אלכסון קלאסיק אז מה הסיפור שלך?

רבים מאתנו מוצאים נחמה במחשבה שהחיים הם סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. אבל האם באמת ניתן לתאר אדם באמצעות נרטיב יחיד ומאורגן?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

"כל אחד מאיתנו בונה 'נרטיב' וחי אותו", כתב הנוירולוג הבריטי אוליבר סאקס. "הנרטיב הזה הוא אנחנו". ג'רום ברונר, הפסיכולוג הקוגניטיבי האמריקאי, מסכים עמו: "העצמי הוא סיפור שנכתב מחדש שוב ושוב", הוא כתב, והוסיף: "בסופו של דבר, אנחנו הופכים לנרטיבים האוטוביוגרפיים שלפיהם אנו 'מספרים על אודות' חיינו". פסיכולוג אמריקאי נוסף, דן פ' מקאדאמס, אמר: "כולנו מספרי סיפורים, ואנחנו עצמנו הסיפורים שאנו מספרים". והנה דעתו של האתיקן האמריקאי ג' דייוויד ולמן: "אנחנו ממציאים את עצמנו.... אבל אנחנו באמת הדמויות שאנו ממציאים". ונוסיף לקדרה גם פילוסוף אמריקאי, דניאל דנט: "כולנו סופרים וירטואוזיים, ואנחנו מוצאים את עצמנו עסוקים בכל מיני התנהגויות... ותמיד עוטים את ה'פנים' הטובים ביותר שאפשר. אנחנו מנסים לשלב את כל החומר שלנו בצורה עקבית לתוך סיפור מוצלח אחד. והסיפור הזה הוא האוטוביוגרפיה שלנו. הדמות הבדיונית הראשית שבמרכז האוטוביוגרפיה היא העצמי".

כך אומרים הנרטיביסטים. אנחנו מספרים את עצמנו – והסיפור הוא אנחנו. ישנה תמימות דעים רחבה להפליא לגבי הטענה הזו, ולא רק במדעי הרוח אלא גם בפסיכותרפיה. היא מקושרת לתפיסה שאומרת כי יצירת נרטיב עצמי היא דבר טוב וחיוני לחיים אנושיים מלאים.

אני חושב שזה לא נכון – לא נכון שכולם מספרים את עצמם, ולא נכון שזה תמיד דבר טוב. אלה לא אמיתות אנושיות אוניברסליות, גם אם נמקד את תשומת לבנו בבני אדם שאנו מחשיבים נורמליים מבחינה פסיכולוגית כפי שאעשה במאמר זה. אלה אינן אמיתות אוניברסליות, גם אם הן נכונות לגבי אנשים מסוימים, ואפילו אם הן נכונות לגבי רוב האנשים. במקרה הטוב, הנרטיביסטים מכלילים מהיכרותם עם עצמם, כפי שבני אדם נוטים לעשות. אני אומר "במקרה הטוב", אבל אני בספק אם מה שהם אומרים נכון אפילו לגביהם עצמם.

אני לא חושב ש"נרטיב אוטוביוגרפי" משפיע בצורה משמעותית על האופן שבו אני חווה את העולם, למרות שאני יודע כי ההשקפה וההתנהגות שלי בהווה קשורות באופן עמוק לתורשה שלי ולמקום ותקופה סוציו-תרבותיים, כולל החינוך המוקדם שלי

אז למה בדיוק הם מתכוונים? לא ברור. עם זאת, נראה שבקרב בני האדם ישנם טיפוסים נרטיביים ביותר. לשיטתי, טיפוס נרטיבי הוא "טיפוס בעל נטייה טבעית לחוות או לתפוס את חייו, את קיומו בזמן, את עצמו, בדרך נרטיבית, כאילו הוא בעל צורה של סיפור או אסופת סיפורים, ולחיות – במובן מסוים – בתוך התפיסה הזאת ודרכה". הפופולריות של התפיסה הנרטיביסטית היא, על פניה, ראייה לקיומם של טיפוסים כאלה.

