נפל ממטוס באמצע הלילה

חמישים שנה אחרי, מסתורין רב עדיין אופף את מותו הפתאומי של מזכ"ל האו"ם השני דאג המרשלד, שהיה מעורב בהשגת הפסקת האש בין ישראל למדינות ערב ב-1948. האם הוא נרצח כמו שחושבים רבים, או שמא היתה זו תאונה מצערת?
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

גופתו של דאג המרשלד, מזכ"ל האו"ם לשעבר, חולצה מאתר ההתרסקות בנְדולה שבזמביה בליל ה-18 בספטמבר 1961. הוא שכב על גבו כנגד תל נמלים, לבוש לעילא כתמיד, במכנסיים מגוהצות היטב וחולצה לבנה עם חפתים. ידו השמאלית אחזה כמה עלים וענפים, מה שגרם לצוות החילוץ לחשוב שאולי הוא שרד למשך זמן מה לאחר שהושלך מתוך ההריסות.

גם המזוודה שלו נמצאה. בתוכה היה עותק של הברית החדשה, מהדורה גרמנית של שירים מאת ריינר מריה רילקה, רומן מאת הסופר הצרפתי ז'אן ז'יונו, ועותקים של "אני ואתה" מאת מרטין בובר, בגרמנית ואנגלית. בתוך ארנקו היו מקופלים כמה עותקים של קריקטורות מעיתונים אמריקניים הלועגות לו, וכן פיסת נייר עם הבתים הראשונים של השיר Be-Bop-a-Lula.

נמצאו גם כמה דפים צהובים מלאים בכתב היד הזעיר והנקי שלו – אחדים קראו לו "יפני". זה אפשר לחוקרים להסיק שבטיסה הוא עבד על תרגום ל"אני ואתה" של בובר. הנביא היהודי והשוודי הנמרץ צולמו פעם יחד בירושלים בשנת 1958. המרשלד אהב לצטט את הערתו השרירה של בובר: "התשובה היחידה לאי-אמון היא כנות." במטוס רועד החוצה את שמי הלילה מעל הג'ונגל האפריקאי, הקדיש מזכ"ל האו"ם את רגעיו האחרונים לתרגום מחשבותיו הקשות של בובר לאנגלית:

This is the exalted melancholy of our fate that every Thou in our world must become an It

כל סיכום לחייו של המרשלד חייב להתחיל בנדולה. רמזים לעולמו הפנימי החמקמק היו מפוזרים ברחבי אתר ההתרסקות, והסיבות להתרסקות עצמה מעולם לא התבררו בוודאות. עמיתו והביוגרף הראשון שלו, בריאן ארקהרט, אמר שההתרסקות נגרמה בגלל טעות של הטייס ופטר את תיאוריות הקונספירציה שצצו סביבה, אבל הביוגרפיה החדשה מאת רוג'ר ליפסי מקדישה תשומת לב רבה לאפשרות שהמרשלד נרצח.

מבעירי פחם זמביים שעבדו באותו לילה ביער שליד שדה התעופה ורואיינו על-ידי סדרה של חוקרים בשנים שלאחר מכן, טענו תמיד שהם ראו מטוס אחר יורה על זה של המרשלד לפני שהוא צלל לאדמה. בשנת 2011, אקדמאית בריטית בשם סוזן ויליאמס הציתה מחדש את הדיון על מותו בספר שנקרא "Who Killed Hammarskjöld?". על בסיס ראיות פורנזיות חדשות ומחקר ארכיוני היא שיערה שהמטוס המסתורי עשוי להיות מטוס קרב בלגי בשירות המורדים מקטנגה. להמרשלד היו אויבים רבים: גזענים לבנים מרודזיה שהתנגדו לתמיכתו בשחרור האפריקאי; בלגים בעלי אינטרסים במכרות שבמחוז הקונגולזי הבדלני, קטנגה, שאותו ניסה האו"ם לרסן; הסי-אי-אי והקג"ב שנלחמו על השליטה בפלגים קונגולזיים והתנגדו כל אחד למטרתו הסופית של המרשלד – לאפשר לקונגולזים לקבוע את עתידם בעצמם. עבודתה של וויליאמס מציגה מניעים סבירים לרצח אבל לא מוכיחה בפועל את אשמתו של אחד הצדדים.

