תתביישו לכם

רגשות מוסריים הם כלים ותיקים לצורך ענישה ולשיקום, אך האם טקטיקת הבִּיוּש עדיין רלוונטית בחברה המודרנית?
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

הבִּיוּשׁ הממוסד חוזר לאופנה. מאז תחילת שנות ה-90 נערכים ניסויים בטקטיקות של "צדק מאחה" שמטרתן להשתמש בביוש ככלי המסייע לפושעים להשתלב מחדש בחברה. הרשויות משתמשות בעמודי קלון וירטואליים כדי ליידע את הציבור מי העבריינים שמתגוררים בשכונה. ולאחרונה, גם תנועת איכות הסביבה גילתה מחדש את כוחה הנורמטיבי של הבושה במאבקה נגד הרס המשאב המשותף הגדול ביותר של המין האנושי – כוכב הלכת שלנו. מה מהותו של כלי הנשק הזה, שכמעט ונשכח, והאם הוא יכול להיטיב עם עולמנו המודרני המשתנה ללא הרף?

מה מהותו של השימוש בבושה ככלי חברתי? האם הבושה יכולה להיטיב עם עולמנו המודרני המשתנה ללא הרף?

הבה נשקול תחילה כיצד הבושה, רגש מוסרי יסודי, נתפסת כיום. לבושה יש הגדרות רבות במגוון דיסציפלינות, אך יש לה מספר היבטים שרוב המדענים מסכימים לגביהם. אין מחלוקת על כך שבושה אינה תחושה נעימה, ושיש לה רכיב פיזיולוגי משמעותי. סביר להניח שהיא נובעת מאינטראקציה בין המערכת הלימבית לקורטקס האורביטו-פרונטלי, המשפיעה ישירות על מערכת העצבים הסימפתטית וגורמת להסמקה. כך אומרים לנו חוקרי מוח. אך לבושה יש גם סימנים שקל יותר לזהות.

אנשים החשים בושה מרכינים את ראשם וכתפיהם, ונדמה שהם רוצים לקבור את עצמם באדמה – מחוות פיוס אופיינית לפרימָטים. כך אפשר להבחין בין תחושת בושה עתיקה יותר, פילוגנטית, הנובעת מרצון בפיוס, לבין בושה מודרנית יותר הקשורה לקונפורמיזם: שני צדדים של אותו מטבע רגשי, כפי שטען דניאל פסלר (Fessler), אנתרופולוג אבולוציוני מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס.

קוף ביפן

קוף בהר טקסאקי ביפן. תצלום: Elvin

לא מהיום ולא מאתמול
ראיות בלשניות מאששות את ההבחנה הזאת. הבושה היא רגש כלל-אנושי, ותופעת ההסמקה קיימת בכל התרבויות והקבוצות האתניות. לאור כך שהרגש הזה נטוע עמוק במערכת העצבים ובמוחם של בני האדם, אין ספק שהוא נברר בתהליך האבולוציוני. כלומר, זוהי אדפטציה פונקציונלית, רגש בעל תפקיד. יש יסוד להניח כי הלחץ האבולוציוני שהוליד את הבושה היה שיתוף הפעולה החברתי, וזאת מכיוון שהבושה היא עונש בלתי פיזי יעיל לכל מי שאינו מיישר קו עם הנורמות הקבוצתיות. היא גמישה מבחינה תרבותית (אין כללים קבועים שמגדירים את הדברים שבהם עלינו להתבייש), אך היא יעילה בכל סביבה ובכל קבוצה המחזיקה בנורמות ואמות מידה מוסריות משותפות.

בושה היא רגש כלל-אנושי. הרגש הזה נטוע עמוק במערכת העצבים ובמוחם של בני האדם בני כל התרבויות.