יכול להיות. אבל רבים מאיתנו אינם טיפוסים נרטיביים במובן זה. אנחנו בלתי נרטיביים באופן טבעי ועמוק. אנחנו אנטי-נרטיביים מטבענו. אין זאת רק שזיכרונותינו מקוטעים ומבולגנים להחריד -- גם כשאנחנו מנסים לזכור רצפי אירועים ממושכים -- אלא שיש כאן עניין כללי יותר. הוא נוגע לכל היבטי החיים, על כל הבלבול המאפיין אותם. נראה שהבלבול הזה הוא דרך הולמת יותר לתאר את המבנה הכולל של חוויית החיים שלנו. עבור טיפוסים בלתי נרטיביים, החיים לעולם לא לובשים צורה סיפורית. ומבחינה מוסרית, עדיף כך.

הנטייה לייחס לעצמי שליטה, כפי שאומר הפסיכולוג החברתי האמריקאי דן וגנר, היא תכונה אישיותית שלאחדים יש ולאחרים אין. קיימת הבחנה מוכחת במחקר בין בני אדם בעלי "רגש של בעלות יצירתית" על מחשבותיהם, לבין אחרים, כמוני, שאין להם רגש כזה – אנשים שמרגישים כי מחשבות הם דברים שפשוט קורים. ייתכן שאפשר לקשר זאת להבחנה בין מי שחש כי הוא מַבְנֶה את עצמו למי שלא, אבל בכל מקרה, חוויית ההבניה העצמית והבעלות היצירתית-העצמית נראית אמיתית למדי. אך אני סקפטי לגבי קיומה בפועל של בעלות יצירתית – תהליך הגדרה עצמית כלשהו, המתקיים בתוך או באמצעות החיים, ואפשר לדמותו לכתיבה של החיים.

בעשרים השנים האחרונות, הפילוסופית האמריקאית מריה שכטמן (Schechtman) מתארת בצורה מפורטת יותר ויותר את חוויית הטיפוס הנרטיבי ו"הבניית הזהות" באמצעות נרטיב עצמי. כעת היא מדגישה כי תהליך יצירת הנרטיב העצמי עלול להיות מרומז ובלתי מודע ברובו. מדובר בוויתור משמעותי. לפי תפיסתה המקורית, האדם "חייב להיות בעל נרטיב מלא ומפורש [של חייו] כדי להתפתח בצורה מלאה כאדם". הגרסה החדשה נדמית ברת הגנה יותר והיא מאפשרת לה לטעון שאנשים כמוני עשויים להיות טיפוסים נרטיביים בלי להבין זאת או להכיר בכך.

בספרה האחרון, “Staying Alive”, טוענת שכטמן ש"אנשים חווים את חייהם כשלם מאוחד" במובן רחב יותר מאשר התפיסה שלהם את עצמם כפרטים ביולוגיים סופיים בעלי 'קורות חיים' מסוימים. היא עדיין חושבת ש"אנחנו מבנים את עצמנו כבני אדם... על-ידי פיתוח ויישום נרטיב אוטוביוגרפי המשמש לנו כמשקפיים שדרכם אנו חווים את העולם".

ובכל זאת, אני לא מאמין שאלה פני הדברים. קשה לי להאמין שמדובר במצב אנושי אוניברסלי – בקרב אנשים הנחשבים נורמליים. אני ממשיך להיות בספק גם לאחר שהיא כותבת כי "קיומו של נרטיב אוטוביוגרפי לא אומר שאנו מספרים מחדש את סיפור חיינו באופן מודע לעצמנו או לכל אדם אחר". אני לא חושב ש"נרטיב אוטוביוגרפי" משפיע בצורה משמעותית על האופן שבו אני חווה את העולם, למרות שאני יודע כי ההשקפה וההתנהגות שלי כפי שהן היום קשורות באופן עמוק לתורשה הגנטית שלי ולמקום ותקופה סוציו-תרבותיים, כולל – ובייחוד – החינוך המוקדם שלי. ואני גם מבין, בקנה מידה קטן יותר, שהחוויה שלי בנסיעת האוטובוס הזאת מושפעת מהשיחה שניהלתי עם א' בנוטינג היל והעובדה שאני בדרכי לפגוש את ב' בקנטיש טאון.

