תסתכלו עליהם, תראו אותנו

הקשר שלנו עם העולם העתיק הוא שברירי ביותר. אם נביט מקרוב באמנות בת האלמוות של אבותינו, נוכל ללמוד רבות על אודותינו
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

במהלך חפירות בגבעת הקווירינאליס ברומא ב-1885, גילה הארכיאולוג רודולפו לנצ'אני זוג פסלי ברונזה יווניים. הפסלים, מצדם, נראו כאילו הם מגיבים לעלייתם מתהום הנשייה במבוכה אנושית לחלוטין. האחד, מהמאה ה-3-2 לפנה"ס, הוא פסל ברונזה גדול של גבר עירום הנשען על חניתו הארוכה באגביות ובחן שמשווים לכלי הנשק מראה של שרביט. הגבר שבפסל, חסון ושרירי, צעיר אך לא נערי, נראה קליל להפליא, כמו קפיץ מלא אנרגיה, עם רעמת שיער מקורזל וזיפים המעידים על אונו ומרצו. אך תחת גבותיו העבותות שוכנות עיניים זהירות; הדבר שמניע את הגוף העירום הזה, הלובש רק מעטה זהב רקוע, הוא הנפש ותו לא. אין ספק שמדובר באחד מאותם שליטים יווניים שהכריזו כי אילן היוחסין שלהם מתחיל באלים, והוא הרי נראה כמו אל בעצמו.

הפסל האחר, מהמאה השלישית לפנה"ס, הוא מתאגרף ישוב בגודל טבעי. דמותו אנושית כל כך. לנצ'אני צילם אותו יושב על הקרקע, משקיף על החפירות. בתמונה הוא נראה כבן-לוויה או קמע לעובדים יותר מאשר כיצירת מופת של פיסול יווני עתיק. המתאגרף ניצב במהלך הקיץ במרכזה של תערוכה ב"פאלאצו סטרוצי" בפירנצה, שם הוא הונח קרוב כל כך לקרקע עד שהיה אפשר להביט היישר לתוך עיניו ולראות את מה שפועליו של לנצ'אני ראו ב-1885: את צלקות ההישרדות. גם לגבר הזה יש גוף הירואי ושרירי, אבל ידיו נפוחות מתחת לרצועות העור וריפוד העור שבהם השתמשו המתאגרפים היוונים בקרבות רשמיים, וניכר שפניו ספגו מהלומות קשות.

האף השבור והאוזניים הנפוחות מעידים על סדרה ארוכה של קרבות קודמים, אבל הפַּסָל מבהיר לנו שהקרב האחרון הסתיים אך לפני רגעים אחדים – הוא השתמש במפסלת כדי לחצוב חתכים חדשים בעור פניו של המתאגרף, בחלקן העליון של האוזניים ובזרועות. אפליקציה של ברונזה סגולה יוצרת את החבורה ההולכת ומתנפחת על אחת מעצמות לחייו. סגסוגת של נחושת מייצגת דם טרי אדום הניגר מחתך באוזנו. הדם ניתז גם על ירכו כשהוא מפנה את ראשו הפצוע כדי להביט מעלה לתוך עינינו.

פסלו של המתאגרף - מפגן יכולת מרשים של פיסול בברונזה - מוכיח מדוע הגיע המדיום הזה למעמד רם כל כך בעולם העתיק

