תקועים ביקום

מאז שהפילוסופים היווניים גירשו את האלים מהיקום אנו מנסים לגלות את מקורו. עד כה ניפקה הקוסמולוגיה סדרה ארוכה של ניצחונות מחשבתיים ומדעיים. אך האם תקופת הפריחה הגיעה כעת לסופה?
X זמן קריאה משוער: 41 דקות

יום קריר אחד במרץ 2014 יצא ג'ון קובאץ' ממשרדו שבהרווארד ונכנס למונית שלקחה אותו לבניין בקצה הקמפוס של MIT. אנשים עקבו אחרי תנועותיו באותו שבוע; שמועה שעסקה בו הלכה והתפשטה במהירות. קובאץ' הוא קוסמולוג ניסויי בעיצומה של קריירה מדהימה. את הדוקטורט שלו עשה באוניברסיטת שיקגו, ואת הפוסט-דוקטורט במכון הטכנולוגי של קליפורניה, לפני שקיבל משרה בהרווארד. הוא סחורה חמה. ומאז 2009 הוא החוקר הראשי ב-BICEP2, ניסוי מדעי מבריק בקוטב הדרומי.

קובאץ' הגיע ל-MIT כדי לפגוש את אלן גוּת', קוסמולוג תיאורטי בעל שם עולמי שזכה לתהילה לפני יותר מ-30 שנה כשהגה את תיאוריית האינפלציה הקוסמית. גות' אמר לקובאץ' לעלות למשרדו במדרגות האחוריות כדי שאף אחד לא יבחין בו. אם עמיתיו של גות' היו רואים את השניים מדברים, חרושת השמועות סביב קובאץ' הייתה מתנפחת לממדים אדירים.
מדע הקוסמולוגיה הגיע להישגים מופלאים בכמה מאות השנים האחרונות. הוא הרחיב את ממדי העולם שאנו מסוגלים לראות ולדמיין בקנה מידה אונטולוגי. הקוסמולוגיה עקרה את כדור הארץ ממרכז היקום ואז זרקה אותו, כמו דיסקוס, למסלולו סביב כוכב פשוט-למראה, אחד מבין מיליארדי כוכבים אחרים המסתחררים סביב החור השחור שבמרכז הגלקסיה שלנו, אשר מרחפת בתורה בחלל העמוק לצד מיליארדי גלקסיות נוספות, שכולן מתנגשות ומתלכדות זו עם זו ואז נהדפות זו מזו לנצח נצחים. האמנות, הספרות, הדת והפילוסופיה מתעלמות מהקוסמולוגיה על אחריותן בלבד.

הקוסמולוגים הביטו לעומק הזמן והגיעו כמעט עד למפץ הגדול עצמו, אבל הם לא יודעים מה בא לפניו. הם לא יודעים אם המפץ הגדול היה ההתחלה, או רק אחת מיני התחלות רבות. ייתכן שלפניו התקיים דבר מה בל יתואר

אבל סדרת ההצלחות של הקוסמולוגיה נבלמה. הקוסמולוגים הביטו לעומק הזמן והגיעו כמעט עד למפץ הגדול עצמו, אבל הם לא יודעים מה בא לפניו. הם לא יודעים אם המפץ הגדול היה ההתחלה, או רק אחת מיני התחלות רבות. ייתכן שלפניו התקיים דבר מה בל יתואר. הקוסמולוגים לא יודעים אם העולם שאנו רואים סביבנו הוא בעל מרחב אינסופי, או שמא ישנם סוגים אחרים של עולמות מעבר לאופק, או בממדים אחרים. וישנו גם המסתורין הגדול, זה שמדיר שינה מעיניהם של אנשי דת ופיזיקאים גם יחד: לשום קוסמולוג אין שום מושג למה בכלל קיים כאן משהו.

כדי לפתור את החידות האלה צריכים הקוסמולוגים להעלות ניחושים לגבי אירועים המרוחקים מאיתנו מרחק אבסורדי. תיאוריית האינפלציה של גות' היא אחד הניחושים האלה. היא אומרת לנו שהיקום שלנו התרחב, באופן מעריכי, שבריר של שבריר של שבריר שנייה אחרי המפץ הגדול. ברוב המודלים המתארים את התהליך הזה, תנופת ההתרחבות של האינפלציה היא נצחית. היא עשויה להיפסק באזורים מסוימים של היקום – כפי שקרה באזור שלנו – אחרי חלקיק שנייה בלבד, כשהאנרגיה של האינפלציה הפכה לחומר ולקרינה רגילים, שמהם פיסל הזמן גלקסיות. אבל במקום כלשהו מחוץ לאזור שלנו נמשכה האינפלציה וייצרה אינסוף אזורים חדשים, כולל אזורים שנולדים ברגע זה ממש.

הטלסקופ בקוטב הדרומי. צילום: אלי דיוק

הטלסקופ בקוטב הדרומי. צילום: אלי דיוק

לא כל האזורים האלה דומים. מכניקת הקוונטים מחילה על היקום את עיקרון מכונת המזל, כך שלכל אזור יש מאפיינים פיזיים ייחודיים משלו. חלק מהאזורים מכילים גלקסיות, כוכבים, כוכבי לכת, ואולי אפילו אנשים. באחרים אין אף לא מבנה מורכב אחד. רבים מהם זרים מכדי שנוכל להעלות אותם בדעתנו. מכדור הארץ אנו מסוגלים לראות למרחק 90 מיליארד שנות אור. המודלים האינפלציוניים של ימינו אומרים לנו שטווח הראייה העצום הזה הוא רק נתח קטן מבועה אחת זעירה שמרחפת בים מקציף שאת ממדיו אנו לא מסוגלים לתפוס. זו תפיסה מופלאה של העולם, מופלאה בגודל ובמגוון, מופלאה בטווח האפשרויות הטמון בה. אך האם אפשר להוכיח אותה?

ג'ון קובאץ' בא ל-MIT כדי לבשר חדשות טובות. ב-2009 התקינו קובאץ' ועמיתיו טלסקופ בתחתית כדור הארץ, ובעזרתו זיהו אור עתיק, אולי העתיק ביותר ביקום. הוא בא לספר לגות' שבאור הזה ניכרות צלקות מימיו הראשונים והאלימים של היקום, המאמתות את תיאוריית האינפלציה. באותו שבוע נערך ביקור דומה: צ'או לין קואו, אחד מעמיתיו של קובאץ', פגש את אנדרי לינדה, גם הוא מחלוצי תיאוריית האינפלציה. קואו הפתיע את לינדה בביתו, לא רחוק מהקמפוס שטוף השמש של סטנפורד בעמק הסיליקון. הוא הביא איתו צלם כדי לתעד את הרגע למען הדורות הבאים, ובקבוק שמפניה. כשהוא דפק על הדלת, לינדה ואשתו פתחו. "יש לי הפתעה בשבילך", אמר קואו. אשתו של לינדה, הפיזיקאית רנאטה קאלוש, הגיבה ראשונה. היא עצמה את עיניה וחיבקה את קואו. לינדה היה המום. "מה?!" הוא אמר, לפני שביקש מקואו לחזור על הנתונים. תוך זמן קצר נפתח בקבוק השמפניה, ולינדה החל להשתפך. "אם זה נכון", הוא אומר, "זה רגע גדול כל כך בהבנת הטבע, שפשוט אי אפשר לעכל את זה".

בחזרה ל-MIT: גות' צלב את קובאץ' בסדרה של שאלות וחיפש בעיות בנתונים. הוא רצה להיות בטוח. אם יסתבר שהתגלית מ-BICEP2 נכונה, הרי שזו עילה לחלק כמה פרסי נובל, בראש ובראשונה לו. משמעות הדבר תהיה שבזכותו התווסף רעיון יוצא דופן לתרבות האנושית. אחרי יותר משעה של חקירה, גות' התרצה. הוא לא הצליח למצוא אף פגם בנתונים. שבוע לאחר מכן הכריז צוות BICEP2 בפומבי על תגליותיו ועורר מידה נדירה של עניין תקשורתי במדע הקוסמולוגיה השכלתני. כתבת השער ב"ניו יורק טיימס מגזין" ציטטה את קביעתו של קובאץ' כי הסיכוי שהממצאים שלו מקריים הוא אחד לעשרה מיליון בלבד. הפיזיקאי מקס טגמרק מ-MIT אמר לטיימס שהתגלית של קובאץ' תיחשב לאחת הגדולות בתולדות המדע, "אם תישאר נכונה". במשך זמן מה נראה שהקוסמולוגיה שוב בראה לנו יקום חדש.

שמים לב לכוכבים

כשאנו קוראים את המילה "יקום", אנו מתחילים לדמיין את העולם הפיזי הרחב ביותר שהמוח שלנו יכול להרכיב. שדות נרחבים של גלקסיות נוצצות ועמוסות כוכבים המשתרעים לכל עבר, ואולי אפילו עד אינסוף. אבל גם הדימוי הזה מייצג רק שביב זעיר ממשמעות המילה "יקום". כדי לבנות יקום עלינו לפרוש את דמיוננו על פני המרחב כולו ועל פני הזמן כולו. יש רק יצור אחד על פני כדור הארץ שמסוגל לבצע את התעלול הקוגניטיבי הזה. כל היצורים החיים קשובים לסביבתם: חיידקים מסוגלים לחוש בשינויים כימיים בסביבתם המיידית; ציפורים נודדות מכירות את כוכב הלכת שלנו טוב מספיק כדי לעוף לכל רוחבו מדי שנה; חיפושיות זבל מנווטות לפי האור שמפיץ שביל החלב. אבל רק בני האדם חיים בתוך יקום, וגם הם החלו לחיות בו רק לאחרונה.

ליקום העתיק הייתה התחלה: הוא נולד ממצב חסר צורה שלרוב היה עולם נוזלי אינסופי או ריק כאוטי שלפתע התפרק ונפרד להפכים, כמו אור וחושך. או אש וקרח. או אדמה ורקיע. ההיפרדות הזאת היא רעיון שנותר איתנו עד היום בסיפורי הבריאה המדעיים

עד סוף עידן הקרח האחרון כבר הגיעו בני האדם לכל היבשות בכדור הארץ מלבד אנטרקטיקה. בשלב מסוים במהלך אותם נדודים הפרהיסטוריים התחלנו לשים לב לכוכבים. יש רמזים לכך בציורי מערות פליאוליתיים, שבהן אנו מוצאים חריטות ראשונות של הירח ומופעיו – מרצועה כסופה לכדור מואר, וחוזר חלילה. אנו רואים זאת בעמודי האבן שבני האדם סחבו איתם למרחקים כדי לבנות טבעות שעוקבות אחרי מסעה העונתי של השמש ברחבי השמיים.
אבל הרמזים האלה מעטים ונדירים. אין לנו די מהם כדי שנוכל לשרטט את היקום השלם כפי שראו אותו בני האדם הפרהיסטוריים. היקום הראשון שאנו יכולים לתאר בביטחון הוא זה של תקופת הברונזה, שמערכות האמונה שלה תועדו ושומרו בעזרת אוצר תרבותי שהומצא זמן קצר קודם לכן – הכתיבה. וגם אותן אנו מכירים רק בקווים כלליים, במידה המספיקה רק לזיהוי כמה מהמאפיינים המשותפים שלהן.