כמו שכטמן, גם אני (אם לשאול את הגדרתו של ג'ון לוק לאדם) יצור שמסוגל "להחשיב את עצמו כעצמו, כאותו דבר חושב, בזמנים ובמקומות שונים". כמו שכטמן, גם אני יודע מה ההרגשה שמתעוררת באדם כש"צרות צפויות מחבלות בהנאה הנוכחית". למרות זיכרוני הרע, יש לי מידה יפה של ידיעה לגבי אירועים רבים בחיי. אני לא "חי את הרגע" במובן מואר או פתולוגי כלשהו.

אבל, כמו הסופר האמריקאי ג'ון אפדייק ורבים אחרים, יש לי "תחושה מתמדת, בחיי..., שאני רק מתחיל". אלברטו קאיירו, ה"הטרונים" של הסופר הפורטוגזי פרננדו פסואה (אחד מ-75 "אלטר אגו" שונים שבאמצעותם כתב), הוא אדם מוזר, אבל הוא לוכד חוויה המשותפת לאנשים רבים כשהוא אומר: "בכל רגע אני מרגיש כאילו רק נולדתי / לתוך עולם שיישאר חדש לנצח". יש מי שיבין זאת מיד. אחרים יישארו מבולבלים, ואולי אף סקפטיים. טמון פה לקח על אודות הבדלים אנושיים.

דן מקאדאמס, נרטיביסט מוביל בין הפסיכולוגים החברתיים, כותב בספרו “The Redemptive Self: Stories Americans Live By":

"החל מסוף גיל ההתבגרות ותחילת החיים הבוגרים, אנחנו יוצרים נרטיבים אינטגרטיביים של העצמי. הנרטיבים האלה בוררים זיכרונות מהעבר ומביטים בכמיהה לעתיד בניסיון להעניק לחיינו מראית עין של אחדות, תכלית וזהות. זהות אישית היא סיפור החיים הפנימי שאנו מפתחים במהלך חיינו הבוגרים... אני... לא באמת יודע מי אני עד שיש לי הבנה טובה של הזהות הנרטיבית שלי".

אם זה נכון, עלינו לדאוג לא רק לגבי טיפוסים בלתי נרטיביים – אלא אם הם שמחים לחיות ללא זהות אישית – אלא גם לגבי האנשים המתוארים בספר "Identity: Youth and Crisis" מאת הפסיכולוג ההתפתחותי אריק אריקסון:

"גרסאות שונות של העצמי... בונות את העצמי המורכב שלנו. יש מעברים תכופים, ולעתים אף מטלטלים, בין גרסאות של העצמי... נדרשת אישיות בריאה כדי שה"אני" יהיה מסוגל להביא לידי ביטוי את כל התנאים האלה בצורה שמאפשרת לו, בכל רגע נתון, לקיים עצמי קוהרנטי די הצורך".

והאתיקנית האנגלייה מארי מידג'לי כתבה ב-“Wickedness”:

"[דוקטור ג'קיל] צדק באופן חלקי: כל אחד מאיתנו אינו אחד בלבד, אלא רבים... חלקנו צריכים לערוך פגישות בכל פעם שאנחנו רוצים לעשות דבר מעט קשה, כדי למצוא את העצמי שמסוגל לבצע את המשימה... אנחנו משקיעים זמן ומחשבה רבה בפיתוח דרכים שיעזרו לנו לארגן את הקהל הפנימי, לגבש תמימות דעים בתוכו ולהכינו לפעול כשלם אחד. הספרות מראה שלא מדובר במצב עניינים נדיר".