אפשר לומר בקצרה שהבושה באה לידי ביטוי כתגובה פיזיולוגית לסטייה מהנורמות התרבותיות, כלומר להתנהגות שנתפסת כבלתי ראויה על-פי הנורמות הפנימיות של הקבוצה. אך כיצד אנו לומדים את החוקים האלה, וכיצד אנו יודעים במה עלינו להתבייש? הציות לחוקים האלה הוא מיומנות שנרכשת בינקות ובילדות באמצעות דוגמאות שנותנים לנו האנשים המטפלים בנו, או באמצעות חוויות של בושה. זהו תהליך אוניברסלי שמתקיים בכל התרבויות, אף על פי שמספר תרבויות פסיפיות ומזרח-אסיאתיות משתמשות בבושה ככלי לימודי יותר מאשר אחרות. בסוף גיל ההתבגרות, התכונה החשובה ביותר שבלעדיה אי-אפשר להתקבל לקהילה הבוגרת אינה בגרות מינית, כפי שהיה אפשר לחשוב, אלא היכולת לשלוט בגוף ונפש בהתאם לחוקים ולנורמות שנרכשו. השליטה בנורמות האלה מוכיחה שהאדם מסוגל לתפקד כחבר מועיל בקבוצה. בניגוד לאשמה, הבושה תמיד משפיעה על כל היבטי זהותו של האדם.

עירום - קרי מצב שבו האדם אינו לובש פריט בעל אופי תרבותי מובהק – מעורר בושה בכל התרבויות המסורתיות מכיוון שהוא מציג את הגוף במצבו הטבעי לפי התנ"ך, ללא המאפיין שמייצג יותר מכול את השינוי שנגרם בעקבות אכילת הפרי מעץ הדעת. גופים עירומים מזכירים לנו את היסוד הטבעי שעליו נבנתה האנושות, מכיוון שהם מגיבים לגירויים בסיסיים של החיים, גירויים שאפילו בושה ושליטה עצמית אינן מתמודדות איתם היטב: מיניות ורבייה. את הבושה הנובעת מעירום אפשר לפרש כמודעות לשבריריותה של השליטה הנורמטיבית הרגשית – הרי היא אינה אלא תוסף המנחה את בני האדם במערכות היחסים החברתיות שלהם ומבדיל את האינטראקציות שלנו מאלה של קופי האדם, למשל. השליטה הזו מעניקה לנו את האפשרות להתנהג אחרת.
במדעים המדויקים ובמדעי הרוח, הבושה וההשפלה נחשבות לפונקציה חברתית, לפחות מאז מחקרו של אדם סמית מ-1759 על רגשות מוסריים. אם נלך עוד לאחור, אל ספר בראשית, נראה בבירור שנקודת המבט הזאת לא נולדה במאה ה-18. אבל הקשר בין הבושה לשיתוף פעולה בקבוצות גדולות הפך לנושא מחקר מדעי רק ב-20 השנים האחרונות.

בושה נפוצה
כדאי להעמיק לחקור את הקשר הפונקציונלי בין בושה לשיתוף פעולה חברתי באמצעות ראיות אמפיריות מחברות אירופיות היסטוריות. באמצע וסוף ימי הביניים, מהמאה ה-12 ואילך, עונשי בּיוּש היו נפוצים באירופה, מפולין עד פורטוגל, מסקנדינביה עד סיציליה. עובדה זו דורשת הסבר ומאפשרת לנו לבחון אמפירית את האופן שבו חברות היסטוריות השתמשו בבושה בשם החוק והסדר. בו בזמן, נוכל לראות אם השימוש הזה הוביל לתוצאה הרצויה, ולהבין מדוע רוב רובו של העולם המערבי זנח את הפרקטיקה הזאת במאה ה-18 ותחילת המאה ה-19.
באירופה, לעונשי ביוש ונזיפה יש היסטוריה ארוכה שמתחילה ביוון הקלאסית ואף קודם, אך בימי הביניים ובראשית התקופה המודרנית הם עוגנו בחוק. נדמה שהשימוש הפורמלי בבושה כעונש החל כצעד חינוכי של מוסד רב-עוצמה שרצה לייצר כלי מניעה (הרתעה ושיקום). תרבויות אירופיות, כמו אחרות, ייחסו בתקופה ההיא חשיבות רבה למושג הכבוד, או ה-fama הציבורי, וכן לאינטגרציה של הפרט במסגרות הקבוצתיות.