היקום העתיק לא היה מבנה מתמטי מורכב. הוא היה עולם חושי שנרקם מחוויותיהם היומיומיות של אנשים שמעולם לא חזו בכדור הארץ מן החלל, או בשמי הלילה מבעד לעדשת הטלסקופ. ליקום העתיק הייתה התחלה: הוא נולד ממצב חסר צורה שלרוב היה עולם נוזלי אינסופי או ריק כאוטי שלפתע התפרק ונפרד להפכים, כמו אור וחושך. או אש וקרח. או אדמה ורקיע. ההיפרדות הזאת היא רעיון שנותר איתנו עד היום בסיפורי הבריאה המדעיים, שלעתים קרובות מתארים ביקוע קדמוני של סימטריות. אבל הגרסאות העתיקות היו צבעוניות הרבה יותר. בריג ודה, טקסט הינדואיסטי קדוש, היקום מתחיל ככדור סימטרי של פוטנציאל טהור, ביצה המוקפת ים-שָׁפִיר אינסופי. ואז הביצה מתפצלת לשניים, אדמה ורקיע, כשביניהם מרחפת השמש החלמונית.

כדור הארץ

צפון מזרח האוקיינוס האטלנטי בלילה. צילום: נאס״א

כדור הארץ שנולד מההיפרדות הקדמונית הזאת היה בדרך כלל דיסקית שטוחה ומעוגלת, שפניה מחוטטים בהרים וחרוצים בנהרות, ואוקיינוסים מקיפים אותה מכל עבר. מעל לדיסקית הייתה הכיפה הסגורה של הרקיע, ומתחת לה ממלכה תת-קרקעית זהה בגודלה. יחד הן יצרו כדור. מדי לילה שייטה השמש בממלכה התחתית הבלתי נראית לאחר שהתנודדה מעל קצה האופק. הקדמונים ידעו זאת כיוון שהשמש הופיעה עם שחר בצד הנגדי של כדור הארץ.
מובן שזו הפשטה אדירה לחשוב שהיה "יקום עתיק" אחד ויחיד. לא כל היקומים היו כדוריים. לכל אחד היו מוזרויות ומאפיינים תרבותיים משלו. אבל לכולם היה דבר אחד במשותף: כולם רחשו אלים.

כשעמים עתיקים ניסו להסביר את ההיבטים המסתוריים ביותר של סביבתם, הם השליכו את האופי שלהם על היקום. הם ייחסו לו מודעות ויכולת פעולה. השמש הפכה לאדם, וכך גם הים. לאלים העתיקים היו חולשות אנושיות, מהסוג שאנו מצפים למצוא בחיה אינטליגנטית וחברתית מאוד. הם פעלו מתוך דחפים. הם קינאו. השינויים במצב רוחם חוללו אירועים בעולם; רעידות אדמה, בצורות, סופות, שיטפונות וקשתות בענן. נאמר כי העימותים שלהם יביאו בסופו של דבר לקץ העולם בקרב אדיר בין שני מושגים אנושיים תאומים: טוב ורע.

בחלק מהמקרים דובר על יקום שקם מן האפר כמו עוף חול ותפס את מקומו ברצף ללא התחלה או סוף, בסדרה אינסופית של יקומים מקבילים בזמן. לפעמים התרחש המחזור הקוסמי הזה של הרס ולידה במסגרת זמן אנושית, אבל במסורות בעלות דמיון פורה יותר הוא נפרש על פני מיליארדי ואף טריליוני שנים. גם בקרב הפיזיקאים של ימינו יש עדיין מי שמאמין שהיקום ממשיך לחדול ולהיוולד שוב ושוב.

פיזיקה X

בנובמבר ביליתי שבוע עם פול סטיינהרדט, מנהל המרכז למדעים תיאורטיים בפרינסטון. סטיינהרדט היה אחד הפיזיקאים הבכירים הראשונים שהטילו ספק בממצאים של BICEP2 בפומבי. בטור שכתב ל-Nature ביוני 2014 הוא אמר שהניתוח של הצוות שגוי בצורה מהותית. מעטים הופתעו מדבריו. כבר שנים שסטיינהרדט הוא המבקר הבולט ביותר של תיאוריית האינפלציה. אבל ייתכן ש"מבקר" זו לא המילה הנכונה. אולי יש לכנותו "כופר", כיוון שסטיינהרדט היה נוכח בעת לידת האינפלציה. אפשר אפילו לומר שהוא יילד אותה.
סטיינהרדט למד את אמנות התיאוריה במכון הטכנולוגי של קליפורניה על ברכיו של ריצ'רד פיינמן, חתן פרס נובל הכריזמטי ואחד מבוגרי פרויקט מנהטן. כמטיף למען המדע היה פיינמן שני רק לקרל סייגן, וגם על זה אפשר להתווכח. פיינמן לקח את סטיינהרדט תחת חסותו, ושימש לו כמנחה אקדמי ומורה דרך. יחד הם יצרו קורס, מפגש שבועי בשם "פיזיקה X", שבו הציגו המשתתפים שאלה או תופעה בלתי מוסברת כלשהי, ואז הקשיבו להסבריו של פיינמן בעודו מדלג בקלילות בין דיסציפלינות. המפגשים נערכו באולם הרצאות ישן עם ספסלי עץ חורקים, שנקרא כעת על שמו של פיינמן. סטיינהרדט מתאר את המקום כאילו היה חורשה ליד אתונה.

פול סטיינהרדט. צילום: אונברסיטת פרינסטון

פול סטיינהרדט. צילום: אונברסיטת פרינסטון

סטיינהרדט לא הקדיש מחשבה רבה לקוסמולוגיה עד ימי הפוסט-דוקטורט שלו בהרווארד, כשנכח בהרצאה של גות'. זה היה ב-1982, כשגות' עצמו היה פוסט-דוקטורנט בסטנפורד, "פוסט-דוקטורנט בקשיים", לפי סטיינהרדט. "גות' נתן הרצאה נפלאה", סיפר לי סטיינהרדט. "הוא הציג בפרטי פרטים את תיאוריית האינפלציה החדשה שלו, כולל הנדבכים הבסיסיים ביותר של קוסמולוגיית המפץ הגדול, שמעולם לא הכרתי לפני כן".

גות' הסביר שיש בעיות בקוסמולוגיה של המפץ הגדול. קודם כול, צורתו של היקום אחידה בכל הכיוונים – דבר מסתורי. אם מציבים טלסקופ בקוטב הצפוני ובקוטב הדרומי ומכוונים אותם אל קטע חשוך בשמיים, אפשר לתפוס את האור מהקצה המנוגד של היקום. אם מודדים את טמפרטורת האור המגיע מהאזורים האלה, מקבלים אותו מספר עד שמונה ספרות אחרי הנקודה. זה דבר מסתורי מכיוון ששני האזורים האלה רחוקים זה מזה יותר מ-20 מיליארד שנות אור, כלומר אין סיכוי שהם היו מסוגלים להשפיע זה על זה בצורה שתייצר את איזון מדהים כזה. אפשר לייצר יקום אחיד כמו שלנו בתוך מסגרת תיאוריית המפץ הגדול המקובלת, אבל צריך לכייל את התנאים הראשוניים בקפידה. צריך לכוונן אותם, לעשות "פיין-טיונינג".
גות' אמר שהבעיות של תיאוריית המפץ הגדול נפתרות אם מניחים שהיקום הראשוני התרחב, באופן מעריכי, כך שהמבנה שלו התמתח והתיישר. הוא אמר גם שפיזיקת החלקיקים מספקת לנו מנגנון להתרחבות כזאת. אבל הייתה בעיה אחת: גות' לא הצליח להבין איך ההתרחבות אמורה להסתיים. "זאת הייתה ההרצאה המלהיבה והמדכאת ביותר שהייתי בה", אמר לי סטיינהרדט. "לא יכולתי להאמין שלרעיון מתוק כל כך יהיה סיום חמוץ כל כך".

הוא החליט לקחת כמה שבועות חופש, להתרענן באסטרופיזיקה וקוסמולוגיה, ולראות אם הוא יצליח למצוא מעקף לבעיה של גות'. שבועות הפכו לחודשים. בינתיים התקבל סטיינהרדט למשרה באוניברסיטת פנסילבניה, שם הצטרף אליו דוקטורנט מוכשר בשם אנדראס אלברכט. יחד פיתחו השניים מודל שאפשר לאינפלציה להימשך לעד ולייצר תוך כדי כך מערכת מבעבעת ואינסופית של יקומים מקבילים (multiverse). לינדה עלה על רעיון דומה כמה חודשים לפני כן, אבל הוא היה במוסקבה באותו זמן. רעיונותיו עדיין היו חבויים מאחורי מסך הברזל. כשגות' הציג את עבודתו לראשונה היא נחשבה לכישלון, אבל לינדה, אלברכט וסטיינהרדט הפיחו בה רוח חיים. תוך כמה שנים עלתה קרנה של "האינפלציה הנצחית". כעשר שנים לאחר מכן, זאת כבר הייתה התיאוריה הסקסית ביותר בקוסמולוגיה. כיום היא כבר נחשבת לפרדיגמה.

סטיינהרדט היה יכול רק להרוויח מהמשך התמיכה באינפלציה, אבל תוך זמן קצר החלו הפגמים בתיאוריה להציק לו. "אני יצרתי את מודל האינפלציה הנצחית הראשון, אבל השארתי את הבעיות למישהו אחר", הוא אמר לי. עשרות שנים חלפו ללא פתרון, והספקות של סטיינהרדט גדלו. הוא החל לתהות אם ייתכן שיש דרך אחרת לתקן את הקוסמולוגיה של המפץ הגדול. הוא תהה אם היו מפצים גדולים נוספים לפני המפץ שלנו. הוא התחיל לעבוד על תיאוריה חדשה. עד היום הוא עובד עליה לבדו. "30 השנים האחרונות היו תקופה יוצאת דופן בתולדות הפיזיקה היסודית והקוסמולוגיה", אמר לי סטיינהרדט. "יש בלבול, ואולי אפילו מידה מסוימת של פחד. אנשים קשורים לרעיונות האלה כי הם גדלו איתם. מדענים לא אוהבים לשנות רעיונות אלא אם הם חייבים. הם מתחברים לתיאוריות. נקשרים אליהן רגשית. כשרעיון נראה רעוע, הם מתגוננים. אם אתה עובד על משהו מלבד האינפלציה, אתה מוצא את עצמך מחוץ לרשת החברתית, אתה לא מקבל הרבה אזכורים. מעטים מוכנים לקחת סיכון כזה".

