תרופות מהזבל

פח לפסולת אורגנית. אבוס של חזירים. קערת אוכל של כלבים. מקלדת של מחשב נייד - לאן עוד נלך בחיפוש אחר תרופות העתיד?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בבוקר סתווי קריר בצפון-מערב לונדון, מחוץ לתחנת הרכבת יוסטון, אדם רוברטס (Roberts) עוצר בראש גרם מדרגות, בודק אם יש שוטרים באזור ומנסה להיראות כעובר אורח תמים. הדבר קשה יותר משנדמה, ולא רק מפני שגובהו 1.90 מטר.

רוברטס שולף מכיסו חבילה עטופה בניילון נצמד, קורע את העטיפה ומוציא מתוכה מבחנה דקה ומָטוֹשׁ שנראה כמו מקל גדול לניקוי אוזניים. לאחר שהוא מוודא שוב שאף אחד אינו מביט בו, הוא יורד במדרגות וגורר את המטוש על פני המעקה. אחר כך הוא מכניס את המטוש למבחנה, מחליק את המבחנה לכיס ומסתלק משם כאילו דבר לא קרה.

עמידות לתרופות היא תופעה שפגעה ביעילותן של כמעט כל התרופות האנטיביוטיות שיוצרו מאז שהתחלנו לפתח חומרים מסוג זה

אחרי דקה או שתיים רוברטס פונה מדרך יוסטון אל רחוב צדדי, אל המעבדה שלו ביוניברסיטי קולג' לונדון. אין לו כוונות זדוניות – להיפך – אבל מפני שלונדון מרושתת במצלמות במעגל סגור בגלל כוננות טרור, הוא חושש למשוך תשומת לב מיותרת. רק ברגע שהוא מגיע למרכז "St. George’s Gardens", שטח ירוק מלא בעצים גדולים ובמצבות ישנות, הוא נרגע.

גני סנט ג'ורג', לונדון

גני סנט ג'ורג' בלונדון: אי של שקט במוקד המאבק למצוא תרופות חדשות. תצלום: LA Dahlmann

מה שרוברטס עשה זה עתה – מה שהוא ותומכיו עשו כבר מאות פעם – זה להחיות פרקטיקה שנזנחה לפני יותר מארבעים שנה. הוא דגם את הסביבה בתקווה למצוא במקומות המטונפים ביותר, המזוהמים ביותר בחיידקים, את התשובה לאחת הבעיות הבהולות ביותר של ימינו.

עמידות לתרופות – יכולתם של חיידקים להגן על עצמם מפני התרכובות שבהן אנו משתמשים כדי לחסל אותם – היא תופעה שפגעה ביעילותן של כמעט כל התרופות האנטיביוטיות שיוצרו מאז שהתחלנו לפתח חומרים מסוג זה בשנות הארבעים. לפי ההערכות, לפחות 700 אלף איש מתים מדי שנה ברחבי העולם מזיהומים שהפסיקו להגיב לאנטיביוטיקה. עד 2050 המספר עלול להגיע ליותר מעשרה מיליון מתים בשנה, אם לא נצליח להאט את הקצב שבו חיידקים הופכים לעמידים או למצוא תרופות חדשות. ניתוחים שגרתיים או פשוטים עלולים להפוך לפרוצדורות המסכנות את חיי המטופלים.

אבל נדמה שאיננו מצליחים לבצע את השינויים הנדרשים למניעת האסון הזה. אנחנו ממשיכים לקחת תרופות אנטיביוטיות בלי גבול (כמעט שליש ממרשמי האנטיביוטיקה בארצות הברית ניתנים שלא לצורך( ומזינים כמויות אדירות מהן לחיות משק. וחברות התרופות – שנבהלות מהמהירות הרבה שבה כושר העמידוּת של החיידקים מסוגל לפגוע ביעילותם של מוצרים שפיתוחם אורך לעתים עשור ועולה גם מיליארד דולר – אינן ממהרות להקצות משאבים לניסיון לתת מענה לביקוש המתחדש ללא הרף.

