איך למות

כפסיכולוג-מטפל, ארווין יאלום עזר לאחרים להתמודד עם היותם בני-תמותה. כעת הוא מתכונן לסופו שלו בצלילות רבת השראה
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

בוקר אחד בחודש מאי 2017, הפסיכותרפיסט האקזיסטנציאלי ארווין יאלום התאושש בחדר שטוף שמש בבית חולים שיקומי בפאלו אלטו. הוא היה לבוש במכנסיים לבנים ובסוודר ירוק, ולא בחלוק של בית חולים, ומיהר לציין שברגיל, הוא אינו שוהה דרך קבע במתקן אשפוז. "אני לא רוצה להפחיד את המטופלים שלי [בעקבות המאמר הזה]", הוא אמר וצחק בקול. עד לניתוח בברך חודש קודם לכן, יאלום קיבל שניים או שלושה מטופלים ביום, אחדים במשרדו בסן פרנסיסקו ואחרים בפאלו אלטו, שם הוא מתגורר. אלא שלאחר הניתוח, הוא סבל מסחרחורת והתקשה להתרכז. "אני חושב שזה משהו במוח, אבל הם לא יודעים בדיוק מה הבעיה", הוא אמר לי בקול שקט ומחוספס. יחד עם זאת, הוא היה מלא תקווה שבמהרה הוא יוכל לשוב לביתו. הוא עמד לציין את יום הולדתו ה-86 בחודש יוני וציפה בסיפוק לפרסום ספר זיכרונותיו, "Becoming Myself", שתוכנן לאוקטובר.

גיליונות של מוספי הספרות של הטיימס והניו יורק טיימס היו מונחים על מיטתו, יחד עם מכשיר אייפד. יאלום העביר את זמנו בצפייה בסרטים של וודי אלן ובקריאה ברומנים של הסופר הקנדי רוברטסון דייוויס. כאדם שעזר להביא לחוגים פסיכולוגיים אמריקניים את הרעיון לפיו הקונפליקטים שאדם חווה עשויים לנבוע מדילמות בלתי פתירות של הקיום האנושי, ובכללם הפחד למות, הוא דיבר על מותו בנינוחות.

נילס דרדל, הדנדי הגוסס

"הדנדי הגוסס" (1918), נילס דרדל, המוזיאון לאמנות מודרנית, שטוקהולם. תצלום: ויקיפדיה

"פחד לא השתלט עליי", הוא אמר כשדיבר על דאגותיו המתפתחות בתחום הבריאותי. עוד אחד מהרעיונות המזוהים ביותר עם יאלום, ואשר בוטא בספרים כמו "להביט בשמש" ו"Creatures of a Day" הוא שאנחנו יכולים לצמצם את הפחד שלנו מהמוות על ידי כך שנחיה חיים נטולי חרטות, תוך שאנו מהרהרים בהשפעתנו על הדורות הבאים ומתוודים באוזני אהובינו על החרדה שלנו מפני המוות. כששאלתי אותו האם העיסוק המתמשך שלו במוות מקל על המחשבה שהוא עלול לעזוב את העולם הזה בקרוב, הוא השיב: "אני חושב שזה ככל הנראה מקל על העניינים".

אם אנו חיים חיים מלאים בחרטה, מלאים בדברים שלא עשינו, אם חיינו חיים לא ממומשים, כשהמוות מגיע, זה הרבה יותר גרוע

התקווה שאפשר להפחית את הפחדים הקיומיים שלנו גורמת לאנשים ברחבי העולם לשלוח הודעות אימייל ליאלום מדי יום. בתיקיית ג'ימייל הנושאת את השם "Fans" הוא שמר 4,197 הודעות ממעריצים מאיראן ועד לקרואטיה ודרום קוריאה, והוא הזמין אותי להציץ בה. אחדות מההודעות פשוט הביעו תודה והוקרה על התובנות שהוא העניק לקוראים בספריו. בנוסף לספרי לימוד מקצועיים וספרי עיון נוספים, יאלום כתב מספר רומנים וגם אוספי סיפורים. אחדים, כמו "תליין האהבה" ו"כשניטשה בכה", היו לרבי-מכר.

