איך להרוג מהפכה

זוכרים את מרטין לותר קינג כגיבור המאבק למען זכויות השחורים וזכויות האזרח בכלל. זוכרים אותו כקורבן שנרצח על אמונתו. זוכרים אותו בחג לאומי. אך מה קרה למהפכה שהוא הוביל?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

"אוי לכם, כי בונים אתם את קברות הנביאים והרי אבותיכם הרגום". זוהי התוכחה של ישו לפרושים (הבשורה לפי לוקאס, י"א, פסוק 47), והיא ירדה על ראשי בבוקר קר של חודש ינואר 2017, ב-West Potomac Park בעיר וושינגטון. באותו יום שני, החג הלאומי המוקדש לאדם שעמדתי באנדרטת הזיכרון לכבודו, העיר רחשה בציפייה לאירוע פוליטי דוחק יותר. זאת הייתה הסיבה לנוכחותי בפארק, בעודי מהרהר בסלע הגרניט המבטא תקווה, סלע שנחצב מתוך הר של ייאוש. האנדרטה למרטין לותר קינג ג'וניור הטילה עלי את צלהּ, נוכחותה עמוסת קונפליקטים כמו הקברים האמורים.

כפי שדבריו של ישו הוכיחו את עצמם כנבואיים באשר לאימוץ הנצרות באימפריה שהרגה אותו, כך גם האגדה בת ימינו, האגדה של מרטין לותר קינג, כותבת את עצמה בזמן אמת. בסיפור הרשמי כפי שהוא מסופר לילדים, הרצח של קינג הוא טרגדיה, שהביאה לתמורה במסגרת מאבק עטור ניצחון שנועד להתגבר על המציאות. אך לאמיתו של דבר, הרצח שלו היה אחד משורה ארוכה של מתקפות ריאקציוניות מצדה של ארץ שהתנגדה למהפכה. והמתקפות הללו נחלו הצלחה מעוררת תדהמה.

לינקולן, אנדרטה, מול, וושינגטון

האנדרטה ללינקולן, ב-National Mall, וושינגטון די.סי. תצלום: דניאל מנריך.

סקירה מחודשת של המתקפות הללו דורשת מעבר במהומה העצומה של השנים האחרונות לחייו של קינג. ויתכן שאין וירגיליוס טוב יותר לשם כך לשמש מדריך בתופת של קינג מאשר ג'יימס בולדווין, אדם שהיו לו חברים קרובים בכל פינה אידאולוגית של התנועה לזכויות האזרח. ביניהם, רוחו הנבואית מצאה קירבה לנפשו של קינג – בולדווין כינה אותו "מרטין הצעיר", לאחר שפגש אותו לראשונה באטלנטה בשנת 1957.

בולדווין הבין בעומק חושיו איזה מרחק היה על קינג לעשות. הוא חזה את "הדרך המסוכנת העומדת בפני מרטין לותר קינג" במאמר שכתב בשנת 1961 לכתב העת "הרפר'ס", והוסיף שקינג "נטל על עצמו... את האחריות הכבדה להמשיך להוביל בדרך שהוא עודד אנשים כה רבים ללכת בה". במסה שלו, בולדווין העיר שקינג מתכוון להוביל את התנועה על ידי שילוב מאבקיהם של תומכיו בכל נים מנימי הווייתו, ובכך, במובן הדתי, להפוך להתגלמות סבלותיו של עם שלם. "כיצד הוא יעשה זאת, איני יודע", המשיך בולדווין, "אבל איני רואה כיצד הוא יוכל להימנע בסופו של דבר, מניתוק מהמנהגים, הגישות, התחבולות והפחדים של העבר".