כאן נכנס לתמונה רוברטס, מיקרוביולוג בן 43 ממרכז אנגליה. כשהוא מגיע למעבדה, הוא שולף חופן מבחנות שהוא מילא במהלך הטיול שערך, ומתייג אותן: נעל, ידית בית שימוש, עץ, ספסל, מעקה. הוא מושיט יד אל ערמה של צלחות פטרי המכילות כל אחת שכבה של מצע גידול צהוב צלול. אחת אחת הוא מסיר את המכסים מצלחות הפטרי, מעביר את קצה המטוש על האָגָר, מחזיר את המכסה ומסמן את הצלחת, ואז מניח אותה בצד לאינקובציה.

העידן האנטיביוטי הפך את הזיהום – אימת האדם לאורך ההיסטוריה – מגזר דין מוות לאי-נוחות קלה

"בעולם הטבעי של החיידקים יש כל מיני תופעות כימיות שעדיין לא בחנו," הוא אומר לי בעודו מתעד את הצלחות ביומן. "ואנחנו לא צריכים לצלול לקרקעית האוקיינוס או ללכת לאיזו סביבה שתנאי המחייה בה קיצוניים כדי למצוא אותן".

בעבר, כל האנטיביוטיקה שהשתמשנו בה הגיעה ממקורות טבעיים. כך החל העידן האנטיביוטי, ב-1928: מספרים שסר אלכסנדר פלמינג (Fleming) השאיר את החלון במעבדה שלו בלונדון פתוח וגילה שבועות לאחר מכן שרסיסים זעירים מהעובש פניציליום, שנישאו על גבי הרוח, הפרישו כימיקל שחיסל את החיידק סטפילוקוקוס. הכימיקל הזה הפך לאנטיביוטיקה הראשונה, פניצילין. אחריה באו כלורמפניקול, שעשויה מחיידק שנמצא בקומפוסט בוונצואלה, וכלורטטרציקלין, המפורשת על-ידי חיידק שנמצא בשדה באוניברסיטת מיזורי ששימש כחלקת ניסוי לגידול חציר.

אלה היו תרופות היסוד של העידן האנטיביוטי, שהפך את הזיהום – אימת האדם לאורך ההיסטוריה – מגזר דין מוות לאי-נוחות קלה. יכולתן של התרופות האנטיביוטיות לחסל מחלות לא הייתה תופעת לוואי מקרית. התרופות האנטיביוטיות הראשונות היו גרסאות מעודנות של כלי נשק כימיים שהחיידקים פיתחו לאורך אלפי שנים כדי לחסל מיקרואורגניזמים אחרים בתחרות על מרחב ועל מזון. האורגניזמים שפיתחו את כל הנשק האלה שגשגו במקומות טחובים ומלוכלכים.

תפוז, עובש, פניציליום, פניצילין

עובש על תפוז: פניציליום בטבע. תצלום: סקוט נלסון

אותן תרופות אנטיביוטיות ראשונות נחלו הצלחה רבה כל כך והיו רווחיות כל כך שהיצרנים החלו לחפש בכל העולם מקורות לתרופות נוספות. חברת בריסטול-מאיירס (כיום בריסטול-מאיירס-סקוויב) צירפה לדו"ח השנתי שלה בשנת 1951 מעטפה הממוענת למטה החברה, יחד עם פתק המבקש מבעלי המניות לגרוף "כפית אדמה, מעט לחה אבל לא רטובה, נטולת אבנים גדולות," ולשלוח אותה בדואר. חברת איליי לילי הגיעה להסכמה עם חברי ה-Christian and Missionary Alliance: הכמרים שיצאו למדינות מתפתחות צוידו במבחנות. חברת פייזר גייסה חוקרים, טייסים וכתבים זרים שישלחו לה דגימות קרקע.

החיפושים האלה הובילו לפיתוח תרופות אנטיביוטיות שממשיכות למלא תפקיד חשוב גם כיום: אריתרומיצין מהפיליפינים; ונקומיצין, מאדמת הג'ונגל של בורנאו; דפּטומיצין, ממרגלות הר אררט, המקום שעליו נחה כביכול תיבת נח. אבל משימת זיהוין ובידודן של תרכובות מועילות התקדמה בקצב אטי להחריד. זלמן וקסמן, מיקרוביולוג שמומן על-ידי חברת מֶרק, עיבד עשרת אלפים דגימות לפני שזיהה את הסטרפטומיצין. פייזר בדקה יותר מ-130 אלף דגימות לפני שמצאה את טרמיצין, גרסה מוקדמת של טטרציקלין.