בשנת 2012 הקימה קרן דאג המרשלד בשוודיה פאנל של משפטנים בגמלאות, שבין חבריו היו השופט ריצ'רד גולדסטון וסר סטיבן סדלי, כדי שיסקור שוב את הראיות לגבי מותו של המזכ"ל. מסתבר שהקרן רוצה לשמור על מרחק מהחקירה. הפאנל דיווח בספטמבר השנה שלאחר סקירה מקיפה של חקירות קודמות וראיונות שנערכו במקום עם עדים, כולל מבעירי הפחם, הוא הגיע למסקנה שיש מספיק ראיות להצדיק חקירת או"ם חדשה שתבחן אם ירו על המטוס של המרשלד או תקפו אותו לפני שהוא התרסק.

המרשלד שמר על שתיקה מכובדת במהלך קמפיין הלחישות לגבי מיניותו והצליח בסופו של דבר להשתיק את השמועות בלי לזנוח את חייו כרווק או לוותר על פרטיותו

ייתכן שהאמת שוכנת בארכיבי ממשלת ארצות הברית. הסי-אי-אי והסוכנות לביטחון לאומי הפעילו מרכז האזנות בקפריסין, שלפי עובדים לשעבר ניטר את הגעת המטוס לנדולה. חוקרים כבר הגישו בקשות על בסיס חופש המידע כדי לקבל גישה לחומרים האלה, אבל עדיין לא ברור אם גם הם ישפכו אור על מה שקרה באותו לילה בנדולה.

המסתורין סביב מותו של המרשלד עומד על כנו, אך הביוגרפיה החדשה של ליפסי היא ניסיון אלגנטי ומרשים לפזר את המסתורין של חייו. הוא היה בה בעת דמות חילונית רבת עוצמה ופילוסוף נוצרי, מיסטיקן אמיתי ואיש פעולה ערמומי. האתגר הוא להבין כיצד מתלכדים החלקים השונים האלה באישיותו המורכבת. ליפסי לא מנסה להתחרות עם הביוגרפיה הסמכותית של ארקהרט, המתארת את הדמות הציבורית; הוא מספק לנו מפה חושפנית של הנוף העגום אך הנשגב של עולמו הפנימי של המרשלד.

המרשלד מחוץ לבניין האו"ם בניו יורק, 1953. צילום: האו"ם

המרשלד מחוץ לבניין האו"ם בניו יורק, 1953. צילום: האו"ם

לאורך הקריירה שלו, השוודי הביישן והמאופק, שמעולם לא התחתן, שהראה פעם את הדירה שלו בניו יורק לעיתונאית ושאל בלגלוג, "נזירי מספיק בשבילך?", שגרם לכולם לתהות לגבי נטייתו המינית, חמק מהגדרות פשוטות ומזרועות התקשורת. אף אחד לא חשד, כשהוא נבחר לתפקיד בשנת 1953, שהוא יהיה מזכ"ל האו"ם שיגלם יותר מכל האחרים, בחייו ובמותו, את נשמתו של האו"ם כמוסד.

בשנות העשרים והשלושים הוא נראה לבני גילו השוודים כצעיר מאופק ושאפתן המנסה לעמוד ברף שהציב אביו, שכיהן בין השנים 1917-1914 כראש ממשלה רב-עקרונות ולא פופולרי. אמו, מצדה, הרעיפה עליו אהבה בשפע וחשפה אותו בשלב מוקדם בחייו לספרות הנוצרית שהפכה לבת לווייתו הקבועה. המרשלד הצעיר הוכשר ככלכלן והחזיק במשרות חשובות בבנק המרכזי ובמשרד האוצר במהלך תקופת הניטרליות הדו-משמעית של שוודיה בזמן מלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה הוא התמנה למזכיר המדינה לענייני חוץ. שם מצאו אותו המקרה והגורל בשנת 1953, כשהמעצמות חיפשו מזכ"ל חדש לאו"ם.

למעשה, היו אלה הבריטים שבחרו אותו מתוך רשימה של מועמדי פשרה להחליף את טריגווה לי כמזכ"ל, לאחר שהתברר כי הסובייטים ימנעו את הבחירה במועמד הבולט ביותר, לסטר ב. פירסון מקנדה. אנתוני אידן, שר החוץ הבריטי, פגש את המרשלד בפגישות על בנייתה מחדש של אירופה לאחר המלחמה, והציע אותו לתפקיד, בהנחה שהשוודי השקט לא ייעשה צרות לממשלתה של הוד מלכותה.