לאחר קבלת החוק לזכויות ההצבעה (Voting Rights Act), בשנת 1965, מרכז הכובד של המהפכה עבר צפונה, יחד עם שרידי "ההגירה הגדולה" של השחורים לצפון – לעבר גזענות דה-פקטו, במקום גזענות דה-יורה. התחושות המוקדמות התכופות של בולדווין באשר לאי-שקט ברחובות החלו להתממש. במסה שלו משנת 1966, "דיווח משטח כבוש" (A Report From Occupied Territory), הוא דן ב"חבית אבקת השריפה" – העוני, האבטלה, האפליה בגטאות העירוניים – והזהיר שהיא "עלולה להתפוצץ; יהיה זה נס אם היא לא תתפוצץ". בשלב הזה קינג כבר חש בבעיה שהלכה והבשילה בשכונות העוני, בדיוק במה שבולדווין חש. במאבק שלו בשנת 1966 נגד ההפרדה בדיור בשיקגו, מאבק שהעביר את האסטרטגיה שלו של מחאה לא-אלימה מן הדרום לצפון, הוא ניסה להפעיל את מכונת האקטיביזם שלו נגד הצרות החברתיות והכלכליות שבולדווין תיאר. שכרו היה מחאות-נגד אלימות.

במצעדים של קינג בשיקגו, מפגיני-הנגד לא חבשו עוד את הברדסים המוכרים של ה"קו-קלוקס-קלאן", אלא ענדו תגיות עם צלבי-קרס נאציים

קינג דיבר על "תגובת-נגד לבנה" – מושג שהפך בעזרתו לפופולרי – לתנועה שלו. אך במבט לאחור, לעתים קרובות לוקים בהערכה של עצמת התגובה שהוא צפה ועמד בה. תמיכתם של מתונים לבנים, שהצטמררו למראה תמונות של ילדים שחורים שנהדפו בזרנוקים והותקפו על ידי כלבים, הייתה חיונית להעברת חוקים ששמו קץ להפרדה בין הגזעים, והגנו על זכויות הצבעה של שחורים. אך ב-1966, התברר שרבים מן הלבנים הללו נרתעים מפעילות אקטיביסטית נוספת ומדרישות מרחיקות לכת יותר לשוויון. הם ראו בחוק לזכויות ההצבעה וויתור הסופי. מרטין לותר קינג ראה בו נקודת התחלה. לפי סקרי "גלופ", בשנותיו האחרונות של קינג, התמיכה בו דעכה. ב-1966, 63% מהנשאלים לא ראו בעין יפה את פעילותו. באותה עת, דעת הקהל נטתה בבירור נגד התנועה לזכויות האזרח.

בעוד מתונים נוטשים אותו, קינג גם ניצב מול עלייה מחודשת של הגורמים הארסיים ביותר של כוחות העליונות הלבנה. בינואר 1966, הקו-קלוקס-קלאן השליך פצצה דלק שהרגה של ורנון דאהמר, מנהיג האיגוד לקידום אנשים צבעוניים, ה-NAACP, במחוז פורסט, במיסיסיפי. ורוכבים ליליים של ה-KKK נחשדו ברצח הפעיל קלרנס טריגס (Triggs) בלואיזיאנה בהמשך אותה שנה. לקו-קלוקס-קלאן חברו ארגונים חדשים יותר, ברחבי ארצות הברית, ארגונים שהרימו ראשם החל במחצית שנות ה-60. מפלגת ה-National States’ Rights Party, למשל, עוררה מהומות אלימות בבולטימור ושלחה את זרועותיה הארגוניות ברחבי הדרום. גם הנראוּת של המפלגה הנאצית האמריקנית גברה לאחר קבלת חוק זכויות ההצבעה, עד שמנהיגה, ג'ורג' לינקולן רוקוול (Rockwell) נרצח ב-1967. במצעדים של קינג בשיקגו, מפגיני-הנגד לא חבשו עוד את הברדסים המוכרים של ה"קו-קלוקס-קלאן", אלא ענדו תגיות עם צלבי-קרס נאציים.