הקרקע שורצת מיקרואורגניזמים – כפית אחת מכילה מיליונים – אבל רק חלק קטן מהם יכול לשמש לייצור תרכובות שעשויות להפוך לתרופות אנטיביוטיות מועילות. ובתוך אותו חלק, מיקרוארוגניזמים מעטים בלבד מצליחים לגדול במעבדה, הרחק מהסביבות הטבעיות המורכבות שבהן התפתחו. חוקרים שחשבו שהם עומדים להמריא לעבר יקום חדש לגמרי של תרופות – ושל רווחים – מצאו את עצמם תקועים על כן השיגור וגילו את אותן תרכובות אנטיביוטיות שוב ושוב. מפתחי הטטרמיצין אמרו למגזין "הניו יורקר" ב-1951 שהם כבר הספיקו לגלות מחדש את הסטרפטומיצין "לפחות מאה פעם".

עד סוף שנות השישים כבר ויתרו חברות התרופות על מציאת אנטיביוטיקה בקרקע ופנו ליצירת תרכובות סינתטיות במעבדה. בעקבות התמורה הזאת צנח שיעור גילוי התרופות החדשות. מ-1940 עד 1970 עברו תריסר סוגים חדשים של אנטיביוטיקה את מסלול הפיתוח המלא, עד לניסויים הקליניים וההשקה המסחרית בארצות הברית. מאז 1970 השלימו את המסלול הזה סוגי אנטיביוטיקה בודדים בלבד. כלומר, רוב התרופות האנטיביוטיות החדשות שיוצרו מאז הן גרסאות של תרופות קיימות, עם מנגנונים שהחיידקים כבר למדו להתגונן מפניהם.

כעת לא היו תרופות חדשות שיבלמו את החיידקים הגורמים למחלות, והם החלו להתפשט. חיידק ה-MRSA, סטפילוקוקוס בעל עמידות למספר תרופות, פרץ מבין כותלי בתי החולים באמצע שנות התשעים, השבית ספורטאים וגרם למקרים של דלקת ריאות המתפתחת במהירות ומסוגלת להרוג ילד תוך ימים בודדים. בתחילת שנות האלפיים התפשט ה-VRE, חיידק בעל עמידות לוונקומיצין, תרופה של מוצא אחרון, שגורם זיהומים נוזוקומיים קשים. הגן NDM, שמקנה עמידות ממשפחה של תרופות בשם קַרְבָּפֶּנֶם, נישא מהודו אל כל העולם על-ידי מטיילים נגועים בסוף העשור הקודם. גן נוסף, MCR, שמנטרל את האנטיביוטיקה קוליסטין (תרופה למוצא-אחרון-בהחלט ששרדה משנות החמישים, בדומה לוונקומיצין), זוהה בסין ב-2015 ומאז הופיע ביותר משלושים מדינות בכל העולם.

העמידות שפיתחו חיידקים לתרופות מרובות החלה להדאיג את האו"ם, ובסוף השנה שעברה ערך הארגון פסגה נדירה מיוחדת במהלך פגישה של העצרת הכללית. הפסגה קראה לממשלות העולם להתחייב לטפל בנושא השימוש המופרז באנטיביוטיקה בגבולותיהן ולממן מחקרים למציאת תרופות חדשות. באן קי-מון, מזכ"ל האו"ם, הגדיר את העמידות לתרופות כ"איום יסודי ארוך-טווח לבריאות האנושית."

"פח לפסולת אורגנית. אבוס של חזירים. קערת אוכל של כלבים. מקלדת של מחשב נייד". רוברטס מדפדף בקלסר עבה במעבדה שלו ומקריא את המקומות שמהם נאספו הדגימות שלו. את רובן הוא לא אסף בעצמו. הן הגיעו אליו באמצעות הרשת שבנה לעצמו באמצעות קמפיין מיקור המונים ועמוד פייסבוק – גרסה מודרנית של הקמפיינים של חברות התרופות משנות החמישים, רשת שנועדה לסייע באיסוף דגימות מטווח גיאוגרפי רחב הרבה יותר משהיה מסוגל לכסות בעצמו.