הקנטתי את סטיינהרדט וציינתי שעד עכשיו לא בדיוק הכריחו אותו להתייצב בפני האינקוויזיציה. יש לו קביעות, הוא אחד הגיבורים של מחלקת הפיזיקה המהוללת של פרינסטון. הוא צועד באותם רחובות ירוקים שבהם צעד אלברט איינשטיין. למעשה, התקן הרשמי שלו בפרינסטון כיום הוא "פרופסור אלברט איינשטיין למדע". ובכל זאת הוא חש שהוא נמצא בעמדת מיעוט. הוא אמר לי שהוא ביקש עזרה מגורמים מחוץ לתחום. "הקהילה החיצונית לא מכירה בבעיה", הוא אמר. "כל הסיפור הזה של BICEP2 עורר מודעות אצל גורמים מסוימים. זה נחמד. אבל רוב האנשים מכבדים את הממצאים יותר מדי. הם חושבים שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים. הם מתייחסים יותר מדי ברצינות לקולות שאומרים שהאינפלציה היא תיאוריה מבוססת". שאלתי אותו מי יוכל לעזור. מי האביר על הסוס הלבן?
"הלוואי שהפילוסופים יתערבו בזה", הוא ענה.

פילוסופיה של הטבע

בספר ההיסטוריה המרשים שלו מ-2006, "Conception of Cosmos", ההיסטוריון הדני הלגה קראק (Kragh) מכתיר את הקוסמולוגיה כ"מדע הפילוסופי ביותר". מי שרוצה לברוא יקום, סיפור שכולל את המקור והגורל של כל מה שקיים, חייב להותיר את המדע המבוסס מאחור. הוא חייב לפנות אל הריק הקר של הלא-נודע. אמנם הפילוסופים תמיד נאבקים להוכיח לחברה שהם מביאים תועלת, אבל זה משהו שהם מצטיינים בו.

כדי לראות את מה שראה אפלטון, דמיינו שאתם עומדים על פני כדור הארץ המקובע של אריסטו ומביטים בסדרת הכדורים הבהירים המסתובבים שמכילים את הירח והשמש וכל שאר הכוכבים. הכוכבים האלה היו רבים מספור בשמיים הכהים של העת העתיקה,

הפילוסופים של יוון העתיקה היו הראשונים שגירשו את האלים מהיקום. הם הסבירו תופעות בעזרת חוקי טבע – לא בעזרת ישויות דמויות-אדם – וכך השיקו תהליך אטי שלאורך אלף שנה צמצם את אלי העולם מרבים למעטים. שילוש, או ישות בודדה. או משהו דל עוד יותר: גורם ראשוני שיושב מחוץ למרחב ולזמן ואת טבעו לעולם לא נוכל להכיר. מבחינת האתאיסטים, אפילו האל הזר והמנוכר הזה הוא רעיון מוגזם.

תאלס ממילטוס נחשב לפילוסוף הטבע הראשון. לפי אפלטון, הכוכבים הפנטו את תאלס כל כך עד שפעם אחת נפל לבאר תוך כדי הליכה. לפי הרודוטוס, אבי ההיסטוריה, תאלס חזה ליקוי חמה שנתיים מראש. אף אחד לא יודע אם האגדות האלה נכונות, אבל אנחנו כן יודעים שהרגלי החשיבה שלו העניקו השראה לקבוצה של פילוסופים יוונים, שלאורך כמה מאות שנים פיתחו כמה רעיונות קיצוניים לגבי היקום. הפילוסופים האלה היו הפרימטים הזקופים הראשונים שהבינו שהם עומדים על כדור. חלקם אמרו שייתכן כי הכדור מסתובב. חלקם ידעו שהירח לא זורח, אלא רק משקף את אור השמש. כמה מהם טענו שכל הדברים האלה – כדור הארץ, הירח, השמש, הכוכבים וכל גוף חומרי אחר – מורכבים מאטומים, קטנים מכדי שנוכל לראותם, הנעים כולם בחלל.

כשהגיע זמנו של אריסטו לבנות את היקום, הוא אימץ כמה מהרעיונות האלה, אך לא את כולם. הוא העדיף את חמשת היסודות – אדמה, מים, אוויר, אש ואתר – על פני חלל מלא אטומים. את היקום של אריסטו נוח לדמיין כסדרה של כדורים קונצנטריים. כדור הארץ נמצא במרכז. סביבו הכדור שמכיל את הירח, השמש והכוכבים. כדור הארץ של אריסטו עשוי מחומרים מתפרקים ונרקבים, אבל הכדורים החיצוניים שייכים לממלכה נפרדת, נעלה. כדור הכוכבים החיצוני ביותר הוא המושלם ביותר כי שום דבר לא שוכן מעבר לו, ולפי אריסטו הגורם המכיל הוא הטוב ביותר. היקום של אריסטו, התחום על-ידי כוכבים נצחיים, הוא ייחודי ושלם. הוא הדבר היחיד שהיה אי פעם, הדבר היחיד שיהיה.

בניגוד לתאלס ואריסטו, לאפלטון לא הייתה חיבה לכוכבים. הוא ראה בהם דבר בר-חלוף בהשוואה לממלכת הרעיונות הטהורה שלו. הוא היה תיאורטיקן של תיאורטיקנים. "אל אשר בשמים לא נשים לב, אם אמנם רוצים אנו לעסוק באמת באסטרונומיה"1, הוא כתב ב"המדינה". ובכל זאת, לפי סימפליקיוס, היה זה אפלטון שזיהה את הבעייתיות ביקום שכדור הארץ שוכן במרכזו.

כדי לראות את מה שראה אפלטון, דמיינו שאתם עומדים על פני כדור הארץ המקובע של אריסטו ומביטים בסדרת הכדורים הבהירים המסתובבים שמכילים את הירח והשמש וכל שאר הכוכבים. הכוכבים האלה היו רבים מספור בשמיים הכהים של העת העתיקה, אבל חלקם היו בולטים יותר מאחרים. והבולט מכולם היה נוגה, שזוהרו היה המרשים ביותר על רקע רצועת הדמדומים הכתומה, או בעודו נישא על אצבעותיו הוורודות של השחר. היוונים התייחסו לנוגה כאל נווד, πλανήτης (planitis). בניגוד לשאר הכוכבים, שנעו במעגלים מושלמים ומסודרים, נגה נע לעתים ברחבי השמיים בתנועת זיג-זג.

סימפליקיוס מספר כי אפלטון תבע מהפילוסופים של העת העתיקה שיסבירו את הנדודים הכעורים של ונוס ושל נוודים אחרים בעזרת תיאוריית המעגלים. אריסטו והפילוסופים שבאו אחריו ערכו התאמות שונות ביקומים שלהם כדי לפתור את הבעיה של אפלטון. אבל אף אחד מהפתרונות האלה לא היה משביע רצון. במהלך 2000 שנה טרדה נדידת כוכבי הלכת את מנוחת האסטרונומים, כמו קצה חוט סורר שהשתחרר מהמארג הלוגי המסודר של הקוסמולוגיה היוונית. עד שיום אחד בא קופרניקוס, משך בחוט, וכל העסק החל להיפרם.

נכס של הידע האנושי הקולקטיבי

ג׳ון קובאץ׳. צילום: אתר אוניברסיטת הרווארד

ג׳ון קובאץ׳. צילום: אתר אוניברסיטת הרווארד

באוקטובר עלה ג'ון קובאץ' על טיסה של 18 שעות מארצות הברית לניו זילנד, כפי שעשה בכל שנה מאז 1990. אחרי שנחת בקרייסטצ'רץ' הוא נסע למחסן גדול כדי להצטייד במעיל אדום עבה, מגפי שלג צבאיים, כפפות, משקפי מגן ובציוד נוסף לקור קיצוני. בבוקר שלמחרת הוא חצה את האוקיינוס הדרומי במטוס תעבורה צבאי ונחת בתחנת המחקר מקמרדו על חופי אנטרקטיקה. האוקיינוס הדרומי הוא תעלה אלימה זרועת-קרחונים שמקיפה את אנטרקטיקה. זו הרצועה הרוחבית היחידה בכדור הארץ שבה אין אדמה שתימנע מרוחות האוקיינוס להשתולל בפראות ברחבי כוכב הלכת ולעורר סופות בכל מקום שבו הן חולפות. הסופות האלה תקפו את קובאץ' במקמרדו בעבר, אבל השנה היה מזג האוויר מתון. בבוקר שלמחרת אישרו לו לצאת לדרך, להשלים את הקטע האחרון של הנסיעה.

למרות המסע המתיש, קובאץ' תמיד מקפיד להישאר ער בטיסה האחרונה הזאת. במהלך השעתיים הראשונות המטוס חולף מעל מאות קילומטרים של קרחונים גדולים כחולי-ורידים, ואז מגיע להרים הטרנס-אנטרקטיים, שפסגותיהם השוממות אכלסו בעבר יערות עבותים. בראשית היוּרה אף חיו שם כמה מהדינוזאורים הגדולים הראשונים. השעה האחרונה מונוטונית יותר מכיוון שהמישור העצום של מרכז אנטרקטיקה מכוסה בקרח עבה כל כך שהוא מכסה רכסי הרים בשלמותם. מעטים המיקרואורגניזמים שמסוגלים לשרוד כאן. ציפורים חולפות פה רק אם סופה באוקיינוס הדרומי מסיטה אותן ממסלולן. בני אדם הם בעלי החיים היבשתיים היחידים שנמצאים כאן. קובאץ' אמר לי שהקרקע האחידה גורמת לו להרגיש שהוא טס מעל ים לבן קפוא שמשתרע עד אינסוף. בסוף הטיסה המטוס צולל, ומבנה ארוך ומוגבה מופיע באשנב – חזותו האפרפרה-כחלחלה וזוויותיו הסקנדינביות האלגנטיות גורמות לו להיראות כמו המטה של ה"רעים" במותחן ריגול. או אז קובאץ' יודע שהוא הגיע לתחנה האנטרקטית.

