אגם עם עיניים

איך הפך מדבר לאגם, והאגם לערש של תרבות, שהותירה יצירות אמנות שגורמות לנשימתנו לעצור?
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

פָיוּם הוא אזור במצרים העתיקה שנודע בעבר בפוריותו ובשפע הצמחייה ובעלי החיים שאכלסו אותו. אזור זה, שהיה ממוקם מאה קילומטר מדרום לממפיס (בסמוך לקהיר של ימינו), היה בראשיתו אגן מדברי צחיח, אך הוא הפך לנווה מדבר שופע חיים כשאחד מיובלי נהר הנילוס התמלא בטין והתחיל להסיט אליו מים. האגן התמלא, משך חיות בר והפך לכר פורה לצמחייה. כפועל יוצא החלו בני אדם להגיע לאזור בשלב כלשהו לפני 7200 לפני הספירה.

בימינו, השם "פיום" מתייחס לעיר המודרנית "מדינת אל-פיום", אבל בימי קדם התייחס השם לאזור כולו, שבו היו מספר רב של יישובים גדולים ומשגשגים למדי, כמו שֵדייט (הידועה בשם קרוקודילופוליס), קרניס, חווארה ולהאוּן. השם פיום נגזר מהמילה הקופטית "פא-יום" או "פא-יאם", שמשמעותה "האגם" או "הים", והמתייחסת לאגם מואריס, שנוצר בימי שלטונו של אמנמחת (סביבות 1991-1962 לפנה"ס) מלך מהשושלת השתים עשרה בתקופת הממלכה התיכונה (2040-1782 לפנה"ס). מלכי השושלת השתים עשרה הקדישו לאזור זה תשומת לב רבה במיוחד.

תקופת הממלכה התיכונה של מצרים העתיקה נחשבת ל"תור זהב" שבמהלכו יצרה התרבות המצרית מספר מיצירותיה הנהדרות ביותר. אזור פיום נהנה מהשלטון היציב של השושלת השתים עשרה לא פחות מכל אזור אחר, ובמובנים רבים אף יותר. אמנם יש סופרים ופרשנים מודרניים המקשרים את המילה "פא-יום" לעיר פיתום שמוזכרת בספר שמות, פרק א', י"א, אבל הטענה הזאת אינה משכנעת, שהרי המילה "פא-יום" התייחסה לאזור, לא לעיר, ומשמעותה אינה קרובה לזו של המילה "פיתום".

בשנת 5000 לפנה"ס היה אזור פיום גן עדן פורה שתושביו ניהלו לבטח חיים נוחים למדי. היה להם שפע מים ומזון, צל מהשמש תחת עליהם של העצים הגבוהים הרבים, ודגים וחיות להשלמת התפריט

האזור שגשג במהלך תקופת המלכה התיכונה אבל חווה שקיעה לאחר נפילת הממלכה החדשה (סביבות 1570-1069 לפנה"ס). הייתה לו תחייה במהלך שלטון בית תלמי (323-30 לפנה"ס) ובמהלך התקופה הרומית (30 לפנה"ס – 646 לספירה), אך לאחר מכן הוזנח והידרדר בהדרגה. הוא ידוע כיום בעיקר בזכות דיוקנאות פיום, אוסף של "מסכות" מומיה יפהפיות, שהוכנו בתקופות המאוחרות האלה ונחשפו בסביבות 1898-1899 על-ידי האגיפטולוג פלינדרס פּיטרי (Petrie).

פיום, מצרים

פיום (Faiyum), תצלום: Yash Shah, ויקיפדיה

תושבים ראשונים

אזור פיום, שהיה בתחילה אגן נטול חיים, הפך לגן מוריק בזכות הצטברות טבעית של טין בנילוס, שהסיטה כמות משמעותית של מים מתוקים בכיוונו. זרימת המים הביאה עמה קרקע עשירה מהנילוס, וקרקע זו הצטברה בתוך האגם החדש וסביבו והצמיחה צמחייה על גדותיו. המים והצמחייה משכו בעלי חיים שהפכו את האזור לביתם, ואלה משכו בעלי חיים אחרים שחיפשו טרף, או פשוט יצורים שחיפשו מים באזור צחיח.

