תנו לנו להחליט

אנו נוטים להאמין שחשיבה משותפת תאפשר לנו להימנע מהטיות אישיות שגורמות לנו לקבל החלטות גרועות. האמנם?
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

טקסט מוזר מופיע בעמוד זכויות היוצרים של ספרם האחרון של קאס סאנסטין וריד הייסטי , "Wiser", העוסק בקבלת החלטות קבוצתיות חכמות יותר: "עבור הזמנות גדולות של הספר לחברות ולתאגידים, הוצאת 'הרווארד ביזנס ריוויו' תספק מהדורות מיוחדות עם לוגו החברה על הכריכה ומכתב מהמנכ"ל בתחילת הספר". מכיוון שהקבוצות שהספר עוסק בהן כוללות סוכנויות ממשלה וחברי מושבעים, ולא רק דירקטוריונים של חברות ותאגידים, אני מדמיין לעצמי את כל אזרחי המדינה מקבלים עותק מהספר עם סמל ארצות הברית על הכריכה ומכתב מהנשיא אובמה, המנכ"ל שלנו. אני מדמה בלבי שכולנו נקרא את הספר. האם ההחלטות שנקבל לאחר מכן יהיו חכמות יותר?

בשביל אזרחים מן השורה התשובה היא: כנראה שלא, בכל הנוגע להחלטות פוליטיות חשובות רבות. אם נישמע לעצותיהם של סאנסטין והייסטי, נתמודד בצורה טובה יותר עם "בעיות בעלות פתרונות מוגדרים היטב", שבהן "דיוק נמדד כנגד עובדות אובייקטיביות". אך אני חושש לגבי בעיות שאין להן פתרונות מוגדרים היטב, כאלה שאי אפשר למדוד באופן אובייקטיבי. בחיים הפוליטיים יש לא מעט בעיות מהסוג הזה. הימנעות מפוליטיקה היא הנושא שבו אתמקד במאמר הזה.

תחילה, הספר מחולק לשני חלקים: הראשון עוסק בדרכים שבהן החלטות קבוצתיות משתבשות, והשני בדרכים שבעזרתן אפשר לגרום להן להתנהל כשורה – או ליתר דיוק, איך לקבל החלטה "נכונה". סאנסטין והייסטי כותבים בסגנון פשוט וישיר, עם חזרות רבות, כמו מורים שלא סומכים על האינטליגנציה של התלמידים שלהם. אין ספק שהטיעון של הספר דומה מאוד לזה של קודמו הידוע מ-2008, "Nudge" , שנכתב על-ידי סאנסטין ושותף אחר, ריצ'רד ת'אלר: אנחנו לא יכולים לסמוך על האינטליגנציה שלנו. אנחנו הסיבה לכך שהחלטות קבוצתיות משתבשות, ואותו חלק בספר המוקדש להסברת התקלות התכופות האלה מרתק ומחכים.

החלק השני בספר, זה שאמור לעזור לקוראים, מרתק פחות. יש שם יותר מדי עצות שכבר הכרתי, למרות הליקויים שלי בקבלת החלטות. "כשיש חילוקי דעות ושונוּת, ורמות ההשתתפות גבוהות, סיכוייהן של הקבוצות לקבל את ההחלטה הנכונה גבוהים הרבה יותר". "אם [ראשי הקבוצה] חקרנים, הם ילמדו יותר". "שום דבר לא מעגן את הדיון במציאות כמו ראיות אמפיריות". "אל תתנו לגורמים חברתיים לא רלוונטיים, כמו מעמד, דברנות וחביבות, להטות את הערכותיכם". השורות האלה לא יעשו את הקוראים של "Wiser" חכמים הרבה יותר, אבל הספר מכיל גם הצעות מוצלחות יותר, שבכמה מהן אדון בהמשך.

באופן אידיאלי קבוצות אמורות לקבל החלטות טובות יותר מיחידים, כיוון שחברי הקבוצה מתקנים או מאזנים אלה את אלה

