אינטליגנציה למיוחסים בלבד

מדידת האינטליגנציה שימשה להעמקת השליטה על יחידים וקבוצות, וכעלה תאנה לחיפוי על לא מעט זוועות. האם מפתיע שאנחנו חוששים ממכונות חכמות מאיתנו?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

כשגדלתי באנגליה, במחצית השנייה של המאה העשרים, מושג האינטליגנציה זכה למקום מרכזי ומיוחד. שאפוּ לאינטליגנציה, התווכחו על אינטליגנציה וחשוב מכול: מדדו אינטליגנציה. בגיל 11, עשרות אלפים מאיתנו ברחבי המדינה נדחקו לאולמות מלאים בשורות של שולחנות כתיבה כדי להיבחן במבחן IQ שנודע בשם "11 פלוס". התוצאות שהתקבלו בעקבות אותן שעות מעטות היו עתידות לקבוע מי מאיתנו ילך לבית ספר עיוני, כדי שיכינו אותו לאוניברסיטה ולמקצועות הנחשבים; מי ייועד לבית ספר טכני ולכן לעבודה הדורשת מיומנות; ומי יעשה את דרכו ל"בית הספר התיכון המודרני", כדי שיתרגלו אותו ברמה הבסיסית ולאחר מכן ישלחו אותו לחיות חיים של עבודת כפיים בעלת סטטוס נמוך.

הקביעה שמישהו אינטליגנטי או לא מעולם לא הייתה רק בבחינת הערה על היכולת השכלית של האדם שהאמירה מתייחסת אליו. אמירה כזאת היא תמיד שיפוט באשר למה שמרשים לאדם הזה לעשות

הרעיון שלפיו אינטליגנציה ניתנת לכימות, כמו לחץ דם או מספר נעליים, היה בקושי בן מאה כשנבחנתי במבחן שהיה אמור לקבוע את מקומי בעולם. אך המחשבה שאינטליגנציה יכולה לקבוע את מעמדך בחיים הייתה כבר אז עתיקה הרבה יותר. היא עוברת כחוט השני במחשבה המערבית, מהפילוסופיה של אפלטון ועד למדיניות של ראש ממשלת בריטניה תרזה מיי. הקביעה שמישהו אינטליגנטי או לא מעולם לא הייתה רק בבחינת הערה על היכולת השכלית של האדם שהאמירה מתייחסת אליו. אמירה כזאת היא תמיד שיפוט באשר למה שמרשים לאדם הזה לעשות. במלים אחרות, אינטליגנציה היא עניין פוליטי.

לעתים, יש היגיון בדירוג מהסוג הזה: אנחנו רוצים רופאים, מהנדסים ושליטים שאינם טיפשים. אך לדירוג הזה יש גם צד אפל. האינטליגנציה של בני-אדם - או חוסר האינטליגנציה שלהם לכאורה – שימשה כדי להחליט מה אחרים יכולים לעשות להם. בכל רחבי ההיסטוריה של המערב, מי שנחשבו לפחות אינטליגנטים, בדיוק בעקבות השיפוט הזה, הפכו לנתינים קולוניאליים בעל כורחם, שועבדו, עוקרו ונרצחו (ואף נאכלו, אם נכלול בחשבון ההיסטורי שלנו בעלי חיים לא אנושיים).

קסדה, קולוניאליזם, צרפת, טרופי

כובע של עליונות: קסדה קולוניאלית צרפתית ששימשה באפריקה. תצלום: מוזיאון הצבא, פריס, Rama, ויקיפדיה

מדובר בסיפור ישן, אפילו עתיק. אך הבעיה זכתה לתפנית מעניינת בראשית המאה ה-21, עם עליית האינטליגנציה המלאכותית (AI). בשנים האחרונות, ההתקדמות במחקר בתחום האינטליגנציה המלאכותית הואצה באורח משמעותי, ומומחים רבים סבורים שפריצות הדרך האחרונות לא יאחרו להוביל לפריצות דרך נוספות. פרשנים מומחים חשים אימה וגם התלהבות, וממלאים את הפידים שלהם בטוויטר בהתייחסויות  לסרטי "שליחות קטלנית". כדי להבין מדוע אכפת לנו ומה גורם לנו לחשש, עלינו להבין את המושג "אינטליגנציה" כמושג פוליטי – ובמיוחד את ההיסטוריה הארוכה שלו כהסבר ונימוק לשליטה.

