אימהות זו גם מכה

מה נפלא יותר מילד חדש שבא לעולם? אלא שכידוע, הקשיים אינם מסתיימים עם ההריון, ותינוק הוא גם טלטלה עזה בחייה של אשה. הגיע הזמן לדבר על זה.
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

"...החיים נגמרו לי... אמרה האחת, והשנייה השיבה לה בשקט: "מי אמר שלהיות אימא זה תענוג גדול, זאת אחריות ענקית, וגם לאהוב את הילד שלך איך שנולד זה לא דבר טבעי. אני אוהבת אותו וגם שונאת, ולרוב האהבה אליו מתפתחת עם הזמן". "ומה אם לא?" חזרה האחת ושאלה בחשש....

הייתה זו שיחה אקראית ואינטימית בין שתי נשים צעירות, שדיברו על הקשר שלהן עם ילדיהן, שיחה שהציתה את זיכרוני לגבי האמהות שלי. שנים רבות חלפו, דברים באו, ולו חלקית, על תיקונם, בני הבכור עומד בזכות עצמו: נשוי, פעיל, אדון לעולמו, אבל עדיין, מעת לעת, כמו איזו עננה תלויה מעלינו (או לפחות מעלי).

אישה צעירה חסרת ידע וניסיון, מגיעה הביתה עם תינוק מייבב בזרועותיה, מפוחדת עד אימה, בודדה ואינה יודעת מה עושים ואיך מרגיעים

עד היום זכורה לי היטב התמונה של אישה צעירה חסרת ידע וניסיון, המגיעה הביתה עם תינוק מייבב בזרועותיה, מפוחדת עד אימה, בודדה ואינה יודעת מה עושים ואיך מרגיעים. לאט לאט החלה זוחלת לתוכי ההכרה כי "לא לזה פיללתי", מועקה ירדה עלי כאומרת: "אוי ואבוי, תראי במה הסתבכת..." הדברים החלו להתדרדר, איבדתי שליטה. כלפי חוץ, שיחקתי את ה'משחק' ושידרתי שהכול טוב, הילד רצוי, אני מסתדרת... ובפנים הכעס כלפיו גאה, אני כמעט התמוטטתי, הייתי מדוכאת ובעיקר מלאת אשמה על אהבה שאיננה מתעוררת. האם משהו בי פגום? האם משהו ב...ילד הזה? האהבה כמו סירבה להתגלות.

אם צעירה, הרלם, תינוק

אם צעירה בפסטיבל רחוב בהרלם, ניו יורק. תצלום: מו ריזא

השנים חלפו, ילדתי בן נוסף, חוויתי אימהות מסוג אחר, שבה הלב היה פתוח והקשר זורם – סוג של חוויה מתקנת. הצער ותחושת ההחמצה באימהות לבכורי ליוו אותי ימים רבים ולמרות השנים שחלפו וה"תיקונים" שנעשו, הייתה בי לאורך השנים תחושה כאילו קיר שקוף, עדין ודקיק עומד בינינו. תחושה של משהו שהוחמץ, משהו שלפעמים אינו "תקין", אולי אפילו לפעמים איננו.

ושוב חדר אלי קולה של האם צעירה שהמשיכה בשיחה ואמרה בקול נוקב וכועס: "אין כזה דבר אהבה אינסטינקטיבית או אהבה שאינה תלויה בדבר... אהבה, או שהיא נבנית וכל הזמן מטפחים ומזינים אותה, או שהיא לא מתקיימת."

השיח הישיר והאותנטי של השתיים והזיכרונות שהציפו אותי לאחר שנים רבות כל כך, עוררו בי  את הרצון לבדוק ולהתמקד במיתוס אהבת האם אל מול המציאות, להישיר מבט ולהאיר את הרגשות המוחבאים והמושתקים בנושא זה, ולנסות ולאפשר שחרור ממצבי השבי והכליאה של המיתוס. גם היום עולה בי קול מהרהר השואל: האם אפשר ומותר בכלל, לבטא את "ה כ ו ל" בהקשר הזה של אהבת-אם?

האם האידיאלית מתוארת באורח חד-ממדי, כסמל להקרבה ולקבלה ללא תנאי, ואהבתה היא סמל לאהבה אמיתית וטוטאלית

קשת הרגשות המלווה אמהוֹת עם לידת ילדיהן היא רחבה ועשירה, מלווה באושר, שימחה והתפתחות אישית, אך על רצף הרגשות, בקצה השני, ישנם גם תחושות ורגשות הפוכים ועליהם בא המאמר להצביע. אולי באמצעות התבוננות בשפה על ביטוייה השונים, נוכל ללמוד משהו על תפישות תרבותיות ועמדות חברתיות, ולראות את ההבדל בין תפישת האישה כאובייקט, לתפישתה כאם, וללמוד מכך דבר-מה.