ג'יימס מרדית, מיסיסיפי

ג'יימס מרדית', האפרו-אמריקני השחור שהתקבל לאוניברסיטת מיסיסיפי (ב-1962), נורה ב-1966 בעת מצעד לעידוד מימוש זכות ההצבעה של השחורים. תצלום זוכה פרס פוליצר של ג'ק טורנל. תמונה: Cliff

ב-1967, התקבעה ההתנגדות לשינויים שעלתה מן הרחוב הלבן, וחבית אבק השריפה של השחורים שבולדווין הרבה להזכיר – אכן התפוצצה, ויותר מכך. תנועות הנוער והסטודנטים שקינג הצליח מדי פעם לאגד ולכוון, החלו להתנגד לארגון שלו, התאחדות ההנהגה הדרומית-נוצרית, שהיה מבוסס על רשת כנסייתית. התנועות הללו החלו לנטות אל תנועת ה-Black Power, ללאומנות שחורה ולטקטיקות אלימות. באותה שנה, "הקיץ החם והארוך" הביא למוות והרס בדטרויט ולמהומות בשש ערים נוספות לפחות. באותו קיץ, מאמר מאת העיתונאית האגדית אתל פיין, בעיתון בבעלות שחורים "Chicago Defender", תיארה את קינג כמי שמנהל "מרוץ נגד הזמן כדי לפרק את הפצצות חוסר-הסבלנות המתקתקות בערים הגדולות". חודשיים לאחר מכן, קינג אמר לאותו עיתון: "כל הסימנים בזמננו מורים על כך שזוהי שעה אפלה בחייה של אמריקה".

ה-FBI אף שלח לו מכתב ובו טענות בדבר חיי המין שלו ויחסים שהוא ניהל מחוץ למסגרת הנישואין, יחד עם המלצה: מוטב לו להתאבד ולא לתת למידע הזה להגיע לציבור

ועדת קרנר, שהוקמה על ידי ממשלו של הנשיא לינדון ג'ונסון כדי לחקור את הסיבות למהומות של 1967, אמרה במלים פשוטות שגזענות הייתה גורם ראשי לאירועים. בדו"ח שלה משנת 1968, מסמך שחובר על ידי חברי הוועדה, שהיו נטועים עמוק בלב המיינסטרים של הפוליטיקה של הגזעים, הגיע למסקנה הבאה: "אומתנו נעה לעבר שתי חברות, אחת שחורה ואחת לבנה – נפרדות ולא שוות". אך סקרי "גלופ" הראו שרוב האמריקנים אינם מאמינים למסקנה הזאת, וג'ונסון בעיקרו של דבר התעלם מהדו"ח בכל מה שנגע לקביעת המדיניות שלו לאחר מכן. סיפור הכזב בדבר ניצחון קם לתחייה. תגובת-הנגד הלבנה והשבר בין ג'ונסון ובין מנהיגי התנועה לזכויות האזרח שרצו לדחוף להתקדמות מעבר למה שהוא היה מעוניין, האטו את המאמצים מצדו של הבית הלבן.

החל ב-1966, חבלה ומכשולים מצד הממשל החלו לתת אותותיהם במאבק של קינג. ראש העיר שיקגו, ריצ'רד ג'יי דיילי  השיג, בחודש אוגוסט באותה שנה, צו שהגביל את הדרכים שבהן הותר לד"ר קינג למחות. בחודש ספטמבר, חוק חשוב בנושא דיור הופקר למותו בסנאט, והדבר סימן חזרה של הפעילות של הקונגרס נגד זכויות האזרח. האובססיה של ראש ה-FBI, ג'יי אדגר הובר ביחס לקינג, והניסיונות שלו לקעקע את האמינות שלו באמצעות דיווחים מפולפלים ורכילות, מתועדים היטב כיום. לפי הדיווחים, ה-FBI אף שלח לו מכתב ובו טענות בדבר חיי המין שלו ויחסים שהוא ניהל מחוץ למסגרת הנישואין, יחד עם המלצה: מוטב לו להתאבד ולא לתת למידע הזה להגיע לציבור. כיום מתועדת היטב גם הפעילות של COINTELPRO, התכנית של ה-FBI שלדבריו של הובר עצמו הוקדשה ל"נטרול פעילויותיהם של ארגונים לאומניים שחורים, [ארגונים] המאופיינים על ידי שנאה". לפי מסמכים של ה-FBI, ב-1968 התכנית העצימה את ההתמקדות שלה בקינג ובמנהיגי ה-Southern Christian Leadership Conference, בתגובה לתכנית "Poor People’s Campaign" שלו, שהחלה לקרום עור וגידים.

