדורות הצבא הצליחו ״לגרום לדור הצעיר להרגיש לגמרי בנוח לקרוא ספרים בכריכה רכה.״ הטכנולוגיה החדשה שעוררה בתחילה פחד וביקורת, התגלתה כישועתה של תעשיית הספרים. רבים מן הקוראים שהתמכרו לספרים זולים, רכשו לאחר מכן מהדורות יקרות יותר, הגבירו את המכירות וסיפקו לענף שוק גדול פי כמה מאשר בעבר.

סטודנטים קנו ספרים בכריכה רכה לצרכי לימוד, כשחזרו ללימודים אחרי שחרורם, במימון הצבא. עשרות מועדוני קריאה מסחריים פרחו, ושלחו לחברים בהם ספר אחד בחודש. מדף הספרים העמוס, שהיה אות לאליטיזם, הפך לסממן השתייכות למעמד הבינוני הבורגני. העשורים שלאחר המלחמה היו שנות השגשוג של ענף המו״לות, עם קהלים עצומים ומכירות שהוכפלו שוב ושוב.

״איש בעולם, ככל שאני יודע״, התבדח פעם מבקר התרבות ה.ל. מנקן, ״... לא הפסיד כסף כתוצאה מזלזול באינטליגנציה של ההמון הפשוט״. הוצאות הספרים הימרו כשהחליטו להדפיס מהדורות לכוחות הביטחון, והגישו לאמריקנים הממוצעים ספרות טובה בתקווה שיתעורר בהם רצון לעוד. ענף הספרים הרוויח הון כשהימר על האינטליגנציה של ההמונים הללו, והוכיח שמנקן טעה.

יוני אפלבאום (Appelbaum) הוא עורך בכיר ב״אטלנטיק״. הוא היסטוריון של התרבות האמריקנית, ולפני שהצטרף לצוות כתב העת שימש מרצה לספרות באוניברסיטת הארוורד.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2019 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתנת ספר למרחקים. תצלום: themacx, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי יוני אפלבאום, The Atlantic.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על תנו להם ספרים

מאמר מענייין מאד, היכולת להתבונן במציאות המשתנה והמציא את עצמך מחדש ולהתאים את עצמך כדי לא רק לשרוד ולהתקיים אלא לפרוח בעתיד היא יסוד החדשנות ובהחלט רלבנטית לעידן השיבושים שבו אנו חיים היום.