מדהים להבין כי אריקסון ומידג'לי חושבים שכולנו כאלה, ושרבים מסכימים עמם – כפי הנראה אלה שמתאימים לתבנית הזו. לכן אני אסיר תודה למידג'לי כשהיא מוסיפה: "אחרים, כמובן, לא מרגישים זאת כלל; הם מגיבים לתיאורים כגון אלה בתדהמה ונוטים לחשוב שהם טיפשיים". בה בעת, אל לנו לאמץ תיאוריה שמפקפקת באופן שבו האנשים האלה מציגים את עצמם, ובאותנטיות של אופן ההצגה הזה. אנחנו לא רוצים להדיר את הצייר פאול קלה, שכותב ביומניו בשנים הראשונות של המאה ה-20:

העצמי שלי... הוא אנסמבל דרמטי. הנה מופיע אב קדמון נבואי. הנה זועק גיבור אכזר. הנה נהנתן אלכוהוליסט המתווכח עם פרופסור מלומד. הנה מוזה לירית, מוכת אהבה כרונית, הנושאת עיניה אל גן העדן. הנה אבא נכנס לתמונה, פולט מילות מחאה פדנטיות. הנה מתערב הדוד הפייסן. הנה הדודה, מקשקשת ומרכלת. הנה העוזרת, מצחקקת בתאווה. ואני מביט על כולם בתדהמה, העט המושחז בידי. אֵם הרה רוצה להצטרף למסיבה. "ששש!" אני מפציר, "את לא שייכת לפה, את מיותרת". והיא נמוגה.

או הסופר הבריטי ו' סומרסט מוהם, המהרהר ב-“A Write’s Notebook”:

"אני מבין שאני מורכב מכמה אנשים, ושהאדם שידו על העליונה ברגע זה יפנה את מקומו לאחר באופן בלתי נמנע. אבל איזהו האדם האמיתי? כולם או אף לא אחד?"

מה אמורים האנשים האלה לעשות, אם חסידי האחדות הנרטיבית צודקים? אני חושב שהם צריכים להמשיך כפי שהם. ייתכן שהקולות הרבים שבכל אחד מהם חולקים איזשהו נרטיב-עצמי עליז. אבל לא נראה שיש תשתית ברורה שמתאימה להם בפילוסופיות המובילות של האחדות האישיותית בימינו, כפי שהן מוצגות על-ידי שכטמן, הארי פרנקפורט, כריסטין קורסגארד ואחרים. אני חושב שהסופר פ' סקוט פיצג'רלד טועה בכותבו ב-“Notebooks”:

"מעולם לא הייתה ביוגרפיה טובה של סופר טוב. זה בלתי אפשרי. הוא יותר מדי אנשים אם הוא טוב באמת".

אבל אפשר להבין למה הוא מתכוון.

יתר על כן, יש הבדל גדול בין אנשים שנזכרים בעברם לעתים תכופות ובצורה פעילה, לבין אנשים שכמעט לא עושים זאת. באוטוביוגרפיה שלו, “What Little I Remember” כותב אוטו פריש, פיזיקאי יליד אוסטריה: "תמיד חייתי נטוע בהווה, וזכרתי רק את מה שנראה כאילו כדאי לספרו מחדש". וגם: "כפי שכבר אמרתי, תמיד חייתי בכאן ובעכשיו ולא ראיתי הרבה מעבר". בסך הכול גם אני משתייך למחנה פריש, אף על פי שאני לא זוכר דברים ולכן לא יכול לספר אותם מחדש.

יש אנשים שתופסים את עברם בצורה עובדתית וחסרת דמיון, ובכך הם נפלאים ומרגשים. תפיסה עתיקה אומרת כי אנשים תמיד זוכרים את עברם בצורה שמאירה אותם באור חיובי, אבל זה פשוט לא נכון

באופן כללי, אם נשים בצד את אובדן הזיכרון הפתולוגי שלי, אני נמצא באותו מחנה גם עם הפילוסוף הצרפתי מישל דה מונטן, בכל הקשור לזיכרון אוטוביוגרפי: "אני בקושי מסוגל למצוא עקבות של [זיכרון] בתוכי", הוא כותב במאמרו "על השקרנים" (1580). "אני בספק אם יש בעולם זיכרון פגום ומחריד יותר משלי!". מונטן יודע שמצב זה עלול להוביל לאי-הבנות. לדוגמה, הוא "טוב יותר בחברות מכל דבר אחר, אך המילים שבהן אני משתמש כדי לדבר על הבעיה הזו [זיכרונו החלש] נתפסות ככפיות טובה; הם שופטים את חיבתי לפי זיכרוני" – ולא בצדק. "עם זאת, אני מוצא נחמה בנכות שלי".