בעודי מעלעל בהודעות המייל, יאלום השתמש במקל ההליכה שלו כדי ללחוץ על כפתור שמקשר אותו לתחנת האחיות. קול נשמע במכשיר האינטרקום, ויאלום הסביר שהוא זקוק לקרח לברך שלו. הייתה זאת הפעם השלישית שבה הוא קרא לעזרה: הוא אמר לי שהכאב מקשה עליו להתרכז בכל דבר אחר, על אף שהוא מנסה. במהלך שהותו בבית החולים, אשתו מזה יותר מ-60 שנה, מרילין, ביקרה בקביעות כדי לספק לו חומרים חדשים לקריאה. יום קודם לכן ביקרה אצלו ג'ורג'יה מיי, אלמנתו של הפסיכותרפיסט האקזיסטנציאלי רולו מיי, שהיה עמית וחבר של יאלום. כשאין לו יותר מה לעשות, הוא משחק באייפד או במחשב שלו, תוך שהוא משתמש בהם במיומנות של אדם שגילו מחצית מגילו של יאלום.

רבים ממכתבי המעריצים שיאלום מקבל הם הרהורים כואבים על המוות. כותבים אחדים מקווים שהוא יציע להם הקלה נוכח בעיות עמוקות ורבות שנים. לרוב הוא ממליץ להם למצוא מטפל בקרבת מקום מגוריהם, אבל אם אין בנמצא מטפל כזה, או שהנושא נראה פתיר בתוך תקופה קצרה – שכן בשלב הזה בקריירה הוא אינו מקבל מטופלים ליותר משנה – הוא עשוי לקחת על עצמו טיפול מרחוק. בשלב הזה, הוא עובד עם אנשים בתורכיה, דרום אפריקה ואוסטרליה, דרך האינטרנט. פרט להבדלים ברורים מבחינה תרבותית, הוא אומר שהמטופלים שלו מרחבי העולם אינם שונים במיוחד מאלו שהוא מטפל בהם בפגישות אישיות. "אם אנו חיים חיים מלאים בחרטה, מלאים בדברים שלא עשינו, אם חיינו חיים לא ממומשים", הוא אומר, "כשהמוות מגיע, זה הרבה יותר גרוע. אני חושב שהדבר נכון לכולנו".

ככל שאני מתקרב אל הסוף, אני נע במעגל, קרוב יותר ויותר להתחלה

"Becoming Myself" הוא בעליל ספר זיכרונותיו של מטפל. "אני מתעורר מחלומי בשלוש בבוקר, מתייפח אל תוך הכרית שלי", כך הוא מספר בשורת הפתיחה. הסיוט של יאלום כולל תקרית בילדותו, שבה הוא עלב בילדה. לא מעט מהספר עוסק בהשפעה שהיו לנעוריו – בעיקר ליחסיו עם אמו – על מהלך חייו. הוא כותב, בציטוט של צ'רלס דיקנס, "שכן ככל שאני מתקרב אל הסוף, אני נע במעגל, קרוב יותר ויותר להתחלה".

בראשית דרכו, יאלום זכה לתהילה בקרב מטפלים בזכות "טיפול קבוצתי: תיאוריה ומעשה". הספר, שפורסם בשנת 1970, טוען שהדינמיקה בתרפיה קבוצתית היא מיקרוקוסמוס של חיי היומיום, ושהתייחסות למערכות היחסים בתוך קבוצת הטיפול יכולה להיות בעלת השפעות טיפוליות עמוקות מחוץ לקבוצה. "בשנה הבאה אכין את המהדורה המתוקנת השישית", הוא אמר לי, בעוד אחיות נכנסו ויצאו מהחדר. הוא ישב על כיסא ליד החלון, ונקש באצבעותיו. ללא כובע הפנמה האופייני שלו, פאות הלחיים שלו, הנמשכות מתחת לאוזניו, נראו ארוכות במיוחד.

על אף שהוא הפסיק ללמד לפני שנים, יאלום אומר שעד שהוא לא יהיה מסוגל עוד, הוא ימשיך לפגוש מטופלים בבקתה בחצר האחורית שלו. המקום הוא גרסה של פסיכולוג למערת יחיד, שקירותיה מצופות בספרים של ניטשה והפילוסופים הסטואיים. הגינה בחוץ כוללת עצי בונסאי יפניים; צבאים, ארנבות ושועלים מופיעים מדי פעם בקרבת מקום. "כשאני מרגיש חסר מנוחה, אני יוצא החוצה ומתעסק בעצי הבונסאי, גוזם, משקה ומתפעל מהצורות מלאות החן", הוא כותב ב"Becoming Myself".

בונסאי, עץ יפני

עץ בונסאי. תצלום: ג'רי נורברי.

