תערובת טובה

ההתגברות על דעות קדומות אינה מבטיחה שוויון ויחס הוגן. בימי העבדות במושבות הצרפתיות, היו מי שפעלו לשימור הפער הכלכלי-חברתי, ללא קשר לגזע. האם נדע להיחלץ מאפליה באשר היא?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בשנת 1791, ז'וליין ריימון (Julien Raimond) פרסם את ביקורתו הראשונה על תפישות גזעניות. ריימון היה אדם חופשי, ממוצא גזעי מעורב, מן המושבה הצרפתית סן דומנג (האיטי של ימינו) ומאמרו "הערות על מקור והתקדמות הדעות הקדומות של לבנים נגד 'צבעונים'" טען כי האפליה החוקית כנגד אנשים שמוצאם מאפריקה נובעת מהטיות פסיכולוגיות. מאמרו של ריימון היה הדיווח המעמיק הראשון על האופן שבו פועלות תפישות גזעניות –  ואיך ניתן למחות אותן. כיום, הרעיון לפיו הטיות לא מודעות מחלחלות לפסיכולוגיה של היחיד, מעוררות אותו להתנהגויות מפלות ומעודדות אי שוויון חברתי, עומד במרכז הדיון על הפוליטיקה של הגזע, באקדמיה וברחוב. אבל רעיון זה היה תוצר של רגע מסוים מאוד במאה ה-18, ומאחוריו היו מניעים מפתיעים ומטרידים.

סן דומנג, האיטי

סן דומנג ב-1780, תחריט מאת ז'אן-פרנסואז אוזאן וניקולה-מארי אוזן. ספריית הקונגרס, ויקיפדיה

נקודת המבט של ריימון, כבעל עבדים ובן תערובת בעצמו, עבדות וגזענות נבדלו זו מזו. עבדות הרי התקיימה במשך אלפי שנים, ואילו האפליה הגזעית המודרנית, סהיא משהו חדש, מקרי וניתן לשינוי

ריימון היה פעיל למען זכויות הלא-לבנים. ב-1798 הוא עזב את ביתו שבסן דומנג ממש לפני פרוץ המהפכה הצרפתית. הוא נסע לפריז, כדי לשכנע את הממשלה להעניק מעמד שווה לאנשים חופשיים שמוצאם מאפריקה. בפריז, ריימון הצטרף למעגל של הוגים ופוליטיקאים רדיקליים, שהאמינו כי שוויון בין גזעים חייב להיות חלק מן המהפכה שבדרך. אבל ריימון לא התנגד לעבדות. להפך, בעוד בני בריתו קוראים לביטולה, ריימון התעקש כי אין שום קשר בין שוויון בין גזעים וביטול העבדות. העמוד הראשון במאמר שלו טען כי זוהי מזימה של "בעלי מטעים לבנים... שמיזגו בצורה מתוחכמת את מטרותיהם של מי שאינם לבנים עם אלה של העבדים". ריימון, למעשה, רצה לשמר את העבדות. הוא האמין כי ביטול הגזענות תביא בעלי עבדים לבנים ושאינם לבנים ליצור חזית מאוחדת כנגד עבדים אפריקנים. הוא השתמש בטיעונים בעד העבדות שהשמיעו בעלי מטעים לבנים. הרעיון של ריימון לפיו ישנה "דעה קדומה גזענית" וכי שורשי האפליה נעוצים בתופעה הפסיכולוגית הזו, מקורו בטיעונים ששימשו את בעלי המטעים כדי להגן על העבדות.