הוא ירש ארגון מורעל במרירות של המלחמה הקרה. האף-בי-אי הסתובב בבניין האו"ם וחקר את טענותיו הפרועות של ג'וזף מקארתי שאמר כי קומוניסטים אמריקאים חדרו אליו. במשך יותר משלוש שנים החרימה ברית המועצות את האו"ם בגלל תמיכתו הנחרצת של טריגווה לי בהתערבות בקוריאה, שאותה הובילה ארצות הברית. משימתו הראשונה של המרשלד הייתה להוציא משם את האף-בי-אי, להחזיר את הרוסים פנימה ולהרים שוב את המורל המרוסק של הארגון.

הוא השלים את כל שלוש המשימות כבר בשנתו הראשונה, אבל שמועה זדונית הטילה צל כבד על תקופה זו של חייו. טריגווה לי, שכעס על כך שנמנעה ממנו תקופת כהונה שנייה וקינא בעלייתו הפתאומית של המרשלד, פתח בקמפיין אכזרי של רמיזות לגבי מיניותו של המרשלד. בתקופה ההיא יכלו לחשושים כאלה להרוס את חייו של אדם. הומוסקסואליות עדיין היתה פשע, ורק שנה אחת לאחר מכן יתאבד אלן טיורינג הבריטי, חלוץ במדעי המחשב, לאחר שיורשע בהומוסקסואליות וייאלץ לעבור סירוס כימי.

המרשלד שמר על שתיקה מכובדת במהלך קמפיין הלחישות לגבי מיניותו והצליח בסופו של דבר להשתיק את השמועות בלי לזנוח את חייו כרווק או לוותר על פרטיותו. קמפיין הלחישות היה יכול רק להעמיק את בידודו ובדידותו. הוא יצא מהפרשה עם מה שמרגרט אנסטי, שעבדה איתו באותן שנים, כינתה "רצון ברזל חדור נחישות" ו"אצילות ייחודית." שנותיו הראשונות התברכו במזל גיאו-אסטרטגי. סטלין מת כמה שבועות לפני בחירתו, מקארתי ואיומו על האו"ם דעכו, ובין 1953 ל-1956 הייתה הפוגה במלחמה הקרה שאפשרה להמרשלד להחיות ולשקם את הארגון.

בשבע שנותיו כמזכ"ל הוא הדהים את אלה שניבאו כי הוא יהיה בובה נורדית חביבה ותו לא. הוא שינה את תפקיד המזכ"ל והפך אותו ממנהל מועצת הביטחון לפותר בעיות בינלאומי עצמאי, עם סמכות מוסרית אדירה, גם אם בלתי יציבה. הוא מקצע את האו"ם והקנה לו גאוות יחידה ועצמאות מהממשלות הלאומיות. הוא השיק את פעילות שמירת השלום של הארגון והביא לידי ביטוי יותר מכל מזכ"ל אחר, לפניו או אחריו, את ערכיו של האו"ם.
ליפסי מציג את המרשלד כקדוש, מיסטיקן ואיש חזון, אבל מעדן את צדו הפוליטי העז. הייתה לו יכולת ראייה גיאו-אסטרטגית והוא לא היה פתי. במכתב מרתק לראש הממשלה הישראלי, דוד בן-גוריון, משנת 1956, הוא אמר בבוטות:

בבקשה אל תחשוב שאני מאפשר לאחרים להונות אותי, אך לעומת זאת הבן שאני לא יכול לעבוד מתוך ההנחה הבסיסית שאנשים מנסים לבגוד בי גם כאשר הדבר נוגד את האינטרסים שלהם עצמם.

באותה תכתובת סודית, הוא חלק על אמונתו של בן-גוריון כי כוח הוא הדרך היחידה לזכות בכבודם של הערבים:

אתה מאמין שגישה זו להשגת כבוד לישראל תסלול את הדרך לדו-קיום עם העמים הערביים. אני מאמין שהמדיניות הזו עלולה לדחות את דו הקיום עד אינסוף.

הוא לעולם לא הפריז בהטפות מוסר. הוא היה פוליטיקאי חריף מכדי להאמין שהטפות ישפיעו על שאיפותיהם של פוליטיקאים או על האינטרסים החיוניים של מדינות. הוא היה מציאותי במיוחד בכל הנוגע לחמש הקבועות במועצת הביטחון. בכל פעם שהאינטרסים החיוניים שלהן עמדו בסכנה – הונגריה ופולין בשנת 1956 בשביל ברית המועצות, טיבט בשביל סין ב-1959, והחצר האחורית של ארצות הברית, קרי אמריקה הלטינית – הוא שתק ועמד עם האו"ם מהצד.

