תראו כמה אני יפה

אנחנו מתאמצים להיות יפים, למשוך תשומת לב, לבלוט. לשם מה?
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

לפני כמיליון וחצי שנים עסקו בני התרבות האָשֶלית (Acheulean), אבותיו של האדם – הומו אֶרְגַסְטֶר, הומו ארקטוס, הומו היידלברגנסיס ואחרים – בעיצוב אבני צור לשם ציד, חיתוך בשר ועיבוד עורות. מאות אלפי אבני צור מעובדות בסגנון דומה התגלו במאות אתרים ברחבי אפריקה, אסיה ואירופה. עם זאת, ברבים מאתרים אלה נמצאו ערמות של מאות ואלפי אבני צור מעובדות שלאחר עיצובן נותרו ללא שימוש, ולו גם חד-פעמי. לשם מה השקיע האדם הקדמון זמן, מאמץ ומשאבים בעיצובם של כלי הצור האלה? יתכן שמראש לא התכוון להשתמש בהן לציד, לעיבוד או לצורך מעשי כלשהו. יתכן שאלה היו חפצי הנוי הראשונים של האדם.

יתכן שאבני צור מעובדות, שלא שימשו לשום תכלית, היו חפצי הנוי הראשונים של האדםבשנת 1890 גילה פלאונטולוג הולנדי קונכייה בת חצי מיליון שנה באי יאווה שבאינדונזיה. הקונכייה נשמרה במוזיאון בליידן שבהולנד ודבר קיומה נשכח מלב. כעבור יותר ממאה שנה ביקשה חוקרת הולנדית אחרת לבחון את השימושים שעשה ההומו ארקטוס במשאבים הימיים באותו אזור שבאיי יאווה. החוקרת הגיעה למוזיאון בליידן, שם מצאה את הקונכייה וזיהתה עליה חריטה. "מדובר בחריטה מכוונת שביצע אדם באמצעות כלי חד", אמרה 1. האם עשה זאת האדם הקדמון כדי לתרגל את מיומנותו? כדי לסמן את הקונכייה כרכושו? ואולי כדי להרשים את בת זוגו? יתכן שזו עוד עדות לכך שהאדם הקדמון יצר כלים או עיבד חומר גלם - במקרה זה על ידי חריטה – בלא שהתכוון לעשות בהם כל שימוש מעשי; לנוי בלבד.

מדוע משקיעים בעלי חיים רבים מאמצים בהופעה או בפעילויות שיוצרות יופי, שאינן בעלות תכלית הישרדותית?

האם סביר שבעידן הפלייסטוקני הקדום, עידן של מאבק מתמיד על החיים, יצר האדם כלים רק לשם היופי? האם יופי משרת צורך הישרדותי כלשהו? מדוע משקיעים בעלי חיים רבים מאמצים בהופעה או בפעילויות שיוצרות יופי, שאינן בעלות תכלית הישרדותית, שרק מכבידות עליהם ותובעות מהם השקעת מאמץ, זמן ומשאבים?

טווס, זנב פרוש

טווס פורש זנבו. תצלום: כריסטין דפ

בניסיון להסביר זאת ניסח הזואולוג הישראלי אמוץ זהבי בשנת 1975 את "עקרון ההכבדה". זהבי שיער שהשקעת מאמץ ומשאבים בהופעה או בהתנהגות חסרת שימוש מעשי, היא דרכם של בעלי חיים להוכיח כשירות. אם זכר מחזר אחרי נקבה ומבקש להוכיח לה שהוא יכול להקים מחסה, לגדל צאצאים, למצוא להם מזון ולהגן עליהם, כיצד יוכל להוכיח את יכולותיו עוד לפני שעשה ולו דבר אחד מהרשימה המרשימה הזו? עליו להפגין אמינות, לתת סימן ליכולותיו. ומהו הסימן הטוב ביותר? להכביד על עצמו.

ציפור הסוּכּי (Bowerbird) חיה בעיקר בגיניאה החדשה ובאוסטרליה. זכר הסוכי בונה סוכה בגובה כחצי מטר ואת החצר שלידה הוא מקשט בחפצים נוצצים וצבעוניים שהוא מוצא, בדרך כלל כולם באותו צבע. יש היגיון בבניית סוכה. היא מקום מגורים והיא תורמת להישרדות. אבל לחצר אין שום שימוש מעשי, קל וחומר לקישוטה. מה הטעם בחצר מקושטת? למה זכר הסוכי עושה זאת? יתר על כן: מבין כעשרים מינים של סוכי, רק במין אחד מתקיימת זוגיות מונוגמית, שבה הסוכי והסוכית מגדלים את צאצאיהם יחדיו. למה שתתרשם הסוכית מסוכי גנדרן וחרוץ, אם זה יסתלק אחרי ההפריה?