הניחו כעת שהקוראים התעלמו מכל העצות המועילות שבספר. במקרה הזה הדברים נוטים להשתבש, והשיבוש הזה בא לידי ביטוי בשתי רמות. ראשית, בטעויות שאנו עושים כיחידים. שנית, בצורה חריפה יותר בתהליך הקבוצתי. טעויות של יחידים נובעות מאגואיזם, מעודף ביטחון עצמי, עצלנות, תמימות, קונפורמיזם, מנטייה ללכת אחרי המנהיג, נטייה להישמע לאנשים בעלי מעמד גבוה יותר, רצון להיות פופולרי או פחד להיות לא-פופולרי ומעל לכול, מניצחונה של מה שדניאל כהנמן כינה "מערכת 1" (חשיבה אימפולסיבית, רגשית, מהירה) על פני "מערכת 2" (חשיבה שקולה, עמוקה, אטית). באופן אידיאלי קבוצות אמורות לקבל החלטות טובות יותר מיחידים, כיוון שחברי הקבוצה מתקנים או מאזנים אלה את אלה. לפני זמן רב הציג אריסטו עמדה דומה: "כושר השיפוט של אדם אחד נפגע בהכרח כשהוא נכנע לכעס, או לכל רגש דומה אחר; אך לא קל לכלל האנשים להתכעס ולטעות במקביל".
אך לפי סאנסטין והייסטי, דבר אינו קל יותר.

הם מתבססים, בין היתר, על ניסיונם האישי – סאנסטין עמד בראש משרד המידע והרגולציה של הבית הלבן מ-2009 עד 2012 – אבל בעיקר מתארים תוצאות של מחקרים אקדמיים בנושא התנהגות של קבוצות קטנות. ישנם אלפי מחקרים כאלה, הנובעים בעיקר מחוסר שביעות רצון לגבי תיאוריית השחקן הרציונלי – קרי, השחקן שתמיד חושב בסגנון "מערכת 2" וממקסם באופן אינטליגנטי את ההעדפות שבחר לעצמו בקפידה. נדמה שאין מספיק אנשים כאלה. לעתים קרובות, קבלת החלטות של יחידים משתבשת להחריד. ומחקרים התנהגותיים מראים שחברי קבוצות המתדיינים יחד נכשלים באופן נחרץ אף יותר מיחידים. עבור אלה מאיתנו שאוהבים חברי מושבעים, אסיפות של תושבי העיר וכנסים דמוקרטיים, מדובר בחדשות רעות מאוד.

תיאורי התנהגות של קבוצות קטנות אינם דבר חדש, ובכל זאת הם מפחידים. לפי המחקרים שסאנסטין והייסטי מצטטים, הטעויות שיחידים מבצעים רק מתעצמות כשהם מדברים זה עם זה. לעתים קרובות הם הולכים כעדר אחרי הטיעון האגוצנטרי, הבטוח-בעצמו או הרגשי של הדובר הראשון, ומייצרים אפקט דומינו של הסכמה. הם מסתירים מידע או תובנות שעלולים לפגוע בחברי הקבוצה האחרים או להרגיזם – או כאלה שה"בוס" לא רוצה לשמוע – וכך החלטות מתקבלות תוך התעלמות מידע שנמצא ברשותם של חברים אינדיבידואלים בקבוצה. הדיונים שלהם נוטים "לרמוס את השונות הפנימית" מכיוון שרוב המשתתפים לא רוצים להישאר מחוץ לקונצנזוס המתגבש.

לפי המחקרים שסאנסטין והייסטי מצטטים, הטעויות שיחידים מבצעים רק מתעצמות כשהם מדברים זה עם זה. לעתים קרובות הם הולכים כעדר אחרי הטיעון האגוצנטרי, הבטוח-בעצמו או הרגשי של הדובר הראשון

קובה

צ׳ה גווארה ופידל קסטרו, 1961.

חישבו על קבוצת היועצים הקטנה של הנשיא קנדי, שהמליצה פה אחד על הפלישה למפרץ החזירים ב-1961. לחלק מהיועצים האלה היו ספקות אישיים שעליהם הם "מעולם לא התעקשו", כתב תיאודור סורנסן בספרו משנת 1965, "Kennedy", "בין היתר מתוך פחד שייראו 'רכים' או חסרי תעוזה בעיני עמיתיהם". היזהרו מהחלטות המתקבלות פה אחד, כיוון שהן עלולות לשקף אפקט דומינו שמייצר מיעוט חסר אחריות. תמיד שאלו: "למה אין מתנגדים?" אני נזכר בקטע מהתלמוד הבבלי (מסכת סנהדרין) שטוען כי במקרה של דיני נפשות, אם כל הדיינים הרשיעו פה אחד, הנאשם מזוכה. היעדר חילוקי דעות משמעותו שלא נערך דיון ראוי.