יאלום רואה בכל בעיה שנתקלים בה בטיפול כעין חידה, כזאת שהוא והמטופל חייבים לעבוד ביחד כדי לפתור אותה. הוא תיאר את הדינמיקה הזאת בספרו "תליין האהבה", שכולל עשרה סיפורים של מטופלים העוברים טיפול – סיפורים אמיתיים מעבודתו של יאלום, אשר שינה בהם פרטים מעטים בלבד. הסיפורים מתרכזים לא רק במטופלים הסובלים של יאלום, אלא גם בתחושות ובמחשבות שלו כמטפל. "רציתי להחזיר לטיפול את הממד האנושי, להראות שהמטפל הוא אדם אמיתי", הוא אמר לי.

חומרים כאלו עשויים להישמע רחוקים מהתחום המסחרי, אבל הספר, שראה אור ב-1989, היה הצלחה מסחרית גדולה, וממשיך למכור היטב גם היום. בשנת 2003, המבקרת לאורה מילר טענה שספרו של יאלום חנך סוגה ספרותית חדשה. היא כתבה בניו יורק טיימס ש"תליין האהבה" הראה ש"בחינת מקרים בפסיכולוגיה יכולה להעניק לקוראים מה שכתיבה בדיונית קצרה סירבה באותה תקופה להעניק: העיסוק בסודות ובפענוחם, עלילות של קשר ומזימה, רגשות גדולים, עלילה".

כיום, אנשים ברחבי העולם שכותבים ליאלום במייל, מכירים אותו בעיקר דרך הכתיבה שלו, שכן ספריו תורגמו לעשרות שפות. כמו השחקן דייוויד הסלהוף, בהחלט יתכן שהוא כוכב גדול יותר ברחבי העולם מאשר בארצות הברית. קרוב לוודאי שהסיבה לכך היא העובדה שהקוראים האמריקניים דתיים יותר וגם מתעקשים לקבל סוף טוב. יאלום אינו מעניק להם חומרים של סדרות טלוויזיה מנחמות. הוא עלול להיות מורבידי, ואינו מאמין בחיים שלאחר המוות. הוא אומר שאפשר להפחית במידת-מה את החרדה מפני המוות על ידי האמונה שמה שיבוא לאחר המוות יהיה זהה למה שקדם לו. באורח בלתי מפתיע הוא אמר לי שקוראים דתיים מאוד אינם נוטים להגיע אל ספריו ולהזדהות איתם.

תענוגות של קיץ, אנדרס זורן

מתוך "תענוגות של קיץ" (1886), ציור מים של אנדרס זורן. תצלום: ויקיפדיה

כשהוא מדבר על קשיי הגיל, יאלום גלוי ופתוח, הן בספר זיכרונותיו והן בפגישה אישית. לאחרונה, כששניים מחבריו הקרובים הלכו לעולמם, הוא הבין שהזיכרון היקר של חברותם הוא כל מה שנותר. "קלטתי שהמציאות הזאת אינה קיימת עוד", הוא אמר בעצב. "כשאמות, היא תיעלם כליל". המחשבה שהוא יותיר אחריו את מרילין קשה עליו מאוד. אך הוא גם חושש מהידרדרות גופנית נוספת. כיום הוא משתמש בהליכון עם כדורי טניס בקצה הרגליים, ולאחרונה הוא גם איבד ממשקלו. במהלך פגישתנו הוא השתעל לעתים קרובות; כששלחתי לו מייל, חודש לאחר מכן, הוא אמר שהוא מרגיש יותר טוב, אך הוסיף, על המשבר הבריאותי שלו: "אני רואה בשבועות הספורים ההם את אחת התקופות הגרועות ביותר בחיים". הוא כבר אינו יכול לשחק טניס או לצלול, והוא חושש שהוא ייאלץ להפסיק לרכב על אופניים. ב"Being Myself" הוא כותב: "להזדקן זה לוותר על דברים בזה אחר זה".

אמפתיה ותחושה של חיבור יכולות לעשות רבות כדי להפחית את החרדות שלנו מפני היותנו בני-תמותה

בספריו, יאלום מדגיש שאהבה יכולה להפחית את חרדת המוות, הן על ידי מתן מרחב שבו בני-אדם יכולים לחלוק את הפחדים שלהם והן בתרומתה לחיים שנחיו היטב. מרילין, חוקרת ספרות רבת הישגים, פמיניסטית, שאיתה יש לארווין יאלום שותפות אינטלקטואלית קרובה, מעניקה לו השראה להמשיך לחיות בדיוק באותה המידה בגללה הוא מרגיש שהמחשבה על מותו היא מבחינתו עינוי צרוף. "אשתי משתווה לי בכל, ספר-ספר", כך הוא אמר לי ברגע מסוים. אך על אף שחשבון המייל של יאלום כולל תיקייה בשם "רעיונות לכתיבה", הוא אומר שיתכן שסוף-סוף אזלו לו הרעיונות לספרים. בינתיים, מרילין אמרה לי שלאחרונה היא סייעה לחברה לכתוב את ההספד על בעלה, פרופסור בסטנפורד. "זאת המציאות של השלב בחיים שאנחנו נמצאים בו", היא אמרה.