סוכי אוסטרלי, קן מקושט בחפצים כחולים

קן של סוכי אוסטרלי, מקושט בחפצים כחולים. תצלום: ג'יימס סינקלייר

לפי עקרון ההכבדה, מנהג זה, שלכאורה מכביד על זכר הסוכי, מעיד על כשירותו העדיפה וכך תורם לאטרקטיביות שלו בעיני הנקבה. בהתנהגותו מאותת הסוכי: "ראי כמה טובים הגנים שלי, כמה חזק אני, כמה קל לי למצוא מזון ולבנות מחסה – קל לי עד כדי כך, שלא אכפת לי לבזבז שעות על מעשה חסר תועלת לחלוטין, כמו קישוט חצר שלעולם לא תשתמשי בה, וכל זאת - בלי שזה יפגע בסיכויי ההישרדות שלי. הזיווג איתי יבטיח שצאצאיך יהיו דומים לי, בחוזקם וביכולות ההישרדות שלהם."

בשנת 1995 התגלו במעמקי הים, ליד יפן, צורות מרהיבות עין דמויות פרחים, בקוטר כשני מטרים, שעוצבו בחול שעל קרקעית הים. במשך שנים לא היה ברור מקורם המסתורי של איורים אלה. בשנת 2013 נמצא שסוג של דג הנפוחית (Pufferfish), המכונה בפינו "אבו נפחא" – דג קטנטן, שאורכו כעשרה סנטימטרים – הוא שיוצר אותם, בסימטריה כמעט מושלמת. הוא עושה זאת רק באמצעות תנועות גופו על קרקעית הים. נדרש לו שבוע ליצירת השושנה הזו, והיא נשטפת חיש מהר בזרמים התת-ימיים. ידוע על זנים של דגי אגמים באפריקה שמשקיעים ימים ביצירת מבנים דומים. לפי אחת הסברות, מאותתים בכך זכרי הדגים על יכולותיהם, חוזקם, כשירותם הפיזית ויכולת הפריון המשובחת שלהם.

עיקרון ההכבדה מתבטא לא רק ביצירה אלא גם בהתנהגות. למה צבאים מסוימים מנתרים מול האריה במקום לברוח? הצבי מכביד כך על עצמו ולכאורה מסכן את חייו; אך לפי עקרון ההכבדה, הוא למעשה מאותת בכך לאריה: "אין לי בעיה לסכן את עצמי בהתקרבות אליך ובהתגרות בך, כי אני עדיף עליך בריצות למרחקים קצרים. חבל לך על הזמן. חפש קורבן אחר." ואכן, בתצפיות נמצא שכאשר האריה רודף לבסוף אחרי אחד הצבאים, הוא כמעט לעולם לא ירדוף אחר אותו צבי שדילג לפניו לפני דקות מעטות. ההסתכנות של הצבי, לפיכך, אינה מיותרת. הוא מאותת באמצעותה על יכולותיו הגופניות - לא רק כלפי הטורף אלא כלפי בנות זוג פוטנציאליות וכלפי עמיתיו הזכרים, יריביו במאבקי ההיררכיה.

כך זה עובד גם אצלנו, בני האדם: זה המפגין את יכולותיו נתפש בדרך כלל כעדיף על פני זה המתייהר ביכולותיו באופן מילולי והצהרתי בלבד. כותבי הערך על עקרון ההכבדה בוויקיפדיה העברית ניסחו זאת כך: "כל מי ששיחק תופסת ודאי שם לב, שהמעזים להתקרב לתופס הם בדרך כלל אלה המשוכנעים ביכולתם לרוץ מהר ממנו."