תיאורה של האישה על תכונותיה, הוא מגוון, עשיר ושופע: אשת חייל, אישה טובה, אשת ריב ומדון, פיה, מכשפה, הולכת רכיל, אשת אשכולות, מוזה ועוד ועוד. בנוסף ישנם ביטויים בני ימינו כמו: פצצה, כוסית, אישה פראית, חתולה, אישה מכילה, משכילה, כמו גבר, בוגדנית וכד'.

לעומת אלה, בנרטיב של האישה כאם, היא מתוארת כדמות חד-ממדית, הנמדדת במסירות וההתמסרות שלה לילדהּ. האם האידיאלית היא סמל להקרבה ולקבלה ללא תנאי, ואהבתה היא סמל לאהבה אמיתית וטוטאלית.

מריה, ישו, אימהות, בתולה, Sassoferrato

מריה אמו של ישו, מודל האימהות במערב, ציור של Sassoferrato, סביבות 1650. תצלום: ויקיפדיה

ויניקוט היה הראשון שטבע את המושג "אם טובה דיה" – אם הנענית לצורכי התינוק ברוב המקרים, אך לעתים 'נכשלת' בסיפוקם. הוא גם ציין שאם אידיאלית קיימת בפנטזיה בלבד, ומבטאת משאלה ומיתוס בו זמנית, כאלה שהחברה דואגת לעודד ולטפח.

המציאות אותה חוות אימהות רבות היא מורכבת. לא כל האימהות שותפות לאותו אידיאל ומיתוס של מימוש עצמי דרך הולדת ילדים וקבלתם באהבה בלתי מותנית. האם אינה אידיאל, היא אישה בשר ודם, בעלת צרכים ורצונות משלה. כל עוד לא יבוטא הקונפליקט במלואו, לא נפסיק לעסוק באידיאל אימהי ובציווי החברתי המשתק בחירה אישית, אל מול הצורך בהסתרת רגשות אמיתיים.

חלק מהאימהות יחוו נתק רגשי, זרות ואדישות, ולעיתים יחושו חוסר שייכות בין התינוק לאם ואפילו דחייה וכעס ובמקרים קיצוניים גם שנאה

תהליך ההיריון, הלידה והטיפול בתינוק ובילד, מעורר עוצמות רגשיות מגוונות ולעתים קיצוניות, ויוצר לא פעם חרדות מערערות המאיימות על תחושת האהבה וההיקשרות – כפי שעולה מספרה של ענת פלגי הקר.

יש אימהות המתקשות להסתגל לשינויים הפיזיים, האישיים והבין אישיים. חלקן יחוו נתק רגשי, זרות ואדישות, ולעיתים יחושו חוסר שייכות בין התינוק לאם ואפילו דחייה וכעס ובמקרים קיצוניים גם שנאה. במצבים שכאלה עלול להיווצר גם שבר פנימי המלווה ברגשות אשמה, דחייה וכאב רב, ותהיה לו השלכה על המשך חייהם של האם והילד ועל הקשר ביניהם.

במארג העדין של ההיקשרות בין האם לתינוק עלולים להיווצר כשלים שונים, כמו למשל במקרה יוצא דופן של לידת ילד חריג. במקרה זה, באם האם לא תפגין אהבה אימהית, החברה תקבל ותבין ואפילו תגלה יחס סלחני, משום שהחברה, בדומה לאם, דוחה את החריג. ממחקרה של וייס (ראו ברשימת הקריאה בסוף המאמר) עולה כי ההיקשרות לילד ביולוגי אינה ספונטנית, אוטומטית וטבעית, והיא תלויה בהופעתו החיצונית והתאמתו לדימוי 'אדם'.

כישלון אחר בהיקשרות נוכל לראות אצל האם הנרקיסיסטית, אשר הקשר שלה עם התינוק מועד מראש לקשיים בגלל היעדר יכולת אמיתית שלה לאהוב את הזולת. אם זו משתמשת ותלויה בילדה כשיקוף לתדמיתה ולערכה העצמי, היא הופכת אותו לאובייקט שאמור לספק את צרכיה. אצל כל האימהות, ילד רצוי הוא גם אובייקט העברה, וככזה אכזבת האם בלתי נמנעת, אבל הגורם המשמעותי בקביעת רגשותיה כלפיו, תלוי באופן שבו היא תצליח להתמודד עם האכזבה הזאת.