יובל הנילוס שזרם עד פיום זכה בסופו של דבר בשם "בחר יוסף" ("נהר יוסף") על שם הנביא יוסף בקוראן (מקבילו של יוסף התנכי), והוא עדיין קיים היום כתעלה. התעלה הראשונה (שנקראת מֶר-וֶור, "התעלה הגדולה") נבנתה בימי הממלכה התיכונה. אבל ההתפתחויות האלה התרחשו בשלב הרבה יותר מאוחר, לאחר שאנשים הגיעו לאזור וחשו צורך לתת שמות לעצמים ולפריטים סביבם. לפני שהנהר הפך לתעלה, ולפני שהיה לו שם, הוא היה פשוט יובל טבעי של הנילוס. אפיק המים הזה, והסביבה הפורה שהוא יצר עבור בעלי החיים, הם שמשכו בסופו של דבר את בני האדם אל האזור.

הראיות המוקדמות ביותר להתיישבות אנושית ראשונה באזור מדבר סהרה מתוארכות לסביבות 8000 לפנה"ס. אלה היו אנשים שנדדו לכיוון עמק הנילוס. לפי האגיפטולוג דייוויד פ' סילברמן (Silverman), "עקבותיה של הקהילה החקלאית החד-משמעית המוקדמת ביותר במצרים התגלו במרמדה בני סלאמה, אתר ששכן בקצה המערבי של הדלתא של הנילוס, והן מתוארכות לסביבות 4750 לפנה"ס". התאריך הזה היה מקובל על הקהילה המחקרית במשך עשרות שנים, עד שב-2007 התגלו בפיום חורבותיה של קהילה חקלאית ותיקה יותר, המתוארכת לסביבות 5200 לפנה"ס. נמצאו גם כלי חרס המתוארכים ל-5500 לפנה"ס. יש לציין שהתאריכים האלה מתייחסים רק לקהילות חקלאיות מבוססות, ולא להתיישבות האנושית בפיום, שהחלה כבר בסביבות 7200 לפנה"ס.

בשנת 5000 לפנה"ס היה אזור פיום גן עדן פורה שתושביו ניהלו לבטח חיים נוחים למדי. היה להם שפע מים ומזון, צל מהשמש תחת עליהם של העצים הגבוהים הרבים, ודגים וחיות להשלמת התפריט. אבל בשלב כלשהו סביב 4000 לפנה"ס התרחשה ככל הנראה בצורת ששינתה את תנאי המחייה האידיאליים האלה. רבים נדדו בעקבותיה לכיוון עמק הנילוס והותירו את אגן פיום נטוש יחסית. אנשים אלה הקימו את הקהילות שצמחו והפכו לערים הגדולות של מצרים העתיקה.

פסגת הפריחה

נדמה שבתקופת השושלות המוקדמות (בסביבות 3150-2613 לפנה"ס) זנחו רוב תושבי היישובים האלה את אזור פיום ,אם כי הוא עדיין נותר מאוכלס בבני אדם. אבל בתקופת הממלכה הקדומה (בסביבות 2613-2181), פיום חזר להיות גן עדן ירוק והפך לשטח הציד המועדף על האצולה המצרית. בתקופה ההיא, אזור פיום נקרא "טָה שָה" ("ארץ האגמים", או "ארץ האגמים הדרומיים") בפי מלכי ממפיס שתיעדו את מסעות הציד שערכו שם.

תנין, מצרים העתיקה, פסל, נחושת

פסל נחושת בדמות תנין. תצלום: עוסאמה שוכייר מוחמד אמין. Creative Commons: Attribution-NonCommercial-ShareAlike.