לקוראים רבים בימינו הרעיון של ריימון נראה משונה וצבוע. אחרי הכול, הוא היה מחלוצי הביקורת המודרנית על הגזענות ובו זמנית הגן על העבדות. מרבית האנשים כיום מניחים כי גזענות היא שהובילה לעבדות, ושעבדות וגזענות הן כמעט מילים נרדפות. אבל לא כך היו הדברים במאה ה-18. מנקודת המבט של ריימון, כבעל עבדים קריאולי, עבדות וגזענות נבדלו זו מזו, וחשוב היה להפריד ביניהן. עבדות הרי התקיימה במשך אלפי שנים, ואילו האפליה הגזעית המודרנית, סבר ריימון, היא משהו חדש, מקרי וניתן לשינוי. כמו הוגים רבים בני תקופתו (כולל רבים מן ה"אבות המייסדים" של ארצות הברית), ריימון ראה את העולם כמחולק בין אליטה של גברים בעלי רכוש והמון של פועלים מתרפסים. הוא חשב שכוחה של האליטה הזעירה יהיה עמיד יותר אם בין בעלי הפריבילגיות ייכללו אנשים בני גזעים שונים.

ריימון מוכר להיסטוריונים של המהפכה בהאיטי, אבל לאחרים פחות, משום שנותר בצילו של אנרי גרגואר, בן בריתו הנודע. גרגואר היה בישוף צרפתי שמאלני, שהקדיש את עצמו לפוליטיקה המהפכנית, בנסותו לקדם שוויון חוקי ליהדות צרפת (שסבלו מצורות רבות של אפליה לפני 1789), בעודו מכהן כחבר חשוב בארגונים פריזאים שתמכו בביטול העבדות. מתנגדי עבדות מוקדמים כמו גרגואר היו חלק מרשת טרנס-אטלנטית שהיו לה סניפים בארה"ב ובבריטניה, והם הניחו את היסודות למאבק כנגד סחר העבדים ומיסוד העבדות. אלא שלריימון היו מטרות אחרות. הוא התיידד עם גרגואר ושכנע את הכומר ששיפור מצבים של לא-לבנים חופשיים יהיה מעשה טוב יותר מביטול העבדות. ריימון שינה את כיוון המאבק של רשתות האקטיביסטים מתנגדי העבדות בפריז בשנות המהפכה הראשונות. בהסתמכו על מושג ה"דעה הקדומה", שהפך למושג מפתח בפילוסופיה ובפוליטיקה של אירופה, הוא הסיט את תשומת הלב מנושא העבדות אל עבר האפליה הגזעית, שהוא ראה בה סוג של לקות פסיכולוגית.

עבדות, צרפת

כבלי עבדות צרפתיים. תצלום: ז'אן טוונו, ויקיפדיה

ביקורות על צורות המשטר האימפריאליסטיות ועל ניצול הושמעו באירופה לאורך כל התקופה שבה מדינות אירופה קיימו משטרים כאלה ועבדות. במאמרו "על קניבלים" (1580), המסאי הצרפתי מישל דה מונטן הגן על זכותם של עמים בדרום אמריקה כנגד הפולשים מאירופה. הכומר הספרדי בן המאה ה-16 ברטולומה דה לאס קסאס גינה את הכיבושים של ספרד ביבשת אמריקה, שבעקבותיהם מיליונים מתו ומיליונים שועבדו. אבל רק בשלהי המאה ה-18 קמה במערב אופוזיציה מאורגנת לעבדות ולאפליה הגזעית. הערכים שסימנו את "עידן המהפכות" ושימשו השראה לשינויים פוליטיים מעבר לאוקיאנוס השקט השפיעו גם הם. ככל שהוגים החלו סוברים כי ישנן זכויות טבעיות שכל בני האדם חולקים, והחמלה נוכח סבל הפכה לנושא מרכזי ברומנים, מחזות ומאמרים שנכתבו באירופה, יותר ויותר אנשים החלו להתנגד לעבדות. אולם המתנגדים הראשונים לעבדות במערב לא ראו בעבדות מוסד הקשור למערכת אמונות וגישות שאינה מודעת. למעשה, בעלי עבדים קולוניאליסטים בסן דומנג הם שהתעקשו כי דעות קדומות גזעניות הופכות את העבדות לבלתי נמנעת.