עיקרון ההכבדה מתבטא לא רק ביצירה ובהתנהגות, אלא גם בתכונות גוף. זנב הטווס הוא דוגמה לכך. זנב מפואר מכביד על הטווס ובולט למרחוק, מה שמקל על טורפיו לצוד אותו, אך לפי עיקרון ההכבדה, זו דרכו של הטווס להפגין כשירות מוגברת. זנב מפואר מעיד על חוזק בעליו, על בריאותו (זנב מרוט מעיד על קשייו של בעליו בהתמודדות עם טפילים) ועל יכולתו להתמודד עם משקלו העודף של הזנב, וזאת בלי שייפגעו סיכוייו לשרוד ולהתרבות. ואכן, כשקיצצו חוקרים את זנבותיהם של פסיונים זכרים, פחת באופן משמעותי מספר הנקבות שנמשכו אליהם. כשהאריכו החוקרים את זנבותיהם של הפסיונים בעזרת נוצות מודבקות, גדל בשיעור ניכר מספר בנות הזוג שנמשכו אליהם. עבור נקבות הפסיון, אורך הזנב היווה אינדיקציה לכשירותם של הזכרים.

כך פועל עקרון ההכבדה גם אצלנו. כשבני התרבות האשלית ייצרו עוד ועוד כלים מעולים מאבני צור, כלים שלא השתמשו בהם, ככל הנראה עשו זאת כדי להראות לבנות זוג פוטנציאליות שהם ציידים כה טובים, שהם מסוגלים לצוד למחייתם ועדיין נשארו להם די זמן וכוח ליצור כלי צור רבים; שהם כה מיומנים ביצירתם, עד שהם יכולים להשליך אותם בלי שימוש ובלי צער על המאמץ שהושקע; ושעקב כישוריהם יהיה לצאצאיהם סיכוי רב יותר לשרוד. האדם הקדום הזה ייצר את כלי הצור כדי להראות שהוא יכול לעמוד במאמץ מוגבר וכך שידר כשירות רבה יותר; הוא ייצר כלי צור, לא כדי להראות שהוא יכול לייצר כלי צור, אלא כסמל לכל הדברים האחרים שהוא יכול ליצור; לא כהפגנת יכולות ספציפיות, אלא כסמל ליכולותיו הפוטנציאליות. בקצרה, הוא הכביד על עצמו כדי לעשות רושם.
***

האם היופי נוצר באופן מודע? בניגוד לאופן האינטואיטיבי שבו אפשר לתפוש זאת, בטבע אין יופי יזום; אף בעל חיים לא יוצר יופי באופן מודע. לאבולוציה אין מודעות. לפי הגדרת מדעי הטבע – הגדרה שלא גולשת למחוזות האילוסטרציה החופשית של מדעי הרוח ולפרשנות השגויה של "הדרוויניזם החברתי" – אבולוציה היא שינוי בשכיחות תכונות בקרב אוכלוסייה במשך זמן נתון. כל מוטציה בחומר הגנטי שורדת אם היא תורמת להישרדותו של בעל החיים המחונן בה. אם הוא משאיר אחריו יותר צאצאים מעמיתו, גדלה שכיחות תכונותיו באוכלוסייה, על חשבון עמיתיו מאותו המין, שבהם לא חלה מוטציה זו. כך פועלת האבולוציה: לא באופן מודע. אין לה תכלית או יעד, תודעה או משמעות. על כן, גם היופי שנולד ממנה אינו נוצר באופן מודע.

Riflebird, ציפור בריקוד חיזור

ריקוד חיזור של ציפור Riflebird. תצלום: פרנצ'סקו ורונזי

אין להסיק מכך שהאבולוציה, או היופי שנולד ממנה, הם אקראיים. המוטציות הן אקראיות, אבל הברירה הטבעית הפועלת עליהן אינה אקראית כלל. יעילותה של כל מוטציה נבחנת ללא הרף על ידי מידת הצלחתו של בעל החיים הנושא אותה לשרוד, להתרבות ולקיים צאצאים. בעל המוטציה נדרש להסתגל לתנאים בסביבתו: חום וקור, יובש או שיטפונות, מחסור במזון או תנאי שטח מאתגרים. עליו להתגבר על טורפים, לשכן את צאצאיו, להשיג להם מזון ולהגן עליהם. כדי להצליח בכך, עליו למצוא זיווג ולהתרבות, וכדי למצוא זיווג עליו לשדר כשירות. על פי עקרון ההכבדה, מינים רבים משדרים כשירות על ידי תכונה (כגון זנב הטווס), יכולת (כגון יצירתיותם של הסוכי והנפוחית) או התנהגות (כגון ריקוד החיזור של ציפורי גן העדן, בהן המינים Western parotia ו-Victoria's riflebird). כך מפגינים בעלי החיים כוח, דיוק, משמעת עצמית, יצירתיות ונכונות להשקיע מאמץ. בקיצור:, הם מפגינים (ויוצרים) יופי. כך הם משדרים כשירות מוגברת. כך הם מוצאים זיווג ומעבירים את תכונותיהם לדור הבא. כך פועלת האבולוציה. הדינמיקה הזו יפהפייה, מתוחכמת, עדינה ומורכבת, אבל אין מאחוריה תודעה או מודעות.