את האזור אכלסו בעיקר חיות (אם כי עדיין היו שם מעט כפרים), וצמחים רבים גדלו בשפע, בהם צמחי הפפירוס. הציידים הבחינו בכך ועד מהרה פיתחו שיטה לליקוט הצמחים האלה למטרות שונות. הפפירוס מוכר לנו בתור ה"נייר" של מצרים העתיקה, אבל הוא שימש גם להכנת סירות דיג קטנות, חבלים, בגדים, צעצועי ילדים, קמעות, סלים, מחצלות, צילונים ופריטים רבים אחרים. הוא אף שימש כמקור מזון.

בראשית ימי הממלכה התיכונית הורה אמנמחת הראשון על בניית תעלה לאורך "בחר יוסף", וזו הציפה את פיום ויצרה את אגם מואריס הגדול. ייתכן שאגם זה הוא האגם שאליו מתייחסים ביצירה שנקראת סֶטְנה II מימי הממלכה החדשה, שבה מסופר על חכם מצרי דגול שהביס קוסם נוּבּי על-ידי שיגור יצירתו הזדונית אל מרכז אגם גדול. סֶנוּסרֶת הראשון (סביבות 1971-1926), יורשו, הרגיש כפי הנראה שהאגם הוא בבחינת מותרות מפוארים מדי, שטח חקלאי מובחר מבוזבז, ולכן הורה לבנות שורה של תעלות ניקוז.

מערכת התעלות של סנוסרת התבססה על מנגנון הידראולי שהעביר מים מאגן פיום לאזורים אחרים, אך דאג לא לרוקן אותו כליל. התוצאה הייתה השבחה של קרקע פורייה, העברת מים לאזורים הזקוקים להשקייה, והמשך קיומה של המערכת האקולוגית שבמרכזה האגם. את סנוסרת הראשון ירש אמנמחת השני (סביבות 1929-1895), שעל שלטונו איננו יודעים רבות. אבל יורשו, סנוסרת השני (סביבות 1897-1878) המשיך במדיניות של סנוסרת הראשון לגבי פיום ותחזק את מערכת התעלות.

את סנוסרת השני ירש סנוסרת השלישי (סביבות 1878-1860 לפנה"ס), הנחשב לגדול מלכי השושלת השתים עשרה המפוארת. סנוסרת השלישי נודע יותר מכול בזכות שורת ניצחונותיו על הנובּים, ובכך שביצע חלוקה חדשה של מצרים למחוזות במטרה להפחית מכוחם של המושלים המחוזיים ("נומארכים"). אבל הישגים אלה היו רק שניים מהיבטי שלטונו, שגילם באופן מושלם את הערך התרבותי המצרי "מאע'ת" (הרמוניה ואיזון) והביא את הממלכה התיכונה לשיא הצלחתה. שלטון סנוסרת השלישי היה פסגת הפריחה של הממלכה התיכונה בכלל ושל פיום בפרט.

ערי פיום, כמו לאהון (שנוסדה על-ידי סנוסרת השני), התרחבו ושגשגו תחת סנוסרת השלישי, וכמותם שדייט, בירת אזור פיום החל מימי הממלכה הקדומה. התנובה העשירה של האזור, שהייתה, על-פי עדויות, טעימה יותר מכל תנובה אחרת, הביאה לביקוש גבוה ולסחר רווחי עם אזורים אחרים במצרים ואף מחוץ לה.

יורשו של סנוסרת השלישי היה אמנמחת השלישי (סביבות 1860-1815), שהשקיע רבות בפיום. הוא חידש את המדיניות של סנוסרת הראשון והתקין קירות תומכים, סוללות ותעלות במטרה להוריד את גובה פני אגם מואריס ולייצר עוד קרקעות ראויות לעיבוד. הוא בנה את המבוך המפורסם במתחם מקדש הקבורה שלו בחווארה, שאותו יתאר אחר כך הרודוטוס כמבנה מרשים יותר מכל אחד משבעת פלאי העולם העתיק. אמנמחת השלישי בנה כמה וכמה מונומנטים מרשימים נוספים באזור, כפי שעשו מלכי השושלת השתים עשרה שבאו לפניו, והחיל מדיניות שעודדה פעילות כלכלית ומסחר.