בין המיעוט הלבן –  בעלי המטעים –  והרוב האפריקני –  העבדים –  צמחה קהילה של אנשים חופשיים מגזע מעורב, אחדים התעשרו והיו לבעלי עבדים

סן דומנג הייתה היהלום בכתר האימפריה הצרפתית. המושבה הייתה המרכז העולמי לייצור סוכר, ובעלת ערך רב בהרבה מן המרחבים בדרומה של אמריקה שצרפת הפסידה לבריטניה במלחמת שבע השנים (1756-1763). נציגי צרפת יכלו לוותר מבלי להניד עפעף על קנדה ועל לואיזיאניה, אבל בסן דומנג הם קיימו את מערכת העבדות האכזרית בעולם. מתוך אוכלוסייה של כמעט 600 אלף איש, חצי מיליון היו עבדים. בין המיעוט הלבן –  בעלי המטעים –  והרוב האפריקני –  העבדים –  צמחה קהילה של אנשים חופשיים מגזע מעורב, הידועה בשם gens de couleur או "צבעונים". בני הקבוצה הזו, שהיו צאצאים ממערכות יחסים בין בעלי מטעים לבנים ובין אפריקניות, הפכו להיות חברים עשירים בחברה של המושבה –  ובעלי עבדים בעצמם. אבל הם לא יכלו לשאת במשרות רשמיות או בסמלי מעמד אחרים של האליטה, והם תבעו מבית המלוכה הצרפתי להכיר בשוויונם על פי חוק.

פרו, בני תערובת, ילידים, ספרד

גבר ספרדי ואישה ילידית עם בנם בן התערובת, פרו, שנת 1770. מתוך Los cuadros del mestizaje del Virrey Amat, תצלום: ויקיפדיה

האליטות הלבנות התנגדו לחלוק את כוחן עם ה"צבעונים". בשנות השבעים של המאה ה-18, הן החלו לטעון כי מתן זכויות שוות ל"צבעונים" תערער את שיטת העבדות. כפי שניסח זאת אחד מנציגי הממשל, המדינה הקולוניאלית צריכה לעודד את המקומיים במושבה להאמין כי אנשים ממוצא אפריקני נחותים במהותם מן האירופים. אם עבדים אפריקנים יראו "צבעוניים" חופשיים נהנים משוויון עם לבנים, הם ייזכרו שהם אינם משועבדים מטבעם ושהעבדות היא מצב פוליטי. לכן, במילותיו של בן אותה תקופה, "דעה קדומה תורמת לשלום המושבה" כי היא מתמרנת את האנשים המשועבדים לחשוב שהשעבוד שלהם נובע באופן טבעי מנחיתותם.

החשש מפני מרד עבדים הביא להקצנה בעמדות של בעליהם, והם החלו לחפש טיעונים פסבדו-מדעיים כדי "להוכיח" שהאפריקנים נחותים ביחס ללבנים

ההצדקה של אפליה גזעית במונחים של השפעתה החיובית לכאורה על העבדים עצמם (שעל פי הנאמר, הם מסופקים יותר ממצבים המשועבד כשהם מאמינים שהוא טבעי) שונה מאוד מהצדקות מאוחרות יותר שניתנו לעבדות בדרום אמריקה. ככל שלחץ הפעילים למען ביטול העבדות שם גבר ועמו החשש ממרד עבדים, בעלי עבדים החלו לאמץ עמדות קיצוניות יותר, והאליטות החלו לחפש טיעונים פסבדו-מדעיים שלפיהם אפריקנים משועבדים הם באמת נחותים מן הלבנים. בעלי עבדים צרפתיים בשלהי המאה ה-18, לעומת זאת, קיבלו לחלוטין את הרעיון לפיו הנחיתות האפריקנית היא רק מיתוס: הם פשוט טענו כי זהו מיתוס יעיל. הם סברו כי יש לחזק את ההיררכיה של מערכת העבדות באמצעות דפוסי מחשבה ורגשות שיגרמו לחברים בחברה הקולוניאליסטית לקשר אוטומטית בין היות האדם שחור לבין נחיתות. ריימון היה לוקח את המחשבה הזו צעד אחד קדימה, ומוצא איזו דרך חדשה להשתמש במושג הדעה הקדומה הגזענית ככלי להמשך העבדות.