בפרוש שנת 1968, קינג יכול היה להביט לאחור ולבחון סדרה של מבחנים שהוא עמד בהם, להבין את מלוא היקפה של העליונות הלבנה, וגם לחוש ייאוש לא קטן נוכח עומקה של התופעה. בעודו מקדם את "קמפיין האנשים העניים" שלו, הוא התמודד עם קופה שהתרוקנה והלכה, עם אבדן תמיכה מצד הציבור, ועם ייאוש גובר בקרב האנשים בשוליה של אמריקה. התברר בהדרגה, שמרטין לותר קינג מגלם את החותם הסופי של האפוקליפסה האורבנית – בדיוק מה שבולדווין הזהיר מפניו.

קליע בודד שנורה מרובה "רמינגטון" פילח את עמוד השדרה של קינג ב-4 באפריל 1968. המהפכה מתה יחד איתו. והמדינה עלתה בלהבות.

מוטל לוריין, ממפיס, מרטין לותר קינג

מוטל "לוריין" בממפיס (היום מוזיאון), עם המרפסת שבה נורה למוות מרטין לותר קינג. תצלום: שון דייויס

לא תהיה זאת הגזמה לומר שהאווירה ברחבי המדינה מיד לאחר מותו של קינג נשאה ניחוח הגופרית אפקוליפטי. אלפי צעירים שחורים בגטאות ביותר ממאה ערים יצאו לרחובות בצער ובזעם ב"התקוממות השבוע הקדוש" (Holy Week Uprising). המשטרה עצרה יותר מ-20 אלף איש, ושכונות בוושינגטון הבירה ובבולטימור סבלו נזקים של מיליונים דולרים. הנזק בבולטימור הוערך ביותר מ-10 מיליון דולר (יותר מ-70 מיליון דולר בערכים של ימינו). ברחבי ארה"ב, בקרבות עיקשים בין שוטרים ותושבים, עם דיווחים על ירי צלפים ומהומות שכילו עסק אחר עסק, לפחות 40 איש נהרגו ויותר מ-3000 נפצעו בהתנגשויות הקשות ביותר בארה"ב מאז מלחמת האזרחים.

הרצח של קינג היה רעידת אדמה בתוך סדרה של טלטלות סיסמיות שמוטטו חלק מסוים של התנועות האינטלקטואליות והרוחניות של השחורים. בולדווין היה עסוק בעבודה על תסריט על אודות חייו והירצחו של חברו מלקולם אקס, משימה קשה במיוחד לאור רצונו של בולדווין לחקור את השאלות העמוקות וארוכות הימים בנוגע למתחים בין הגזעים לאור מותו של המנהיג הידוע. הרצח של קינג סייע להסיט את הפרויקט הזה ממסלולו, ושלח אינטלקטואלים רבים נוספים מקרב השורדים בתנועה לזכויות האזרח, לשלל כיוונים שהתרחקו מן האקטיביזם השחור. שנת 1968 המכריעה כמעט, הייתה עדה למותו של בולדווין עצמו: הוא נטל מנת-יתר של גלולות שינה, במה שהביוגרף שלו, דייויד לימינג (Leeming) טוען שהיה ניסיון התאבדות.

"האם ארצי תעמוד או תיפול?", היא שרה. "האם מאוחר מדי לכולנו?" קולה נע בין ארסיות וצער. "והאם מרטין לותר קינג מת זה עתה לשווא?"