בשלב מוקדם בעבודתו של יאלום כפסיכותרפיסט אקזיסטנציאלי, הוא התרשם ממידת הנחמה שאנשים שאבו מעיסוק בפחדים הקיומיים שלהם. "למות", כך כתב ב"להביט בשמש", הוא אירוע מלא בדידות, יותר מכל אירוע אחר בחיים". אך אמפתיה ותחושה של חיבור יכולות לעשות רבות כדי להפחית את החרדות שלנו מפני היותנו בני-תמותה. בשנות ה-70, כשיאלום החל לעבוד עם מטופלים שאובחנו כחולים בסרטן סופני, הוא גילה שלעתים הם שאבו עידוד מן המחשבה שבכך שהם ימותו בכבוד, הם יוכלו להיות מופת לאחרים.

האימה מפני המוות יכולה למלא כל אחד מאיתנו, בכל עת, והיא יכולה להיות בעלת השפעה שמשנה את החיים, הן לחיוב והן לשלילה. "אפילו לאלו שיש להם מחסום עמוק בפני פתיחות – אנשים שתמיד נמנעו מחברויות עמוקות – רעיון המוות יכול להיות חוויה מעוררת, שמניעה שינוי אדיר ברצון שלהם לאינטימיות", כך כתב יאלום. מי שטרם חיו את החיים שהם רצו, עדיין יכולים לשנות את סדרי העדיפויות שלהם בשלב מאוחר בחייהם. "אותו הדבר היה נכון גם ביחס לאבנעזר סקרוּג' [גיבור הסיפור של דיקנס "מזמור חג המולד"]", כך הוא אמר לי, בעוד אחות נותנת לו שלושה כדורים.

ריקוד החיים, אדוורד מונק

"ריקוד החיים" (1899-1900), אדוורד מונק, המוזיאון הלאומי באוסלו. תצלום: ויקיפדיה

עם כל העיסוק שלה במוות, הפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית מאששת את החיים באורח עמוק. שינוי אפשרי תמיד. אינטימיות יכולה להיות כוח משחרר. הקיום הוא יקר-ערך. "אני שונא את המחשבה בדבר עזיבת העולם הזה, החיים הנהדרים הללו", אמר יאלום, תוך שהוא מצטט בהזדהות מטאפורה של המדען ריצ'רד דוקינס כדי להדגים את הטבע בן-החלוף של הקיום. תארו לעצמכם שהרגע הנוכחי הוא פנס מאיר החולף על פני סרגל המראה את מיליארדי השנים שבהן היקום קיים. כל מה שמשמאל לאזור המואר על ידי הפנס כבר חלף; מימין נמצא העתיד הלא בטוח. הסיכויים שלנו להיות בתוך האור ברגע המסוים הזה – כלומר הסיכוי להיות בחיים – הוא זעיר ביותר. והנה, בכל זאת, אנחנו כאן.

הדאגה של יאלום נוכח המוות מרוככת על ידי התחושה שהוא חי היטב. "כשאני מביט לאחור על חיי, אני רואה שהשגתי יותר ממה שיכולתי לשער, ויש לי חרטות מעטות בלבד", הוא אמר בקול שקט. ועם זאת, הוא המשיך בדבריו, לבני-אדם יש "דחף מובנה לרצות לשרוד, לחיות". הוא עצר לרגע, ואז אמר: "אני שונא לראות את החיים חולפים ונעלמים".