מובן שבשלב זה פיום כבר לא שרץ חיות בר ולא שפע צמחייה כבעבר. ככל שהאזור המשיך לשגשג, הוא נעשה, מן הסתם, פופולרי יותר. כפרים גדלו והפכו לערים, וערים התרחבו והצמיחו פרברים. היה פשוט מאוד להרחיב את הבית, או לבנות בתים חדשים: די היה למדוד את החלקה, להכין לבני בוץ ולהציבן במקום. לא היו תקנות בנייה עירוניות, וכל אחד היה יכול לבנות כרצונו כל עוד אישלא התנגד.

מצרים העתיקה, חרפושית, אריה, תנין

חרפושית עם עיטור של אריה ותנין, מצרים, שושלות 15-16 (1664-1559 לפנה"ס), מוזיאון LACMA, לוס אנג'לס. תצלום: אשלי ואן הפטן

לבני המעמד הגבוה היו בתים ובהם קורות עץ, חלונות, ודלתות עץ, אבל את הבתים הפשוטים ביותר היה אפשר לבנות תמורת סכום צנוע ובמהירות. באותה קלות שבה אנו מבקשים כיום מחברים לעזור לנו לעבור דירה או לצבוע קיר, תושבי פיום היו מארחים מסיבות שבהן האורחים עזרו להם להכין לבני בוץ ולבנות מהן תוספת לבית. העושר הגדול של פיום, וכן יופיו הטבעי של האזור, משכו עוד ועוד אנשים אף על פי שהמס שהשלטון הטיל על התושבים שם היה גבוה יותר מבכל מקום אחר בסביבה.

זה היה מצבו של אזור פיום בתחילת השושלת השלוש עשרה של הממלכה התיכונה. לשושלת השלוש עשרה לא היו הכוח והמיקוד של קודמתה, והיא הידרדרה עוד קצת עם כל שליט. לקראת סוף ימיה, האצולה התמקדה הרבה יותר בהנאתה ובדרמות האישיות שלה מאשר בטובת הממלכה, ואפשרה לחיקסוס, עם זר שהתבסס בעיר אווריס שבדלתא של הנילוס, לצבור כוח רב במצרים התחתונה. ההתפתחויות האלה הובילו לאובדן כוחו של השלטון המרכזי. השושלת נפלה לבסוף, וכך החלה התקופה הידועה בשם "תקופת הביניים השנייה" (סביבות 1782-1570).

אין תיעוד רב בנוגע להתרחשויות בפיום בתקופה הזאת, וגם לא בתקופת הממלכה החדשה שבאה לאחר מכן. לא נבנו מונומנטים חדשים, ונראה שהשליטים ויתרו על תחזוקת מערכת התעלות. עד שבית תלמי עלה לשלטון, התעלות הגדולות, המערכת ההידראולית, הקירות, והמונומנטים סבלו כולם משנים של הזנחה, ואזור פיום הפך לצל חיוור של עצמו.

התקופה היוונית-רומית ודיוקנאות פיום

בתקופת הביניים השלישית (סביבות 1069-525 לפנה"ס), שבאה לאחר הממלכה החדשה, הייתה מצרים מפולגת בין תאניס לתבאי, ששלטו מלוב ועד נוביה. תקופה זו הסתיימה עם הפלישה הפרסית. בתקופה המאוחרת (525-332 לפנה"ס) עבר השלטון פעמים רבות בין הפרסים למצרים, עד שהפרסים כבשו סופית את הממלכה. אלכסנדר מוקדון כבש את מצרים מהפרסים ב-332 לפנה"ס, ואחרי מותו היא עברה לידי אחד ממצביאיו, תלמי הראשון סוֹטֶר (323-285 לפנה"ס), שייסד את בית תלמי.