אבל ברגע שהוא זיהה הזדמנות, הוא ידע איך להכניס את האו"ם למרכז העניינים. הדוגמה הטובה ביותר היא משבר סואץ בשנת 1956. המתקפה האנגלית-צרפתית הכושלת על סואץ, ולאחריה השתלטות ישראל על סיני, יצרו מצב שבו כולם – הבריטים, הצרפתים, הישראלים, האמריקאים – חיפשו דרך לסיום המשבר. המרשלד השתמש ברעיון של לסטר ב. פירסון לפרוש כוחות או"ם שיפרידו בין הצדדים, ובעזרת מזכירות האו"ם פרש את הכוחות במהירות והצלחה כבירות. בעזרתם היעילה של ראלף באנץ', שניהל את המו"מ על סיום מלחמת העצמאות ב-1948, ובריאן ארקהרט, ששירת בצבא הבריטי וייעץ לו בתכנון ופיתוח, הוביל המרשלד את האו"ם לעידן חדש של שמירת שלום.

האתגר של הביוגרף הוא להבין כיצד עולמו הפנימי הסודי של המרשלד אפשר את ההישג הפומבי המורכב הזה. המפתח לעולם הפנימי הזה הוא יומן קטן שנמצא לאחר מותו של המרשלד ליד המיטה שלו, בדירה ברחוב 73 מזרח בניו יורק, מודפס בקפידה ומוכן כפי הנראה לפרסום.

עולמו הפנימי המיסטי שימש כמקלט של אדם בודד מפני לחצי המשרד, אך גם כמעיין של שלווה, אותה שלווה שבזכותה היה יעיל כל כך בעתות משבר

כשהיומן התפרסם לאחר מותו בשנת 1963 תחת הכותרת Markings, הוא עורר סנסציה, וכמה עיתונאים שוודים בזו לו; אחדים אמרו שהוא מעיד על תסביך ישו של המרשלד, ואחרים אמרו שהוא מעיד על ההומוסקסואליות שלו. למעשה, הוא לא מעיד על הדברים האלה בכלל. כפי שליפסי מראה, Markings הוא עבודה קלאסית של אדיקות מיסטית במסורת שחוזרת עד "הגיגים" של בלז פסקל ו"חיקוי ישוע המשיח" של תומס א-קמפיס. Markings נכתב כסדרת רשומות יומן מתוארכות, משנות העשרים ועד ערב מותו, אשר כתובות בצורה אפוריזמית, חמקמקה ודמוית הייקו. הן חותרות להשפיע על הקורא, אך בזכות כנותן האדירה, אינן יומרניות. הספר נקרא כהרהוריו של מיסטיקן המלקה את עצמו:

השממה הייתה לו לכרית, והוא קרא לכוכב אח. לבד. אבל הבדידות יכולה להיות סקרמנט.

אלה המנסים להבין את מיניותו של המרשלד, ומדוע היה נדמה, במילותיו של חברו ו. י. אודן, שהוא "אדם בודד, לא כזה שמסתפק בחברת עצמו," תוהים לגבי הרשומה הבאה בספרו:

אי אפשר לשחק עם החיה שבפנים בלי להפוך לחיה כליל, לשחק עם שקר בלי לוותר על הזכות לאמת, לשחק עם אכזריות בלי לאבד את רגישות המחשבה. מי שרוצה גן מטופח לא שומר חלקה לעשבים רעים.

בנוסף, Markings קורן מאמונה אישית עזה:

האור דעך בעננים הנמוכים. השלג היורד לגם את הדמדומים. עטויי דממה, עטפו אותי העננים בשלוותם. כשהגבולות נמחקו, שוב הפלא: שאני קיים.

או שוב:

אלוהים לא מת ביום שבו אנו מפסיקים להאמין באל אישי, אבל אנחנו מתים ביום שבו חיינו אינם מוארים עוד בזוהרו המתמשך, המתחדש מדי יום, של פלא שמקורו שוכן מעבר לכל היגיון.