ברוב המקרים חברי קבוצות קטנות נחשפים לאותן חדשות, ולכן הם נוטים לחזק את הדעות החיוביות והשליליות אלה של אלה. לדוגמה, הם מעריכים יתר על המידה את הסיכון לסופות, מגפות או התקפות טרור; הם מבססים את הערכותיהם על ההערכה העדכנית ביותר שכולם מכירים. כל אחד מהם מחזק את ההערכה המופרזת, ולכן היא רק הולכת ומתעצמת. זאת "היוריסטיקת הזמינות": קיצור דרך מנטלי אשר גורם לכך שתמונות מהסופה האחרונה גוברות על כל ניתוח סבירות סטטיסטי ומייצרות תגובה חסרת פרופורציות. בדומה לכך, ה"זמינות" של מתקפת טרור נוראה אחת (זאת אינה אחת הדוגמאות של סאנסטין והייסטי) עלולה להוביל ל"מלחמה בטרור".

חיזוק הדדי מוביל גם לקיטוב קבוצתי. כשחברי הקבוצה חולקים השקפה פוליטית – למשל, גרסה מסוימת של שמרנות מתונה – הדיונים שלהם יובילו לעמדה שמרנית קיצונית יותר מזו של כל חבר בנפרד. חברי מושבעים מתנהגים בצורה דומה: "הפיצויים שהם מטילים על נאשמים הם לרוב גבוהים הרבה יותר מאשר הפיצויים שמעדיף המושבע החציוני". ומה שגרוע אף יותר מבחינת מערכת המשפט האמריקאית הוא שמושבעים נוטים להיגרר אחרי בעלי המעמד הגבוה או הדברנים ביותר מבין עמיתיהם.

גברים מדברים פי שניים מנשים בחברי מושבעים – ממצא מתחילת שנות ה-60 שאושש על-ידי מחקרים בתחילת שנות ה-2000. הייתי חושב שעשרות שנות תסיסה פמיניסטית יולידו נשים דברניות יותר

נקודה זו חשובה במיוחד מכיוון שגברים מדברים פי שניים מנשים בחברי מושבעים – ממצא מתחילת שנות ה-60 שאושש על-ידי מחקרים בתחילת שנות ה-2000. הייתי חושב שעשרות שנות תסיסה פמיניסטית יולידו נשים דברניות יותר. ובכן, לא כך הדבר בקבוצות מעורבות קטנות. הבעיה, לפי ממצא נוסף, היא שנשים חשובות באופן מהותי להצלחתן של קבוצות קטנות: "ככל שיש בקבוצה נשים רבות יותר, כך ביצועיה טובים יותר". חבר מושבעים המורכב כולו מנשים עשוי להשפיע לטובה על גובה הפיצויים.

אינטליגנציה קבוצתית

בהחלטות מסוגים מסוימים, קבוצות מצליחות יותר אם חבריהן לא נפגשים כלל – אם מדובר ב"קבוצה סטטיסטית" בלבד. ז'אן-ז'אק רוסו טען לפני זמן רב כי אל "הרצון הכללי" אפשר להגיע רק בעזרת סוג זה של קבלת החלטות:

אם לא יהא שום מגע-ומשא בין האזרחים, בשעה שהעם, היודע במידה מספקת את מצב העניינים, מטכס עצה, לעולם יצא הרצון הכללי מן המספר הרב של ההפרשים הקטנים, וההתייעצות תעלה יפה.

סאנסטין והייסטי מסבירים מדוע ההתייעצות "תעלה יפה": "כשקבוצות עורכות סקר בין כל חבריהן ונמנעות מהטיות חברתיות, הן עושות שימוש יעיל מאוד במידע". אבל כאן הם מניחים שחברי הקבוצה מקבלים את המידע באופן עצמאי; שכל אחד מהם רוכש את המידע בעצמו, ואז הקבוצה הסטטיסטית, כאילו בעזרתה של יד נעלמה, מאגדת את כל המידע. אבל אם מישהו מסוים אכן מספק לחברי הקבוצה את המידע שלהם, כמו ברוב המחקרים ההתנהגותיים (וברפובליקה של רוסו), אפשר לצפות שכל חבריה יקבלו פחות או יותר את ההחלטה שמספק המידע רוצה שיקבלו – וזו לאו דווקא "תעלה יפה". סאנסטין והייסטי דנים באסטרטגיות שמטרתן "לספק מידע שיוביל קבוצות בכיוונים הנכונים". זה תהליך ה-nudging ("עידוד" או "דחיפה") ברמה הקולקטיבית.