בתחילה חשבו שהדיוקנאות כה מלאי הבעה צוירו כשהאנשים היו חיים, אך הוכח שהם צוירו מהזיכרון, לאחר מותם

תלמי הראשון ויורשו, תלמי השני פילדלפוס (285-246 לפנה"ס), הקצו משאבים רבים לפיום. הם תיקנו וחידשו מונומנטים, מקדשים, תעלות ובנייני מנהל שהוזנחו. תלמי הראשון רוקן את אגם מואריס אף יותר - שוב, כדי לייצר עוד אדמות לעיבוד - ותלמי השני הקצה חלק ניכר מהאזור הפורה הזה לוותיקי צבא יוונים ומקדונים, ששיפרו את מצבו.

פיום, מסיכה, תאטרון, יווני-רומי

מסיכת תאטרון יוונית-רומית, פיום, המאה השנייה לפנה"ס. תצלום: אריק וילקוקס.

מאז כיבוש אלכסנדר מוקדון ב-332 לפנה"ס, איכות החיים בפיום השתפרה באופן משמעותי. אף על פי שיש לא מעט ראיות לשגשוג הזה, הראיה המוצלחת והידועה ביותר היא דיוקנאות פיום, ציורים של בני האליטה של הקהילה, שצוירו על לוחות עץ והונחו על המומיות שלהם.

כשהם התגלו לראשונה על-ידי פלינדרס פיטרי בסוף המאה התשע עשרה, הניחו החוקרים שהדיוקנאות האלה צוירו כשמושאי הציור עוד היו בחיים ואחר כך נתלו על קירות בתיהם עד למותם. אבל מאז הוכח שהציורים האלה צוירו לאחר המוות. בזכות החיות המדהימה של הציורים, ובייחוד העיניים רבות ההבעה, אנו מבינים למה פלינדרס פיטרי חשב שמושאי הציור היו בחיים בזמן הכנת הדיוקנאות.

הגבירה אלין, פיום, דיוקן אישה, מומיה, תכריכים

הגבירה אלין: דיוקן מומיה שצויר על בד התכריכים, פיום. מוצגת ב-Neues Museum בברלין. תצלום: קרול רדאטו

היצירות האלה משקפות במדויק את הלבוש, התכשיטים, התסרוקות והחפצים האישיים של אנשי התקופה. העושר המופגן של מושאי הציור משקף את שגשוגו של האזור, הניכר גם בעצם קיומן של היצירות, שהרי אלה עבודות באיכות גבוהה שהופקו על-ידי חברה עשירה ויציבה. האגיפטולוגית הלן סטרַדוויק (Strudwick) כותבת:

"דיוקנאות פיום הן יצירות אמנות מקוריות ונהדרות שבהן משתקפת סינתזה בין הסגנון הנטורליסטי הקלאסי המאפיין דיוקנאות לבין תפישת המוות במצרים העתיקה – זאת אומרת המוות כשער להמשך הקיום לאחר תום החיים. הדיוקנאות העניקו לאגיפטולוגים שפע מידע בנוגע לבני המעמד הגבוה בחברה המצרית בתקופה היוונית-רומית, ובייחוד בנוגע ללבוש, לתכשיטים ולמאפיינים הגופניים שלהם. ולא זאת בלבד, אלא שהם יצירות מופת אמנותיות בזכות עצמם".

הציורים משקפים את תשומת הלב הרבה שהקדישו השליטים לאזור פיום בתקופה ההיא. שני השליטים הראשונים של שושלת בית תלמי שאבו השראה מהעבר המצרי וניסו ליצור חברה רב-תרבותית המעודדת גיוון ויצירה תרבותית ואינטלקטואלית. תחת השליטים האלה נבנו הספרייה הגדולה של אלכסנדריה, ה"סֶרָפּאוּם" והמגדלור באלכסנדריה. אבל יורשיהם עשו עבודה פחות טובה, ועד שקלאופטרה השביעית (סביבות 69-30 לפנה"ס) עלתה לשלטון, תפארתה של מצרים דעכה במידה רבה.