קומפוסט

בדרך לערימת הקומפוסט: פרחים, קליפות של פירות וירקות - ואולי תרופה עתידית? תצלום: אלן לוין

רוברטס קיבל את הדוקטורט שלו מיוניברסיטי קולג' לונדון ב-2002, ובמשך יותר מעשור חקר את אחת הדרכים העיקריות שבהן חיידקים רוכשים עמידות לאנטיביוטיקה: העברת גנים הלוך ושוב באמצעות החלפה של מקטעי דנ"א. סוג זה של עמידות, הניתנת להעברה בין חיידקים, נחשף בשנות השישים על-ידי זוג חוקרים יפניים, ששמו לב כי זנים של חיידקי שיגֶלה, הנישאים במזון, נעשו עמידים לתרופות שהמטופלים מעולם לא קיבלו.

מאז אנו חיים בסיוט מיקרוביולוגי. לא זאת בלבד שמוטציות גנטיות שמקנות לחיידקים הגנה מפני אנטיביוטיקה מסוגלות לעבור בתורשה, מתא-אם לתא-בת, אלא שהן מסוגלות לעבור בין חיידקים שאין ביניהם קשר תורשתי, באמצעות פלסמידים, מקטעים קטנים של דנ"א שמתקיימים בנפרד מהכרומוזומים. פלסמידים מסוגלים לשאת גנים רבים בו זמנית, לכן הם יכולים גם לתת לחיידק אחד עמידות למספר תרופות, כאילו הם מחלקים לו יד מנצחת בפוקר.

התופעה הזאת ריתקה את רוברטס. אבל אחרי שנים של מחקר הוא החליט לשנות כיוון. "אמרתי לעצמי שנוכל לחפש לנצח גנים חדשים של עמידות, כי הם תמיד מתפתחים", הוא אומר. "אבל במקום לחפש גנים חדשים, למה לא לחפש תרופות חדשות?"

חוקרים משוכנעים שאנחנו אפילו לא קרובים למיצוי הפוטנציאל של העולם הטבעי לצורך פיתוח סוגי אנטיביוטיקה חדשיםהוא החליט להתחיל במקום שבו המחקר הכימי התרופתי עצר לפני עשרות שנים: מחוץ למעבדה, בעולם המטונף, שם החיידקים נלחמים על הישרדות. הוא השיק את הקמפיין שלו, הנקרא Swab and Send, בפברואר 2015. תמורת חמיש לירות שטרלינג קיבלו המשתתפים מבחנה, מעטפה והסבר לגבי הדברים שרוברטס רוצה שהם יחפשו: מקומות שבהם חיידקים מתחרים על תזונה ועל שטח להתרבות בו. הוא ביקש מהם להפעיל את הדמיון. כמה שפחות היגייני, ככה יותר טוב.

בניגוד למחקרים האנטיביוטיים הראשונים, רוברטס אינו מבקש ממלקטי הדגימות שלו להתמקד באדמה. הוא רוצה שהם יחפשו במקומות שקודמיו התעלמו מהם ככל הנראה. "אנו מוקפים בסביבה מיקרובית עשירה", הוא אומר. "כל מקום הוא נישה שבה חיידקים מתפתחים ומסתגלים באופן שונה. אפשר לומר שבקרקע התפתחו כלי נשק ביולוגיים, שונים לחלוטין מאלה שהתפתחו בסביבה ימית, או בוצית, או במים מזוהמים מבריכות טבעיות. בכל מקום עשויה להיות כימיה שונה".

הקמפיין שלו נענה בהתלהבות: תוך חודשיים קיבל רוברטס יותר מאלף ליש"ט ויותר ממאה מטושים. המחאות על סכומים קטנים ממשיכים להגיע בדואר (עלות ההשתתפות עלתה לשלושים ליש"ט תמורת חמישה מטושים). בתי ספר יסודיים מזמינים את רוברטס להרצאות, והוא נותן לילדים מטושים לקחת הביתה. הוא הביא עמו מבחנות למסיבות ולאולפני חדשות. יש לו שני מטושים שליקטו לכלוך משולחנות בפרלמנט הבריטי.

"אסלה ביציע העליון של האצטדיון במנצ'סטר," מקריא רוברטס (מטוש שהגיע מאוהד שהשתמש בשירותים). "שלולית מטונפת שנקוותה מתחת למקרר, עם שאריות של חסה שנשכחה והעלתה עובש". אנחנו יושבים במעבדה שלו. רוברטס פותח צלחות פטרי שעברו הדגרה במהלך הלילה ומעביר דגימות של החיידקים שגדלו שם, יהיו אשר יהיו, לתוך תשעים ושישה חריצים זעירים בצלחת תרבית. הוא חוזר על תהליך שמדענים בשנות הארבעים ביצעו כשגידלו חיידקים במעבדה, כדי לראות מה הם מסוגלים לעשות.