זיכרונו החלש מגן עליו מפני שאפתנות מעוררת סלידה, מונע ממנו לברבר ומאלץ אותו לעבד דברים בכוחות עצמו כי הוא לא זוכר מה אחרים אמרו. יתרון נוסף, לדבריו, "הוא ש... אני לא זוכר היטב עלבונות שהוטחו בי".

לכך אפשר להוסיף שזיכרון חלש ונטייה בלתי נרטיבית אינם מהווים מכשול בכל הקשור לאוטוביוגרפיה במובן המילולי – כתיבת דברים על אודות חייך. מונטן הוא הוכחה לכך, כיוון שהוא אולי האוטוביוגרף הדגול ביותר, המתעד-העצמי הגדול בתולדות האנושות, למרות זיכרונו החלש:

"שום דבר אינו זר לצורת הכתיבה שלי יותר מאשר נרטיב ממושך. לעתים קרובות כל כך עליי להפסיק מפאת קוצר נשימה, ולכן למבנה עבודותיי או לפיתוחן אין כל ערך".

מונטן כותב את החיים הלא-מסופרים – החיים היחידים שחשובים, אני חושב. הוא לא "לוקח צד", כפי שאומרים. אמנם הכנות שלו קיצונית, אך היא נטולת אקסהיביציוניזם או סנטימנטליות (במובן הזה אוגוסטינוס ורוסו כושלים). הוא מחפש את הידיעה העצמית בתהליך לא מתוכנן של כתיבת חיים. הוא פונה לנייר שעליו הוא כותב "בדיוק כפי שאני פונה לאדם הראשון שאני פוגש". הוא יודע שלעולם לא יהיה מסוגל לסמוך על זיכרונו, ולכן הוא מסיק שהנדבך היסודי של הידיעה העצמית הוא ההכרה בבורות העצמית.

ברגע שמתחילים לחפש אמירות על זיכרון, מוצאים אותן בכל מקום. ישנם חילוקי דעות רבים. אני חושב שהסופר הבריטי ג'יימס מיק מדייק בכותבו על "Light Years" מאת הסופר האמריקאי גיימס סולטר (1975):

"סולטר מסיר את המעברים וההסברים הנרטיביים, את הקישורים הספרותיים שלא קיימים בזיכרונות האמיתיים שלנו, ומותיר אותנו עם סדרה של זיכרונות מקוטעים, חלקם עזים, חלקם מכוערים, חלקם טריוויאליים להדהים, שלא מתקשרים היטב זה לזה ולא מרכיבים שלם אחיד, אלא במובן הכרונולוגי, ובמובן נוסף: שהם כל מה שנותר".

מיק מניח שזה נכון לכולם, ואולי זה המקרה השכיח ביותר. ב-“Light Years”, סולטר מוצא בחיים האמיתיים הקבלה לנתק הזה בין הזיכרונות:

"אין חיים שלמים. יש אך ורק פרגמנטים. נגזר עלינו להישאר ללא כלום, לאפשר לכול לחמוק מבעד לאצבעותינו".

וגם כאן מדובר בחוויה שכיחה:

"חשבו לרגע על מוח רגיל ביום רגיל. המוח סופג מגוון רשמים – טריוויאליים, מופלאים, ארעיים, או כאלה שנחקקים בנו כאילו בעזרת פלדה חדה. הם באים מכל עבר, מטר בלתי פוסק של אטומים אינספור; וכשהם נופלים, כשהם שוזרים את עצמם במרקם החיים של כל יום כזה או אחר, הדגשים משתנים; רגעי החשיבות מופיעים לא כאן, אלא שם; כך שלולא היה הסופר עֶבֶד אלא אדם חופשי, לו היה יכול לכתוב את הדברים שהוא בוחר לכתוב ולא את הדברים שהוא חייב, לו היה יכול לבסס את עבודתו על פי תחושותיו ולא על פי קונבנציות, או אז לא הייתה עלילה, לא הייתה קומדיה, לא טרגדיה, לא היו מושאי אהבה או אסונות בסגנון המקובל, ואולי אף לא כפתור אחד לא היה נתפר כפי שהחייטים מרחוב בונד רוצים שייתפר. החיים אינם סדרה של מנורות העומדות בצורה סימטרית לאורך הדרך; החיים הם מעטפת זוהרת, שקופה למחצה, המקיפה אותנו מראשית ההכרה ועד סופה".