המונח "אינטליגנציה" עצמו מעולם לא היה פופולרי בקרב פילוסופים בעולם הדובר אנגלית. גם אין לו תרגום ישיר לגרמנית או ליוונית עתיקה, שתיים מן הלשונות הגדולות האחרות במסורת הפילוסופית של המערב. אך אין משמעות הדבר שפילוסופים לא התעניינו בו. להפך, הם עסקו בו באורח אובססיבי, ואם לדייק – האובססיה שלהם התמקדה בחלק ממנו: שכל או רציונליות. המונח "אינטליגנציה" הצליח להטיל צל על קרוב המשפחה המיושן יותר שלו בשיח הפופולרי והפוליטי רק עם עלייתו של התחום החדש יחסית הידוע בשם פסיכולוגיה. והפסיכולוגיה ניכסה לעצמה את האינטליגנציה. על אף שכיום מלומדים רבים קוראים להבנה הרבה יותר רחבה של האינטליגנציה, השכל והרציונליות הם עדיין חלק מרכזי שלה. לכן, כשאני מדבר כאן על התפקיד ההיסטורי של האינטליגנציה, אני מתכוון לכלול בכך את המונח הקודם הזה.

ההיסטוריה של האינטליגנציה מתחילה עם אפלטון. בכל כתביו, הוא מייחס ערך גבוה ביותר לחשיבה, ומצהיר (מפיו של סוקרטס) שחיים שאינם נבחנים ומנותחים אינם חיים שראוי לחיות אותם. אפלטון עלה מתוך עולם שהיה שקוע כולו במיתוס ובמיסטיקה וטען טענה חדשה: שאפשר לקבוע את האמת ביחס למציאות באמצעות השכל, או מה שהיינו מכנים היום, באמצעות הפעלת האינטליגנציה. הדבר הוביל אותו לקבוע, ב"מדינה" שהשליט האידיאלי הוא "המלך הפילוסוף", שכן רק פילוסוף יכול לפענח את הסדר הנכון של הדברים. וכך הוא השיק את הרעיון לפיו החכמים ביותר צריכים לשלוט על האחרים – מריטוקרטיה אינטלקטואלית.

אריסטו לקח את הרעיון בדבר הבכורה של השכל והשתמש בו כדי לקבוע את מה שהוא האמין שהוא ההיררכיה החברתית הטבעית

הרעיון הזה היה בשעתו מהפכני. אתונה כבר התנסתה בדמוקרטיה, בשלטון העם – אך כדי להיחשב לחלק מאותו "עם", כל שהיה עליך להיות הוא אזרח ממין זכר, ולא בהכרח אינטליגנטי. במקומות אחרים, המעמדות השולטים הורכבו מאליטות שקיבלו את מעמדן בירושה (אריסטוקרטיה), או מאלו שהאמינו שהם קיבלו הנחיות מן האלים (תאוקרטיה), או פשוט מהחזקים ביותר (רודנות).

הרעיון החדשני של אפלטון זכה לאוזן כרויה בקרב האינטלקטואלים, ובהם גם תלמידו אריסטו. ואריסטו היה תמיד הוגה מעשי יותר, בעל נטייה למיון וסיווג. הוא לקח את הרעיון בדבר הבכורה של השכל והשתמש בו כדי לקבוע את מה שהוא האמין שהוא ההיררכיה החברתית הטבעית. בספרו "הפוליטיקה", הוא מסביר כי לא רק נדרש אלא הכרחי שאחדים ימשלו ואחרים יהיו כפופים, ומוסיף שמרגע הולדתם אחדים מסומנים לכפיפות ואחרים לשלטון. ומה שמסמן ומאפיין את השליטים הוא שיש להם "היסוד הרציונלי". גברים משכילים ניחנו ביסוד הזה יותר מכולם, ולכן טבעי שהם ימשלו על נשים – וכן אותם גברים "שעניינם הוא השימוש בגוף" ולכן "הם מטבעם עבדים". במקומות עוד יותר נמוכים בסולם של אריסטו נמצאים בעלי החיים הלא אנושיים, שהם כה חסרי בינה עד כי "מצבם טוב יותר כשבני שולטים בהם".

אפלטון, המשתה, אנסלם פוירבאך

ברור מי החכמים: סצנה מתוך המשתה של אפלטון (1873), אנסלם פוירבאך. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

וכך, בשחר הפילוסופיה המערבית, אנו רואים שהאינטליגנציה מזוהה עם האדם האירופי, המשכיל, ממין זכר. והדבר הופך אצל אריסטו לטיעון לזכותו של האדם הזה לשלוט בנשים, במעמדות הנמוכים יותר, בעמים לא מתורבתים וכן בבעלי חיים לא אנושיים. בעוד שאפלטון טען לעליונות השכל והציב אותו במסגרת אוטופיה לא מאוד נאה, הרי שדור אחד בלבד לאחר מכן, אריסטו מציג את השלטון של האדם החושב כדבר מובן מאליו וטבעי.