השלב הראשון הוא להעביר את המטוש על פני צלחת ובה מצע גידול, ולתת לה לעבור אינקובציה. השלב השני הוא להפריד את החיידקים שגדלים על הג'ל – גירוד אחד עם המטוש עשוי לתפוס זנים רבים – ולהעביר כל אחד לחריץ משלו בצלחת חדשה, כדי לתת להם להתרבות בלי להפריע זה לזה. בשלב השלישי רוברטס מעביר כל אחת מהדגימות לצלחות תרבית המכילות מיקרואורגניזם אחר, כדי לראות איך יסתיים הקרב. הוא מחפש "אזור חסימה": טבעת ברורה סביב החיידק המעידה על כך שהוא מייצר תרכובת המסוגלת להרוג.

חיידק שעובר את המשוכה הזאת ניצב בפני עוד משוכה, גבוהה יותר: הוא נדרש להילחם בזן של אי קולי העמיד לחמש עשרה תרופות שונות. אם החיידק שורד את האתגר הזה, התרכובת שהוא מייצר נחשבת ראויה לבדיקות נוספות. רוברטס משתמש בכלים אנליטיים שלא היו קיימים בשנות הארבעים כדי לבדוק אם החיידק השורד הוא באמת כזה שלא ראינו עד היום.

בורנאו, יער עד

יער עד בבורנאו: האם עוד יבוא מכאן תרופות? תצלום: Rainforest Action Network

מאז השקת הקמפיין, רוברטס ועוזריו עומלים בקפדנות על הטיפול בדגימות השונות: אלפי דגימות עברו את שלבי האינקובציה. מתוכן, מאות הפרישו תרכובות שחיסלו לפחות חיידק אחד, ואחדות אף הרגו פטריה – ממצאים שעשויים להיות יקרי ערך, כי היצע התרופות נגד פטריות דל אף יותר מאשר היצע התרופות האנטיביוטיות. רוברטס מצא עד עכשיו שמונה עשר חיידקים מבטיחים שהרגו את האי קולי העמיד.

זאת מלאכה אטית בהשוואה לקצב ההתפתחות של החיידקים, וזה מתסכל את רוברטס, כי הוא יודע מניסיון אישי מה גודל הסיכון הכרוך בעמידות לתרופות. לפני שלוש שנים שיחקה בתו בכפר ונשרטה ברגלה. היא הייתה בת שש. השריטה העלתה מוגלה, ואדמומיות החלה להתפשט לאורך קדמת השוק. הרופאים ניסו שלושה סוגים שונים של אנטיביוטיקה. אף אחד מהם לא עבד. שתים עשרה שעות לאחר הגעתה לבית החולים יוניברסיטי קולג', היא נכנסה לניתוח.

בתו התאוששה, אם כי עדיין יש לה שקע ברגל בנקודה שממנה נחתך הזיהום. אבל המקרה הזה עזר לרוברטס להבין עד כמה העמידות לאנטיביוטיקה היא בלתי צפויה, וכמה קצר עלול להיות המרחק בין זיהום עיקש אחד לעתיד שהוא מנסה למנוע: ניסיונות טיפול חוזרים ונשנים, אשפוזים ארוכים, הוצאות רפואיות עצומות, מוות מוקדם.

"אם מערכת הבריאות לא הייתה עומדת בקצב ההתפשטות, בתי הייתה עלולה לאבד את הרגל", אומר רוברטס. "והיעדר תרופות אנטיביוטיות הוא מה שיוביל למערכת בריאות שאינה מסוגלת לעמוד בקצב. אני משוכנע שזה עלול לקרות".

קצב ההתקדמות האטי של רוברטס מרמז על גודל האתגר הניצב בפני חוקרים שמנסים למצוא תרופות אנטיביוטיות חדשות.