ליפסי מדריך את הקורא בסובלנות, דיסקרטיות וחמלה בעולמו הפנימי של המרשלד. עבודותיו הקודמות כוללות מחקרים על הוגים מיסטיקנים מזרחיים ומערביים, ביניהם תומס מרטון; הביוגרפיה שלו על המרשלד מאירה את האופן שבו המסורת הנוצרית המיסטית הפכה למקור הסודי של חייו ומחשבתו של המרשלד. הוא הכיר את עבודותיהם של מייסטר אקהרט, א-קמפיס ויאן ואן רויסברוק בעל פה, ומהדורות של עבודותיהם נחו תמיד ליד מיטתו. חיפושו הרוחני של המרשלד נשא אותו רחוק, אבל תמיד חזר לשורשיו הנוצריים. הוא נחרד מהפגנות צבועות של אמונה, אבל אין ספק כי הוא האמין שהוא מגשים את רצונו של ישו. ארקהרט מצא את הפתק הבא, בכתב ידו של המרשלד, בנאום שבו קיבל את כהונתו השנייה כמזכ"ל בשנת 1957:

יתקדש שמך
תבוא מלכותך
ייעשה רצונך
26 בספטמבר 57
5:40

במהלך כהונתו כמזכ"ל האו"ם, בעודו נוסע ברחבי העולם, המשיך המרשלד לחפש את האמת, והוסיף מקורות רוחניים בודהיסטים, סיניים ויפניים, וכן את מרטין בובר, לספר התפילות האישי שלו. בדרך הוא הרכיב סינתזה אידיוסינקרטית של המסורות המיסטיות של העולם.

המרשלד על שער המגזין טיים. בשנותיו הראשונות כמזכ"ל האו"ם הסתובבה שמועה שהוא הומו

המרשלד על שער המגזין טיים. בשנותיו הראשונות כמזכ"ל האו"ם הסתובבה שמועה שהוא הומו

הנרי קיסינג'ר אמר פעם שהשימוש בכוח הוא תהליך של מיצוי, שבו אנחנו מכלים את כל המשאבים האינטלקטואליים שהבאנו למשימה. במקרה של המרשלד, נראה שהוא דווקא העמיק את מקורותיו האינטלקטואליים הפנימיים בתפקידו הציבורי. סקרנותו התרבותית הייתה מקיפה – מ-Be- Bop-a-Lula ועד בובר והלאה. הוא תרגם את דג'וּנה ברנס, דאג ששירו של יוג'ין אוניל, Long Day’s Journey into Night, יבוצע בתיאטרון שוודי, ונהנה מארוחת ערב מזדמנת עם המתבודדת השוודית האחרת בניו יורק, גרטה גרבו.
במקום להקריא הצהרות דו-משמעיות שנכתבו על-ידי הצוות שלו, הוא ניצל את נאומיו כדי לבטא את הפילוסופיה הציבורית של מוסד שברגע כניסתו היה בן שמונה בלבד. עד קופי אנאן, אף מזכ"ל או"ם אחר לא מצא את המילים שיביעו את מה שהאו"ם מנסה לייצג בעיני העולם. היה זה המרשלד שרצה שהסימפוניה התשיעית של בטהובן תנוגן ביום האו"ם, וניסה, בכל מה שכתב, להפוך את הארגון לשופר של כמיהה אנושית לאחדות, שוויון, שלום וצדק. היה זה המרשלד שאמר שהאו"ם "פועל להשגת אותה הרמוניה בין אנושית שאליה חתרו אבותינו, כהד למוזיקה של היקום."

עולמו הפנימי המיסטי שימש כמקלט של אדם בודד מפני לחצי המשרד, אך גם כמעיין של שלווה, אותה שלווה שבזכותה היה יעיל כל כך בעתות משבר. הוא נראה לעתים לא טבעי ומרוחק בשיחות עם אנשי הצוות שלו, אבל הבדידות שלו גם עשתה אותו תלוי בהם וב"רפובליקה הקטנה" של האו"ם. הוא התברך בעמיתים באמת יוצאי דופן, ארקהרט המאיים וכן ראלף באנץ', האפרו-אמריקאי שזכה בפרס נובל על התיווך בהפסקת האש הערבית-ישראלית בשנת 1948. כל אחד מהם היה אישיות רבת עוצמה, אבל הם היו מוכנים לקבל פקודות ממנו. נראה שהוא חשב הרבה מאוד לאורך השנים על משמעותו של כוח:

העמדה שלך אף פעם לא מעניקה לך את הזכות לפקוד. היא רק כופה עליך את החובה להתנהל כך שאחרים יוכלו לקבל את הוראותיך בלי לחוש השפלה.