גם האדם מהווה חלק מהטבע, בתשתית ההורמונלית, העצבית והפיזיולוגית העומדת בבסיס דחפיו. על כן, גם בקרב האדם פועל עקרון ההכבדה - הדחף להכביד על עצמנו כדי לשדר עוצמה - באופן אינסטינקטיבי ובלתי מודע. כמו בעלי חיים רבים, גם האדם מתנהג לעתים באגרסיביות אינסטינקטיבית, בין אם מדובר בוויכוח במקום העבודה, בכביש או על מגרש הספורט. ועם זאת, אצלנו, בני האדם, המצב שונה. האדם הוא המין היחיד שלא נוקט רק התנהגות אינסטינקטיבית ואינטואיטיבית, שלא פועל רק בלהט היצרים וההורמונים, במאבק על מקומו בהיררכיה. האדם ניחן ביכולת החריגה לחשב את צעדיו מראש. הצבי, הפסיון, הטווס, הסוכי והנפוחית נענים לקריאת קול הקדומים, צו הטבע; הם לא מנתחים את פעולתם מבעוד מועד ולא מחשבים סיכויים, סיכונים, כדאויות והסתברויות; אבל זה מה שאנו, בני האדם, עושים כל העת. האדם מיישם את עיקרון ההכבדה לא רק מתוך דחף קדמון, קמאי וחסר שליטה, אלא גם מתוך שיקולים מודעים, לעתים ערמומיים ואכזריים, לעתים מלאי-רגש ונדיבים. פעמים רבות מתייחס האדם ליופי באופן מחושב, לא אינסטינקטיבי.

אבל הנקודה החשובה היא זו: האדם לא בוחר אם להכביד על עצמו, אלא רק כיצד לעשות זאת. כשהאדם בוחר בדרך שבה יכביד על עצמו כך שישדר עדיפות גנטית, זוהי אמנם בחירה מושכלת, שנעשית באופן מודע, אבל עצם הנטייה להכביד על עצמנו היא בלתי נשלטת. היא עדות לכוחם הקמאי, הקדמון, של יצר הכיבוש, של הדחף להפגין עליונות, של דחפי החיזור וההתרבות ושל הצורך בעוצמה – דחפים שכדי לספקם התפתחה הנטייה להכביד על עצמנו. עקרון ההכבדה נעוץ בשורשינו הביולוגיים. נכון, את אבני הצור של בני התרבות האשלית החלפנו בטלפונים ניידים, בגדי פאר, תכשיטים, דירות, מכוניות יוקרה, תסרוקות וניתוחים פלסטיים; אבל אנו עדיין פועלים מכוחו של אותו דחף שהניע את בני התרבות האשלית לפני מיליון וחצי שנים: אנו מכבידים על עצמנו כדי לשדר יופי, עוצמה וכשירות. מהבחינה הזו אנו קרובים לעולם החי יותר מכפי שלרבים מאתנו נוח להודות; ומהבחינה הזו, לא הרבה התחדש בפסיכולוגיה האנושית במיליון וחצי השנים האחרונות.

 

אהוד אמיר הוא היסטוריון, כותב, עורך ומתרגם. בעל תואר שני בהיסטוריה של ארצות הברית ומחבר הספר "גדנ"ע ירושלים בתש"ח" (משרד הביטחון: ההוצאה לאור, 2003). כותב מאמרים בנושאי היסטוריה, מדע ודת באתר "הידען".

 

Save

Save

Save

Save

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

10 תגובות על תראו כמה אני יפה

מצוין. ממליץ לקרוא בהקשר הזה את הספר Spent: Sex, Evolution, and Consumer Behavior של ג'פרי מילר שמראה איך עיקרון ההכבדה משפיע על השיווק העצמי של האנשים בצורות שונות ומוזרות.