בהשוואה לשש היבשות האחרות של כדור הארץ, על אנטרקטיקה חלים תנאים פוליטיים קיצוניים. בני האדם הראשונים שביקרו באנטרקטיקה באו כדי לטעון לבעלותם של מלך או מדינה על האדמה, אבל ב-1959 חתמו 12 מדינות על אמנה שפירזה את אנטרקטיקה לעד כדי לשמר אותה למטרות מדעיות אזרחיות. האמנה הזאת, אחד ההישגים הדיפלומטים היפים של המלחמה הקרה, הפכה את היבשת ממושא כיבוש לנכס של הידע האנושי הקולקטיבי.
קובאץ' עדיין זוכר את נסיעותיו הראשונות לאנטרקטיקה, בתחילת שנות ה-90. הוא ישן אז באוהלים מבודדים, שאריות ממלחמת קוריאה. כיום הוא ישן בתחנה, במתקן בגודל 6,000 מ"ר. המטבח מגיש סטייק פַלְדָה וירקות שגודלו בחממה הידרופּונית בקומה הראשונה של התחנה, לא רחוק מחדר הקריאה ומהסאונה. החיים בקוטב הדרומי לא פשוטים. המדענים ישנים במיטות צרות בתאים קובייתיים, וזכאים לשתי מקלחות קצרות בשבוע. קובאץ' סיפר לי שהצוות שלו עובד שעות ארוכות, אבל לוח הזמנים המפרך לא מפריע לו כי המטלות שלו מסוימות וסודיות. הוא מרגיש כאילו הוא במשימה מיוחדת.

יום שישי אחד בחודש נובמבר התקשר אליי קובאץ' מהתחנה האנטרקטית. השעה אצלו הייתה שלוש לפנות בוקר. שאלתי אותו איך שמי הלילה נראים. שמעתי ששביל החלב הוא מחזה מדהים כשמביטים בו מאנטרקטיקה, בייחוד כשאורות הזוהר הדרומי מרקדים בשמיים. קובאץ' הזכיר לי בעדינות שבקוטב הדרומי יש רק "לילה" אחד שמתחיל בפברואר ונגמר בספטמבר. בשנות ה-90, לפני שהיו לו ילדים, הוא בילה את אחד החורפים האלה בקוטב. טמפרטורות החורף במישור היו קרות מכדי שמטוסים יוכלו להגיע לשם, כלומר אף אחד לא בא והולך במהלך החודשים החשוכים. "זה היה כמו לשהות בצוללת", אמר לי קובאץ'. "פעם אחת הספיקה לי".

בחורף ההוא היה קובאץ' דוקטורנט; הוא רק התחיל לעשות לו שם כמתכנן של מצפי כוכבים. תכנון מכשירים בא לקובאץ' בטבעיות. אביו המנוח, מייקל, היה הדיקן של בית הספר להנדסה באוניברסיטת דרום פלורידה. כשג'ון היה בן 12, מורה בבית הספר נתן לו את הטלסקופ הראשון שלו. הוא הציב אותו בחצר האחורית, אבל מהר מאוד נמאס לו. הבהייה בגופים שמימיים שאחרים כבר ראו שעממה אותו, בייחוד כשהוא היה יכול להביט בתמונות מרהיבות שלהם בספרים. "אבל הטכנולוגיה ריתקה אותי", הוא אמר. "רציתי לדעת כל מה שאפשר על המבנה של הטלסקופ ואיך הוא ממקד אור".

ההיסטוריונים חיתנו בין השם קופרניקוס למילה "מהפכה", ובצדק, כיוון שקופרניקוס הציג לקוראיו רעיונות קיצוניים. הוא ביקר את היקום היווני והוא גם נלחם ביריב אינטלקטואלי חזק ומושרש אף יותר: התפיסה החושית של בני האדם

קובאץ' התקשר אלי מחדר הישיבות המשקיף על המסלול הראשי שמוביל אל התחנה. בשעה הזאת לא הייתה פעילות רבה בחוץ. מעבר למסלול הנחיתה הוא ראה בבירור את "הגזרה האפלה", אזור מיוחד שבו אסור להפעיל קרינה אלקטרומגנטית. כמה מהטלסקופים המתוחכמים ביותר בעולם הובאו אל הגזרה האפלה בעלות גבוהה, כי זה אחד המקומות הטובים ביותר בכדור הארץ למחקר אסטרונומי. כשאתם בתחתית כדור הארץ, מראה היקום לא משתנה הרבה בשעה שכוכב הלכת נע במסלולו. אפשר לכוון את הטלסקופ לאותם גופים שמימיים במשך חודשים ברצף ועדיין לראות אותם בבהירות, מכיוון שאנטרקטיקה היא מדבר. מעט הערפל שמצליח להתרומם מעל פני השטח קופא במהרה והופך לגבישי קרח שצונחים בחזרה אל האדמה. אם תחשבו על כדור הארץ שלנו כעל גלגל העין, אז המישור האנטרקטי הוא הקשתית, והגזרה האפלה היא האישון. במרכזה התקין קובאץ' טלסקופ מתוחכם ביותר שבעזרתו קיווה לראות עמוק יותר לתוך הזמן מכל אדם בהיסטוריה.

היקום שקובאץ' הביט בו השתנה במידה קיצוני מאז ימי יוון הקלאסית. חמשת היסודות של אריסטו נעלמו והוחלפו בעקרונות כימיים מורכבים. כדור הארץ הדומם מסתובב כעת. הכדורים נחרבו. אך אל לנו לבכות על היוונים. היו להם ימים יפים. השפעת הקוסמולוגיה היוונית דעכה בזמן נפילתה האטית של רומא וכמעט אבדה לגמרי בתחילת ימי הביניים, אבל עד המאה ה-15 לא הופיעו חלופות מתוחכמות יותר. הכנסייה הנוצרית, שצברה כוח בשלהי העת העתיקה, בזה ללמידה היוונית, ובייחוד לפילוסופיה של הטבע. "מה בין אתונה לירושלים?" שאל טרטוליאנוס, מאבות הכנסייה – קבוצה שלחבריה המלומדים ביותר היו "ידיעות עלובות" באסטרונומיה, לפי ההיסטוריון הלגה קראק. התנ"ך הפך לסמכות העליונה בכל הנוגע לעניינים קוסמיים. ואפילו היה מי שחזר להאמין שכדור הארץ שטוח.

״קופרניקוס או שיחות עם אלוהים״ מאת יאן מטייקו.

״קופרניקוס או שיחות עם אלוהים״ מאת יאן מטייקו.

רק במאה ה-12 חזר עולם הנצרות לקרוא את אריסטו ותלמי, וגם אז רק מכיוון שהמלומדים המוסלמים הצילו את כתביהם מאבדון (לרבים מהכוכבים במפות שלנו יש שמות ערביים). מאה שנה לאחר מכן, ההוגים הנוצרים כבר קראו לאריסטו "הפילוסוף", בה"א הידיעה. הפילוסופיה היוונית של הטבע הייתה כמו מונולית חלק ושחור שהופיע לפתע במערב הנוצרי כמתנה מעם עתידני שממש במקרה חי 1500 שנה קודם לכן.

ההיסטוריונים חיתנו בין השם קופרניקוס למילה "מהפכה", ובצדק, כיוון שקופרניקוס הציג לקוראיו רעיונות קיצוניים. הוא ביקר את היקום היווני – טען שהוא מורכב מדי ולכן "לא מספק את המוח די הצורך". והוא גם נלחם ביריב אינטלקטואלי חזק ומושרש אף יותר: התפיסה החושית של בני האדם. מאז שחר התודעה עמדו בני האדם על קרקע יציבה וצפו בשמש נעה במסלולה היומי ממזרח למערב, גבוהה בקיץ ונמוכה בחורף. קופרניקוס אמר שזו אשליה. זה כדור הארץ שזז, במהירויות אדירות, סביב צירו וסביב השמש. התנועות האלה מסבירות בפשטות את תנועת הזיגזג של כוכבי הלכת, וחוץ מזה, טען קופרניקוס: האם יש מקום ראוי יותר לשמש, "המנורה של עולמנו היפהפה", מאשר במרכז, שממנו היא מאירה את היקום כולו בעת ובעונה אחת?

קופרניקוס לא היה הראשון שהציג מודל הליוצנטרי של היקום. האסטרונום היווני אריסטרכוס הגה מודל דומה במאה השלישית לפנה"ס. אבל לקופרניקוס היה יתרון על אריסטרכוס. הוא זכה לחיות זמן לא רב לפני ההצצה הראשונה של גלילאו מבעד לעדשת הטלסקופ. כתביו שכנעו את גלילאו, הדמות הבכירה הראשונה בקוסמולוגיה הטכנולוגית, לבחון את רעיונותיו המוזרים.
קופרניקוס לא פירק את היקום היווני לחלוטין: הוא הגדיל אותו ועקר את כדור הארץ ממרכזו, אבל את הכדורים הוא השאיר על כנם. עבודת ההריסה האמיתית התחילה כשגלילאו מיקד את הטלסקופ שלו ברצועת האור המסתורית שעלתה אל השמיים שמעל פירנצה בלילות בהירים. הקדמונים השוו את רצועת האור הזאת לחלב שנשפך, אבל בעזרת הטלסקופ ראה גלילאו שהיא עמוסה בכוכבים השייכים למבנה גדול יותר, שייתפס בעתיד כדיסקית עצומה, גלקסיה שבה אין לשמש מעמד מיוחס.

סביב אותו זמן התחיל יוהנס קפלר, חברו של גלילאו, לחקור את כוכבי הלכת עד שלבסוף הכיר את תנועותיהם די הצורך כדי לנסח את שלושת חוקי תנועת כוכבי הלכת. השלישי מביניהם השתרש במוחו המדהים של אייזק ניוטון ושימש כמוזה לחוק הכבידה האוניברסלית – תיאוריה בעלת חשיבות פילוסופית אדירה. במשוואה אלגנטית אחת הסביר ניוטון את תנועת כוכבי הלכת במסלולם ואת נפילת התפוחים מהעץ, ובכך חיסל את ההבחנה של אריסטו בין הארץ לרקיע. ניוטון הראה ששתי הממלכות משתייכות לאותו תחום שיפוט. יקום אחד.
כשהטלסקופים הלכו וגדלו – מצינורות קטנים שאפשר להרים אל העין ביד אחת ועד למצפי עץ גדולים שדרוש סולם כדי לטפס אליהם – הם חשפו אובייקטים חדשים בשמיים, כולל כתמי אור מסתוריים בשם "ערפיליות". אסטרונומים רבים חשבו שהערפיליות האלה הם כוכבים יחידים המוקפים בנוזל בוהק. הם שכחו את השיעור שלימד אותם גלילאו על אור לבן חלבי: כשמגדילים אותו, מגלים לעתים קרובות כוכבים.