השלב הראשוני של הזדהות עם התינוק עלול להגביר בה דווקא תחושות של תלות וצורך למילוי צרכיה ולגרור התנתקות מהתינוק ומצרכיו

ויניקוט כתב על שלל התחושות השליליות תחת הכותרת "שנאה" והציב מולן את האהבה. לטענתו (וגם לטענת פלגי-הקר), רגש טבעי ובריא של האם לתינוקה הוא אמביוולנטי ורק אם היכולה להכיר בשנאה שלה לילדה יכולה לאפשר לו התפתחות תקינה. במקרים שבהם האם עצמה חוותה טראומה וצרכיה הינקותיים לא נענו, השלב הראשוני של הזדהות עם התינוק עלול להגביר בה דווקא תחושות של תלות וצורך למילוי צרכיה ולגרור התנתקות מהתינוק ומצרכיו. דרך התינוק האם משחזרת את התלות וההזדקקות מעברה כתינוקת, וכשחוויות אלו בלתי נסבלות עבורה, יופיעו ניכור, הדחקה, חוסר אונים או שנאה.

תינוק, אמא

תינוק ואמו. תצלום: Epiphonication

סלמה פרייברג טוענת במאמרה "Ghosts in the nursery" כי אם שספגה עוינות, שנאה ואלימות מצד הוריה עלולה לחזור על דפוסים אלו מתוך הזדהות פתולוגית עם התוקפן או עקב התפתחות של הטענת יתר של העברה כלפי התינוק. אחת המרואיינות אמרה על כך "אני לא יודעת אם האימהות שלי קשורה לאימא הפרטית שלי. חוויתי אימהות קשה ופגומה, הייתי ילדה מוכה חוויתי גיהינום. הקשרים עם אימי היו מורכבים. חשתי שהיא שונאת אותי כי הקשר שלי עם אבא היה מאוד חזק. הייתי מתעוררת בבוקר עם מכות. בפעם הראשונה שהרמתי יד על יותם בגיל שלוש הייתי שבורה... מה אני, אימא שלי? רציתי להיות משהו אחר והנה אני כמוה. למדתי מאימא שלי מה לא להיות, ולא ידעתי מה כן להיות".

אליס מילר במאמרה טוענת כי החוויה האימהית מעוררת מחדש אצל האם את המשאלה לחוויה הינקותית של איחוד ללא גבול בין האם לתינוק. לדעתה, הפרעה באימהות תתרחש כאשר האם חרדה מפני איבוד עצמיותה בהתמזגות עם התינוק.

כל כך קל לכעוס על הרודן הקטן

לידת ילד, ובמיוחד ילד ראשון, משנה סדרי עולם. האם צריכה להתמודד עם הפער בין התפישה הרומנטית של ההיריון והלידה, ולאחריה גידולו של התינוק, לבין מה שקורה במציאות: "שום דבר לא היה כמו שדמיינתי. אימהות מטיילות זאת פנטזיה, גם אני חשבתי שאטייל ובאמת הייתי כל הזמן בתנועה, כי צריך להשתיק את הדבר הזה שכל הזמן צורח" (דקל).

ישנן אימהות הכועסות על התינוק וחשות כלפיו עוינות על כי הוא שואב מהן את כוחן, חייהן ואושרן, הוא ממיט עליהן שיעבוד קשה וניתפש כרודן

בלידת התינוק מסתיימת תקופה בחייה והיא הופכת מאדם פרטי ועצמאי לאם, לכלי מזין, למיכל, לספקית צרכים הנושאת בנטל הטיפול בתינוקה, התלוי בה באופן מלא.

ישנן אימהות הכועסות על התינוק וחשות כלפיו עוינות על כי הוא שואב מהן את כוחן, חייהן ואושרן, הוא ממיט עליהן שיעבוד קשה וניתפש כרודן. האם אמורה להעמיד את צרכיו של התינוק במקום הראשון, צרכיה אינם רלוונטיים, והתינוק מאיים על חירותה ועל ה"אני" שלה. את הפגיעה בהגדרה העצמית ובחופש האישי היטיבו לבטא אימהות שונות: "ואני, איפה אני ומי אני, מלא מחשבות, מקום נוראי... הייתי בן אדם רגע לפני שנכנסה התינוקת, אני רוצה מישהו שייקח את ה'דבר' הזה אני רוצה אוויר...(דקל); או כדברי אם אחרת: "אני מנסה לשרוד את הסיוט הזה, ללא שעות שינה, חסרת כוחות ותיאבון, פשוט דיכאון. באימהות את נמחקת, משהו מת, נלקחת ממך העצמאות והפרטיות, לעולם אני כבר לא יכולה לקום בבוקר ולעשות מה שבא לי" (מירה); "האימהות צמצמה אותי ומילאה אותי בעצב ובדאגות. אני לא סובלת להיות אמא, זה מגביל אותי, את חופש הפעולה שלי במה שאני רוצה לעשות, במה שהייתי רוצה להיות ואני לא יכולה להיות" (טליה); וכן: "אני הלכתי לאיבוד לעצמי. הייתי ספונטנית, קלילה צוחקת וזהו אני לא. יש היום רגעים שמזכירים את מה שהיה אבל זה רק רגעים, אני כעוסה על כך... אני הייתי דבר אחד ועכשיו אחר. אם אומרים שילד מביא שימחה ואושר, לא אצלי, מעט מאוד רגעים כאלה. האחריות הדאגה, מה לא עשיתי בסדר, עצבים, מה עוד יש לי לעשות, זה צריך, זה צריך..." (טליה).