03
מוטי

מעניין!
עקרון ההכבדה רלבנטי גם לנקבות או רק לזכרים? נראה שכל הדוגמאות שנתת מתארות זכרים שמנסים להרשים את הנקבה (בדרך ישירה או עקיפה). זה קיים גם הפוך בטבע?

"לאבולוציה אין מודעות".
לטעמי, אולי למערכת (כלשהיא) אין מודעות (במובן האנושי) אבל יש לה היזון-חוזר (feedback). הטבע איננו בזבזני - זאת אנו למדים מתנועות המסה במרחב המחפשות נתיבים קצרים ולא ארוכים (ומכבידים).
זה שאיננו מבינים את דרכי האבולוציה אינה סיבה לאקראיותה אלא למסקנה שאין לנו (עדיין) את דרך-החשיבה (המתמטיקה) להבין את דרכיה.
או, במונחים שלי, איננו מבינים עדיין איך הטבע (על כל גווניו) מתמחר את עצמו.

    08
    אהוד אמיר

    אולי מה שאפשר לפרש כהכבדה, למעשה אינו הכבדה. כתבתי כאן:

    https://alaxon.co.il/article/%D7%A7%D7%99%D7%A6%D7%95%D7%A8-%D7%AA%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A4%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%94/

    כך: "האישה המלקטת גרגרים, עשבים ושורשים תורמת לכלכלת הקבוצה כמו הזכר ולעתים יותר ממנו. ציד תורם חלבונים, אך אין פירוש הדבר שהזכרים בתרבויות המסורתיות חשובים יותר. ראשית, בחברת ציידים ולקטים גם נשים צדות. שנית, בשר ציד נרקב מהר יותר מאשר גרגרים, עלים, שורשים וצמחיה בכלל. על שלל איסוף אפשר להתקיים זמן רב יותר מאשר על שלל ציד, מה שמעלה את ערך המזון שאוספות נשים."

    תרומתם המשותפת של בני זוג ציידים-לקטים לכלכלת תא משפחתי - לפי הסצנריו הנ"ל, של חלוקת עבודה - עשויה להיות גדולה יותר מאשר תרומתם של שני אנשים בנפרד לשבט, וזאת בזכות חלוקת עבודה וגיוון מקורות המזון. (זו ספקולציה, אבל אני מניח שיש מחקרים על כך.) אם זה המצב, יתכן שההכבדה הזו - בן/בת זוג שמסייע/ת לשני וכך שומר/ת על הזוגיות - למעשה אינה הכבדה אלא פעולה שמסייעת לא רק לתא המשפחתי, כולל הצאצאים, אלא גם להישרדותם של בני הזוג עצמם, ולכן יש לה יתרון ברירני.

    לגבי שדרוג סמרטפון - יכול להיות שהתשובה אינה רק הכבדה אלא חוש העדר ("לכולם יש, אז גם אני רוצה") או התקווה שזה יגרום הנאה עתידית רבה יותר מהדגם הנוכחי, מה שמביא את ההומו אפגריידוס המצוי לקנות כל דגם ברגע יציאתו. מצד שני, אני בטוח שרבים מאושרים גם עם טלפון סלולרי שהאופציות שהוא מאפשר הן, ובכן, לפי סדר הא"ב, טלפון סלולרי. ותו לא.

09
אייל רונן

קישוט מייצר שדה של תשומת לב סביבו.
כמו שדה כבידה.
הוא לחלוטין כלי.
כדי להשיג את המטרה. תהיה אשר תהיה.
וזה מספק ומספיק.
אין צורך להכביד

10
דני

הגישה של קישוט כחלק מעקרון ההכבדה ידועה מאז זהבי, כפי שכתבת. הניסיון להרחיבו נתקל בקשיים, ואוסיף עוד אחד: אצל נשים, שעבורן בעיקר נועדה ההכבדה, יותר ממחצית תוחלת החיים כיום היא כבר לאחר גיל הבלות. זה מצב שלא היה מעולם בהיסטוריה. למה להתקשט בפני אשה (או גבר) שכבר לא יכולה להביא צאצאים? הנה ניחוש - כדי ללכוד אותו למען יהיה מי שיטפל בי בזקנתי. זקנה זוגית הוכחה כהרבה יותר טובה ומאריכת ימים. ועוד - הטענה המקובלת היא שנשים מתקשטות בעיקר למען (או נגד) נשים אחרות, פחות למען גברים. איך זה מסתדר עם התאוריה? ומה עם להט"בים?