שערו וזקנו של המתאגרף קוצניים ומיוזעים, ושפתיו הפשוקות המתכווצות פנימה מעל חניכיים נטולות שיניים, רומזות לנו כי הוא מתנשף מהמאמץ. איבר מינו כרוך בקינודסמה (kynodesme), המקבילה היוונית העתיקה למגן אשכים. בעבר היו משובצות בו עיניים, אך כעת אנו רואים רק ארובות ריקות המוקפות בריסים מתכתיים עשירים להפליא. העומק האינסופי של העיניים המסומאות האלה הוא זה שממחיש יותר מכול את המרחק שבין סבלו של המתאגרף לתחושות שהוא מעורר בנו. האם הפנים הסובלות האלה, עם דפוס הנזק הייחודי שטבוע בהן, הן למעשה מסכה המסווה את העצמי האינטימי שלו, או שמא הן ייצוג נאמן של נשמתו? האם הייתה זו נשמה של משורר או של בריון? האם אנו אמורים להעריץ אותו על כוח הסבל, או לרחם עליו בגין שבריריותו והדם שניגר מפצעיו? על חלק מהשאלות האלה אפשר לענות, לפחות טנטטיבית, אבל בסופו של דבר מיומנותו של הפסל מבטיחה שלא נוכל אלא להביט לתוך אותן עיניים ריקות ולחוש חמלה כלפי האדם שמולנו. הוא לבטח היה אלוף, אך התואר הזה גבה ממנו מחיר טראגי.

פסל ברונזה של "המתאגרף מקווירינאלה" שפוסל על ידי אפולוניוס, מן התקופה ההלניסטית, שהתגלה בשנת 1885.

פסל ברונזה של "המתאגרף מקווירינאלה" שפוסל על ידי אפולוניוס, מן התקופה ההלניסטית, שהתגלה בשנת 1885.

פסלו של המתאגרף - מפגן יכולת מרשים של פיסול בברונזה - מוכיח מדוע הגיע המדיום הזה למעמד רם כל כך בעולם העתיק. את המתכת היקרה הזו היה אפשר ליצוק בממדים מרשימים ובתנוחות נועזות, אך גם למרק אותה כדי להעניק לה בוהק חום-כתמתם שידמה לעור או פרווה. בתנאים הנכונים (הכוללים אימרסיה במים), פסלי ברונזה יכולים לשרוד אלף שנים, אבל אפשר גם להתיכם כדי לייצר מטבעות, שריון או כלי נשק, ולעתים קרובות כך נעשה. מתוך אלפי פסלי הברונזה גדולי הממדים שיוצרו בעולם העתיק, רק כמה מאות שרדו, לצד מיניאטרות רבות, חלקן העתקים של יצירות מופת גדולות מברונזה וחלקן יצירות מקוריות.
כמה מפסלי הברונזה המפורסמים ביותר של העולם העתיק מציגים אלים, כמו ה"אתנה פרומאכוס" הקולוסאלית ששמרה על האקרופוליס באתונה (את הניצוץ הבוהק על חניתהּ אפשר לראות מכף סוניו, מרחק יותר מ-50 קילומטר משם), יצירה מוקדמת של פידיאס הדגול, המעצב והפסל של הפרתנון, ופסלו הגדולאףיותר של אפולו, הידוע בשם "הקולוסוס מרודוס". אבל הברונזה, בזכות הברק החם והגמישות שהיא מעניקה, התאימה יותר מכול לייצוג בני אדם, ובייחוד האתלטים המנצחים של האולימפיאדה והמשחקים הפיתיים בדלפי.

המתאגרף היווני המותש מתועד כאן, ללא ספק, ברגע הניצחון העילאי שלו, שלאחריו יוכל סוף סוף להסיר את הרצועות הגסות המגנות על ידיו בפעם האחרונה

המתאגרף היווני המותש מתועד כאן, ללא ספק, ברגע הניצחון העילאי שלו, שלאחריו יוכל סוף סוף להסיר את ההימנטס אוקסייס (himantesoxeis) העשויות עור וצמר כבשים (הרצועות הגסות המגנות על ידיו) בפעם האחרונה. ייתכן שהוא אף שילם על מפעל ההנצחה הזה בעצמו – אגרוף אולימפי, למרות השלכותיו הפיזיות המידיות, נחשב בכל זאת לספורט אריסטוקרטי. החוקר פאולו מורנו (Moreno) אף הציע שם לדמות הסובלת הזאת: מיס (Mys), מתאגרף מהמושבה הספרטנית טאראס (טאראנטו של ימינו), שהשיג סוף סוף ניצחון אולימפי ב-336 לפנה"ס, בגיל 40. בעקבות הניצחון הפך שמו למילה נרדפת להתמדה הירואית.