הצוות שלו מעולם לא ראה אותו מאבד שליטה או קור רוח, אפילו לא במהלך משבר סואץ ב-1956, כאשר לאחר שבועות של לחץ וחוסר שינה, המרשלד הוביל את צוותו בפרישת כוחות שמירת השלום הראשונים של האו"ם. הוא אפילו היה יכול להיות מצחיק תחת לחץ, כפי שהיה כשהתבדח עם באנץ' כשכוח שמירת השלום אושר, "עכשיו, רב"ט, לך תשיג לי חיילים!"

הביוגרפיה של ליפסי מעלה שאלה קשה: מה ייזכר עוד 50 שנה, דמותו הציבורית או הפרטית של האיש? כבר בימינו, המרשלד המזכ"ל אינו מוכר לרוב האנשים מתחת לגיל 50, וכמה מודעים לקיומו של Markings?
בדיוק כפי שחייו הפרטיים של מרקוס אורליוס נעלמו, אך "הרהורים" ממשיך להיות מקור של חוכמה סטואית, ליפסי מאמין שאנחנו נזכור את Markings ונשכח את המשימה שהובילה את המרשלד למותו בנדולה. אני לא בטוח שאני מסכים. הקריירה הציבורית שלו עדיין משנה, והיא הופכת את עולמו הפנימי למרשים אף יותר.

כשהוא טס למותו באותו ליל ספטמבר ב-1961, ניסה המרשלד נואשות לחלץ את האו"ם מ"התופת בקונגו," משימה שיצאה לדרך באוגוסט 1960 במטרה להציל את הרפובליקה הקונגולזית העצמאית הטרייה מהידרדרות למלחמת אזרחים. המרשלד גייס כמעט 20,000 אנשים צבא ואזרחים, אבל בספטמבר 1961 המשימה כבר הייתה בצרות צרורות. בשטח התלקחה אלימות בין פלגים בעוד שבניו יורק האשימו המעצמות את המרשלד שהוא מגבה את הצד הלא נכון.

הלחצים התגברו, וגם עמיתיו הקרובים ביותר מעולם לא ראו אותו מדוכא כל כך. רגע לפני שהוא טס לנדולה, נציג האו"ם בקטנגה, הסופר והדיפלומט האירי הבלתי צפוי, קונור קרוז אובריאן, אישר מתקפה על המורדים הקטנגזים. המתקפה נכשלה. זה סיפק לרוסים ולאמריקאים תחמושת נוספת בקמפיין שלהם נגד המרשלד. לאחר מתקפת האו"ם בקטנגה, נמלט המנהיג הקטנגזי הבדלן, מואיז טשומבה, לרודזיה הסמוכה, שהייתה אז בשליטת הבריטים. כשטשומבה – שסירב לשתף פעולה עם האו"ם – אותת שהוא מוכן לפגוש את המזכ"ל בנדולה, המרשלד רצה לנצל את הזדמנות לשאת ולתת על סוף הבדלנות הקטנגזית.

ייתכן שכאשר הוא טס לנדולה הוא לא היה אופטימי, אלא נואש. היו מניעיו אשר היו, הוא שילם על ההימור בחייו, וההימור – חריג וקיצוני בשביל אדם נחוש וממושמע כל כך – מעורר מאז שאלות לגבי כושר השיפוט שלו

לבטח הוא קיווה שכישורי המו"מ הידועים שלו לא יכזיבו אותו. "תנו לדאג לטפל בזה" נהגו לומר בתקופה ההיא. האם הוא לא ניהל את המו"מ עם צ'ו אן-לאי על שחרור צוות מטוס הריגול האמריקאי מבתי הכלא הסיניים ב-1955? האם הוא לא שכנע את נאצר ובן-גוריון להסכים להצבת כוחות שמירת השלום של האו"ם? האם לא עזרו כישוריו הדיפלומטיים לאייזנהאואר להסיג את הנחתים האמריקאים מנחיתתם הקצרה והפזיזה בלבנון ב-1958? למה שהוא לא יצליח להתמודד בהצלחה עם מורד קונגולזי?

בו בזמן, הוא היה להוט להשיג פריצת דרך. מהמברק הסודי ביותר שהוא שלח לראלף באנץ' ב-15 בספטמבר, רגע לפני מותו, אפשר ללמוד כמה לחץ הופעל עליו. באנץ' דיווח מניו יורק שהנשיא קנדי ומזכיר המדינה, דין ראסק, רתחו מזעם על האו"ם כי הם חששו שהסובייטים משיגים השפעה רבה מדי באפריקה על חשבונם. בה בעת, ניקיטה חרושצ'וב השיק מתקפה פומבית אכזרית על הניטרליות והכשירות של המרשלד. המרשלד לא נתן למתקפה לעבור בשתיקה, אבל בחדרי חדרים הודה בפניו חבריו שמשימת קונגו "המטורפת" עומדת על סף איבוד שליטה ומאיימת לגרום נזק רב לאו"ם עצמו.