ב-1755 הציע הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט הסבר חלופי לערפיליות במסגרת תיאוריה חדשה ומדהימה של היקום, שצפתה חלקים רבים כל כך מהמדע של המאה ה-20, עד שאפשר להגדירה כ"חיזיון". היקום של קאנט התחיל עם ים של חלקיקים, כולם במצב מנוחה בתוך חלל ריק אינסופי. ככל שהזמן חלף, החלקיקים הדחוסים יותר בים הזה משכו אחרים ויצרו מקבצים זעירים שהפכו למבנים מסודרים כגון כוכב הלכת שלנו, השמש שלו, הכוכבים, הגלקסיה שלנו – והגלקסיות האחרות, המרוחקות מאיתנו כל כך עד שהן נראות לנו כמו ערפיליות חיוורות וחסרות צורה. קאנט אמר שכל המבנים האלה יקרסו עם הזמן עד שהיקום יחזור למצבו הקדום, לפני שיבנה את עצמו מחדש. הוא אמר שהיקום יחזור על התהליך הזה עד אינסוף, וכל מחזור יארך "אינספור מיליונים של מאות שנים".

צילום של טלסקופ האבל של הערפילית NGC 604. באדיבות נאס״א

צילום של טלסקופ האבל של הערפילית NGC 604. באדיבות נאס״א

במהלך העשורים הראשונים של המאה ה-20 בנו אסטרונומים מצפי כוכבים עצומים על ראשי הרים כדי להביט בערפיליות מבעד לאוויר ההררי הדליל ולוודא שאכן מדובר בגלקסיות, שנמצאות במרחק כה רב מאיתנו כל כך עד שנדרשים לפוטונים מיליוני שנים לחצות אותם. כמו אבותיהם, גם הקוסמולוגים תהו אם היקום שלהם התקיים מאז ומתמיד, או שהוא עבר תהליך של התפתחות כפי שטען קאנט. אריסטו חשב שהיקום הוא נצחי. הסטואיקנים חלקו עליו וטענו שהסחיפה כבר הייתה משטחת את ההרים לו היה העולם קיים תמיד במצבו הנוכחי. כשהנוצרים של ימי הביניים התוודעו ליקום היווני הם צדדו בסטואיקנים. הם היו זקוקים לעולם בעל נקודת התחלה ברורה בזמן כדי להישאר נאמנים למיתוס הבריאה של בראשית. אם כך, אל לנו להיות מופתעים שהיה זה כומר, בלגי בשם ז'ורז' למטר, שהעניק ליקום שלנו את נקודת ההתחלה שלו, שנודעה לבסוף בשם "המפץ הגדול".

בתחילת המאה ה-20 כבר יכלו הטלסקופים לראות את מעמקי השמיים ברזולוציה גבוהה. גלקסיות התחדדו והופיעו כאליפסות וספירלות יפהפיות, כמו M51, שמערבולותיה המסתחררות העניקו השראה לציור "ליל כוכבים" של ואן גוך (1889). הגלקסיות גם הפיצו אור מיוחד, מעין זוהר דועך שהעיד כי הן מתרחקות מכדור הארץ, כפי שדעיכת הסירנה של האמבולנס אומרת לנו שהוא נוסע הרחק מאיתנו. בעזרת המשוואות של איינשטיין הסיק למטר את מערכת היחסים בין מהירות תנועת הגלקסיה למרחקה. הוא גילה שככל שהגלקסיות רחוקות יותר מאיתנו כך הן נעות במהירות גבוהה יותר, ומשמעות הדבר היא שהיקום מתרחב. יתרה מזו, למטר טען שההתרחבות עצמה מאיצה; החיזוי הזה אומת רק בסוף המאה ה-20, כשאסטרונומים שלחו טלסקופ מעל לפסגות ההרים, אל החלל החיצון, כדי למדוד את מהירות התרחקות הגלקסיות על-ידי זיהוי האור הבוקע מכוכביהן המתפוצצים.

הקוסמולוגים של ימינו משתמשים בהדמיות מחשב כדי לזרז את ההתרחבות המאיצה הזאת ולהראות שיום אחד לא נוכל עוד לראות שום גלקסיה; אנו נישאר באותו יקום בודד שבו חיינו לפני המצאת הטלסקופ

הקוסמולוגים של ימינו משתמשים בהדמיות מחשב כדי לזרז את ההתרחבות המאיצה הזאת ולהראות שיום אחד לא נוכל עוד לראות שום גלקסיה; אנו נישאר באותו יקום בודד שבו חיינו לפני המצאת הטלסקופ. את למטר עניין יותר מה יקרה אם נריץ את הסרט לאחור. אם הגלקסיות מתרחקות זו מזו, הוא טען, הן לבטח היו קרובות יותר בעבר. אם נחזור עוד קצת לאחור נראה שהיקום היה חם ודחוס אף יותר. ואם נגיע עד להתחלה נגלה שכל כוכב לכת, כוכב וגלקסיה היו דחוסים לתוך "ביצה קוסמית" שהתפוצצה ברגע לידת היקום בהבזק בהיר כל כך עד שאורו מילא את החלל כולו. והאור הזה נשאר בחלל, מתקרר ודועך עד שיום אחד, בעוד טריליון שנים, ייעלם כליל.

היקום מתאושש

כשקובאץ' לא מבלה בקוטב הדרומי, הוא מלמד בהרווארד קורס בשם "אסטרופיזיקה שימושית 191". הסטודנטים שלו נדרשים לבנות אנטנת רדיו מחומרים בסיסיים וזולים שאפשר לקנות בכל חנות אלקטרוניקה. לשיעור שלפני האחרון מזמין קובאץ' את הפיזיקאי הוותיק רוברט וילסון. הסטודנטים מאזינים לו בקשב רב. בעזרת המכשירים הזולים שבנו הם מנסים לשחזר את הניסוי שווילסון ועמיתו, ארנו פנזיאס, ערכו ב-1964, כשהם ניסו למדוד את קרני הרדיו הבלתי נראות שבוקעות ממרכז שביל החלב.

כדי לערוך את המדידה הזאת וילסון ופנזיאס היו צריכים להתחשב בהפרעות ממקורות קרינה אחרים. והיה מקור אלקטרומגנטי אחד שהם לא הצליחו לזהות, מקור שממנו לא הצליחו להיפטר. הם ניסו לכוון את האנטנה שלהם לאזורים שונים בשמיים, אבל הקרינה הזאת הייתה עיקשת. היא התגלתה בכל מקום. היה נדמה שהיא מפעפעת ביקום כולו. כשהם מדדו את הטמפרטורה שלה הבינו וילסון ופנזיאס שהיא תואמת את האות שתיאורטיקנים חזו לראשונה באמצע שנות ה-40 של המאה ה-20. ממש במקרה, הם מצאו את ההבזק הדועך והמתקרר מהמפץ הגדול של למטר – קרינת הרקע הקוסמית.

הדמיה של התרחבות היקום. באדיבות נאס״א

הדמיה של התרחבות היקום. באדיבות נאס״א

תיאוריית המפץ הגדול היא סיפור על אנטרופיה. למטר אמר שבעבר היה היקום חם, דחוס ואנרגטי יותר. בכמה מאות אלפי שנותיו הראשונות הוא לא היה אלא פלזמה קדחתנית, נזיד של חלקיקים יסודיים שהיה חם וכאוטי מכדי שיוכל להתגבש ולהפוך לאטומים. רק אחרי שהיקום התקרר והתרחב הצליחו האלקטרונים לחבור לפרוטונים וליצור אטומים של מימן, ליצור מרחב שבו יוכל האור להתנועע בחופשיות. הפוטונים שזרמו אל החלל באותו רגע משוטטים מאז ביקום. אם תזהו אותם בעזרת גלאי תוכלו לראות, במו עיניכם, את הזוהר שהותיר אחריו המפץ הגדול. הפיזיקאי פול דייוויס אמר פעם שהאור הזה לימד את האנושות "על הלידה והמבנה של העולם יותר מאשר 1,000 שנות דת ופילוסופיה".

קובאץ' עשה לו שם כמדען כשעזר לערוך מדידות מדויקות ביותר של הזוהר הזה בתנאים הקשים של הקוטב הדרומי. לכן הוא נבחר להוביל את BICEP2, ניסוי שבמשך שלוש שנים הפנה טלסקופ אל השמיים במטרה לתעד את יריעת הפוטונים מהזוהר שהותיר אחריו המפץ הגדול. לפי רוב המודלים האינפלציוניים, הפוטונים האלה שוגרו מהפלזמה הקדמונית אל תוך יקום שעדיין לא התאושש מתהליך האינפלציה. הוא היה מלא בגלי כבידה, עיוותי מרחב-זמן שסחררו את הפוטונים בדפוס מקוטב; והפיתולים של אותו דפוס התגלו ביריעת האור של קובאץ'. כדי לראותם צריך לצמצם את העיניים. עקבות הפיתולים מתגלות רק באחד מכל 30 מיליון פוטונים. הניסיון לזהות משהו כה קלוש וקדום בשמיים הוא מגוחך להפליא: מרדף שווא לפי אנדרו לאנג, הקוסמולוג האהוב מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה, שעזר להגות את הניסוי. אבל מרדף השווא הזה היה שווה בכל זאת; מי שרואה את עקבות הזוהר של המפץ הגדול, רואה דרכו - כל הדרך אל המפץ עצמו. זאת הסיבה שניסויים רבים כל כך מחפשים אותם. וזאת הסיבה שהצוות של BICEP2 חשש שצוות אחר יקדים אותו כשהדפוסים האלה התחילו לצוץ ב-2010, כמעט מיד לאחר שהטלסקופ הופעל לראשונה.

נדרשו מאות מדענים למצוא את בוזון היגס, אבל BICEP2 היה צריך רק כמה עשרות כדי לזהות את הדפוסים המתפתלים בזוהר שהותיר אחריו המפץ הגדול, דפוסים שלינדה תיאר כ"אקדח המעשן של האינפלציה" בהודעה לעיתונות של סטנפורד

קובאץ' מגדיר את עצמו כמדען זהיר. הוא אמר לי שבתחילה הוא הטיל ספק באות המתפתל. אבל אז חלפה שנה, ועוד שנה, ועם כל נסיעה לקוטב הוא קיבל חדשות טובות יותר. האות התחזק. בסדרת פגישות ניסו חברי הצוות להגות דרכים לבחון את האות. כל אחד בתורו מילא את תפקיד האיפכא מסתברא וניסה למצוא הסבר חלופי. בדצמבר 2013 ערך קובאץ' שיחת ועידה כדי לדון באפשרות לפרסם את הממצאים. הוא היה אז בקוטב הדרומי. "רציתי לוודא שאנחנו עושים את זה כמו שצריך", הוא אמר לי. "אפילו כתבתי לעצמי מה אני הולך לומר". בסוף השיחה הרגישו חברי הצוות שהם בחנו כל אתגר אפשרי לממצאים. "החלטנו שזה אמיתי, שזה אכן בשמיים", אמר קובאץ'.