אלוף אולימפי בתקופה הקלאסית לעולם לא היה מחליט להציג את עצמו על כל אנושיותו הגרפית והכואבת, אבל בתקופתו של מיס מטאראס, בן זמנם של אריסטו (שהיה מבוגר ממיס ב-20 שנה) ואלכסנדר מוקדון (הצעיר ממנו ב-20 שנה) חדרו לרפטואר הפיסול היווני סימנים לפגיעות אנושית, כמו מצחו חרוש הקמטים של השליט האמיץ ופצעיו של המתאגרף. אפילו הדיוקנאות דמויי-האל של אלכסנדר מבליטים את שיערו הפרוע ואת עיניו הגדולות והבורקות. זוהי התקופה שחוקרי יוון העתיקה מכנים "הלניסטית", במקום "הלנית", אשר שאבה את השראתה מתפיסה של יווניוּת שיוּצאה למרחקים, ממצרים עד אפגניסטאן, והביאה להקמתן של ערים קוסמופוליטיות מופלאות כמו אנטיוכיה, אלכסנדריה ורומא. האמנים ההלניסטיים – שפעלו מסוף המאה ה-4 לפנה"ס עד סוף המאה הראשונה לפנה"ס – הושפעו על-ידי העולם הרחב הזה, המתוחכם יותר. הם שפעו סקרנות בכל הקשור לעמים שונים, יצורים מוזרים מהמיתולוגיה ומהטבע, וסודות האינדיבידואליות עצמה. וכפי שאפשר ללמוד מפסלו של המתאגרף, הם ייחסו כבוד רב לערכה של יצירה. אין זה פלא. הפַּסָל ליסיפוס, יליד 390 לפנה"ס, טען כי יצר יותר מ-1,500 פסלי ברונזה במהלך הקריירה המפוארת שלו.

לא בִּכְדי ליסיפוס הוא זה שפותח את תערוכת פסלי הברונזה ההלניסטיים של פאלאצו סטרוצי, "כוח ופאתוס", עם כַּן עשוי שיש מקורינתוס, אחד הנמלים ההומים ביותר של העולם העתיק. הפסל עצמו חסר, כמו כל שאר יצירותיו המקוריות של רב האמן. אנו מכירים אותן בעיקר מהעתקים שנעשו עבור אספנים רומאים מהתקופה האימפריאלית, קרי אנשים שחיו יותר מ-400 שנה לאחר שליסיפוס הניח את כליו בפעם האחרונה, בסביבות 300 לפנה"ס.

לפי כותבים מהעת העתיקה, כמו האדמירל והאספן פליניוס הזקן, שמת בזמן שחקר את התפרצות הר וזוב, ליסיפוס השתמש במתכת ובשיש גם יחד, אף על פי שכל אחד מחומרי הגלם האלה דורש מיומנות שונה בתכלית. הפיסול בשיש הוא אמנות ההחסרה. מיכאלאנג'לו תיאר זאת כשחרור דמות מתוך יריעת אבן. לעומת זאת, אפשר לומר שפַּסָל המתכת מבצע פעולה הפוכה ובונה את הדמות מן הפנים החוצה בעזרת חומרים רכים כמו חמר ועץ, לפני שהוא משבץ אותה בתבנית של חמר או גבס.

את התבנית (או התבנית של התבנית) ממלאים במתכת מומסת כדי ליצור יציקה מלאה או – אצל מי שנוקט גישה פרקטית יותר - קליפה חלולה. על כן הפַּסָל לעולם אינו מעניק לפסלי הברונזהאת צורתם במו ידיו, ומכיוון שניתן לשכפל את התבניות עצמן אפשר ליצוק עותקים רבים של פסלי מתכת. אך לאחר היציקה נהגו הפַּסָלים להשתמש במשוף ומפסלת כדי להוסיף פרטים אחרונים; הם פיסלו וחרצו את המתכת כאילו היא שיש והוסיפו מתכת, שנהב, עצם ואבן בתור עיניים, שפתיים, שיניים, עור ושיער. לכן לעולם לא היו שתי גרסאות זהות של יצירה מסוימת, גם אם הן יצאו יחד מאותה סדנה.