ואחרת: "רציתי שמישהו ייקח אותו שיהיה לי רגע להתאבל, אפשרות לחשוב, לשכב כל היום במיטה ולהיות בדיכאון על החיים שנגמרו. נגמר לעשות מה שאתה רוצה מתי שאתה רוצה להיות עסוק, לא לקחת אחריות" (אורה).

ילדה, סירוב, כעס, בכי, אמא, אם

לא רוצה ללכת! תצלום: בריאן אוונס

כועסת: גופי כבר איננו שלי

חלק מהנשים ביטא כעס על התינוק שגרם להן לאובדן שליטה על גופן, כאשר את ההיריון חוו כמוסיף וכגורע בו זמנית. מצד אחד, העובר הינו חלק מגופן, אך הוא גם טפיל הניזון על חשבונן. גופה של האם הופך להיות 'מיכל' עבור התינוק, ומתאים עצמו לכך. כשהיא נושאת אותו היא חשה עצומה ושופעת, אך זה גם מרוקן אותה:"הגוף כאילו עבר סערה, לא הבנתי מה אני עוברת, למה כל השינויים. הייתי עייפה נורא ורק רציתי לישון, הכול התיש אותי סבלתי מהקאות, בחילות, צרבות, בעיות שיניים, קריעות, נזילות מהשדיים, הורמונים משתוללים - כל גופי השתנה" (מירה).

התקדמות ההיריון, על המורכבות הפיזית והנפשית, מייצרת גם מודעות והזדהות עם תפקיד האמהוּת, ואצל חלקן תחושת התנועה של התינוק מרגשת ומעצימה את תחושת החיוּת. אך מצד שני ישנם גם לא מעט כעסים: ההשמנה, הסרבול בתנועה, הכובד, אלה תורמים לדימוי גוף שלילי עוד לפני הלידה. "בהריונות שנאתי את עצמי, הייתי נורא מכוערת, שמנה ברמות, שנאתי את ריח הגוף שלי נגעלתי מעצמי. ואני אחת שמאוד אוהבת את הגוף שלי, אבל בעיני הריון זה מגעיל, וגם לא הנקתי, פרות מניקות ואני לא פרה. הגוף שלי עבר טראומה בלידה, כאבים טחורים ותפרים" (מירה). ואם אחרת אמרה: "כולם מדברים על הקושי בלידה אבל אין הכנה ודיבור על השלב הבא, הרגשתי כאילו משאית עברה עלי. ההחלמה הפיזית הייתה קשה, כאב לי ברמות... הכול היה קשה" (טלילה).

הריון, בטח הריונית

הריון: של מי הגוף הזה? תצלום: סטף

לאחר הלידה, נשים מצפות מעצמן לחזור למידות גופן במהירות גדולה מאוד. אחת האמהות אמרה: "אני עייפה, נראית רע, מוזנחת, פרצוף חמוץ, אני שמנה שום דבר מלפני הלידה לא עולה עליי. כל היום בבית– משתעממת ואוכלת, מיואשת" ( אורה).

הניסיון לחזור למה שהיה אינו פשוט ולא תמיד מצליח. הוא מוליד תחושה של אשמה: "אני לא בסדר, השמנתי, הגוף שלי השתנה". השינויים האלה גורמים לנשים להרגיש שאינן מושכות ואינן חושניות וזהו מעגל קסמים של תסכול ופיצוי אכזבה וכעס.

אחת המרואיינות בתחקירי סיכמה זאת במילים: "מעטים מאד יודעים איזה מין גהינום פרטי בלתי-אפשרי אנו עוברות לפעמים" (טליה).

בן זוגי לא איתי, גם הוא מבעיר את כעסי

לידתו של תינוק במשפחה מפרה את האיזון והאינטימיות ביחסים הזוגיים. נוצר מרחב של אם תינוק שבו הגבר אינו לוקח חלק ולעתים אף נחווה כ"פולש".

אצל שני בני הזוג יש ירידה בשביעות הרצון מחיי הנישואין. החשק המיני אצל האישה יורד, לעיתים היא חווה לחץ וציפייה מצד בן זוגה ולעתים היא חשה שהיא פחות מושכת בעיניו והדבר מעורר בה רגשות אשמה וחשש שאולי הוא יחפש מין במקום אחר.