מיד לאחר מותו של קינג, עצמת השבר התבררה לכל אמריקה השחורה. שלושה ימים לאחר הרצח, בעוד האש פושטת ברחבי המדינה, חברתם של קינג ושל בולדווין, הזמרת נינה סימון, עלתה על הבמה ב-Westbury Music Fair בלונג איילנד. ההופעה נקבעה זמן רב קודם לכן, אך כעת הייתה לה משמעות חדשה.

סימון התיישבה ליד פסנתר הכנף שלה. "האם ארצי תעמוד או תיפול?", היא שרה. "האם מאוחר מדי לכולנו?" קולה נע בין ארסיות וצער. "והאם מרטין לותר קינג מת זה עתה לשווא?"

המלים, פרי עטו של נגן הבס שלה, שהלהקה והזמרת שרו בחזרה ראשונה בשעות אחר הצהריים של יום ההופעה, ציירו תמונה של הצער האישי העמוק של נינה סימון, אך גם של קינתה על שברו של העולם. סימון עצרה כדי להרהר על שפע מקרי המוות של שחורים באותם ימים. "האם אתם קולטים כמה רבים איבדנו?", היא שאלה את הקהל.

בין קרבנות התנועה היו ג'ורג' לי, אמט טיל, מדגר אוורס, ארבע נערות בבירמינגהם, שלושה פעילים של ה-Freedom Summer במיסיסיפי, ג'ימי לי ג'קסון, וורלסט ג'קסון  ושלושה סטודנטים באוניברסיטת דרום קרוליינה. יותר מ-120 איש נהרגו במהומות על רקע גזעי שפרצו החל ב"קיץ החם הארוך" ועד ל"התקוממות השבוע הקדוש". ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז  מת כקשיש גולה בשנת 1963. לוריין הנסברי  מתה מסרטן בלבלב ב-1965, ומלקולם אקס נרצח זמן לא רב לאחר מכן. ג'ון קולטריין מת מסרטן ביולי 1967, ואילו המטוס של הזמר אוטיס רדינג התרסק באגם מונונה בוויסקונסין בדצמבר של אותה שנה.

עצמתן של האבדות הללו הייתה אדירה. והרצח של קינג היה בבחינת נוקאאוט. לאחר נשימה אחרונה ב-1968, ירדה קרנה של ההתנגדות הלא-אלימה כאסטרטגיה בעלת יכולת לחולל שינוי לאומי. בולדווין תיעד את התמורה בנאום שהוא נשא בפני מועצת הכנסיות העולמית ביולי 1968, באומרו שמנהיגים כגון סטוקלי קרמייקל מה"פנתרים השחורים" "עייפו מפנייה חוזרת לאוכלוסייה שאינה שועה להם, ואמרו את מה שלמעשה כל המהפכנים אמרו תמיד: פניתי אליכם ופניתי אליכם, ואתה יכול לפנות במשך זמן רב, רב מאוד, אבל מגיע הרגע שבו הפונה חדל להיות פונה ומתחיל להיות קבצן המתדפק על הדלת".

אפילו תנועת "הפנתרים השחורים" שעלתה והתחזקה, לא יכולה לעמוד בעצמתו של הסטטוס-קוו האמריקני. ב-1969, משטרת שיקגו וה-FBI הרגו את סגן יו"ר "הפנתרים השחורים", פרד המפטון, ובכך הנחילו מהלומה נוספת לתקווה למנהיגות בעלת חזון. עד שנת 1970, תכנית השיבוש הנמשכת שהופעלה על ידי ה-FBI, יחד עם דעת קהל עוינת במידה גוברת בקרב הלבנים, וכן עלייתה של מדיניות "חוק וסדר", ערערו את מעמדה של תנועת "הפנתרים השחורים" ככוח מחולל שינוי. מאז, פעילים שחורים סובלים לעתים קרובות מדחיקה לשוליים ומערעור האמון בהם.