כפי שאפשר ללמוד מפסלו של המתאגרף - הכולל שפתיים ודם אדמדמים, חבורות סגולות ופטמות נחושת - פסלי המתכת של העולם ההלניסטי היו מרובי-גוונים לא פחות מפסלי הברונזה ה"צבועים" שלנו

כפי שאפשר ללמוד מפסלו של המתאגרף - הכולל שפתיים ודם אדמדמים, חבורות סגולות ופטמות נחושת - פסלי המתכת של העולם ההלניסטי היו מרובי-גוונים לא פחות מפסלי הברונזה ה"צבועים" שלנו. ואף על פי כן, הפסלים האלה לא איבדו את התכונה האמנותית שהיוונים בעת העתיקה הוקירו יותר מכול: אגלאיה (Aglaia), זוהר בוהק, ניצוץ האלים. אותו עושר של גוונים מקים לתחייה את הפסל הראשון שמקבל את פנינו בתערוכה: פסל ברונזה אטרוסקי מסוף המאה השנייה לפנה"ס הידוע כ- L'Arringatore (הנואם), עם שפתיו האדמדמות וה"טבנה" הרבגונית שלו (tebenna, קודמתה האטרוסקית של הטוגה הרומאית). שיערו הקצר, המופרד בשביל, משווה לו מראה עדכני להפליא, אבל הדבר שמייחד יותר מכול את דיוקן זה של הכהן אולוס מטלוס (שאת שמו אנו יודעים מההקדשה האטרוסקית שבמכפלת הטבנה שלו) הוא האצילות והרצינות שהוא מקרין.

״הנער המנצח״, פסל ברונזה יווני שפוסל ב-310 לפניה״ס ומוצב במוזיאון הגטי בלוס אנג׳לס.

״הנער המנצח״, פסל ברונזה יווני שפוסל ב-310 לפניה״ס ומוצג כיום במוזיאון הגטי בלוס אנג׳לס.

האטרוסקים התיכו ברונזה במפעלים ליד פיזה ובאי אלבה; לא מפתיע, אם כן, שהם ידעו לעבוד איתה היטב. הם הקדישו תשומת לב מעטה יותר לפרופורציות מאשר מקביליהם היוונים, אך היה להם כישרון להחדרת רגש להבעות פנים. אולוס מטלוס מוכיח כי הייתה להם השפעה רבה על פַּסָלי רנסנס כמו מיכאלאנג'לו, שאסף פסלי ברונזה, ולמרבה הצער מת (ב-1564) שנתיים בלבד לפני ש"הנואם" התגלה. הפַּסָל של "דוד" היה מתרשם מהאופן שבו הפַּסָל של אולוס מטלוס השתמש באותו טריק: הגדלת ידיה של הדמות, משתי סיבות: מכיוון שידע כי הקהל יביט בהן מלמטה, אך גם מכיוון שהן מקנות תחושת חשיבות.

מוזיאון הארכיאולוגיה הלאומי בפירנצה, שהשאיל את אולוס מטלוס לפאלאצו סטרוצי, השתמש בהעדרו כהזדמנות להעלות תערוכה משלו - " Piccoli Grandi Bronzi ", המוקדשת לפסלי ברונזה קטנים ומשובחים מן העת העתיקה והרנסנס גם יחד, השייכים לאוסף מדיצ'י.
ובעוד שפירנצה מתענגת על פסלי ברונזה הלניסטיים קטנים כגדולים, קרן פראדה ממילנו חשפה צמד תערוכות משלה של פיסול קלאסי, המוצגות בשני אתרים שונים – המתחם החדש של קרן פראדה בפאתי מילנו, וה"קא' קורנר דלה רג'ינה" שבלב ונציה. את שתי התערוכות אוצרים סלבטורה סטיס, אנה אנגויסולה ודוידה גספרוטי, ואת האתרים תכנן האדריכל ההולנדי רם קולהאס.