אצטדיון, אתיחאד, מנצ'סטר

מחפשים בכל מקום: אצטדין "אתיחאד", מנצ'סטר. תצלום: Airview Photography

"הקושי אינו למצוא דברים שהורגים חיידקים. קיטור, אש, אקונומיקה, כל אלה עושים את העבודה", אומר ג'ון רקס (Rex), שניהל את הפיתוח האנטיביוטי הקליני בחברת אסְטְרה-זֶנֶקה וכעת מכהן כסמנכ"ל התחום הרפואי בחברת F2G, שמנסה לפתח תרופות חדשות נגד פטריות. "הקושי הוא למצוא דברים שיהרגו את החיידקים אבל לא יפגעו באדם שלוקח אותם. אנחנו מדברים על כימיקל שייכנס לפה שלך, לקיבה שלך, לדם שלך, ללא שינוי, יגיע למקום שבו הזיהום נמצא ויחסל אותו, וכל זה בלי להרעיל אותך".

היופי בתרופות אנטיביוטיות מעשה ידי אדם היה שאפשר להתאים אותן לבעיות השונות, לכל צורך קליני שמפתחי התרופות חזו. אבל עכשיו שהתרופות האנטיביוטיות נופלות קורבן למתקפת העמידות, המפתחים פונים בחזרה למשאבים הטבעיים.

"אנחנו אפילו לא קרובים למיצוי הפוטנציאל של העולם הטבעי", אמר לי גרי רייט (Wright), מנהל מכון מייקל ג' דגרוּט לחקר מחלות זיהומיות באוניברסיטת אונטריו. רייט הוא ממייסדי מעבדת ה-High-Throughput Screening ("סינון בהספק גבוה") של האוניברסיטה, שבה נעשית בדיקת תרכובות באמצעות מכונות אוטומטיות. בזמן שרוברטס ואנשיו עורכים עשרות בודדות של בדיקות, המעבדה של רייט מסוגלת לערוך עשרות אלפים.

סטרפטומיצס טיפוסי באדמה יש קוד גנטי המסוגל לייצר 20-40 תרכובות שונות", אומר רייט. "בכל אחת מהן מתרחשת פעילות ביולוגית בהיקף כלשהו. לא כולן אנטיביוטיקה, כמובן, אבל הן תוצרים של אבולוציה. הן לא שרדו לחינם. אם משווים אותן לקבוצה אקראית של שלושים כימיקלים שכימאים יצרו, אז בשלושים הקרֵבות יהיה לנו מזל אם נמצא אחד או שניים שיש בהם איזושהי פעילות ביולוגית".

רוברטס אינו היחיד שיוצא כיום לחפש אנטיביוטיקה בטבע. צוות חוקרים מאוניברסיטת נורת'איסטרן בבוסטון המציא מכשיר בשם iChip שמאפשר להם לגדל בקרקע חיידקים שאינם מצליחים לגדול בתרביות מעבדה. באמצעות המכשיר הזה הצליחו חוקרים לבודד תרכובת מבטיחה בשם טייקסובקטין, שעדיין נבדקת. ופרויקט בשם Small World Initiative – שנוסד ב-2012 על-ידי ג'ו הנדלסמן (Handelsman) מאוניברסיטת ויסקונסין, לשעבר מנהלת-שותפה של תחום המדע במשרד למדיניות המדע והטכנולוגיה של ממשל אובמה – דומה לקמפיין של רוברטס, אבל שם דגש רב יותר על חינוך. מדי שנה עובדים אנשי הפרויקט עם אלפי תלמידי תיכון וסטודנטים ומלמדים אותם מיקרוביולוגיה בסיסית בכלים מעשיים: הם אוספים דגימות קרקע, מבודדים את החיידקים שהדגימות מכילות, בודקים פעילות אנטיביוטית בחיידקים, ולבסוף מציגים המחקר שלהם בסימפוזיון. המטרה היא למצוא תרכובות חדשניות שחברות מסחריות או חוקרים אקדמיים יוכלו לקחת ולהמשיך לחקור.

גם אם המאמצים האלה ינחלו הצלחה, לא ברור מי יביא את האנטיביוטיקה החדשה לשוק. השלבים המתקדמים בתהליך פיתוח התרופות – ניסויים קליניים מורכבים הבודקים את בטיחותה של התרופה ואת מידת יעילותה באלפי מטופלים – דורשים מימון בהיקף שרק חברות התרופות הגדולות מסוגלות לגייס, אך עד כה חברות אלה אינן ממהרות לפתוח את הארנק. איך משכנעים את החברות לחזור לשוק האנטיביוטיקה? זוהי סוגיית מדיניות חמה בארצות הברית ובאירופה, ובמסגרת הדיון בה נבחנים תמריצים אפשריים שונים, החל במענקים, עבור בפרסים וכלה בפטנטים מורחבים.