בשנים האחרונות מתקיים דיון לגבי השפעתם של חוקי הכנסייה על התפתחות חוקי הענישה הציבוריים באמצע וסוף ימי הביניים, והוא שופך אור על הקשרים החזקים בין מושג הכפרה התיאולוגי לבין החוקים הכלליים בתקופה הזו. ברור כעת שהחוק החילוני שאל יסודות רבים מחוקי הכנסייה, ואלה הובילו לצורות ענישה "חדשות", כמו עמוד הקלון, שהופיעו במחצית השנייה של המאה ה-12.

מסיכת בושה מימי הביניים

מסיכת בושה מימי הביניים. תצלום: נתן רופרט.

מסורת הווידוי הפומבי
במהלך המאה ה-12 מופיע עמוד הקלון בחוקות ובכתבי הזכויות של עיירות שונות (אשר ניתנו להן על-ידי בישופים וכמרים אחרים). בתחילה נעשה בו שימוש ככלי לענישה קלה. במהלך המאות ה-12 וה-13 הפך עמוד הקלון למכשיר וידוי ציבורי – כלומר הוא אילץ את העבריינים לחוש בושה כדי לאפשר להם לכפר על חטאיהם כלפי הקבוצה. לעמוד הקלון, המציב את העבריין בכיכר השוק כעונש על עבירות או חטאים שבוצעו בתחום שיפוטה של הקהילה, היו מספר היבטים: מבחינה מעשית, הוא שימש ככלי להפצת המידע לגבי מעשיו של העבריין. מבחינה דתית, הוא שימש ככלי למחילה באמצעות כפרה. כלומר הבושה הפכה לחלק בלתי נפרד מתהליך הווידוי והכפרה.

בימי הביניים הסתמכו האירופים על ערכים נוצריים ועל שיתוף פעולה חברתי. היה עליהם להצהיר בשבועה על נאמנותם לקהילה. אמון הדדי היה מעמודי התווך של חיי היומיום. עונשי ביוש שימשו לעתים קרובות נגד מי שפגע בשיתוף הפעולה, בייחוד בתקופת השיא של ימי הביניים. אנו רואים שהתרבויות האירופיות ראו בחומרה עבירות כמו עדות שקר, הונאה וניאוף, הוצאת דיבה, כפירה באל, ובהמשך גם גניבה. למשל, אופֶה שאפה כיכר לחם קטנה מדי היה נענש באמצעות ducking stool (כיסא שאליו נקשר העבריין, ואז הוטבל שוב ושוב במים), או מוטבע בבוץ, סוחר שמכר דגים רקובים נכלא בעמוד הקלון, וכולי. ביוש שימש כעונש על כשלים מוסריים בעיני הקהילה, אם קנס כספי לא עשה את העבודה עוד קודם לכן. עונשי ביוש אינם יעילים אם העבריין אינו מזדהה עם הערכים והנורמות של הקבוצה. מכאן שהופעתם של עונשי הביוש במערב אירופה במהלך ימי הביניים קשורה במידה רבה לכך שהעיר הפכה ליחידת ההזדהות המרכזית, בנוסף למשפחה.

עם זאת, הביוש הפומבי לא התפתח כפי שקיוו בתחילה אנשי החוק, ששאבו את השראתם מהמסורת הנוצרית של הכפרה והווידוי הפומביים. כבר בשלב מוקדם הפך עמוד הקלון לכלי של סטיגמטיזציה והדרה, במקום שישמש כמכשיר לפיוס ושילוב מחדש בחברה. הסטיגמות האלה המשיכו להיות מאפיין מרכזי של עונשי הביוש עוד זמן רב. רק בשלב מאוחר יותר, במאה ה-16 ובתחילת המאה ה-17, גובר השימוש בעמוד הקלון ככלי של כפרה ווידוי, זאת בעקבות הופעתו המחודשת של "קולר הברזל" (halseisen בגרמנית, carcan בצרפתית). מכשיר זה נבדל מעמוד הקלון המקורי רק בכך שלא נלוו אליו סטיגמות של חרפה. למרבה האירוניה, תוך זמן קצר דבק גם בקולר הברזל אותו רבב של קלון.