התערוכה במילנו, שנקראת "Serial Classic", בוחנת את הדרכים שבהן השתמשו אמנים מהעת העתיקה כדי להפיק גרסאות שונות של פסל אחד, בין אם ברגע היצירה או מאות שנים אחריו. התערוכה המשלימה בוונציה נקראת "Portable Classic" ומראה כיצד פַּסָלים מהעת העתיקה והתקופה המודרנית המוקדמת שחזרו יצירות אמנות גדולות-ממדים במיניאטורות (ההמחשה הדרמטית ביותר לתופעה זו היא סדרה של 15 העתקים של פסל השיש העצום הרקולס פארנזה, שהוצבו זה לצד זה מסודרים לפי גודל).

התערוכות, וכמוהן גם מאמרי הקטלוג המועילים שמלווים את הפריטים השונים, עוסקים בכמה תמות חוזרות: ריבוי גרסאות באמנות העתיקה; שאלת ההעתקים; גוון הברונזה; והטווח הגיאוגרפי המרשים של העולם הקלאסי. היצירה המשונה והאקזוטית ביותר בתערוכת "Serial Classic" היא פסל מהמאה החמישית לפנה"ס - פנלופה המבכה את בעלה הנעדר אודיסאוס, בלי שתדע שהוא כבר בדרכו הביתה. היצירה מפוסלת בשיש מהאי תאסוס, אבן גסה וקשה במיוחד בעלת אלמנטים גבישיים. כדי לפסל בשיש דחוס כל כך צריך לשייף אותו לא מעט, תהליך שמתאים לפסים נקיים ופשוטים. דמותה של פנלופה (חזהּ גדול, אותות האימהוּת ניכרים בגזרתה) בוהקת מתחת לליטוש המשיי שלה ומקרינה חן בל יתואר.

התערוכות שמקבצות את היצירות האלה טומנות בחובן מפגשים אינטלקטואליים ורגשיים הקוראים תיגר על הסערות הפוליטיות של ימינו ואף מתעלים עליהן, כפי שהאהבה ליופיין של היצירות האנושיות אלה חוצה את גבולות הזמן, השפה, התרבות והגיאוגרפיה

הפסל מגיע, תאמינו או לא, מטהראן; בעבר הוא הוצג בארמון המלכותי בפרספוליס – לבטח נשלח לשם כמתנה מאתונה זמן מה לאחר סיום מלחמת פרס-יוון ב-449 לפנה"ס. והנה, כיום הוא משמש לאותה מטרה שלשמה פוסל מלכתחילה: יצירת קשרים מתמשכים בין שתי מעצמות שלעתים קרובות מוצאות את עצמן בעימות. תערוכת "כוח ופאתוס" יצרה גם היא מערכות יחסים אינטלקטואליות דומות; מה שנחשב למורשת הקלאסית של המערב לפני דור אחד בלבד, נחשב כיום בצדק למורשת השייכת לעולם כולו.

כאן נפגשים מזרח ומערב, פרסים, יוונים ואטרוסקים, ומתערבבים אלה באלה בלי לאבד את תכונותיהם הייחודיות. אספן מרומא של אדריאנוס מוצא מכנה משותף עם צייר מוונציה של הרנסנס ודוכס ליכטנשטיין (שבדרך כלל מחזיק על שולחנו מיניאטורת ברונזה של מרקוס אורליוס רכוב על סוס, אך כעת השאיל אותה לתערוכת "Portable Classic"), אבל גם עם המלך הפרסי שקיבל פסל אתונאי כאות לשלום בין האימפריה שלו ושלהם. התערוכות שמקבצות את היצירות האלה טומנות בחובן מפגשים אינטלקטואליים ורגשיים הקוראים תיגר על הסערות הפוליטיות של ימינו ואף מתעלים עליהן, כפי שהאהבה ליופיין של היצירות האנושיות אלה חוצה את גבולות הזמן, השפה, התרבות והגיאוגרפיה.