ייתכן שכאשר הוא טס לנדולה הוא לא היה אופטימי, אלא נואש. היו מניעיו אשר היו, הוא שילם על ההימור בחייו, וההימור – חריג וקיצוני בשביל אדם נחוש וממושמע כל כך – מעורר מאז שאלות לגבי כושר השיפוט שלו.
בקונגו הוא הוביל את האו"ם לתוך סיוט של יריבוּת בין מעצמות, תחבולות פוסט-אימפריאליות של הבלגים וחיסול חשבונות קטלני בין פוליטיקאים קונגולזים. אולי הוא היה תמים כשהאמין שהאו"ם יוכל להתגבר על הנסיבות האלה. בנוסף, הוא גם העריך לא נכונה את יכולותיו של הנציג מטעמו, קונור קרוז אובריאן.

לאחר מותו, המרשלד הוצג מהר מאוד כקדוש והשאלות הקשות לגבי קבלת ההחלטות שלו בנושא קונגו מעולם לא נשאלו. קנדי, שרק כמה ימים קודם לכן רתח על המרשלד בגלל המבצע בקונגו, שיבח אותו וכינה אותו "המדינאי הגדול ביותר של המאה." יורשו של המרשלד באו"ם, הדיפלומט הבורמזי אוּ תאנט, הבין שמועצת הביטחון עייפה ממזכ"ל שסמכותו ויוקרתו כמעט משתווים לאלה שלה. תאנט ניסה בדרכים אחרות לאייד את הכישלונות של מורשת המרשלד.

עלויות המבצע בקונגו הביאו את האו"ם לסף פשיטת רגל, ומדינות שהשתתפו בו, כמו צרפת ובלגיה, סירבו לשלם את החשבון. עד שנת 1964, האו"ם צמצם את משימת קונגו והכריז על ניצחון. הארגון היה יכול לטעון שהוא הצליח למנוע מלחמת אזרחים בקנה מידה גדול במרכז אפריקה; הוא שילב מחדש במדינה את המחוז הבדלני קטנגה; ומאז קונגו לא התפרקה לחתיכות. כמה מסנגוריו של המרשלד יאמרו שזוהי מורשתו.

אך עם חלוף הזמן, הלך והתברר שהוא טעה כשחשב שהאו"ם יוכל להחדיר סדר לקונגו. בסוף שנות השישים ושנות השבעים, נכון, שרר בה סדר למשך זמן מה תחת הדיקטטורה הקלפטוקרטית של מובוטו. אבל ברגע ששלטונו בן 30 השנה התפורר, ברגע ששכנותיה של קונגו – רואנדה, אוגנדה ואחרות – שלחו אליה כוחות כדי לתמוך בפלגים שונים ולבזוז את משאביה האדירים של קונגו, המדינה התפוררה שוב.

האו"ם עדיין נמצא בקונגו, כבר יותר מ-50 שנה. המעצמות שמחות לזרוק על האו"ם את הנטל הסיזיפי שהן אינן מוכנות לקבל על עצמן. האו"ם הוקם על בסיס עסקה מקיאוולית, שלפיה הארגון יגזור על עצמו נדר של שתיקה כשהאינטרסים של המעצמות מתנגשים, ויזנק לפעולה רק כאשר האינטרסים שלהן תואמים אלה את אלה. המרשלד קיבל את העסקה הזו. הוא לא אמר דבר כשהרוסים צעדו לבודפשט ומחצו את המהפכה ההונגרית. הוא לא אמר דבר כשהסינים מחצו את ההתקוממות הטיבטית ב-1959. ארצות הברית וברית המועצות הדירו אותו מהמשבר בברלין בשנת 1961, אבל הטילו עליו את המשימה כפוית הטובה הגדולה ביותר, משימת קונגו, והוא מת בניסיון להציל מדינה שמזימותיהן קרעו לגזרים.