כמה חודשים אחר כך הראה קובאץ' את המאמר המוכן לגות', וכמה ימים לאחר מכן שחררה מחלקת האסטרופיזיקה של הרווארד הצהרה שבה נאמר כי היא תקיים מסיבת עיתונאים כדי "להכריז על תגלית משמעותית". ההצהרה עוררה חרושת שמועות בטוויטר, בפייסבוק ובמחלקות פיזיקה בכל העולם. כשקובאץ' וצוותו הכריזו על תגליתם, התקשורת הקשיבה, וביום שלאחר מכן הופיע שמו של קובאץ' בעמודים ראשיים ברחבי תבל.

קובאץ' אמר לי שהוא לא הצליח להשתלט על הדואר הנכנס שלו במשך שבועות לאחר מכן. אפשר להבין למה: זה סיפור שעושה טוב על הלב. בעידן של מאיצים וטלסקופים שעולים מיליארדים, BICEP2 מצא את אחת המדידות המדויקות ביותר בתולדות האסטרופיזיקה בפחות מ-10 מיליון דולר. והם עשו זאת בעזרת צוות קטנטן. נדרשו מאות מדענים למצוא את בוזון היגס, אבל BICEP2 היה צריך רק כמה עשרות כדי לזהות את הדפוסים המתפתלים בזוהר שהותיר אחריו המפץ הגדול, דפוסים שלינדה תיאר כ"אקדח המעשן של האינפלציה" בהודעה לעיתונות של סטנפורד. אנשים אמרו שזאת התגלית של המאה. מגזין טיים שינה את רשימת "100 האנשים המשפיעים ביותר של השנה" כך שתכלול את קובאץ'. הוא ענד עניבה שחורה לערב הגאלה.

אבל כל זה היה באפריל 2014, בתקופת ירח הדבש של התגלית. במאי התחילו כמה קוסמולוגים בולטים להטיל ספק בפרשנות של צוות BICEP2 לתוצאות, ובהחלטה שלהם לפרסם לפני שהמאמר עבר ביקורת עמיתים. ביוני הוזמן קובאץ' לפסטיבל המדע העולמי כדי לשבת בפאנל עם גות', לינדה וספקן האינפלציה האהוב על כולם – סטיינהרדט. רוב הדיון היה בגדר חגיגות ניצחון ל-BICEP2 ולאינפלציה. אבל לקראת הסוף נערכו חילופי דברים מתוחים בין קובאץ' לסטיינהרדט, כשהאחרון שאל את קובאץ' אם "עכשיו כש[הוא] קיבל קצת משוב", הוא עדיין בטוח שמקור האות הוא גלי כבידה מהאינפלציה.

חודש לפני כן כתב דייוויד ספרגל, עמיתו של סטיינהרדט, מאמר הטוען כי ייתכן שהאות של-BICEP2 זוהם על-ידי האבק שמרחף בין הכוכבים בגלקסיה שלנו. ספרגל הוא אחד הקוסמולוגים הבכירים בעולם. כשהוא מדבר, אנשים מקשיבים. המאמר שלו הסביר שהשדות המגנטיים של שביל החלב מניעים את האבק הגלקטי בדפוסי פיתול. אור הכוכבים חוזר מהאבק הזה בצורת זוהר מתפתל קלוש. חלק מהפוטונים של הזוהר הזה היו עלולים להתגנב לתמונה ולהתערבב עם הזוהר של המפץ הגדול בלי שהצוות ישים לב.

הטענות האלה לא הפתיעו את קובאץ'. כמו קוסמולוגים רבים, גם הוא היה שמח להציב טלסקופ מחוץ לגלקסיית שביל החלב. אבל אנחנו תקועים בגלקסיה שלנו, אז הצוות של קובאץ' בחר חלקת שמיים שנחשבת בהירה יחסית, והם בילו חודשים ביצירת מודלים שיביאו בחשבון את מעט האבק שיש שם. אף אחד מהמודלים לא העיד על בעיה באות, אבל המודלים עצמם הם ספקולטיביים. הם התבססו על הערכות אבק ממחקרים קודמים, שאת מידת האי-ודאות שלהם לא ניתן לכמת. הם לא היו יעילים מספיק כדי לפסול פרשנויות חלופיות לנתונים. קובאץ' נשאל שוב ושוב לגבי האבק בשבועות שאחרי ההכרזה. הוא תמיד נתן אותה תשובה. הוא אמר שזה נפסל כהסבר אפשרי "מסיבות רבות". הוא טעה.

הפרשנות של צוות BICEP2 נראתה רעועה כבר בסוף יוני, כשסטיינהרדט שאל את קובאץ' אם ביטחונו התערער. בחודש שלפני כן הפיץ צוות מתחרה נתונים חדשים על אודות האבק. בספטמבר הם הפיצו נתונים נוספים ששכנעו את הקוסמולוגים ש-BICEP2 לא היה יכול להבחין בין האות לזוהר האבק. ובפברואר 2015 פרסם הצוות של קובאץ' מאמר המודה בכך.
כשקובאץ' פרסם את ממצאיו במרץ 2014, כמה עיתונאים ציינו שחלפו כמעט 50 שנה מאז שווילסון ופנזיאס הכריזו על גילוי הזוהר שהותיר אחריו המפץ הגדול. וכיום, אירוניה קודרת מקשרת בין שתי ההכרזות. וילסון ופנזיאס ניסוח לאתר אות ממרכז הגלקסיה שלנו, אבל הם קלטו אות מעומק היקום. צוות BICEP2 ביצע את הטעות ההפוכה.

קובאץ' ספג ביקורת מהתקשורת אחרי שהאות שלו איבד את ההילה המהפכנית. אבל לא כל הביקורת מוצדקת. אפשר להאשים אותו ואת הצוות על ביטחון מופרז בניתוח שלהם. אבל חייבים להעריץ אותם על הדיוק והחסכנות של המדידות שלהם, ואי אפשר להאשים אותם ברשלנות מדעית

קובאץ' ספג ביקורת מהתקשורת אחרי שהאות שלו איבד את ההילה המהפכנית. אבל לא כל הביקורת מוצדקת. אפשר להאשים אותו ואת הצוות בביטחון מופרז בניתוח שלהם. אפשר להאשים אותם שטפחו לעצמם על השכם. אבל חייבים להעריץ אותם על הדיוק והחסכנות של המדידות שלהם, ואי אפשר להאשים אותם ברשלנות מדעית. אלה מדענים מהשורה הראשונה, וכך הם נהגו ברגע האמת. הם קיבלו בברכה את ביקורת העמיתים. הם בחנו מחדש את עבודתם במהירות. במובן מסוים, סאגת BICEP2 היא ניצחון למדע. היא מראה בדיוק מדוע הפך המדע לאמצעי העיקרי לרכישת ידע על אודות העולם.

כשביקרתי את סטיינהרדט בנובמבר האחרון, ציפיתי שהוא יקטול את קובאץ'. ההכרזה המקורית של BICEP2 הייתה חדשות רעות לספקני אינפלציה כמו סטיינהרדט. הוא חשד בממצאים כבר מהתחלה. כבר בחודש יוני, כשהנרטיב רק החל להשתנות, הוא לא היסס לתקוף את קובאץ' על הבמה. מה הוא יאמר עכשיו? ובכן, מסתבר שלא הרבה: הוא לא השתלח ב-BICEP2. את חמת זעמו האמיתית הוא שמר לתיאורטיקנים.

האות של BICEP2 הפתיע את התיאורטיקנים של האינפלציה. זאת הסיבה שלינדה פלט "מה?" כשקואו הגיע לבקרו. זאת הסיבה שהוא ביקש מקואו לחזור על הנתונים. יש לזכור שכמה וכמה ניסויים חיפשו את האות הזה. הם לא מצאו יותר מדי עד אז. למעשה, הם הציבו סף עליון נמוך לדפוסי הפיתול בזוהר של המפץ הגדול – נמוך יותר משצפו רוב המודלים של האינפלציה (וזו תיאוריה שלא מספקת הרבה תחזיות שאפשר לבחון). כשהנתונים מהניסויים הקודמים האלה התפרסמו ב-2013, סטיינהרדט תקף. הוא אמר שזה מוכיח שהאינפלציה בצרות. "הם אמרו שאני צריך להפסיק להיות שלילי כל כך", הוא אמר לי. "הם אמרו שאין פה בעיה. הם אמרו שהם יוכלו לבנות מודלים בלי גלי כבידה".

ולכן סטיינהרדט הופתע כל כך לראות שהתיאורטיקנים התחילו להשיק כוסות כש-BICEP2 הכריז על נתון גבוה של דפוסי הפיתול. "הם הכריזו על ניצחון", הוא אמר לי. "הם אמרו שנמצא האקדח המעשן! בדיוק כמו שהם צפו!" אבל אז חלפו כמה חודשים והפרשנות של BICEP2 התחילה להיראות בלתי יציבה. ביוני אמר לינדה לניו סיינטיסט שהוא לא שמח לראות שמתייחסים לממצאים של BICEP2 כאל אקדח מעשן. ביולי פרסם גות' הצהרה דומה בוושינגטון פוסט. סטיינהרדט רתח מזעם על השינוי בעמדתם. הוא התחיל לתהות אם מישהו יוכל להפר את שלוותם של חסידי האינפלציה. "אנדרי לינדה הוא זה שהשתמש בביטוי 'אקדח מעשן' מלכתחילה", הוא אמר לי. "ועכשיו הוא אומר שלא משנה בכלל מה BICEP2 אומר. איך יכול להיות שלא-לראות גלי כבידה זה בסדר, ואז כשמוצאים אותם הם אקדח מעשן, ועכשיו לא-לראות אותם זה שוב בסדר?"