לפני הופעתו בוויכוח הנוגע לעבדות במושבות הצרפתיות, "דעה קדומה" היה מושג מרכזי בוויכוחים בכל רחבי אירופה. הרעיון המודרני, לפיו דעה קדומה היא דעה מוטעית שהמחזיק בה אינו מודע לכך, התפתח רק דורות ספורים קודם לכן. עד המאה ה-17, דעה קדומה ציינה קטגוריה של החלטות מקדמיות של בית המשפט, שנתקבלו על סמך עדויות בלתי מתווכות. השינוי במשמעות של "דעה קדומה" החל בכתביו של הפילוסוף רנה דקארט (1596-1650), שהתעקש כי חשיבה רציונלית יכולה להתקיים רק אחרי סילוקם של כל ה"תפישות הקדומות" וה"דעות המקובעות".

גישתו של דקארט התפשטה בכל רחבי אירופה. ה"מילון הכללי" (1690) הגדיר דעה קדומה כ"תפישה קודמת של המוח", והפנה את הקוראים ל"שיטתו של דקארט" ל"ריפוי עצמי" ממנה. הוגים הפכו את נוסחתו של דקארט לחשיבה נכונה לכלי של ביקורת חברתית. ב"מאמר על דעה קדומה" (1770), הפילוסוף הרדיקלי פול-אנרי תירי ד'אולבאק התקיף את המונרכיות האירופאיות שהפיצו דעות קדומות, והאשים אותן בזריעת רעיונות כוזבים כדי לשלוט בהמונים. המתקפות הרבות על "דעה קדומה" הגיעו לשיאן ב-1789, עם תחילתה של המהפכה הצרפתית. בקיץ של אותה שנה, בית המחוקקים החדש של צרפת, האספה הלאומית, ביטל את זכויות היתר של האצולה, צעד שנתפש על ידי רפורמיסטים עולצים כאות למותה של הדעה הקדומה.

האסיפה הלאומית, המהפכה הצרפתית, סן דומנג, האיטי, שחורים, מחוקק

ז'אן-בטיסט בליי (Belley), עבד לשעבר, יליד סנגל, הנציג והמחוקק השחור הראשון לאסיפה הלאומית של המהפכה הצרפתית - שנודע בכינוי "מרס", 1790. ציור של Anne-Louis Girodet (משנת 1797), תצלום: ויקיפדיה

עבור תומכי ביטול העבדות ואקטיביסטים, הרגע נראה בשל למתקפה על ההיררכיות הגזעניות, "אריסטוקרטיית העור". אם האצילים –  שמעמדם העליון היה תלוי בטענה כי יש להם "דם" ומוצא משובחים יותר –  איבדו את זכויות היתר שלהם, הרדיקלים חשבו כי הגיע הזמן שגם האליטות הלבנות הקולוניאליסטיות יאבדו את הפריבילגיות שלהן, המבוססות על מוצא גזעי. בעלי עבדים לבנים חששו, כמובן, מההיגיון של המהפכה. אחרי שהתעקשו בשנים שקדמו למהפכה כי העבדות קשורה לדעה קדומה נגד אנשים ממוצא אפריקני, העמדה שלהם בתרבות הפוליטית המשתנה בצרפת, שבה גונתה "דעה קדומה" מכל סוג, נראתה רעועה. אבל בעוד שמתנגדי עבדות ספורים חשו שאפשר להתקיף את העבדות כביטוי של דעה קדומה, ריימון נקט יוזמה. הוא ניסח את הניתוח הראשון של דעה קדומה גזענית כתופעה סוציולוגית והיסטורית, והתעקש שלא יהיה "קשה או מסוכן" לסלק אותה. עם זאת, בעודו מתקיף את "אינסוף השקרים שבאמצעותם קולוניאליסטים לבנים מבלבלים את האספה הלאומית', הוא השתמש ברעיונות של בעלי מטעים לבנים כדי להגדיר מחדש את מערכת השעבוד הקולוניאלית, כמערכת שבה אליטות של בעלי עבדים ממוצא אפריקני ואירופי, ישלטו ביחד.