קבוצות סטטיסטיות מצטיינות בשאלות עובדתיות. בדוגמה מפורסמת, פרנסיס גלטון, איש אשכולות בריטי, ערך מחקר ביריד אזורי באנגליה "כדי להסיק לקחים לגבי אינטליגנציה קולקטיבית". משתתפים בתחרות שנערכה ביריד התבקשו לנחש את משקלו של שור שמן. "השור שקל 1,198 פאונד; ההערכה הממוצעת של 787 המשתתפים הייתה 1,197 פאונד, מדויקת יותר מכל ניחוש יחיד". אני הייתי מסיק מכך שאנגלים כפריים מסוף המאה ה-19 ידעו לא מעט על שוורים. אבל ניסויים שנערכו לאחרונה, כולל כמה ניסויים הדורשים ידע ייחודי וכמה שלא, הניבו תוצאות דומות. כששואלים את השאלות הנכונות, תשובותיהן הממוצעות של קבוצות סטטיסטיות מדויקות להפליא. תארו לכם שחברה רוצה לקבל תחזית מכירות של מוצר מסוים בשנה הקרובה. לפי סאנסטין והייסטי, אולי כדאי לה לערוך סקר בקרב אנשי המכירות שלה ולסמוך על התוצאה הממוצעת.

כששואלים את השאלות הנכונות, תשובותיהן הממוצעות של קבוצות סטטיסטיות מדויקות להפליא. מה לגבי שאלה שאין לה תשובה נכונה ברורה?

אבל מה לגבי שאלות קשות יותר? מי מקרב מועמדים ראויים רבים צריך להיבחר למשרה אקדמית או ציבורית? איזו גרסה של ביטוח הבריאות הלאומי היא הטובה ביותר? איך עלינו להתייחס לפידל קסטרו? "למרבה הצער", כותבים סאנסטין והייסטי, "במקרים כאלה ייתכן כי אין תשובה נכונה ברורה". ובכן, למרבה הצער, ברוב המחקרים האקדמיים שהספר הזה מתייחס אליהם דווקא יש תשובה אחת, החלטה אחת או אפשרות אחת ברורה. כך המחקרים האלה עובדים. הם מציגים שאלה שיש לה "תשובה נכונה" ואז מנסים להבין אם קבוצות סטטיסטיות יגיעו אליה, ומדוע, במקרים רבים, קבוצות שעורכות פגישות לא מצליחות להגיע אליה.

מחקרים הבוחנים את תפקודן של ועדות סינון מועמדים הם דוגמה מוצלחת לענייננו. סאנסטין והייסטי מדווחים על קבוצת מחקר שהתבקשה לבחור בין שלושה מועמדים למשרת מנהל שיווק. "החוקרים סידרו את רשימת כישוריהם של המועמדים כך שמועמד אחד היה בבירור המתאים ביותר למשרה". לא אדון בשאר הניסוי; יש לציין רק שחברי הקבוצה לא הצליחו להגיע ל"אפשרות הנכונה". מטרתו של הספר "Wiser" היא להבין איך לגרום להם להצליח בכל זאת – מטרה קלה יחסית כשיודעים מראש מה האפשרות הנכונה. אבל כעת נבחן מקרה סביר יותר; אחליף את תחום השיווק במשהו שאני מתמצא בו – חוג למדעי המדינה באוניברסיטה שצריך לבחור תיאורטיקן פוליטי. בסופו של דבר נשארים שני מועמדים מוכשרים, וחברי החוג חצויים בדעותיהם – יש התומכים בתיאורטיקנית שעובדת בגישת הפילוסופיה האנליטית, ויש התומכים ביריבה, מחסידי ליאו שטראוס. אין בחירה שהיא נכונה במובהק.