קשה לפענח את משמעותה המלאה של הפסקה הזאת, הלקוחה מן המאמר “Modern Fiction" מאת וירג'יניה וולף (1921). מה שכן בטוח הוא שיש בינינו אנשים ש"עושים חזרות" ו"מחברים", אנשים שלא רק מבנים את זיכרונותיהם, באופן טבעי, כסיפור, אלא גם מספרים את חייהם בזמן שהם מתרחשים. אבל כשהמחזאי האנגלי סר הנרי טיילור ציין ב-1836 ש"אדם בעל דמיון נוטה לראות, בחייו, את סיפור חייו; לכן הוא מתנהל בצורה שתייצר סיפור טוב במקום חיים טובים", הוא זיהה פגם -- סכנה מוסרית. זהו מתכון לחוסר אותנטיות. ואם הנרטיביסטים צודקים, והדחפים הסיפוריים האלה הם אוניברסליים, הרי שיש מקום לדאגה.

למרבה המזל, הם לא צודקים. יש אנשים שתופסים את עברם בצורה עובדתית וחסרת דמיון, ובכך הם נפלאים ומרגשים. תפיסה עתיקה אומרת כי אנשים תמיד זוכרים את עברם בצורה שמציגה אותם באור חיובי, אבל זה פשוט לא נכון.

הפסיכולוג ההולנדי וילם וגנאר (Wagenaar) טוען זאת במאמרו “?Is Memory Self-Serving”, וכמוהו גם איוואן איליץ' של טולסטוי על ערש דווי. בשירו “Continuing to Live”, טוען פיליפ לרקין ש"עם הזמן/אנו מזהים למחצה את החותם העיוור/שכל התנהגויותינו נושאות". הנרטיביסטים חושבים שזהו עניין נרטיבי במהותו, הבניה נרטיבית-במהותה של צורת חיינו. אבל רבים מאיתנו לא מגיעים אפילו לזיהוי-למחצה שלרקין מדבר עליו, ולכל היותר יש לנו פיסות מן הסיפור, ולא סיפור שלם.

אנו נדהמים מטענה נוספת של לרקין, שאומר כי "ברגע שחציתם את נפשכם לכל אורכה, מה/ שבידיכם יהיה ברור כמו שטר מטען", כיוון שגם בגיל מתקדם עדיין אין לנו מושג ברור מה בדיוק נמצא בידינו. באופן אישי, אין לי מושג ברור מי אני או מה אני. וזה לא מפני שאני רוצה להיות כמו מונטן, או כי קראתי את סוקרטס על הבורות, או את ניטשה על העורות ב-“Untimely Meditations”:

"כיצד יכול אדם להכיר את עצמו? הוא דבר אפל ומכוסה: ובשעה שלארנבת יש שבעה עורות, האדם יכול להשיל גם 70 עורות שבע פעמים ועדיין לא יהיה מסוגל לומר: "זה באמת אתה, זוהי כבר לא קליפה חיצונית".

הפסקה נמשכת:

"יתר על כן, זוהי משימה מייסרת ומסוכנת, לחפור כך בעומק עצמך, להידחף בכוח בדרך הקצרה ביותר אל יסוד הווייתך. כמה קל לגרום לעצמך נזק ששום רופא לא מסוגל לרפא. יתרה מזו, מדוע יש לנו צורך בכך, הרי כל דבר – החברויות והשנאות שלנו, המראה החיצוני שלנו, לחיצות הידיים, הדברים שאנו זוכרים ושוכחים, הספרים שלנו, כתב ידנו – מעידים על הווייתנו".