הסיפור במקור היה כלכלי: קולוניאליסטים לבנים החלו רואים ב"צבעונים" חופשיים איום שמנע מהם להשתלט על אדמות והון במושבה שהפכה צפופה יותר ויותר

תיאוריית הדעה הקדומה של ריימון הייתה מתוחכמת. בניגוד לרפורמטורים חברתיים כמו ד'אולבאק או אליטות המצדדות בעבדות שהתקיפו או גינו הטיות פסיכולוגיות לא מודעות, הוא ראה בדעה הקדומה משהו שמעבר לחשיבה לא הגיונות שמנהיגים פוליטיים יכולים להטמיע באנשים. הוא תיאר את הדעה הקדומה הגזענית כצורה ישירה של פעילות מנטלית, וניתח כיצד הטיה נגד אנשים שאינם לבנים צמחה מתוך מגעים חברתיים. מאמרו של ריימון "הערות על מקור והתקדמות הדעות הקדומות של לבנים נגד 'צבעונים'" (1791) כלל טענות רבות שקריות, שנועדו לשרת את עמדתו, ולמרות זאת, מדובר במאמר פורץ דרך בהיסטוריה של הרעיונות –  מאמר שהחשיבות ההיסטורית המטרידה שלו זוכה היום בעיקר להתעלמות.

כדי לתאר את תולדותיה של הדעה הקדומה הגזענית בסן דומנג, ריימון החל לחקור את ההיסטוריה של המושבה. הוא שם לב לכך שבראשית המאה ה-18, במהלך הדורות הראשונים לקיומה של המושבה, כמעט כל המתיישבים הלבנים שהגיעו למקום היו גברים. הם נישאו לנשים אפריקניות. הם –  והמדינה הצרפתית –  הכירו במערכות היחסים הללו. הם הכירו בילדיהם בני הגזע המעורב, שיחררו אותם, ואפשרו להם להיות בעצמם בעלי מטעים. מעמד של בעלי רכוש מגזע מעורב צמח במקום, בעל זכויות שוות ועושר שווה לזה של שכניהם וקרוביהם הלבנים. אולם בשנות השישים של המאה ה-18, קולוניאליסטים לבנים החלו רואים ב"צבעונים" חופשיים איום שמנע מהם להשתלט על אדמות והון במושבה שהפכה צפופה יותר ויותר, ונמלאה במהגרים חדשים מצרפת שקיוו להתעשר. הקולוניאליסטים הלבנים השתמשו בהבדלים הגזעיים כבנשק, כדי לכפות חקיקה מפלה כנגד התושבים שמוצאם הגזעי מעורב.

פולנים, סוכודולסקי, האיטי, נפוליאון, עבדים

חיילים פולנים בשירות נפוליאון לוחמים במורדים שחורים בהאיטי, ב"קרב על גבעת הדקל", ינוארי סוכודולסקי, 1845. תצלום: ויקיפדיה

ריימון טען שאם יאסרו על נוכחות נשים לבנות במושבה ויעודדו נישואים בין גזעיים, ניתן יהיה לשים קץ לדעה הקדומה, ושבדרך זו תוך עשרים שנה הדעה הקדומה תימחק