מה קורה עכשיו? יכול להיות שאחד הפלגים פשוט ינצח. אולי כמה מרצים רמי מעמד ידברו ראשונים ויצרו אפקט דומינו. אבל יש גם אפשרויות נוספות: שני הפלגים עשויים לשכנע את ראש החוג ללכת לדיקן ולבקש רשות להעסיק את שני המועמדים. או שהפלגים יסכימו כי הפעם תועסק הפילוסופית האנליטית ובפעם הבאה יריבה. זוהי הפוליטיקה של החוג האקדמי, והיא כוללת תהליך המאפיין את כל סוגי הפוליטיקה באשר הם: מיקוח. מדהים אותי שבספר העוסק בקבלת החלטות קבוצתית אין כל דיון במיקוח, אפילו לא אזכור אחד. אבל יכול להיות שהקח-ותן האקדמי שתיארתי כרגע עדיף על ניצחון המועמד ה"טוב ביותר". לפעמים אולי כדאי לנו לחשוב פחות על ההחלטה הנכונה ביותר ולהתמקד ברווחתה המתמשכת של הקבוצה.
יש דוגמאות רבות מהסוג הזה; קבלת החלטות פוליטית אינה מוגבלת לעולם הפוליטיקה הקונבנציונלית: ממשלות, מפלגות, בחירות וכדומה. יש פוליטיקה בכל מקום. דירקטוריון של בית חולים שבוחר מנהל: האם עליו לבחור במועמד בעל עניין מיוחד בשיפור הטיפול בחולי הסרטן, או במועמד שרוצה להתמקד באגף הילדים? במקרים כאלה, יכול להיות שחברי הדירקטוריון חושבים שהם יודעים מה האפשרות הנכונה, אבל אין כאן "נכונות" במובן שבו המונח מוגדר ב-"Wiser".

חבר מושבעים ארה״ב

משפט מול חבר מושבעים. וו.ס. גילברט 1911

ייתכן שההתמקדות בקבלת ההחלטה הנכונה והחרדה מקבלת החלטה שגויה נובעות מדוגמה שהיא מוכרת היטב לאמריקאים ועולה פעמים רבות בספר: המקרה של חבר המושבעים. חברי מושבעים מורכבים מנשים וגברים חסרי פניות שדנים בפרשה כדי להגיע לפסק דין – verum dictum, דבר אמת. כשמדובר בשאלה של אשמה או חפות (ולא בגובה פיצויים), חבר המושבעים חייב לקבל את ההחלטה הנכונה. זאת הסיבה שחשוב להישמע לעצותיהם המועילות של סאנסטין והייסטי, כדי שחברי המושבעים יימנעו מ"אפקט דומינו", יסרבו ללכת שבי אחרי גברים דברנים, ישתפו מידע ויקשיבו למתנגדים.

חברי מושבעים לא אמורים להתמקח. עורכי דין ותובעים מחוזיים יכולים להגיע לעסקת טיעון, אבל ברגע שהמשפט מתחיל, המיקוח מסתיים. אסור לאחד המושבעים לומר לעמיתו, "אני אצביע כמוך באשמה הראשונה ואתה תצביע כמוני בשנייה"

אבל חברי מושבעים לא אמורים להתמקח. עורכי דין ותובעים מחוזיים יכולים להגיע לעסקת טיעון, אבל ברגע שהמשפט מתחיל, המיקוח מסתיים. אסור לאחד המושבעים לומר לעמיתו, "אני אצביע כמוך באשמה הראשונה ואתה תצביע כמוני בשנייה". הרעיון שפסקי דין יהיו מבוססים על התמקחויות כאלה אינו מתקבל על הדעת. לעומת זאת, קל לנו לקבל את הרעיון שהחלטה פוליטית טובה מבוססת על תהליך של מיקוח. חילוקי דעות מפלגתיים מתעוררים בכל מיני ארגונים, ולעתים קרובות הם דורשים משא ומתן ופשרות. וכמובן, לפעמים אנחנו רוצים שהמפלגה שלנו תנצח – בקונגרס האמריקאי, למשל – כדי שהיא תיישם את התוכנית שלה ותקבל עוד ועוד החלטות נכונות. אבל ההחלטות האלה לעולם אינן סופיות, והבחירות הבאות תמיד מעבר לפינה. תוך זמן קצר נמצא את עצמנו מתמקחים עם המפלגה שזה לא כבר הבסנו.
מפלגתיות היא היבט מהותי של הפוליטיקה הדמוקרטית. אני מאמין שסאנסטין והייסטי לא אוהבים אותה כל כך; ב"Nudge" סאנסטין ות'אלר קוראים במפורש לתוכנית שתספק "בסיס אמיתי לחציית גבולות מפלגתיים". אז בואו נחשוב על מפלגתיות ועל א-מפלגתיות, או פוסט-מפלגתיות. לשם כך עלינו לבחון את אחת ההצעות המעניינות ביותר ב-"Wiser"– הצעה ל"טורנירים ותחרויות אחרות". עלינו לבחון גם את הטיעון בזכות ניתוח עלות-תועלת המופיע בספר, ומוצג באופן נרחב יותר בספרו של סאנסטין מ-2014, "Valuing Life". ב-"Wiser" מוצג טיעון שמטרתו להביא אותנו "מעבר לחשיבה הקבוצתית".