אנטיביוטיקה

אנטיביוטיקה ביומיום. תצלום: קתרין יאנג.

רוברטס – שממשיך להפעיל את קמפיין Swab and Send באמצעות התרומות הקטנות ששולחים לו תומכיו, מענק אחד בגובה 20 אלף ליש"ט ואמונה עיקשת – מדבר בכמיהה על  הצורך האדיר שלו במימון נוסף. במהלך ביקורי בלונדון אנחנו יושבים על שרפרפים גבוהים במעבדה שלו והוא בוחן צלחות תרבית כנגד האור ומחפש אזורי אינהיביציה מבטיחים. ייתכן שפלמינג עצמו ביצע תנועה דומה בשנות השלושים, כשהאנטיביוטיקה עדיין הייתה עניין חדש ואיש לא הבין שבקרוב מאוד יהיה מדובר בכסף גדול.

"אילו היה לי עוד מימון, הייתי משפר משמעותית את ההספק שלנו", אומר רוברטס, ומקרב אליו ערמה נוספת של צלחות. "הייתי מנסה להקים צוות שמכיל את כל סוגי המומחיות הדרושים ולתת לו את כל הציוד הדרוש. הכול יהיה במקום אחד. כולם ידברו זה עם זה. כרגע – כמו שקורה בדרך כלל בסביבה האקדמית – הכול לוקח מעט יותר זמן מהדרוש".

כשאני חוזרת לארצות הברית אני מתקשרת לרוברטס לשמוע איך העניינים מתקדמים. מצב הרוח שלו שונה בתכלית. הוא נשמע מעודד ומסביר לי למה. הוא גויס לבית הספר לרפואה טרופית בליברפול, כדי לעבוד במתקן עם מימון של עשרים וחמישה מיליון ליש"ט שיאפשר לו להגשים את החזון שלו: לכנס צוותים מדיסציפלינות מדעי שונות כדי לפתח תרופות אנטיביוטיות חדשות. הוא מביא את Swab and Send איתו. לפרויקט יהיה תקציב משלו, ומעבדה חדשה עם ציוד חדש. כל התרכובות המבטיחות שהוא ימצא, ייבדקו ויפותחו על-ידי צוותים שכבר עובדים במסגרת בית הספר (ניסויים בשלבים מתקדמים, הכרוכים בדרישות לוגיסטיות מורכבות, יצריכו שיתוף פעולה עם גורם מסחרי).

כשאני שואלת אותו עד כמה המשאבים האלה יאיצו את החיפוש שלו אחר תרופה חדשה, הוא מתקן אותי.

"אנחנו לא צריכים רק תרופה אחת", הוא אומר. "גם חמש לא יספיקו. אם נמצא תרופות בודדות בלבד, המרדף לא ייפסק. אנחנו צריכים אלפי תרופות חדשות כדי שהרופאים יוכלו לגשת לארון ולומר, 'אוקי, בעשור הזה נשתמש במאתיים האלה, ובשמונה מאות האחרות נתחיל להשתמש כשהקודמות יפסיקו להיות יעילות'".

"אני חושב שזה אפשרי", הוא אומר. "אבל יש הרבה מאוד עבודה".

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מרין מקֶנה  (McKenna) היא מחברת הספר Superbug, וכן הספר שיראה אור בקרוב Big Chicken: The Incredible Story of How Antibiotics Created Modern Agriculture and Changed the Way the World Eats.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2017 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.

The original article appeared here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: שרידי מזון בערימת קומפוסט. תצלום: Hero Images, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מרין מקנה, The Atlantic.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על תרופות מהזבל

01
אילנית

משפט חשוב:
מעט שליש ממרשמי האנטיביוטיקה בארצות הברית ניתנים שלא לצורך ומזינים כמויות אדירות מהן לחיות משק.
לתעשיית חיות המשק יש חלק אדיר ביצירת הבעיה, והנטייה היא להתעלם מכך. התעשייה הזאת מסכנת את בריאותו של המין האנושי ועושה כמיטב יכולתה לא לתת לנו להבין את זה.