סיפורו של ריימון על התגברות האפליה נגד "צבעונים" חופשיים, מהדהד את מרבית דיווחיהם של היסטוריונים בימינו, בכל הנוגע לעובדות, אבל ההסבר שלו לראשיתה של האפליה יזכה לתמיכה אקדמית מעטה בלבד. הדיווח שלו על דעה קדומה גזענית נעוץ בפסיכולוגיה חברתית הספוגה בשנאת נשים. הוא טען כי הגעתן של נשים לבנות עניות מצרפת ערערה את השוויון היחסי בין בעלי עבדים בסן דומנג שמוצאם אירופי ואלה שמוצאם מעורב.  נשים אלה הגיעו לסן דומנג בחיפוש אחר בעל עשיר, הן דחו בשאט נפש גברים שאינם לבנים והתנגדו לכך שהלבנים הקולוניאליסטים העדיפו יורשות עשירות מגזע מעורב. הן השתמשו בתחבולות נשיות כדי להסית את הגברים הלבנים בסן דומנג נגד ה"צבעונים" החופשיים, והדיחו את האחרונים ממשרות ציבוריות ומעמדות של כבוד. בעיני ריימון, דעה קדומה גזענית קולוניאלית הייתה התפתחות חדשה, שנגרמה בשל מתח מיני ותחרות. החדשות הטובות, כך הוא חשב, היו שאם יאסרו על נוכחות נשים לבנות במושבה ויעודדו נישואים בין גזעיים, ניתן יהיה לשים קץ לדעה הקדומה. בדרך זו "תוך עשרים שנה, אם יורשה לי לחזות, הדעה הקדומה תימחק".

ריימון אמנם ביקר נשים לבנות כמי שהפיצו דעות קדומות, אבל כמעט לא אמר מילה באשר לשעבודם של אפריקנים. הוא לא ניסה להצדיק מפורשות את העבדות, ונראה כי הוא התייחס לקיומה כאל נתון. בחלק מכתביו המאוחרים יותר, כמו הפמפלט "הרהורים על הסיבות האמתיות לבעיות ולאסונות במושבתנו" (1793), הוא פרש את חזונו לעבדות "מתוקנת". הוא טען כי יש להטיב את התנאים של האנשים המשועבדים "באופן שלא יהרוס את המסחר שלנו ולא יגרום לעסקיו של אדם פרטי כלשהו נזק". לא ברור איך מיישמים רעיון כזה, אבל העיתוי של הערות כאלה מעניין מאוד. ריימון היה מוכן להעניק הקלות מעורפלות למשועבדים במושבות הצרפתיות בשנת 1793 –  כשסן דומנג הייתה בעיצומו של מרד עבדים סוער. הוא לא היה מוכן לעשות זאת ב-1791, כשבעלי המטעים עדיין שלטו במקום. אפילו ב-1793, הוא התעקש שעל הממשלה הצרפתית "לכפות סדר ולרסן את העבדים המורדים" לפני שתוכל להתפשר. הוא גם לא דיבר על קץ העבדות, משום שלדבריו, "קל מאוד להוליך שולל" עבדים, והם אינם כשירים אינטלקטואלית לחרות. עבדות, הוא הניח, תשרוד הרבה אחרי קץ הגזענות.

האיטי, סן דומנג, טוסן ל'אוברטיר

הגנרל טוסן ל'אוברטיר, מנהיג מרד השחורים בסן דומנג, משחרר האיטי מידי הצרפתים. תצלום: NYPL, ויקיפדיה

ריימון חלם על עולם שבו הגבול בין המיעוט הפריביליגי לרוב המנוצל נקבע על פי מדדים של עושר ורכוש ולא על פי גזע. בסערת עידן המהפכות, כשמשטרים ישנים התמוטטו, מהקולוניות באמריקה ועד לחצרות אירופה, התוכנית שלו לא נראתה חריגה במיוחד. הדגש שלו על המיניות ככלי לשינוי חברתי לא הייתה מדהימה את עמיתיו ובהם גרגואר, שפיתח תוכנית משלו לביטול האפליה הגזעית באמצעות עידוד זיווגים בין גזעיים. רעיונותיו של ריימון זכו לתמיכה מועטה בלבד בסן דומנג, שבה אליטות בעלי העבדים ה"צבעוניים" שאת ענייניהם ניסה לקדם, לא זכו להצלחה רבה. אליטת בעלי העבדים הקריאולית הייתה לכודה בין צבא עבדים מורדים עוין ובעלי מטעים לבנים חשדנים, ולא הצליחה לנצל את ההתרחשויות. רעיון הדעה הקדומה הגזענית של ריימון, לעומת זאת, הפך לאבן הפינה של החשיבה המודרנית בנושא הגזע. שותפיו כמו גרוגואר החלו טוענים כי היחס המפלה של האירופאים לאנשים שמוצאם באפריקה נובע מהטיה לא רציונלית ובלתי מודעת. אף שריימון עצמו התנגד, כמובן, לביטול העבדות, הפעילים נגד העבדות גינו עד מהרה באותה מידה את אפליית הלא לבנים ואת שיעבוד האפריקנים, כביטוי של דעה קדומה גזענית. התעקשותו של ריימון על חשיבות ההטיה בלא מודעת נותרת מרכזית בחברה האמריקאית, שם הניסיון לכמת דעות קדומות דוחק לעתים את המאבק נגד אי שוויון.