בדיוק כמו בשנות החמישים, כך גם כיום בשנת 2013. אותה מועצת ביטחון, המשותקת בפני האסון בסוריה, מחזיקה כמעט 20,000 חיילים בקונגו. אלה כוללים "כוח התערבות" של 3,500 חיילים שבידיו המנדט להביס ולפרק מנשקו מערך כאוטי ואלים של קבוצות חמושות, שהפכו רצח, אונס, תקיפה מינית ועקירת אנשים מביתם לעניין שבשגרה במזרח קונגו. מה שהתחיל עם המרשלד עדיין נמשך, אך סיכויי ההצלחה לא עלו.

הוא תרם כה רבות להגדרת מהותו של האו"ם, עד שאפשר לתהות כיצד הוא היה רואה ארגון שעדיין מודר מעימותים גורליים ושקוע באלה שאף אחד אחר לא רוצה לטפל בהם. הארגון הזה עדיין מאכזב את אלה שמאמינים בו, אך בכל זאת נושא את תקוותיהם של המעטים שעוד חושבים כי עולם של תלויות הדדיות אינו מסוגל להתקיים ללא גוף עולמי.

אנשים שרואים את המרשלד כאידיאליסט מיסטי שטוף כמיהה, מאמינים שהוא יתאכזב קשות ממה שקרה לחלומותיו. אבל תמיד היה המרשלד אחר, הריאליסט המפוכח שנוטל סיכון וטס לנדולה במחשבה שאולי יצליח להשיג שם פריצת דרך. ההמרשלד הזה לא יופתע בכלל ממצבו של האו"ם 50 שנה לאחר שעלה לטיסה ששמה קץ לחייו. שהרי העולם שיש לנו כעת – שבו האלימות נאבקת בתקווה לשלום ושינוי, והתוצאות אינן ודאיות – הוא עולם שהמרשלד הבין היטב, עולם שהיה חשוב לו מכדי לאפשר לעצמו, או לנו, לבחור בדרך הקלה ולהתפכח מחלומותינו.

מייקל איגנטייף מלמד באוניברסיטת טורונטו ובבית הספר קנדי של אוניברסיטת הרווארד. הוא כיהן לשעבר כיו"ר האופוזיציה בקנדה. ספרו האחרון הוא "Fire and Ashes: Success and Failure in Politics" (2013).

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מייקל איגנטייף, New York Review of Books.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על נפל ממטוס באמצע הלילה

01
רובי צל ארי

האו״ם כארגון המבטא את רוח זכויות האדם באשר הם, הוקם על בסיס ההגדרה האוניברסלית שבוטאה לאחר המהפכה הצרפתית , הזכות לחופש, לקניין ולהגנה מרדיפות. אך מרגע הקמתו ניכשל באופן עקבי ביכולתו לעצור דינמיות של הרס שמעורבות בו אחת או יותר מחמשת החברות הקבועות במועצת הביטחון . לצערנו כולנו האו״ם הינו ארגון המארגן את ״פינוי הגופות״ לאחר סיומם של הליכים אנושיים הרסניים.
מרגע הקמתו הוגדר מגרש המשחקים בו ינהל האו״ם את פעילותו ובציניות רבה הגדירו חמשת החברות הקבועות את כללי המשחק . לכן , גם בחירת יושב הראש היתה תמיד בחירה של דמות שאינה מפריעה , המרשלד ומעל כולם קופי אנאן , היו קריקאטורה של מנהיגות שתפקידה לארגן את הרקע לסיומן של זוועות , כך הפכה בעיקר אפריקה למקור פעולתו של הארגון המיותר הזה, בו הטבח והאומללות מאורגנים תחת חסות כוחות האו״ם , לדוגמה רואנדה , בורונדי ופעמים נוספות קונגו.
האו״ם הינו מקור פרנסה לפוליטיקאים מדרג שני וככזה תפקידו העיקר - לשמר סכסוכים בעצימות נמוכה.

02
יסמין

"מכנסיים מגוהצות"?
באמת??!
התקשיתי להמשיך לקרוא, לאחר שנתקלתי באבן הנגף המילולית הזו, כאשר המגזין הלזה מתנאה במהות עליונותו האינטלקטואלית...
אללי...

04
יורם הורוביץ

הפעילות של המעצמות היא פעילות קלאסית של פוסט קולוניאליזם על ידי שיחוד והשחתת מנהיגים מקומיים באפריקה. התוצאה היא שאפריקה היא האזור הנחשל ביותר כיום בעולם, מחלות ורעב, דבר שמביא את ההגירה לתוך בתיהם של אותן מעצמות. איך שהגלגל מסתובב לו.