פעמים רבות האם חשה שהיא 'תקועה' בבית, בעוד הבעל ממשיך בשגרת חייו, כפי שביטאה זאת אם אחת: "היה גם כעס עצום על הבעל, לא עבר עליו מה שעובר עליי, הוא תרם זרע והמשיך הלאה בחייו, לא נתקע... הייתה בי גם קינאה גדולה שהוא יוצא מהבית, מתלבש ופוגש אנשים" (מירה).

לרוב, מעמסת הטיפול בילד נופלת על האם, היא גם זאת שתקום בלילה כשהתינוק בוכה מאחר שהגבר יוצא בבוקר לעבודה. "השינה נגרעה ממני, הייתי ממוטטת פיזית. רק רציתי שייקחו את הילדים ממני" (מירה).

כשכל העול הפתאומי והנתינה האינסופית נופלים עליה, היא תפרוק את מרירותה על הבעל: "אני זוכרת שאמרתי לבעלי, קח את הילד הזה ממני ואז הרגשתי חרא כי התחייבתי להסתדר לבד באימהות" (אורה). בסופו של יום ארוך ומתיש האם הדאוגה, חרדה, אשמה ולעיתים גם זנוחה ונטושה, נותרת בעיקר עייפה כעוסה ובודדה.

גם על הקריירה צריך לוותר

יש נשים רבות שחוות תסכול מתמשך כתוצאה מן הצורך לוותר על הקריירה, אל מול הציווי החברתי ששם את האימהוּת במרכז. האם אמורה להיות מסופקת מהטיפול בילד ולרוב אין זה כך.

התהליך האינסופי של החלפת חיתולים, האכלה, בכי, שינה וחוזר חלילה, מעייף מתסכל ומייאש. העולם 'בחוץ' נתפש כעולם חופשי ומהנה, שמאפשר לימוד והתפתחות אישית.

התהליך האינסופי של החלפת חיתולים, האכלה, בכי, שינה וחוזר חלילה, מעייף מתסכל ומייאש. העולם 'בחוץ' נתפש כעולם חופשי ומהנה, שמאפשר לימוד והתפתחות אישית. הוק מציינת במחקרה שככל שאישה מאבדת יותר מעצמאותה הקרייריסטית עם לידת הילד, מצבה קשה יותר ועליה להתמודד עם אובדנים רבים יותר. משקפים זאת דבריה של האם שאמרה: "אהבתי את אילי, אבל לא נהניתי להיות סביבו בקטע של חיתולים, כביסות והנקה. החלום שלי לא היה להיות אשת בית ולשבת בבית. היה לי טוב ולא רציתי שהחיים ישתנו. לא חשבתי שאני צריכה לעצור את החיים ולהיות בבית. להפך, הערכתי נשים עובדות אפילו יותר מיושבות הבית. מה הן עושות? נראה לי משעמם נורא". לעומת זאת, הנשים אשר בוחרות לצאת לעבודה, מרגישות בעיקר חרדה ואשמה עקב נטישת התפקיד האימהי, במיוחד כשמדובר בילד ראשון.

רוב הנשים, בניסיונן לפתור את הקונפליקט של בית לעומת קריירה, בוחרות במסלול ה'גם וגם'. הן עושות הכול, במחיר של וויתור אישי על שעות שינה ואיכות חיים. הן עובדות במשרה אחת רשמית, ובמשרה אחת נסתרת. העומס הכבד אינו מאפשר להן אפילו לעצור לרגע ולתהות – האם אלו החיים שרציתי?

אמא, תינוק, כיור, מטבח

אמא ותינוק במטבח. תצלום: טושימסה אישיבאשי

משפחה אינה תמיד תומכת

המשפחה המורחבת מעוררת אצל האם קונפליקטים, בעקיפין או באופן ישיר. בעוד היא עסוקה בהתמודדות ובגישור בין שני העולמות – זה שהיה מוכר וידוע, לעומת החדש והתובעני – היא גם נדרשת להפגין שביעות רצון ושימחה: "אני צריכה להציג שהכול קל ואני מסתדרת, זה היה הדימוי שלי בעיניי המשפחה. לא שיתפתי במצוקה, כי מה, יחשבו שאני אימא לא טובה... כלפי חוץ, שיחקתי את 'המשחק' – אני משדרת שהכול טוב, הילד רצוי, אני מסתדרת... ובפנים הכעס כלפיו גואה" (דקל).

ואכן, רוב הנשים חוות תחושת התעלות, יצירה ובריאה, אך קסם זה פג במהירות עם ההתמודדות החדשה בבית עם התינוק: "לא הצלחתי להתחבר כלל לשמחה ולצהלה שמסביב, תחושותיי היו למעשה ההפוכות: עצב, זעם, בדידות, אשמה, אין-אונים, אומללות וחרטה" (טלילה).