בעוד האמריקנים מבטאים ערכים הנוגדים גזענות, עדיין קיימת שם שונות ניכרת בהכנסה, גישה לטיפול רפואי וחינוך, ומגוון של מדדי רווחה אחרים

מושג הדעה הקדומה הגזענית מציע הסבר למה שנראה כפרדוקס בפוליטיקה של ארה"ב בעידן שאחרי המאבקים למען זכויות האזרח. מאז שנות השישים של המאה העשרים, ועל אף העלייה המחודשת של הלאומנות הלבנה, הלכו והצטמצמו שם מופעים גלויים של נטיות גזעניות והם נחשבים לטאבו בארה"ב. האמריקנים חושבים שהם גזענים פחות מאי פעם, וחוקרים מציינים "ירידה בדיווח עצמי על דעות קדומות גזעניות". עם זאת, בעוד האמריקנים מבטאים ערכים הנוגדים גזענות, עדיין קיימת שם שונות ניכרת בהכנסה, גישה לטיפול רפואי וחינוך, ומגוון של מדדי רווחה אחרים. לכן נראה כי שעלינו להסביר –  כפי שניסח זאת הפילוסוף אריק מנדלבאום בשנת 2016 – "איך קבוצה של אנשים התומכים במפורש בשוויון, עדיין מסוגלים לקבל החלטות משותפות מוטות". חוקרים, פוליטיקאים ואקטיביסטים המשתמשים שוב במושג הדעה הקדומה הגזענית, יכולים להסביר את אי השוויון המתמשך בארה"ב, ולהציג אותו כתוצר של הטיות לא מודעות שניתן לגלות, להעריך ואולי גם למחוק באמצעות טכניקות פסיכולוגיות מתוחכמות.

מנדלה, אומץ

"למדתי שאומץ אינו היעדר פחד, אלא התגברות עליו", נלסון מנדלה. תצלום: ג'ון-פול הנרי

ההתייחסות לגזענות כאל היא בעיה הניתנת לכימות וריפוי, ואשר יש להתייחס אליה במונחים פסיכולוגיים, עשויה לגרום להתעלמות מגורמים אובייקטיביים שמניעים עימותים בין קבוצות, וכן מן היתרונות האמתיים שניתנים למי שמרוויחים מן המבנים המפלים