הדיון בטורנירים מתחיל ב"תחרות 'פרס נטפליקס' שזכתה לפרסום רב", שבה הוזמנו משתתפים להגיש הצעות שישפרו את שירות המלצות הסרטים של נטפליקס בעשרה אחוזים. גובה הפרס היה מיליון דולר, ומעל 20,000 צוותים מיותר מ-150 מדינות השתתפו בתחרות; עברו שלוש שנים עד שהוכרז מנצח. טורנירים מהסוג הזה יכולים לייצר מאמצים אדירים ולהניב הצעות חדשניות להפליא. סאנסטין והייסטי טוענים שהם פותרים בעיות שעולות באופן קבוע בדיונים קבוצתיים מכיוון שהמתחרים עובדים באופן עצמאי והפרס הגבוה "מעודד ריבוי גישות". אין לחץ ללכת אחרי העדר, להתעלם ממידע או להישמע למנהיג.

סוכנויות הממשל האמריקאי ערכו בעצמן כמה טורנירים מעניינים: לדוגמה, מחלקת המדינה הציעה 10,000 דולר בעבור "רעיונות חדשים ליישום אמנות למניעת הפצה של נשק", ומעבדת המחקר של חיל האוויר ארגנה תחרות "ליצירת אבטיפוס למערכות להגשת סיוע הומניטרי באמצעות הצנחה חבילות גדולות של מזון ומים באזורים מאוכלסים, שלא תפגע בחבילות או תפצע עוברי אורח". אני בטוח שהתחרויות האלה הניבו רעיונות חדשים ומקוריים. ייתכן שהרעיונות בנושא בקרת נשק ומניעת הפצה של נשק גרעיני תרמו לאסטרטגיה שלנו במו"מ עם איראן. אבל אני בספק שהן יעזרו רבות בהחלטות הפוליטיות הקשות שהנשיא ויועציו ייאלצו לקבל בקרוב. ומערכות חדשניות להצנחת חבילות סיוע לא יעזרו לנו להחליט למי להעניק את הסיוע ההומניטרי שלנו – או האם ומתי יש צורך בסיוע אגרסיבי יותר.

מחלקת המדינה לא ארגנה טורניר כשהיא החליטה איך להתמודד עם ההתקוממות בסוריה ב-2011. כנראה שדיון דמוקרטי כלל-ארצי – אם אכן אפשר לקיים דיון כזה – הוא דרך מספיק טובה לאיסוף מגוון אפשרויות. אבל איך עלינו לבחור בין האפשרויות האלה אם לא קיימת "תשובה נכונה"? סביר להניח שלגבי שאלות מהסוג הזה יציע לנו קאס סאנסטין לערוך ניתוח עלות-תועלת מדויק – כלומר, לאמץ את מודל "מערכת 2". זה הנושא של "Valuing Life", ספר מוצלח יותר מ-"Wiser". הוא מתמודד עם מקרים קשים יותר – אף על פי שגם כאן לא מדובר במקרים הקשים ביותר.

המקרים שסאנסטין בוחן נגזרים מניסיונו הרגולטורי. לרוב הם נראים כך: יישומה ואכיפתה של רגולציה חדשה, העוסקת באיכות המים, למשל, יעלו 200 מיליון דולר. האם התועלות "יצדיקו" את ההוצאה? התועלות האלה נמדדות בבריאות האזרחים, ולא קל לכמת אותן. חלק גדול מ-"Valuing Life" מסביר כיצד לייצר הערכות – לפחות גסות – של תועלות מהסוג הזה, כדי שיהיה אפשר להתקדם בניתוח. השיטות של סאנסטין מבריקות; הן כוללות תועלות כמו שמירה על כבוד האדם, הפחתת האי-שוויון והצלת חיים. העלויות מוצגות תמיד; הן תקציביות במהותן: האם יש להוסיף את הדולרים האלה לתקציב המדינה לטובת התועלות האלה, שאת ערכן הדולרי אפשר רק להעריך? למען האמת, חלק מהערכים קבועים: הממשל האמריקאי מעריך כי חייו של אזרח אמריקאי שווים תשעה מיליון דולר. תצטרכו לקרוא את Valuing Life כדי להבין איך הגיעו לנתון הזה (ומדוע חיי אדם במדינות אחרות מוערכים בצורה שונה). החישובים שסאנסטין מתאר סבירים למדי. ייתכן שאנשים מסוימים חושבים שהמדינה לא צריכה להתערב ברגולציה של איכות המים או כל דבר אחר, אבל לרובנו ניתוח עלות-תועלת מהסוג הזה ייראה כמו דרך טובה להימנע מקרבות מפלגתיים ולקבל החלטות חכמות.