ובכל זאת, אני לא מסוגל לקטוע את הציטוט כאן, כי הוא ממשיך בצורה שמעלה ספק לגבי העמדה שלי:

"אבל ישנו אמצעי שבעזרתו אפשר לבצע את החקירה הכה החשובה הזו. על הנפש הצעירה לבחון את מהלך חייה ולשאול: 'מה אהבת באמת עד עתה, מה אחז בנשמתך, מה משל בה ובה בעת עשה אותה מאושרת?' ערכו את מושאי ההערצה האלה לפניכם, ואולי, מעצם המהות והרצף שלהם, הם יעניקו לכם חוק -- החוק היסודי של העצמי האמיתי שלכם".

"ואולי, מעצם המהות.... שלהם... הם יעניקו לכם את החוק היסודי של העצמי האמיתי שלכם". קל להסכים עם הטענה הזאת. זוהי תובנתו הגדולה ביותר של מרסל פרוסט. גם אלבר קאמי מכיר בכך. אבל ניטשה ספציפי יותר:

"אולי מעצם המהות והרצף שלהם, הם יעניקו... [את] החוק היסודי של העצמי האמיתי שלכם".

כאן אני חייב לחלוק על ניטשה, או להודות כי הנרטיביסטים צודקים בנקודה מסוימת: החשיבות האפשרית של זיהוי הרצף שבו אנו מתקדמים לעבר הבנה עצמית. אני מודה כי יש כאן חשיבות מסוימת. הרצף – "הנרטיב", אם תרצו – עשוי להיות חשוב לאנשים מסוימים במקרים מסוימים. אך אני חושב שעבור רובנו, מוטב לרכוש את הידיעה העצמית פיסות-פיסות. וההודאה הזאת גם לא טומנת בחובה הסכמה עם התפיסה הגורפת שבה פתחתי, התפיסה – לדברי סאקס – שכל החיים האנושיים נכתבים על-ידינו, ש"כל אחד מאיתנו בונה וחי 'נרטיב'", וש"הנרטיב הזה הוא אנחנו".

המאמר מבוסס על הספר “On-Life Writing” בעריכת זאכארי לידר (2015, OUP).

גיילן סטרוסון הוא פילוסוף אנליטי ומבקר ספרות בריטי. הוא עורך מייעץ במוסף הספרותי של הטיימס הבריטי ומרצה באוניברסיטת טקסס באוסטין.
AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

המאמר מובא לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם דברים שפרסמנו בעבר, חשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-10 בספטמבר 2015.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי גיילן סטרוסון, Aeon .

תגובות פייסבוק

3 תגובות על אז מה הסיפור שלך?

01
סמדר זאבי

בס"ד
כאדם שהתנסה בכתיבת מחקר עצמי, אוכל להעלות משפט חשוב של רוסו שלעניות דעתי המחבר כיוון אליו:
"כדי להיות עצמך- תמיד צריך להתנהג כפי שמדברים, צריך תמיד לבחור צד, לבחור אותו בגלוי ולהחזיק בו" (אמיל או על החינוך). בקצרה, או שאתה שם או שלא!
לדעתו, חינוך הוא כל מה שאין לנו בהיוולדנו ונחוץ לנו בבגרותנו.
אכן, לא כל אדם עשוי לשלוט בריבוי הסתירות שבפנימיותו.