הכוחות המושלים בכיפה החליטו שהם לא רוצים עוד ליטול שום חלק במורשת של מרטין לותר קינג ג'וניור או במורשתם של מי שעתידים ללכת בעקבותיו

הכוחות המושלים בכיפה החליטו שהם לא רוצים עוד ליטול שום חלק במורשת של מרטין לותר קינג ג'וניור או במורשתם של מי שעתידים ללכת בעקבותיו, והם מימשו את ההחלטה שלהם באורח סופי באמצעות אלימות, חבלה, דחיקת לשוליים הפוליטיים ועוינות ציבורית. הכוחות הללו כללו כל גורם פועל בהגמוניה הלבנה, ממפגינים שנאבקו נגד שילוב שחורים ולבנים בשכונות ועד למשטרה, שהשליכה לבתי הכלא את חבריו של קינג על כך שהם צעדו ברחובות נגד פוליטיקאים כמו ג'ורג' וואלס מאלבמה, שניצב בשער בית ספר כדי למנוע את כניסתם של תלמידים שחורים. עמלו של קינג היה אדיר, אך העליונות הלבנה התגלתה כאדירה יותר. היא גם התגלתה כגמישה – כזאת שיכולה להכיל תמורות בדעת הקהל, להתמודד עם מחיקת ההפרדה בין הגזעים מספרי החוקים וגם להתמודד עם הופעת האפליה המתקנת, וכל זאת בלי לוותר על שמץ מכוחה.

ג'ורג' וואלס, אלבמה, סגרגציה, 1963

ג'ורג' וואלס, מושל אלבמה, ניצב איתן נגד שילוב שחורים באוניברסיטה של אלבמה, מול פרקליט המדינה של ארה"ב, ניקולס קצנבך (1963). תצלום: Warren K. Leffler, U.S. News & World Report Magazine, ויקיפדיה

במסה שהתפרסמה ב-1969 בניו יורק טיימס מגזין, בולדווין עמד על כך שהגמישות הפכה למאפיין המרכזי של העולם שלאחר קינג. "אם אנשים לבנים מוכנים לפוצץ את העולם כדי לשמור על האמונה של אבותיהם שכבלה את סמבו בשלשלאות", הוא כתב, "הרי שהם בהחלט מוכנים לתת לו את התור שלו בטלוויזיה, על הבמה ועל המסך. עבור הלבנים, זהו מחיר זול תמורת המשך השליטה שלהם".

חלק מהמחיר הזה כלל גישור בין הערכים האמריקניים ובין העובדה שהאידאולוגיה הלבנה והממשל רקמו מזימה משותפת כדי להביא קץ על קינג ועל המהפכה. עבור אמריקה הלבנה, העוינות כלפי התנועה לזכויות האזרח הפכה להעלאה על נס מחושבת היטב של הניצחונות של אותה מהפכה על ההפרדה הגזעית ועל אותם גזענים פרימיטיביים מהדרום, שכל כך קל לצייר בקריקטורות. החיבוק לדמותו של קינג הפך לדרך לחגוג את ההתגברות ולתת קיום מוחשי לניקיון כפיהם של הלבנים, גם תוך התעלמות מזעקותיהם של אלו שבהחלט לא התגברו. לפיכך, חייו של קינג לאחר אמצע שנת 1965, שלוש שנים רדיקליות שעברו עליו במאבק נגד נחשול שפנה נגדו, בקושי מוזכרים היום.