סטיינהרדט אמר לי ששינויי העמדה האלה לגבי גלי הכבידה מאפיינים את הפגמים העמוקים של תיאוריית האינפלציה. יש לזכור שהתיאוריה נוצרה לראשונה כטלאי לבעיות של תיאוריה אחרת. כדי לייצר את היקום המוזר שאנו רואים סביבנו, היה עלינו לבצע התאמות במפץ הגדול. האינפלציה עשתה זאת בעזרת מנגנון תיאורטי שניפח את היקום בזמן קצר, כמו בלון. אבל כדי לייצר יקום כמו שלנו, יש להעריך במדויק גם את התנאים הראשוניים של האינפלציה.
האינפלציה הנצחית מוצגת לעתים קרובות כפתרון לבעיות הלא פתורות של תיאוריית האינפלציה מכיוון שהיא מייצרת יקומים רבים, אוקיינוס אינסופי של אזורים קוסמיים, כל אחד עם מאפיינים פיזיים ייחודיים לו. יקום עם המאפיינים הספציפיים שלנו, התנאים ההתחלתיים המדויקים שלנו, יצוץ איפשהו במוקדם או במאוחר. וגם אם אזורים כאלה הם נדירים, אין ספק שאנחנו נאכלס אחד מהם, מהסיבה הפשוטה שאנשים המשקיפים על היקום מופיעים רק באזורים בעלי התנאים המדויקים שמאפשרים למשקיפים האלה להופיע. באזורים נטולי חיים, אף אחד לא אומר שהטבע "מכוונן", או "מעוצב", או "יפהפה", כי אין שם אף אחד בכלל. אבל אנו, המשקיפים, מצפים מהאזור שלנו להיות "מכוונן" בצורה מושלמת. כל האזורים שאנו משקיפים עליהם ביקום נראים לנו מכווננים לעילא.

כדי לייצר את היקום המוזר שאנו רואים סביבנו, היה עלינו לבצע התאמות במפץ הגדול. האינפלציה עשתה זאת בעזרת מנגנון תיאורטי שניפח את היקום בזמן קצר, כמו בלון. אבל כדי לייצר יקום כמו שלנו, יש להעריך במדויק גם את התנאים הראשוניים של האינפלציה

ויש גם תיאוריות אחרות לגבי הטבע שנאחזות בכוונון המושלם. חסידי התיאוריות האלה מדברים לעתים קרובות על היבטים מסוימים בטבע שנראים טובים-מכדי-להיות-אמיתיים, ומשתמשים בהם כראיה לקיומה של ישות שאי אפשר לתפוס בצורה ישירה. משהו מדהים כמו העין האנושית לא היה יכול להיווצר בטבע, הם יאמרו. העין לבטח תוכננה ושוכללה על-ידי מוח כמו שלנו. אבל זה לא נכון. העיניים התפתחו, בצורה עצמאית, על יותר מ-40 ענפים בעץ החיים. העין נראית מעוצבת ומלוטשת כי אנחנו לא מבינים את המאפיינים העמוקים יותר של העולם שאנו חיים בו. וזה מה שקורה בדרך כלל לראיות מהסוג הזה. המדע מפרק אותן לתהליכים נקיים הפועלים לפי חוקיו היסודיים של הטבע. דיבורים על "כוונון" מהסוג הזה מעידים לרוב על חולשה בתיאוריה, ולא על חוסן. בדרך כלל, כשמציגים את הכוונון כראיה למנגנון מטאפיזי גדול המסוגל ליצור כל דבר שהוא, זה אומר שמשהו אינו כשורה.

יש סיבות נוספות לחשוד בתיאוריית היקומים המקבילים. המחשבה שעצם קיומם של משקיפים מגלה לנו משהו מהותי על היקום, דומה בצורה מטרידה לחשיבה האנתרופומורפית הקדומה. שוב אנחנו מוצאים את עצמנו מסיקים מסקנות קוסמיות אדירות על סמך קיומנו אנו. שוב העולם נברא בדמותנו. לפילוסוף הבריטי ברטרנד ראסל הייתה שורה נהדרת כתגובה לחשיבה מהסוג הזה: "כל הפילוסופיות האלה מקורן בחשיבות עצמית, ויש לתקנן עם מעט אסטרונומיה".

אבל אלה אינם טיעונים מכריעים. הם מסתמכים על רמיזות ועל עיקרון של "אשמה בגלל קרבה". הבעיה האמיתית עם היקומים המקבילים של האינפלציה הנצחית, היא שאי אפשר לבחון את קיומם (עדיין, בכל אופן). אי אפשר להציב טלסקופ באזורים אחרים. עלינו לחפש ראיות לקיומם של יקומים מקבילים כאן, אצלנו. מה עלינו לחפש? קשה לומר, כי תיאוריית היקומים המקבילים בוחנת כל צירוף אפשרי של תנאים קוסמיים אינסוף פעמים. לא ברור אם צירוף מסוים סביר יותר מכל צירוף אחר. התיאורטיקנים מנסים לקבוע אם תנאים מסוימים סבירים יותר מאחרים, אבל הם עדיין לא הצליחו בכך, ואין ערובה שמישהו יצליח בזה אי פעם. ובינתיים, קשה לדעת אם הבעיות בתיאוריית האינפלציה הם פערים בהסבר שיש לחקור, או תוצאות מוזרות שמקורן במכונת המזל הקוונטית. את החולשות של התיאוריה אפשר לפטור בביטול באותה משיכת כתפיים אגבית שמתלווה לאמירה: "אלוהים עשה את זה ככה".

סוף עידן המדע?

השלמה מוחלטת של המדע עם קיומו של מארג יקומים בעל גמישות אינסופית עלולה להקפיא רעיונות חדשים בקוסמולוגיה, ואף להוביל למשבר יצירתי. סטיינהרדט חושב שאנחנו כבר שם. "אנדרי לינדה מקושר לאינפלציה הנצחית כי הוא חושב שה'מולטיוורס' זה רעיון טוב", הוא אמר לי. "אבל גם אני המצאתי אותה, ואני חושב שזה רעיון נורא ואיום. זה כמו בגדי המלך החדשים. אלא שבסיפור ההוא, הילד מצביע על המלך ואומר שאין לו בגדים. במקרה שלנו, החייטים עצמם אומרים לנו שאי אפשר לבחון את התיאוריה. גות' ולינדה אומרים את זה".
סטיינהרדט חושש שהמדע עצמו יהיה בסכנה. המדע שחרר את הדמיון מצללי המערות ומתפיסות מקובעות. המדע אפשר למוח לפתח רעיונות קיצוניים, חזונות מלהיבים ועולמות חדשים, כל עוד הרעיונות האלה הסבירו את הדברים שאנו רואים כשאנו מביטים בטבע. כדור הארץ סובב סביב השמש: צריך רק להביט בתנועתה של נגה ולראות. הערפיליות הן גלקסיות מרוחקות, שופעות כוכבים: צריך רק להגדיל אותן ולראות. היקום היה פעם חם ודחוס, ומאז הוא מתרחב: צריך רק לזהות פוטונים מההבזק הקדמוני שלו ולראות. המדע זכה למעמדו האפיסטמולוגי בגלל התעקשות הבלתי מתפשרת להעמיד כל רעיון ורעיון בפני כיתת יורים – הניסוי. זהו עמוד השדרה הפילוסופי שלו. זוהי המתודולוגיה שהעניקה לנו את היקום הבוהק, המורכב ואדיר הממדים שבו אנו חיים כיום.

תמונת אולטרה-סגול מ-26 בפברואר 1979 של ענני נוגה באדיבות נאס״א

תמונת אולטרה-סגול מ-26 בפברואר 1979 של ענני נוגה באדיבות נאס״א

זה לא אומר שהתיאורטיקנים צריכים לכבול את הדמיון שלהם לכלים הזמינים לנו כיום. אטומים וחורים שחורים היו ישויות תיאורטיות לפני שהוכחנו את קיומם. המציאות תמיד מפוארת יותר מהעולם שאנו רואים. שון קרול, קוסמולוג מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה, טען בצורה משכנעת למדי: אל לנו לסרב להרהר בקיומם של דברים שאיננו מסוגלים לחוש ישירות "על בסיס איזשהו עיקרון א-פריורי" כמו בְּדִיקוּת. בייחוד לא בעולם התיאורטי, הספקולטיבי מטבעו. אך בה בעת, אל לנו להתעלם מהכיוון שאליו מצביעות התיאוריות המדעיות המובילות.
יכול להיות שבסופו של דבר יסתבר כי האינפלציה היא התיאוריה הנכונה. חלק מתחזיותיה כבר התממשו. נכון לעכשיו, אין תיאוריה חלופית מוצלחת יותר לגבי ראשית ימי היקום. אבל הקוסמולוגים אמורים לחפש אותה. הם לא אמורים לפתור בביטול את הבעיות שלה בעזרת היקומים המקבילים. עד שיהיה אפשר לבחון את האינפלציה הנצחית, עד שהיא תיבחן בהצלחה שוב ושוב, הקוסמולוגים צריכים למנוע את המונופול שלה על הדמיון התיאורטי הקולקטיבי. האינפלציה היא תיאוריה ספקולטיבית, וכך עלינו להתייחס אליה.

סטיינהרדט מביט בתחום העיסוק שלו ורואה דור של תיאורטיקנים שמשחקים עם מודלים ומבזבזים קריירות שלמות על רעיון בן 30 שנה. "אני יודע למה הם עושים את זה", הוא אומר. "זה קל. אפשר לייצר מאות מודלים כאלה, ולשחק איתם כך שיתאימו לנתונים. אבל ברוב המקרים, התיקונים האלה הם לא התשובה. ברוב המקרים צריך לעשות משהו חדש".
סטיינהרדט מנסה לעשות משהו חדש. הוא משקיע את רוב זמן המחקר שלו בעבודה על תיאוריה קוסמולוגית חלופית. הוא חושב שייתכן כי המפץ הגדול היה תגובה לכיווץ, מין קפיצה, אחת מיני קפיצות רבות שנמשכות מזה זמן רב, ואולי אף מאז ומתמיד. הוא מנסה לברר אם הקפיצה הזאת הייתה יכולה להוליד יקום חלק, מתוח ואחיד כשלנו. לפעמים הוא מרגיש מבודד, אבל הוא מתגייס למשימה. תחושת האפשרות מעניקה לו כוח. הוא אמר לי שהוא חושב שאולי אנחנו מתקרבים לרעיון מהפכני. משהו שיוכל לסדר מחדש את המציאות המוכרת לנו. משהו בקנה מידה קופרניקאי.