כל האימהות דיברו על יחס אמביוולנטי של אהבה ושנאה כלפי התינוק כמרכיב בתוך האימהות

"כמו שאדם מת והחיים חוזרים למסלולם כך הרגשתי, כולם חוזרים לחייהם, רק את נשארת בין ארבעת הקירות, מצפים שתחזרי לתפקד ובמהירות, ואין זמן הסתגלות לשינוי. כולם מתערבים, ומלא סאגות והיעלבויות משפחתיות, כן וכולם מלאי עצות ויודעים הכי טוב... מפחיד ולא מבינים את הקושי" (דקל).

רק האם נשארת מאוד בודדה ותחושותיה עומדות בסתירה לתגובות הסביבה.

הנשים דיברו בעיקר על הקושי באימהות לאחר שלב ההיריון והלידה. הטענה העיקרית הייתה שאין הכנה ודיבור על השלב הבא של הטיפול בתינוק, דווקא בשלב בו העוצמות הרגשיות עזות ולעיתים אף קיצוניות. תחושת חוסר השליטה והאכזבה יוצרות לא פעם חרדות מערערות, המאיימות על תחושת האהבה וההיקשרות.

מרבית הנשים תפקדו היטב ברמה המעשית פונקציונאלית, כפי שאמרה אחת מהן: "יש שתי רמות של היקשרות – לדאוג פיזית, וזה היה אצלי ישר במיידית, ויש את הרמה הרגשית, וזה לקח לי הרבה מאוד זמן". אם אחרת תיארה זאת כך: "אני לא חושבת שלא אהבתי אותה, אבל בדיעבד, הקשר איתה היה יותר במחשבה, תפקודי ומעשי, כי ככה צריך. משהו יותר מרוחק, לא היה חיבור, נישקתי והרמתי כי צריך, לא היה מגע פיזי סתם, סתם להיות. לא הייתי מתגעגעת אם היו לוקחים אותה" (דקל).

כל האימהות דיברו על יחס אמביוולנטי של אהבה ושנאה כלפי התינוק כמרכיב בתוך האימהות. לרובן הלידה הייתה אירוע מכונן, חד- פעמי, עוצמתי, שהטעין אותן בכוחות גדולים, אך כל זאת באופן זמני: "לאחר הלידה הייתי באופוריה, הרגשתי התרוממות רוח, אנרגיות וכוחות כבירים והרגשתי שאני יכולה להזיז הרים" (טליה); או כדברי אם אחרת: "עד היום אני מוכנה לחוות לידה – היצירה הזאת, הכאב שנעלם בשנייה, השנייה הראשונה שאת רואה איך הילד נראה" (מירה).

בעבר הלא רחוק, רגשות שלא עלו בקנה אחד עם המיתוס הודחקו או הושתקו ולא היו לגיטימיים

לאחר האופוריה הקצרה מגיע שלב ההתמודדות עם המציאות ובין היתר, השלב הראשוני של קשירת הקשר הרגשי בינן לבין התינוק. בנוסף, כדאי להזכיר את העובדה שנשים רבות חוות דיכאון לאחר הלידה, הן בגלל המערך ההורמונאלי שמשתנה והן בגלל ההתמודדות עם המציאות החדשה.

תינוק, אריה, תחפושת, פארק

"אחייני, האריה הקטן", תצלום: ג'ו בר

חלק מהאימהות דיברו על כך שגם בתחילה לא חשו אהבה, הרי שהיא נבנתה והתפתחה לאורך הזמן. היטיבה לתאר זאת מירה: "יש ציפייה שהחיבור יקרה מיד, אבל לדעתי זה משהו שלוקח זמן. אין התאהבות, את מקבלת דבר, צורה, ואת בונה אהבה. אם לא תעשי עבודה על עצמך את יכולה להגיע למצב שבו לא תצליחי לאהוב את הילד שלך".

אם לילד חריג, שהתמודדה עם קשיים, התבטאה בעוצמה רגשית מיוחדת: "הילד הזה הוציא ממני דברים... איך יצא לי ילד כזה, לא סבלתי אותו. אני חושבת שאפילו שנאתי, היו רגעים ששנאתי. לא היו לי רגשות אשמה, אבל אמרתי שכל כך הרבה רוע יוצא ממני בגלל הילד הזה, רוע שאין בי, אין לי, אני לא מכירה, משהו זוועתי... היו בי כעסים ושנאה כלפיו, אבל לא היה רגע שרציתי שהילד יעלם. כל הזמן אמרתי לעצמי שאני צריכה להגיע אליו, משהו אצלי דפוק, אבל לא ויתרתי עליו. אני לעצמי, באימהות, לקחתי זאת ככישלון" (אורה).