ההיסטוריה הסלקטיבית התקבעה על ידי קביעת יום הזיכרון למרטין לותר קינג ג'וניור

ההיסטוריה הסלקטיבית התקבעה על ידי קביעת יום הזיכרון למרטין לותר קינג ג'וניור, על ידי הנשיא רונלד רייגן בשנת 1983. רייגן, כמעט מיותר לציין, היה רחוק מקינג על הקשת האידאולוגית מרחק רב ככל שפוליטיקאי יכול להיות רחוק מעמדה כלשהי. רייגן פעל להקמת גבולות חדשים סביב החיים האורבניים של שחורים, עניין שבולדווין צפה עשרות שנים קודם לכן. רייגן קיבל עליו את הגרסה ה"מולבנת" של קינג, דמות שעברה רהביליטציה לטובת הלבנים וכדי לרכך את השחורים. בנאום שבו שהוא הכריז על החג הלאומי החדש, רייגן הזכיר את התמיכה של קינג בצדק "עיוור צבעים", וציטט את החלק המצוטט ביותר בנאום "יש לי חלום" המפורסם.

אך רייגן לא הזכיר את ההערות שהוא השמיע כשהיה מושל קליפורניה, ביום הלוויה של קינג, כשהוא דיבר על "טרגדיה גדולה שהחלה כשהתחלנו להתפשר עם החוק והסדר ואנשים החלו לבחור אילו חוקים הם יפרו" – ובכך למעשה האשים את המערכה של קינג לאי-ציות אזרחי ברצח של קינג עצמו. רייגן גם לא הזכיר שרוב הלבנים הרגישו כך, ושרבים מהם שנאו את קינג. והוא לא הזכיר דבר משלוש שנות חייו האחרונות של קינג, פרט למותו.

במאמר רטרוספקטיבי משנת 1978, בולדווין הביט על חייו של חברו קינג ועל האופן שבו הארץ השתנתה מאז רציחתו. "כמות אדירה של אהבה ואמונה ותשוקה – ודם – הושקעו בניסיון לחולל תמורה באומה הזאת ולשחרר אותה", כתב בולדווין. "אין זאת ארץ החופשיים, והיא רק באי-רצון ובאורח ספורדי מאוד ארצם של האמיצים, וכל מה שאפשר לומר על רובם ומניינם של הפוליטיקאים הוא שגם אם הם אינם גרועים מכפי שהם היו, הרי שהם בהחלט לא טובים יותר".

מה השתנה ב-40 השנים מאז הרטרוספקטיבה הזאת? האם הפוליטיקאים השתפרו? אילו קינג היה חי היום, האם הוא היה שוגה בנהרת ההישגים, או שמא היה משנס את מותניו למצעד?

הרהרתי בשאלות הללו באותו בוקר בינואר 2017 בוושינגטון. ימים אחדים בלבד לאחר מכן, ה-National Mall המטופח היה עתיד להירמס על ידי צופים שבאו לחזות במופע הארבע-שנתי של הדמוקרטיה האמריקנית, הפעם עבור אדם שזכה לתמיכת ה"קו-קלוקס-קלאן". ועלתה בלבי שאלה אחרונה: האם כך נראה ניצחון?

 

ואן ר. ניוקירק (Vann R. Newkirk II) הוא מן הכותבים הקבועים ב"אטלנטיק", שבו הוא כותב על פוליטיקה ומדיניות.

Copyright 2018 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תמונה ראשית: האנדרטה למרטין לותר קינג, וושינגטון די.סי., תצלום: ריקרדו גומס אנחל, unsplash.com

Photo by Ricardo Gomez Angel on Unsplash

תרגם במיוחד לאלכסון: יורם מלצר

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ואן ר. ניוקירק, The Atlantic.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על איך להרוג מהפכה

02
אפרת חנצ'ינסקי

מאוד שמחה על הכתבות שאתם בוחרים לתרגם! תמיד מעוררות מחשבה. אבל התרגום הזה לא מוצלח, בלשון המעטה. הוא תרגום מילולי-כמעט של אנגלית לעברית ללא שום חשיבה על בניית משפט הגיוני במשפט. עברתי מהר מאוד לקרוא את הכתבה המקורית באנגלית כי התקשיתי מאוד לעקוב אחרי התרגום שלה פה. חבל.