02
דליה יאירי דולב

אז מה הסיפור שלך, אני שואלת את מחבר המאמר,הפילוסוף האנליטי.
בסך הכל הלכת סחור סחור , ציטטת רשימה ארוכה של פילוסופים, פסיכולוגים, סופרים משוררים- רשימה מרשימה הכוללת את ניטשה ואת וירג'יניה וולף , את אוליבר סאקס ואת סוקרטס ועוד ועוד. וכל אלה בניסיון לחזק את אמירתך שלדעתך הקביעה שאנחנו חיים את הנרטיב שלנו , כפי שהגדיר אוליבר סאקס, או כפי דבריו של ברונר-''העצמי הוא סיפור שנכתב מחדש שוב ושוב''- אינה נכונה, לפחות אינה אוניברסלית, וכי לא כל בני האדם הם טיפוסים נרטיביים. כאלה שיש להם ''בעלות על יצירה''.
ואני , מתוך חקירתי [הלא מדעית, אבל הרחבה , מהיותי כל חיי מראיינת ] וקריאתי גם במקורות אותם אתה מצטט, מבקשת להתווכח אתך ולאמר - אין דבר כזה ''טיפוס נרטיבי'', כל אחד מאתנו באמת חי את סיפור חייו. אם הוא פילוסוף או סופר או מדען או עתונאי חוקר ועוד מקצועות ורבליים- הוא יודע לכתוב או לנסח היטב את הנרטיב שלו, ולתאר אותו בפני הזולת. אבל גם מי שלא ניחן ביכולת לתרגם את הנרטיב שלו לשפה ספרותית, מספר לעצמו את סיפור חייו גם אם הוא בן שורה אחת. אני יכולה לבחור לספר את סיפור חיי במשפט אחד. ''דליה יאירי דולב ,רמת השרון''. ומעידה על משפט זה שהוא סיפור שלם. דליה- השם העברי שקראו לי הורי. חלוצים, עולים שעברית לא היתה שפתם. דליה -ניתן היה להוסיף לו סיומת שהיתה קרובה לשפתם. ''דלינקה'' למשל. יאירי-דולב. חלק מסיפור שאני בודאי וכל המתעניין יידע שיש כאן סיפור. בודאי ''רמת השרון''. עדות למשהו. נזקק סעד יודע לספר את סיפורו , חסר בית יודע לאמר ''אין לי בית'' ולחיות את חייו עם הסיפור. מתברר שהגדרת ה''סיפור '' אינה מושלמת. שהרי גם המחבר מסכים שסיפור החיים טוב לו שייעשה פיסות פיסות. ומי אמר שפיסות פיסות אינן מתגבשות לכדי סיפור? כן, הידיעה העצמית והיכולת של בני האדם לספר לעצמם את סיפורם ולחיות על פיהם, או להתאים את חייהם לסיפור כפי שהוא נשמע לזולת, מתגבשים עוד בילדות. בנעורי הערצתי את דמיאן של הרמן הסה באמרו ''חיי כל אדם הם דרך אל עצמו, או לפחות נסיון של דרך, רמז לשביל'', ובהשפעתו סיפרתי לעצמי סיפור על חיפוש דרך , סיפור שאני עדיין בתוכו. סיפור שמעצים את הספרות והשירה על ''הדרך שלא נבחרה'' , זו שהלכו בה פחות. סיפור חיים אחד מתוך קליידוסקופ הסיפורים שאדם מספר לעצמו . סופר , משורר, פילוסוף , יכול לספר לעצמו כמה סיפורי חיים במקביל. וכן, גם לחיות על פיהם. ואין זו סתירה. כל אחד הוא ''טיפוס נרטיבי''. ואם בחיים עסקינן הרי שאפשר גם לראות את תמצית הנרטיב במצב ההפוך. במוות. קראו כתובות על מצבות. לעתים תמצאו בהם את פרשנות קרובי הנפטר לסיפור שלמדו ממנו. כן. העצמי שלנו הוא סיפור שנכתב מחדש שוב ושוב. וכן, אנחנו חיים את הנרטיב שלנו. גם הפרטים שאנחנו מספקים לשלטונות כדי להנפיק לנו תעודת זיהוי הם נרטיב. בודאי שהגליון הרפואי, או קורות חיינו. בין אם נכתוב אותם או נדבר אותם או רק נחשוב עליהם.

03
שמחה

נראה שהכותב נהנה להציב עצמו באותה שורה עם מטיבי הלכת בכל הידוע לנפש האדם, ולומר שזה לא מספיק טוב לו. בתמצית, גם לספר על עצמך שאינך אדם של סיפורים הוא נראטיב בפני עצמו. כל כך הרבה יופי טמון בהבנה שכולנו אנשי נראטיב, וכולנו מספרים סיפורים לכל מי שמוכן להקשיב, ובסופו של יום, זה בסדר