אבל נחזור כעת למקרה של סוריה ב-2011. את עלויות ההתערבות התקציביות שנבחנו אז – לא הייתה כוונה לשלוח כוחות לשטח – אפשר להעריך בצורה מדויקת למדי: כך וכך על כלי הנשק שיישלחו למורדים המתנגדים לאסד, כך וכך ל"יועצים" שמגיעים עם כלי הנשק האלה. אבל יהיו גם עלויות לא תקציביות: עלויות שהעם הסורי ישלם על התעצמות הלחימה, וככל הנראה עלויות שהמדינות השכנות ישלמו אם הצד שלנו ינצח (כמו פיזור הארסנל הלובי אחרי ההתערבות האמריקאית שם).

סאנסטין והייסטי מדווחים שחברים בעלי מעמד נמוך בקבוצות מחקר, ואף בקבוצות אמיתיות רבות, נוטים ליישר קו עם בעלי מעמד גבוה. הם מניחים שאותם בעלי מעמד נמוך נמצאים בחדר הדיונים, אבל האמת היא שלעתים קרובות הם בכלל לא שם

ויש גם עלויות לאי-התערבות, שגם אותן צריך לשקלל איכשהו בחישובים. וישנן גם התועלות הצפויות או הרצויות, בטווח הקצר והארוך גם יחד. אבל עלויות ותועלות כרוכות בהסתברויות: 40 אחוז סיכוי שהעלות הזאת תתממש, 25 אחוז סיכוי שהעם שאנחנו רוצים לעזור לו באמת ייהנה מהתועלת הזאת. ולבסוף, אנחנו נייצר תקדימים: הם עשויים להרתיע דיקטטורים אחרים (תועלת ברורה), או שהם עלולים להכשיר התערבויות אמריקאיות בעתיד (תועלת, ואולי דווקא עלות). כל ניתוח של הגורמים האלה יהיה קשה בהכרח ויעורר חילוקי דעות מרים. חילוקי הדעות האלה יהיו מפלגתיים, ולא קיים הליך של קבלת החלטות שמסוגל למנוע אותם. וזה נכון לא רק למקרים קשים הכוללים פעולה בחו"ל, אלא גם לסוגיות פנים.

דמוקרטיה ייצוגית

למרות כל הטיעונים שמעלים סאנסטין ות'אלר, סאנסטין והייסטי, וסאנסטין לבדו, עדיין יש הרבה מקום לפוליטיקה מפלגתית. כלומר, יש מקום להתדיינות – תהליך חיוני לדמוקרטיה למרות הסיכון לחשיבה אימפולסיבית, לקיצורי דרך מנטליים, לאפקט דומינו ולקונפורמיזם – אך אל לנו לעצור שם. כי האמת היא שחלק גדול מהחיים הפוליטיים שלנו לא כולל שום דיון, או בכל אופן, לא דיון המנסה להגיע ל"החלטה הנכונה". לעתים יש מיקוח, שעשוי להניב פשרה בין שתי עמדות, האחת נכונה בעינינו והאחרת שגויה, ואפילו בין שתי עמדות שנראות לנו "נכונות". וישנם גם כל הדברים שנכללים תחת הכותרת "פעולה פוליטית": איגוד עובדים, הסברה, שכנוע, הפגנות – כל אלה מהותיים לקבלת החלטות בדמוקרטיה.

פעולה פוליטית היא הכרחית מכיוון שאנשים רבים נעדרים מקבלת ההחלטות הקבוצתית המתוארת ב-"Wiser". סאנסטין והייסטי מדווחים שחברים בעלי מעמד נמוך בקבוצות מחקר, ואף בקבוצות אמיתיות רבות, נוטים ליישר קו עם בעלי מעמד גבוה. הם מניחים שאותם בעלי מעמד נמוך נמצאים בחדר הדיונים, אבל האמת היא שלעתים קרובות הם בכלל לא שם. אחת הבעיות בקבלת החלטות קבוצתית היא שהאנשים המושפעים יותר מכול על-ידי ההחלטות המתקבלות, לא משתתפים בדיונים.