בושה: הדור הבא?
אם נחזור לזמנים המודרניים, מה אפשר ללמוד מחוויות אבותינו? האם בכלל אפשר ללמוד מהן דבר מה? במבט ראשון נראה שהמצב בחברה המודרנית שונה לגמרי מזה של העיירה הממוצעת במאה ה-12 או ה-13. ראשית, נדמה כי הראיות ההיסטוריות מאששות את הקשר התיאורטי בין הבושה לשיתוף הפעולה החברתי: עונשי הביוש שימשו לפתרון מחלוקות שבהן אדם לא התנהג בהתאם לנורמות ולערכי המוסר הבסיסיים הקשורים לצדק ולאמון הדדי. מי שסיכן את שלוות העיירה ורימה את שכניו נענש לעתים קרובות בביוש ולאחר מכן סולק מהעיירה, לעתים לעד, וכל זאת כדי לשמר את התנאים הנדרשים לשיתוף פעולה הדוק בין חברי הקהילה. אם כך, לאורך תקופה מסוימת בהיסטוריה האירופית, רגשות מוסריים הפכו לרכיב חיוני בשיתוף פעולה יעיל בין קבוצות המסתמכות על אמון הדדי.

בושה אכן עשויה לשמש תמריץ חזק לשינוי ההתנהגות, כיוון שהיא מזכירה לַפְּרָט את הנורמות המשותפות של הקבוצה ומסייעת לו לשלוט שוב בגופו ובנפשו כפי שלמד בילדות. בספרות של ימי הביניים היה נהוג להתייחס לבושה כאל מין מצב של בלבול, וכיוון שבלבול הוא מצב זמני יש אפשרות לתקן אותו. בושה עשויה אף לעזור לפרט להיחלץ מהתמכרות לסמים או מהתמכרויות אחרות. אך, שוב, יש לזכור שהבושה יעילה רק אם כולם מסכימים על הנורמות, ורק אם המושא מזדהה עם הנורמות של הקבוצה. המעניין הוא שזה כבר אינו המצב בחברות פלורליסטיות מודרניות בעלות נורמות וערכים הטרוגניים מאוד. בימי הביניים, ניאוף היה במקום הראשון ברשימת העבירות הנענשות בביוש, אך כיום השתנה יחסנו להתנהגות הזאת. הנורמות השתנו. אם מטרת הביוש היא חיובית – כלומר להוביל לשיקום - מוטב לעשותו פנים אל פנים, בקבוצות קטנות בעלות ערכים משותפים שבהן כולם מכירים את כולם. כך נעשה בטקטיקות של צדק מאחה, שבהן בני הקבוצה או המשפחה מביישים את העבריינים. אך יש הבדל גדול בין מפגש ביוש באוסטרליה של ימינו לבין עמוד הקלון בכיכר השוק בימי הביניים.

האם יש עתיד לשימוש חברתי בביוש? עמוד הקלון המודרני אינו עומד עוד בכיכר השוק, אלא במקבילתו המודרנית, האינטרנט, שם יכולים אנשים לבייש ולהאשים אחרים במדיה החברתית. כאן, בניגוד לימי הביניים, יש לנו ציבור בגודל בלתי מוגבל. יתרה מזו, לציבור אין שופט שיתעמק ב"גזר הדין" הראוי או ירגיש אחראי להחלטות המתקבלות. כיום, די בתמונה אחת, בציוץ שמופץ ללא מחשבה, כדי להרוס חיים שלמים. הביוש (או ה"שיימינג", בגרסתו המקוונת) הוא עדיין כלי נשק רב עוצמה, ויש להשתמש בו בזהירות ובשיקול דעת, אם בכלל. עמוד הקלון המקוון עלול להפוך למחזה המאפשר לכל אדם לבייש ולהשפיל אדם אחר, בייחוד כאשר תגובתו של הקורבן אינה גלויה עוד לעינינו ישירות.

 

יורג וֶטְלַאוּפֶר הוא היסטוריון דיגיטלי ואנתרופולוג אבולוציוני במרכז לחקר מדעי הרוח הדיגיטליים בגטינגן.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי יורג וֶטלַאוּפֶר, RSA.
§ מאמר | # פסיכולוגיה
- דימוי שעראישה מסתתרת בתוך מטרייה. תצלום: אימג'בנק / גטי ישראל


תגובות פייסבוק