אותן אמהות שהתראיינו והביאו את קולן באומץ, הן קול קורא וכבר לא במדבר, קול שמתפשט ונשמע אצל יותר ויותר נשים. קול שמבטא תחושות הרווחות בקרב נשים נורמטיביות, שרצו בהריון וציפו לתינוק, ושאולי הופתעו מעוצמת הרגשות השליליים שחוו ביחס אליו.

בעבר הלא רחוק (לפני כשלושים שנה), רגשות שלא עלו בקנה אחד עם המיתוס הודחקו או הושתקו ולא היו לגיטימיים. היום, מיתוסים רבים מתערערים, 'פרות קדושות' רבות נשחטות, והרשתות החברתיות מאפשרות ביטוי חופשי ואנונימי ומובילות את המגמה הזאת.

בנוסף, בימינו ניתן מקום מרכזי לאינדיבידואל ולאופן בו הוא מעצב את חייו, ולכן גם היחס למציאות באשר היא, יותר ליברלי, ומאפשר ביטוי פתוח ואותנטי.

עם זאת, המיתוס עדיין קיים והוא מתבטא ב"קשר השתיקה" של אותן אמהות המתקשות לחוות את האהבה לפרי בטנן.

היטיבה לסכם זאת מירה :"אני אומרת את מה שהרבה אימהות חשות. אני לא אימא פחות טובה, אני פשוט יותר מחוברת לתחושות שלי. גם אמהות אחרות מרגישות אבל לא מעיזות".

 

גליה מדיקס היא מדריכה ומטפלת באמנות, מנחת קבוצות ואמנית.

תמונה ראשית: "איך נראים העניינים", תצלום: האנה טסקר, unsplash.com

Photo by Hannah Tasker on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי גליה מדיקס.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

23 תגובות על אימהות זו גם מכה

02
נטליה גופר

לא מופיע בעשרת מכות מצרים, אבל מעיק על הכותבת,כנראה. מאמר לא-רע,שסובל מעודף למדנות,כמו איזו עבודה סמינריונית. נכון,ילדים זה לא רק שמחה וכאילו שזוגיות זה גן-עדן- - -

    05
    נירית סיון

    נשים יולדות מכל מיני סיבות ולחץ חברתי ישיר או עקיף הוא אחד מהם. יש כאלו הסבורות, לדעתי בטעות, שהולדת הילדים תחזק את הקשר עם בן הזוג, ואחרות מקוות שהילד ידאג להן בעת זיקנה. מעט מאד נשים מסוגלות להודות בפה מלא שהאימהות שהן חוות לא מתקרבת אפילו לציפיות שהיו להן לפני ההריון והלידה ולומר זאת בשעה שיש כבר ילדים, זה כמו להגיד לילדיהם שהם אינם רצויים. לנשים שבוחרות לא להביא ילדים לעולם קוראים אגואיסטיות, והרבה פעמים כתוצאה מקנאה על האומץ והחירות. למרבה הצער, לא לכל בעייה יש פיתרון. ילדים לא קונים בהזמנה ואי אפשר להחזיר ליצרן אם לא לגמרי מרוצים.

06
אלה בן-אהרון

רדוד,עמוס תסכולים, מרגישים שהכותבת המלומדת סובלת מסתימות רגשיות. אולי באמת צודקת ח"כ מיכאלי שצריך רישיון להורות!

    07
    שיר שירה

    יש הרבה שליליות ושיפוט מתנשא בתגובה הזאת. אם יש לך אינטליגנציה ריגשית כפי שאת מתיימרת להציג, בבקשה תערכי את תגובתך.
    לכותבת המאמר, תודה על השיקוף. נשארנו עם שאלה.....
    יש המשך לקונפליקט שהצגת? פיתרון?

08
רופא-נשים

רק לאחרונה פורסם מחקר מדעי רציני שאישש קיומו של אינסטינקט אימהי. כנראה שבקביל יש אינסטינקט של התנערות או גלגול אחריות. זה אגב אופייני גם לזכרים,לא רק לאמהות. המאמר מעניין,כתוב ברגישות, אבל סובל מדידקטיות וחבל.

    10
    רותה

    אני דווקא רואה אצלם מאמרים על אימהות בתור ה-דבר, על ילדים וחינוך, על הגיל הרך, על מוגבלויות, על זוגיות, ועוד ועוד. דווקא מאמר על הקושי שאימהות חוות הוא ועוד איך במקום. אשכרה לא שאלה של דגלים, אם את שואלת את הדולה הזאת.