ב-"Wiser" מופיע דיון קצר שכותרתו "לשאול את הציבור" – אבל הכוונה היא לקבלת חוות דעת, ולא לשיתוף פעיל של האזרחים בתהליך קבלת ההחלטות. ובכל זאת, יכול להיות שבעיות כמו חוסר ישע ואי-שוויון חשובות כאן יותר מאשר הבעיות הנובעות מחשיבה קבוצתית. אין ספק שהן מהוות מקור עיקרי ל"חילוקי דעות מפלגתיים". איגוד, שכנוע והפגנות – אלה הן דרכים להביא את החלשים לתשומת לבם של החזקים. הן יכולות לתרום רבות להחלטות דמוקרטיות, גם אם הן לא כוללות דיון וגם אם נדמה שהצעקות ברחובות הן תוצר של החשיבה הרגשית של מערכת 1 (וסביר להניח שזה המצב).

סאנסטין עצמו הוא תומך מובהק בהגדלת השוויון. לפני שנים הוא פרסם ספר המשבח את נאום מצב האומה של רוזוולט מ-1944, שבו הוא קרא למגילת זכויות שנייה ושוויונית הרבה יותר. אבל בספרים שבחנתי כאן, הוא ועמיתיו לא זוכרים את תגובתו המפורסמת של רוזוולט לאנשים שהפצירו בו לקדם באופן פעיל תוכנית של שוויון חברתי: "תכריחו אותי". סוכנויות הממשלה יקבלו החלטות טובות יותר, לפחות בנושאים כמו קידום השוויון, אם הן ירגישו לחץ פוליטי מבחוץ.

לפעמים נרצה שהאנשים שבחוץ ינצחו – שפעולתם הפוליטית תהיה מוצלחת כל כך עד שהם ישתלטו על הקבוצות הקטנות שמנהלות את קבלת ההחלטות ויחוללו שינוי בשיח הפוליטי. אולי אפילו נסכים עם תפיסותיהם, גם אם אף אחד לא הגדיר את "האפשרות הנכונה" מראש. אבל בפועל, כל הבחירות הפוליטיות מושפעות מהאי-וודאות שלנו, מההיכרות שלנו עם טעויות העבר, ובמקרה הטוב ביותר, מהכבוד שאנו מעניקים לאנשים שלא מסכימים איתנו. אז, כן, אנחנו צריכים להיות חכמים יותר באופן שסאנסטין והייסטי מתארים; אבל אנחנו צריכים גם תהליך קבלת החלטות שונה בתכלית מזה שהם מציעים, תהליך הכולל מספר רב יותר של אנשים מבפנים ומבחוץ. קראו את הספרים האלה; אפשר ללמוד מהם לא מעט. ואז קראו את מקיאוולי, ואז את מרקס.

מייקל וולצר הוא פרופסור אמריטוס בבית הספר למדע המדינה של המכון למחקר מתקדם, ועורך אמריטוס בכתב העת Dissent. ספרו האחרון The Paradox of Liberation: Secular Revolutions and Religious Counterrevolutions.

© 2015 The New York Review of Books.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מייקל וולצר, New York Review of Books .


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על תנו לנו להחליט

02
משה אורין

כל "קבוצה" דורשת מוביל, מנהיג. אחרת, היתרונות של קבוצה על פני היחיד (הסינרגיה, השלם הגדול מחלקיו ועוד) מתעמעמים לחלוטין ואף יוצרים נוסחה בה: 1 + 1 = פחות מ 2. ולפעמים אפילו פחות מ - 1. כלומר גם היחיד מתקשה לתפקד בפני עצמו. אין מה לדבר על 1+1 = מעל 2.

03
רון

שתי תגובונות: בזוגות שמסתדרים יפה, האם תמיד צריך או יש ״מנהיג/ה״?
מוביל דרוש כשהקבוצה רוצה לפעול בעולם הממשי. בדיונים - עיוניים או חברתיים - אין צורך ואפשר להיות בלתי-מסכים (ואפילו להשאר חבר) מבלי שצריך להגיע לתמימות דעים.
האם אני מפספס משהו?

04
משה אורין

רון מה שנדמה לי שאתה מפספס היא העובדה שגם בקרב זוגות שנראה כי הם מסתדרים יפה, יש מנהיגות כלשהי. אולי זו מילה קצת גדולה למקרה הזה ועדיף מוביל. זו יכולה להיות "מנהיגות" שונה בכל תחום, כספים, חינוך ילדים וכו'.
מה שחשוב לדעתי הוא להבדיל בין עצם קיום המוביל בתחום מסוים ובין שיטת קבלת ההחלטות שיכולה להיות ולהיראות שוויונית לגמרי.