הקשר שלנו לעולם העתיק הוא שברירי ביותר. כך היה תמיד. ייתכן שהאיקונוקלסטים נושאי הגרזנים של דאע״ש הם הביטוי העכשווי המוחשי ביותר להרס הקשרים העדינים והחיוניים בינינו לבין קודמינו

עם זאת, הקשר שלנו לעולם העתיק הוא שברירי ביותר. כך היה תמיד. ייתכן שהאיקונוקלסטים נושאי הגרזנים של דאע"ש הם הביטוי העכשווי המוחשי ביותר להרס הקשרים העדינים והחיוניים בינינו לבין קודמינו, אבל אותו נזק נגרם בכל פעם שמקימים סופרמרקט במקום אתר חפירות, כפי שקרה לאחרונה בפומפיי, וכפי שקורה שוב ושוב בפאתי רומא. ולעתים, קולות אבותינו פשוט הולכים לאיבוד בבליל המילים של ימינו.

למרבה הצער, בגלל בליל המילים הזה הפכה הפתיחה של "כוח ופאתוס" לשירת הברבור של ג'יימס בראדברן, המנהל החדשני שהפך את הפאלאצוסטרוצי לנקודת ציון בפירנצה כשפתח את חצרו לציבור ויזם מגוון נהדר של תערוכות, חלקן כוללות יצירות מיובאות (סין, פיקאסו) וחלקן מציגות בחוכמה את אוצרותיה הרבים של פירנצה.

האוצר המחונן חטא בשני חטאים גדולים: הוא נולד בקנדה ולא בטוסקנה, והוא העז לחלוק על מתאו רנצי, ראש עיריית פירנצה לשעבר, פוליטיקאי צעיר ועז מצח שמאז הפך לראש ממשלת איטליה. פעמים רבות אמרו על רנצי שהוא מקיאווליסט, אבל המקיאווליזם שלו קשוח ופזיז הרבה יותר מזה של מקיאוולי עצמו. "הנסיך" אומר שכדי להימנע מהנזק שגורמים חנפנים על השליט:

"לבחור במדינתו באנשים חכמים ולהרשות להם בלבד להשמיע דברי אמת בחירות גמורה... וחייב הוא לנהוג ביועצים אלה כולם ובכל אחד מהם לחוד באופן שיכירו לדעת, כי ככל שהם מדברים ביתר חירות, דבריהם רצויים לו יותר. אבל מלבד אלה אסור לו לשמוע לדעת אדם. ומשהחליט דבר, מן הראוי לו לקיים את דברו בהקפדה ובעקשנות ובכל התוקף. כל הנוהג אחרת – החנפנים מביאים עליו כליה, או שהוא הולך ומשתנה חליפות, לפי הדעות המשתנות, ודבר זה ממעט את כבודו".1

כשמקיאוולי התיישב לקרוא את ההוגים של העת העתיקה הוא התלבש במיטב מחלצותיו כסימן לכבוד. האפשרות לחוות את ארבע התערוכות האלה, לפגוש את האמנות בת האלמוות של אבותינו, היא זכות גדולה לא פחות.

אינגריד ד' רולנד היא מרצה בבית הספר לאדריכלות של אוניברסיטת נוטרדאם. ספרה האחרון הוא "From Pompeii: The Afterlife of a Roman Town".

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אינגריד ד' רולנד, New York Review of Books .
§ מאמר | # אמנות
- דימוי שערפסל הברונזה היווני The Jockey of Artemision מהמאה השנייה לפניה״ס. צילום: גטי איגמ׳ס


תגובות פייסבוק