מאמצים למדוד ולהפחית את הדעות הקדומות הגזעניות נוכחות בבירור בחיים הציבוריים מאז שנות השמונים, בחלק ניכר באמצעות עבודתם של אנטוני גרינוולד, שהמציא את מבחן האסוציאציות-החבויות בשנת 1998, ושל מזארין בנג'י. אולם המטרות השאפתניות של מדעני החברה טרם הושגו. המחקרים מצביעים על "יחס רופף בלבד" בין מדדי ההטיות לבין התנהגות בעולם האמיתי. בעוד שמבקרים טוענים כי המאמצים לכמת גזענות לא מודעת אינם מדעיים, מומחים מתלוננים על הנטייה לסנסציות. טענות לפיהן הדעות הקדומות מסתתרות בכל מקום, אפילו במוחותיהם של תינוקות (בשנת 2009, ניוזוויק שאל "האם התינוק שלכם גזען?") נראות למומחים שמרנים כהגזמות מגוחכות. ישנם גם מבקרים מן השמאל. הפסיכולוג הדרום אפריקני בולה זומה (Buhle Zuma) מציין כי מחקרים על דעות קדומות עוסקים רק ב"מושג מופשט, המשמש לציון מה שמתרחש במוחם של אנשים". הסוציולוג אורלנדו פטרסון (Orlando Patterson) טוען כי הדיונים על הטיות הם "תחליף זדוני" להתקדמות חברתית, הגורמים להתעלמות משאלות על האופן שבו ניתן לקדם "נימוס וסובלנות" באמצעות חקירות "פולשניות" של דעות קדומות נסתרות של אנשים. ההתייחסות לגזענות כאל היא בעיה הניתנת לכימות וריפוי, ואשר יש להתייחס אליה במונחים פסיכולוגיים, עשויה לגרום להתעלמות מגורמים אובייקטיביים שמניעים עימותים בין קבוצות, מן היתרונות האמתיים שניתנים למי שמרוויחים מן המבנים המפלים, או הצעדים המעשיים שעשויים לשפר את חיי הציבור.

עבור ריימון, הוגה הרעיון המודרני של הדעה הקדומה הגזענית, זאת אכן הייתה המטרה. אף שבמשך זמן רב מאמרו שימש כלי לאקטיביזם ומחאה כנגד אי שוויון חברתי וכלכלי הקשור לגזע, ריימון התכוון שניתוח הדעה הקדומה הגזענית שלו יתקיף את הגזענות מבלי להשפיע על חוסר השוויון. היא קיווה כי ההטיה נגד אנשים ממוצא אפריקני תוכל להיחשף ולהיעקר מן החברה הקולוניאליסטית הצרפתית, מבלי לשנות את המוסד העיקרי החברתי והכלכלי שלה: העבדות. ברגע שהדעה הקדומה תיעלם, כך חשב ריימון, יחול שינוי זעיר בלבד במעמדם של האפריקנים המשועבדים בסן דומנג, ואילו האליטה רבת הגזעים תצדיק את כוחה על סמך עליונות אינטלקטואלית ולא גזעית. עולמו האידיאלי של ריימון, שבו צורות חדשות של היררכיה מוחות את עקבות הגזענות, אינו העולם שבו אנו חיים. אבל כל עוד השיחות שלנו על גזע ועל אי שוויון תלויות במושגים שלא נבחנו, ישנה סכנה שנתקדם לעבר האוטופיה הקודרת שלו.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

בלייק סמית' (Smith) משלים עבודת פוסט-דוקטורט ב-European University Institute בפירנצה, איטליה. המחקר שלו מתמקד בחברת הודו המזרחית הצרפתית והתפרסם בכתבי עת מדעיים כמו French Cultural Studies או Journal of the Economic and Social History of the Orient, וגם בכתבי עת פופולריים כמו The Wire ו-The Appendix.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: כרזה לסרט הצרפתי "דאינה בת התערובת" (Daïnah La Metisse) משנת 1931, בבימויו של ז'אן גרמיון. איור: רם ריכמן, 1931. תצלום: John D. Kisch/Separate Cinema Archive, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי בלייק סמית', AEON.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על תערובת טובה

סיכום המאמר:
אין לנו מושג למה יש עדין פער גזעי. כל הכלים של הנדסה חברתית שפיתחנו לא עובדים. ואנחנו מתחילים להזות הזיות על קשר חברתי פרנואידי המשותף לכלל החברה (כולל שחורים) נגד שחורים.

02
דן פלד

מזכיר לי את האמירה העכשווית של חלק מהפעילים המזרחיים: ״להחליף את האליטות״. השיטה עצמה נתפסת כאקסיומה, כמעט מדעית. אבל המאבק הולך לכיוון של ׳עכשיו תורנו!׳.
מאמר מטריד ועם זאת חשוב מאוד להכיר את ההסטוריה של הגישה הזאת.