הדואליזם של שולט/כפוף ואדון/עבד. יחד, הם גורמים לכך שיחסים של שליטה, כגון פטריארכיה או עבדות, נראים כחלק מהסדר הטבעי של הדברים

למותר לציין שיותר מאלפיים שנה לאחר מכן, חוט המחשבה שהגברים הללו הניעו טרם נגדע. הפילוסופית ואשת שימור הטבע האוסטרלית ואל פלאמווד (Val Plumwood) טענה כי ענקי הפילוסופיה היוונית הגדירו סדרה של צמדים דואליסטיים, הקשורים ביניהם, ואשר ממשיכים להיות הבסיס לחשיבה שלנו. קטגוריות מנוגדות כגון אינטליגנטי/טיפש, רציונלי/רגשי וגוף/שכל קשורות באורח משתמע או מפורש לקטגוריות אחרות כגון זכר/נקבה, מתורבת/פרימיטיבי ואנושי/חייתי. הצמדים המנוגדים הללו אינם ניטרליים מבחינה ערכית, אלא משתלבים כולם בדואליזם רחב יותר, כפי שאריסטו עצמו מבהיר: הדואליזם של שולט/כפוף ואדון/עבד. יחד, הם גורמים לכך שיחסים של שליטה, כגון פטריארכיה או עבדות, נראים כחלק מהסדר הטבעי של הדברים.

לא פעם טוענים שהפילוסופיה המערבית, בפרצופה המודרני, מתחיל עם הארכי-דואליסט הידוע רנה דקארט. בניגוד לאריסטו, הוא אפילו לא הסכין לרצף של אינטליגנציה פוחתת והולכת בקרב בעלי החיים. הוא טען שקוגניציה, יכולת שכלית, היא עניינו של המין האנושי. בכך דקארט שיקף יותר מאלף שנה של תאולוגיה נוצרית, שגרמה לכך שהאינטליגנציה תיחשב לתכונה של הנפש, ניצוץ של האלוהי השמור רק למי שמזלם הטוב קבע שהם ייבראו בצלמו של אלוהים. דקארט הפך את הטבע למעשה לחסר-שכל, לחסר ערך כשלעצמו – ובכך בעצם העניק לגיטימציה לדיכוי המינים האחרים ללא כל אשמה.

פיל

לא חושב? לא קיים. ללא קוגניציה, ללא שכל, ללא נפש או ניצוץ אלוהי - כך לפי רנה דקארט.

הטענה הייתה שעמים לא לבנים הם פחות אינטליגנטים, לכן הם אינם מוכשרים לשלוט בעצמם ובשטחיהם. היות שכך, לגיטימי לחלוטין – ואפילו בגדר חובה – להחריב את תרבויותיהם ולקחת את שטחיהם

הרעיון שלפיו האינטליגנציה מגדירה את האנושיות המשיך להתקיים גם עם הופעת הנאורות. עמנואל קאנט אימץ אותו בהתלהבות, והוא ככל הנראה היה פילוסוף המוסר רב ההשפעה ביותר מאז ההוגים הקדמונים. עבור קאנט, רק יצורים בעלי שכל הם בעלי מעמד מוסרי. יצורים רציונליים ייקראו אם-כן "פרסונות" והם "מטרות כשלעצמן". יצורים שאינם רציונליים, לעומת זאת, לפי קאנט הם בעלי "ערך יחסי בלבד כאמצעים, ולכן הם נקראים דברים". וכך מותר לנו לעשות בהם כרצוננו.

לפי קאנט, היצור בעל השכל – היום היינו מכנים אותו היצור האינטליגנטי – הוא בעל ערך וכבוד אינסופיים, בעוד שהיצור שאינו בעל שכל ואינו אינטליגנטי, הוא חסר כל ערך וכבוד. הטיעונים של קאנט מתוחכמים יותר, אבל בעיקרו של דבר הוא מגיע לאותה המסקנה כמו אריסטו: יש אדונים טבעיים ויש עבדים טבעיים, והאינטליגנציה היא מה שמבדיל ביניהם.

קו המחשבה הזה הורחב עד שהיה לליבה של ההיגיון שביסוד הקולוניאליזם. הטענה הייתה כדלקמן: עמים לא לבנים הם פחות אינטליגנטים, לכן הם אינם מוכשרים לשלוט בעצמם ובשטחיהם. היות שכך, לגיטימי לחלוטין – ואפילו בגדר חובה, "המשא של האדם הלבן" – להחריב את תרבויותיהם ולקחת את שטחיהם. בנוסף לכך, כיוון שאינטליגנציה הגדירה את האנושיות, אותם עמים, בשל היותם פחות אינטליגנטים, הם פחות אנושיים. לכן אין להם מעמד מוסרי מלא – והתוצאה היא שממש בסדר גמור להרוג אותם או לשעבד אותם.