שקיעת פיום

לאחר מותה של קלאופטרה, אוגוסטוס קיסר (27 לפנה"ס – 14 לספירה) סיפח את מצרים לרומא. בתקופה זו, לאחר שנים של הזנחה תחת השליטים המאוחרים של בית תלמי, הידרדר אזור פיום עד למצב שבו התעלות וצינורות הניקוז היו סתומים ובלתי שמישים. אוגוסטוס הורה לערוך תיקונים נרחבים באזור, מכל בחינה אפשרית, ופיום קם לתחייה. בשנים הראשונות של התקופה הרומית חווה האזור פריחה מסוימת בזכות פוריותו, ובזכות החשיבות הרבה שייחסו הרומים למצרים - ספקית הדגנים של האימפריה.

פיום. דיוקן, ציור, גבר, מומיה

דמות גבר על ארון קבורה, פיום, המאה הראשונה לספירה. תצלום: עוסאמה שוכייר מוחמד אמין, Creative Commons: Attribution-NonCommercial-ShareAlike

אזור פיום המשיך לשגשג כל עוד האימפריה שמרה על יציבות והמשיכה להתרחב באופן סדיר, אבל כשהיא התחילה לשקוע, הפרובינקיות שלה הלכו בעקבותיה. אוכלוסיית פיום החלה להידלדל במאה השנייה, ואם לא די בכך, מגיפה קטלנית התפרצה ועשתה בה שמות. בתחילת המאה השלישית האוכלוסייה כבר הצטמצמה לפחות מעשרה אחוזים מאוכלוסיית פיום במאה שלפניה.

העמק הפורה סבל מריבוי בנייה שבגללו לא נותרו עוד חיות לצוד ובעלי חיים חדשים הפסיקו לבוא לאזור. צמחי הפפירוס, שבעבר צמחו בשפע, נקצרו עד כמעט לסף הכחדה, וכמוהם גם שאר הצמחים שמשכו את בני האדם לאזור מלכתחילה.

אף על פי שהפעילות בפיום נמשכה לאורך התקופה הרומית עד לפלישה הערבית במאה השביעית לספירה, ואף על פי שהאזור שימש כמעוז ההתנגדות המצרית לערבים, הוא לעולם לא חזר למלוא תפארתו ופריחתו. גם תחת השלטון הערבי חווה פיום מדי פעם בפעם תקופות של יבולים עשירים וסחר משגשג שבמהלכן האוכלוסייה התרחבה שוב. ואף-על-פי-כן, המשאבים הטבעיים של פיום הידלדלו כיוון שהשלטון ניצל אותם עוד ועוד, ובסופו של דבר חזר העמק להיראות כמו האגן הצחיח שהיה אלפי שנים קודם לכן.

כיום האזור חזר להיות אזור חקלאי עשיר בזכות פעילות שימור אקולוגית ושיפורים בטכניקות החקלאיות. מספר חורבות מצריות עתיקות מרשימות שומרו באזור, בהן הפירמידה של אמנמחת השלישי בחווארה, אך תיירים מעטים בלבד מגיעים לאזור אף על פי שקהיר קרובה יחסית. אורח חייהם של תושבי פיום בימינו מזכיר את אורח החיים של אבותיהם לפני אלפי שנים: הם עובדים את האדמה בכלים ובשיטות הדומים מאוד לאלה שהשתמשו בהם אנשי תור הזהב של הממלכה התיכונה.

 

ג'ושוע ג' מארק הוא ממייסדי Ancient History Encyclopedia. הוא היה מרצה במשרה חלקית לפילוסופיה וכתיבה במריסט קולג' בניו יורק.

This article "Fayum" by Joshua J. Mark was originally published on Ancient History Encyclopedia. Translated and reprinted with permission (Creative Commons: Attribution-NonCommercial-ShareAlike).

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מתוך דיוקן אישה, שעווה וצבע על עץ של ארון למומייה, 300-325 לספירה. אוסף המוזיאון הבריטי. תצלום: עוסאמה שוכייר מוחמד אמין, ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'ושוע ג'. מארק, Ancient History Encyclopedia.
- דימוי שערדיוקן אישה, שעווה וצבע על עץ של ארון למומייה, 300-325 לספירה. אוסף המוזיאון הבריטי. תצלום: עוסאמה שוכייר מוחמד אמין, ויקיפידה

תגובות פייסבוק