"אנחנו צריכים לשמוח שהאינפלציה בצרות", הוא אמר. "בדרך כלל זה אומר שאנחנו על סף תגלית. זה אומר שאנחנו מפספסים איזשהו רעיון, רעיון חשוב מאוד. משהו שהולך לשנות הכול כשהוא יתגלה. הם לא רוצים להיות חלק מזה?"
כשיצאתי ממשרדו של סטיינהרדט בפעם האחרונה, התחוור לי שהיקום שלנו חזר להיות כדור. היקום שלנו הורד בדרגה במאות האחרונות. הוא כבר לא נהנה ממעמדו הקודם כמרכז של כל מה שקיים. אבל הוא כן יושב באמצע היקום הנראה, כדור האור שאנו מסוגלים לראות בעזרת טלסקופ. הביטו בכדור הזה מכל מקום בכדור הארץ, וראו את האור מתקרב אליכם בשכבות, מהכוכבים וכוכבי הלכת שסובבים אותם, ממיליארדי הגלקסיות שמעבר להם, ומשכבת האור האחרונה, הזוהר שהותיר אחריו המפץ הגדול.

ייתכן שנישאר לכודים בבועת הפוטונים הזאת לעד. התרחבות היקום מרחיקה מאיתנו את האור בקצב מסחרר. וגם לו היה זה אחרת, לא היינו יכולים לראות כל דבר ודבר. היקום אינו מוגבל אך ורק לדברים שהגינו בפילוסופיות שלנו. כך יהיה תמיד. למדע יש גבולות. יום אחד אנו עשויים לגעת בגבולות האלה, ובשלב הזה ייתכן שיהיה עלינו לסגת מממלכת הרעיונות. ייתכן שיהיה עלינו לא לשים לב אל אשר בשמים, כפי שהציע אפלטון. אולי נאלץ להסתפק בתיאוריות שאינן ניתנות לבדיקה. אבל אנחנו עדיין לא שם. הרי רק עכשיו התחלנו לבנות טלסקופים. רק עכשיו התעוררנו, כמו מתוך חלום, והתוודענו ליקום.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי רוס אנדרסן, Aeon.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

22 תגובות על תקועים ביקום

04
גליליאו

מרתק! כפי שאמרו הפילוסופים היוונים, היקום עומד על 'צבים שעומדים על צבים, כל הדרך למטה'. התשובה הפיסיקלית הנוכחית לשאלת הקוסמוגוניה, רגרסיה אינסופית של מפצים-גדולים, התפשטות, התקררות ועוד מפץ, אינה שונה במהותה.
אבל להודות שיתכן שיש משהו שאיננו יודעים? או שיקום מסודר הוא תופעה הנראית בלתי סבירה ללא גורם קוסמי מארגן? זה כנראה הרבה פחות סביר מאשר שפיצוץ יגרום להתהוותו של סדר (בעולם שע"פ חוקי הטבע מאופיין באנטרופיה!)

07
בן

מאמר מקסים.
אבל היתכן שחלה טעות דפוס במשפט "מכדור הארץ אנו מסוגלים לראות למרחק 90 מיליארד שנות אור." הרי השערתנו היא שהאור הקדום ביותר יצא לדרכו לפני 14 מיליארד שנה בערך.

12
ניר

חבל שהוא (הכותב) הופך מאמר "מדעי" (פופולרי) לסיפור רכילותי כל כך ארוך ומייגע שקשה היה לי להפריד בין הבר למוץ...
למשל, מה הקטע הזה רלוונטי??
באוקטובר עלה ג'ון קובאץ' על טיסה של 18 שעות מארצות הברית לניו זילנד, כפי שעשה בכל שנה מאז 1990. אחרי שנחת בקרייסטצ'רץ' הוא נסע למחסן גדול כדי להצטייד במעיל אדום עבה, מגפי שלג צבאיים, כפפות, משקפי מגן ובציוד נוסף לקור קיצוני.

    13
    גיא

    זה קורה הרבה באייטמים של מדע פופולרי- חלק מהעניין בסיפור הוא השילוב של הפן האנושי. מדע פופולרי מכוון לאנשים שלאו דווקא ישבו ויקראו את המאמר המדעי - ואנשים מתחברים לסיפורים אנושיים על התמודדות עם קשיים בדרך לתגלית. אחרת היו מפרסמים כמה נוסחאות ודיאגרמות וסוגרים עניין.

    14
    שד"ג

    ניר אחת המטרות היקריות של המאמר הנוכחי היא לא ללמד אותנו פיזיקה או קוסמולגיה אלה לתת לנו מבט לפועלם ולנפשם של חוקרי האסטרונומיה והוגי הקוסמולגיה החל מהעידן העתיק ועד ימינו הקטע שהבאת מראה לנו קצת על המרחקים הפיזיים-גיאוגרפיים כמו כן השכלתניים שאותם הוגים וחוקרים היו צריכים לעבור ועוברים.

    15
    שד"ג

    ניר אחת המטרות היקריות של המאמר הנוכחי היא לא ללמד אותנו פיזיקה או קוסמולגיה אלה לתת לנו מבט לפועלם ולנפשם של חוקרי האסטרונומיה והוגי הקוסמולגיה החל מהעידן העתיק ועד ימינו הקטע שהבאת מראה לנו קצת על המרחקים הפיזיים-גיאוגרפיים כמו כן השכלתניים שאותם הוגים וחוקרים היו צריכים לעבור ועוברים.

16
חגי

מוזר שהכותב מציין שנוגה עושה תנועת זיג זה בשמיים. מאדים הוא זה שעושה תנועה שכזו. אני כמעט משוכנע שנוגה לא חוזר על עצמו. הוא לא נע ישר בשמיים, אבל גם לא עושה תנועה אחורנית, כמו מאדים.

18
חגי

טוב לדעת. ובכל זאת - נשמע לי מאוד מוזר לשייך את המוטיבציה להיפטר מהאפיציקלים לנגה, ולא למאדים.
ולצורך העניין, כנראה שגם קופרניקוס לא נפטר מהם באמת, כמו שהראה קסטלר ב- the sleepwalkers.

19
משה

הכול נפלא אבל אלו הן תיאוריות, הרחק מקצה גבול היכולת שלנו. הרי אין לנו נגיעה למרחקים האלה כלל, אנו משלים את עצמנו שיום יבוא ונגיע למרחקי האין סוף הללו ולתופעות המדהימות שאולי מתרחשות. עד אז עלינו להתעסק בפיסיקה שתאפר הגעה לשם לאין סוף אחרת לנצח נהיה בתאוריות ...האנושות חייבת להתמקד בהתניידות בחלל אחרת זו גם תהייה עצירה שלנו כמין ואיכלוס יתר על הכדור מה שיביא לחורבן ...חייבים למצוא דרך לתור את החלל, ליישב כוכבים.

20
Aetzbar

פיזיקה חדשה
מושגי היסוד של הפיסיקה החדשה הם זמן סטטי ואנרגיה.
זמן סטטי הוא כמותי בלבד, (ניתן למדידה), ואין בו הבחנה של עבר, הווה ,ועתיד .
זמן סטטי הוא נח מוחלט וקר מוחלט. ( הוא האפס המוחלט)
זמן סטטי ממלא את המרחב האינסופי, והוא התווך שבו נעים גלי זמן במהירות C
גל זמן הוא נדנוד של זמן סטטי. גלי זמן נושאים אנרגיה הניתנת למדידה.
כמו שגל זמן קיים, גם חלקיק זמן סטטי קיים.
זמן סטטי הוא גילוי חדש , והוא אך ורק כמותי ( אין הבחנה של עבר, הווה, עתיד) זמן דינמי מוכר לכל, ויש בו הבחנה של עכשיו ועתיד.
זמן דינמי, צמוד תמיד לפעולה פיזיקלית.
זמן סטטי ניתן למדידה, וזמן דינמי ניתן למדידה וברור שיש גם את הזמן התודעתי ( שאינו ניתן למדידה) המובחן על פי עבר הווה ועתיד.
החומר הוא תוצר משני, והוא נוצר מצירוף כמויות של זמן סטטי ואנרגיה.
מצבו הטבעי של החומר הוא מצב של תנועה מוחלטת , והכוכבים נעים לנצח דרך הזמן הסטטי
הזמן הסטטי לא מפריע לתנועת הכוכבים..
לחומר אין כוח משיכה, והתפוח נופל מעצמו (על יסוד האנרגיה הפנימית שלו) תנועת הנפילה המואצת באה לקיים את חוק שימור האנרגיה. אין כבידה ואין גלי כבידה ( יש רק נדנודי זמן סטטי , בתוך הזמן הסטטי הממלא את המרחב )
בפיזיקה החדשה קיים חוק טבע חדש המופיע בכל מערכות התנועה ביקום, והוא חוק שוויון הזמנים.
חוק שוויון הזמנים, מבוסס על מפעלם של גליליאו גלילי ויוהן קפלר.
http://www.amazon.com/Brief-History-Mans-Natural-Knowledge-ebook/dp/B019IAA1GU/ref=pd_rhf_gw_p_img_1?ie=UTF8&refRID=0KRADTWSWZQ90A70N7HY
Aetzbar

    21
    גיא

    שמע Aetzbar, גם פיזיקה וגם פנטזיה מתחילות ב-פ', אבל שם נגמר הדימיון.
    נראה שאין לך מושג באיזה קפדנות פיזיקאים מגדירים את המושגים שהם עובדים איתם.
    מה שאתה עשית זה לספר סיפור פנטזיה עם יצורים קסומים כמו "זמן סטטי", "זמן דינמי", ותופעות קסומות כמו "אנרגיה פנימית" ו-"נדנודי זמן". אי אפשר אפילו לקרוא לסיפור שלך מדע בדיוני כי חוץ ממלים דומות אין שום מדע, רק בדייה.

22
Aetzbar

זמן הוא מושג פנטסתי, אבל הוא נכנס לתחום המדעי כיוון שהוא נמדד.
ברגע שבו קיים במציאות מד זמן, הזמן נכנס לתחום המדע.
ועל מה מדובר ? על זמן דינמי הקשור תמיד לפעולה פיזיקלית.
בפעולה פיזיקלית ניתן לזהות רגע התחלתי בהווה, ורגע סיום. בעתיד.
בניגוד לזמן הדינמי , המדעי, קיים הזמן התודעתי שאינו נכנס לתחום המדעי.
עד היום עסקה האנושות בזמן התודעתי ובזמן הדינמי.
עתה אפשר להתחיל את העיסוק בזמן הסטטי.
הזמן הסטטי נכנס לתחום המדעי, כיוון שהוא נמדד.
אין ספק שזמן סטטי הוא מושג פלאי, אבל הוא כמותי ונמדד.
ואם הוא כמותי ונמדד, הוא שייך לתחום המדעי הפיזיקלי.

לזמן הסטטי יש מקום נכבד במבנה היקום.
הזמן הסטטי ממלא את המרחב האינסופי, והוא התווך של
גלי זמן הנעים במהירות C
לפני 100 שנה החליטו המדענים שאין צורך בתווך .
היום התווך חזר.

א.עצבר
Aetzbar