 

ספרים של ארווין יאלום שתורגמו לעברית:"כשניטשה בכה" – סדרת מפגשים בדיוניים בין מורו של פרויד, הד"ר יוזף ברוייר לפילוסוף פרידריך ניטשה, בווינה של 1882."אמא ומשמעות החיים" – מאמרים השואבים את השראתם ממפגשים עם מטופלים אמיתיים בקליניקה של יאלום."הריפוי של שופנהאואר" – רומן שבמרכזו מטפל המגלה את יכולת הריפוי של עקרונות הפילוסופיה של שופנהאואר."בעיית שפינוזה" – רומן בדיוני היסטורי המפגיש את אלפרד רוזנברג הצעיר עם כתביו של המשורר הגרמני גתה ומחשבתו של שפינוזה (בראייה הנסמכת על ניסיונו של יאלום כפסיכיאטר, כמובן)."להביט בשמש" – ספר על ההתמודדות עם אימת המוות, ועם הארעיות שלנו כבני אדם סופיים בעולם הזה. יאלום ממקם את פחד המוות כגורם המכריע המצוי בלב החרדות שלנו.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

כל הזכויות שמורות לאלכסון

Copyright 2017 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.

The original article appeared here

תמונה ראשית: מתוך "המוות והחיים" (1910-1915), גוסטב קלימט, Google Art Project, תצלום: ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'ורדן מייקל סמית', Atlantic.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

12 תגובות על איך למות

01
לילי

לחיות חיים ללא חרטה. זה קשה מידי. בכל צומת בחיים מוותרים על דבר אחד עבור דבר אחר....לי יש המון חרטות אבל יתכן שגם אם הייתי בוחרת בדרך אחרת היו לי חרטות. אדם מסוגל לחיות רק בחירה אחת, הדרך שלא נבחרה תמיד תהיה בדמיון ושם תגדל למימדים גדולים מהחיים, אולי אם הייתי בוחרת בה היא היתה יורדת לגודלה האמיתי, אבל אז החיים שאני חייה היום היו הופכים לאידיאל בדמיוני... חיים חסרי חרטות? כמו חיים חסרי פשרות, יש דבר כזה?

06
גוני ח

יש הבדל בין עצות של שכל (כמו שמגיב לפניי ביקש לקבל) ובין עצות של צורת חיים עד השלב האחרון, וזה הכוח הנהדר של יאלום, שיהיה לנו בריא. מתי יתרגמו את הספר החדש שלו?

07
אינפיניטי

עם כל הכבוד אלו פשוט שטויות ולא הכתוב למעלה הוא זה שיצמצם את הפחד שלנו מהמוות, ואפילו לא יפחית במידת-מה את החרדה מפני המוות.
נהפוך הוא, דווקא התחושה שחיים היטב תגביר את הדאגה נוכח המוות כי כך יש יותר מה להפסיד, שזה בדיוק הפוך ממה שאדון יאלום הנכבד טוען.
ומאחר וזאת לא חכמה גדולה לשלול משהו מבלי להציע תחליף, אז הנה מה שבאמת יכול לצמצם כמעט לחלוטין את הפחד מהמוות וגם נקרא בבהתאם...
אז הנה, פרק ראשון מתוך המאמר "רקוויאם למוות" שלחכמים מבין הקוראים יספיק כדי להבין מדוע סוף סוף מגיע רקוויאם למוות עצמו, ולאלה שלא יבינו בקרוב ההמשך כמובטח בסוף הפרק:
https://www.articles.co.il/article/173064/%D7%AA%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%AA+%D7%94%D7%9B%D7%9C-%D7%A8%D7%A7%D7%95%D7%95%D7%99%D7%90%D7%9D+%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%95%D7%AA-%D7%A4%D7%A8%D7%A7+1.%D7%96%D7%9E%D7%9F

    09
    לואיסיטו

    zה אותו רעיון שהעלה הרקליטוס לפני כ-2600 שנים רק בסגנון פשטני שמותאם לילדי יסודי , אולי חטיבה..
    אין שום חדש תחת שמשך מר אינסופ..

    10
    אלינה לוי איבנובה

    חחח...איזה עולם קטן, קראתי מזה זמן מה את מה שפורסם מהמאמר הנ"ל-"רקוויאם למוות", ובניגוד לידידנו כאן אני דווקא חושבת שהמאמר מצויין ונותן תשובות ברורות עם רעיון גאוני בקשר להתנהלות הזמן, וזה גם אם מישהו יגיד שזה פסאודו-מדעי (אולי כי המדע לבדו לא סיפק את התשובות?) או פשטני (ראה "תערו של אוקאם" ותבין למה פשוט זה הכי טוב, ואולי כותב המאמר רצה שכל אחד יוכל להבין?)
    אני גם חושבת שהבנתי ממה שפורסם מה רוצה הכותב להעביר, ולי לא קשה לפרגן בניגוד לאחרים ולמחלה של הישראלים של חוסר פירגון.