12
אורי בן גל

אני מוצאת שהמאמר חשוב מאד היות והוא "נותן קול" למגוון חוויות אמהות אחרות שנחוות כלא לגיטימיות מבחינה חברתית ולפיכך, מותירות את האמהות המתוארות בודדות בחווייתן, ומקשות עוד יותר על תהליך ההתקשרות. אנחנו נושאות בתוכנו עובר עטוף בציפיות גדולות לגבי מראהו, מה יביא אל חיינו, מי הוא יהיה. לעיתים המפגש הראשוני לא קל, מאכזב... העידן בו אנו חיים המקדש את האושר האישי, חלוקת התפקידים המסורתית שהתפרקה, העדר השבטיות הקדומה, יוצר לעיתים קושי ובלבול... ולדכאון אחרי לידה, הס מלהזכיר, לא היתה בעבר כל מודעות. יש במאמר אמירה: אתן לא לבד... כל קשת הרגשות היא לגיטימית, זהו תהליך שלעיתים דורש זמן - וככזה הוא חשוב ותורם. נדרש אומץ לא קטן לתת גם לקול הזה לצאת אל אויר העולם..

13
א

תדמיינו עכשיו ילד עם מחלה קשה.זה סוף לחיים. מאז שנולד אני מתתי. רופאים תרופות ריצות ריבים עם משרד הבריאות, עיריה, טיפולים תומכים.
סיוט בהתגלמותו.

14
נגבית

נראה שהכותבת חיפשה ומצאה הרבה מאמרים ועדויות של אמהות עם קשיים, וטרחה לכנוס אותם כאן לכדי מאמר. מכאן ועד הטענות הפסאודו פילוסופיות שהיא משלבת בין הקטעים, יש הבדל רב מאוד.
דמותה של האם אינה חד מימדית, וחוץ מזה, היא גם לא מטשטשת את דמות האישה כשלעצמה, בדיוק כמו שדמותי כעובדת לא הופכת אותי לרובוט יצרני חד מימדי ומטשטשטת את כל מהותי הרחבה והעמוקה.

כל מי שנולד לו ילד, מכיר טוב את הקושי להכיל את המציאות החדשה הזו והדרישות הלא צפויות שלה. אבל זה עדיין לא אומר שצריך להתמסר לרגשות האלה ברמה שהם מגדירות אותנו, ולנסח אותם באופן כזה.
כנראה שתמיד זה היה קשה, וזה גם תמיד יהיה, כמו הרבה דברים אחרים. אבל יש גם צד שני, שבו זה נותן כוחות וממלא במשמעות, בחיוניות. השאלה היא למה אנחנו מנסים להתחבר ולהזדהות. כמו בהרבה תחומים בחיים שבהם יש שני צדדים. להיות אקטיביים בבחירת הנטיות שלנו ולא פסיביים.

16
נטליה גופר

נראה שהרבה מהמגיבות נרעשות מעצם האמירה.... לו טרחו לחפש(כמו הגברת מדיקס,למשל) היו מוצאות שכבר מראשית שנות האלפיים יש את הקול הזה ועדויות לרוב. מקריאה נוספצ עולה,בשורות וביניהן, שהמחברת חוותה חוויות לא-קלות וניכר שהן חרצו והשפיעו על דמותה. מאחר והכל אישי אני מניחה שלו היו לה גברים תומכים יותר(?) הורים מבינים(??) או חברים טובים ממש(???) היתה נשכרת. גם יד עורך טובה היתה עוזרת למאמר הזה. כאם לשישה (לא דוסית!9 חשתי כלפיה איזושהיא חמלה.

18
הילה גרשטיין

גליה,הכותבת,עושה רושם של אדם רגיש(גם פגיע) וצריך להצדיע לאומץ שלה.
חבל שלא בורכה ביותר כשרון כתיבה,אבל לא זה מה שחשוב.
חשוב שנתנה ביטוי לאמת שהוסתרה זמן רב!

19
אריאל

מירה החמודה והאומללה מהשורה האחרונה משליכה את בעיות ההיקשרות שלה לתינוקה על כלל הנשים.
לא מירה יקרה ומסכנה! לא כולן חושבות ומרגישות כך. צר לי מאד על מי שלא מתחברת לתינוקה וחווה דיכאון קשה של אחרי לידה... אבל הן עדיין מיעוט.

20
אריאל

גם ויניקוט אינו הראשון שטבע את המונח אם טובה דיה. קדם לו אחר. (אני לא כתבתי מאמר, זה לא תפקידי לזכור ולדווח מה שמו. בניגוד לכתבת שמאמרה גם בנקודה הזו כמו גם בנקודות אחרות, לוקה בשטחיות)

22
הילית אברמסון

אני מפנה את הכותבת לספרה המצויין של אליזבת בטינגר- "..וגם אהבה.." (שיצא לאור בתחילת השמונים,גם בעברית בתרגום אביטל ענבר המצויין) החוקר את מושג אהבת האם מראשית המאה ה-17 ועד היום, ומעלה כי מדובר בעיקר בכורח הנסיבות.
הכותבת בהחלט יכולה להיות נשכרת ממנו...