נשים, שנחשבו ליותר מדי הפכפכות ורגשניות מכדי שייהנו מן הפריבילגיות שניתנו ל"אדם הרציונלי"

אותו ההיגיון הוחל על נשים, שנחשבו ליותר מדי הפכפכות ורגשניות מכדי שייהנו מן הפריבילגיות שניתנו ל"אדם הרציונלי". בבריטניה של המאה ה-19, נשים זכו להגנה פחותה על פי חוק מאשר בעלי החיים הביתיים, כפי שהראתה ההיסטוריונית ג'אונה בורק (Joanna Bourke) באוניברסיטת בירבק בלונדון. אולי אין זה מפתיע, לכן, שבמשך עשרות רבות של שנים, עליית תחום מבדקי האינטליגנציה הפורמליים הביאה להחרפה – במקום לתיקון – של הדיכוי כלפי נשים.

סר פרנסיס גלטון נחשב בדרך כלל למי שפיתח את הפסיכומטריה, ה"מדע" של מדידת השכל. הוא נטל את השראתו מ"מוצא המינים" (1859) שנכתב על ידי דודנו צ'רלס דרווין. הספר גרם לגלטון להאמין שהיכולת האינטלקטואלית היא מוּרשת ושאפשר להעצים אותה באמצעות הרבעה סלקטיבית. גלטון החליט למצוא דרך לאתר, באורח מדעי, את בעלי היכולת הגבוהה ביותר בחברה, ולעודד אותם להתרבות – הרבה, וזה עם זה. את אלו בעלי היכולת האינטלקטואלית הפחותה יש לעודד לא להתרבות, ואף למנוע זאת מהם, לטובת המין כולו. וכך נולדו יחד מבחני האינטליגנציה ותורת האוגניקה. בעשרות השנים שלאחר מכן, מספר עצום של נשים ברחבי אירופה ואמריקה עוקרו בכפייה לאחר שהשיגו ציונים נמוכים במבחנים כאלו – בקליפורניה לבדה עוקרו 20 אלף נשים.

נאצים, אוגניקה, Lebensborn, השבחת הגזע

נשמיד נחותים, נרבה חכמים: הטבלת תינוק שנולד בתכנית להשבחת הגזע תחת המשטר הנאצי (1935). תצלום: הארכיון הלאומי הגרמני, ויקיפדיה

מדדי  אינטליגנציה שימשו כדי להצדיק אחדים ממעשי הברבריות הנוראים ביותר בהיסטוריה. אך לשלטון השכל היו תמיד מבקרים משלו. מדייוויד היום, עבור בפרידריך ניטשה וזיגמונד פרויד וכלה בפוסט-מודרניזם, יש לא מעט מסורות פילוסופיות שמאתגרות את הרעיון שאנחנו אינטליגנטיים במידה שהיינו רוצים להאמין, ושהאינטליגנציה היא הסגולה הנעלה ביותר.

אף כי אנו יכולים לקוות שבעלי התפקידים הציבוריים שלנו הם פיקחים, אנחנו לא תמיד בוחרים את הפוליטיקאים שנראים הפיקחים ביותר

המריטוקרטיה של האינטליגנציה הייתה תמיד לא יותר מסיפור שבמרכזו ערך חברתי – אם כי מדובר בסיפור רב השפעה ביותר. הקבלה לבתי ספר ולמקצועות מסוימים, כגון השירות הציבורי הבריטי, מבוססת על מבחני אינטליגנציה, אך תחומים אחרים מדגישים מעלות אחרות, כמו יצירתיות או רוח יזמית. ואף כי אנו יכולים לקוות שבעלי התפקידים הציבוריים שלנו הם פיקחים, אנחנו לא תמיד בוחרים את הפוליטיקאים שנראים הפיקחים ביותר. (ובכל זאת, מעניין לראות שאפילו פוליטיקאי פופוליסט כמו דונלד טראמפ חש צורך לטעון, ביחס לממשל שלו, ש"יש לנו ה-IQ  הגבוה ביותר ובפער גדול מכל קבינט שהוקם אי-פעם").

במקום לצאת נגד ההיררכיה של האינטליגנציה ככזאת, מבקרים רבים התמקדו במתקפה על מערכות שמאפשרות לאליטות של גברים לבנים לעלות לפסגה. מבחן "11-פלוס" שנבחנתי בו הוא דוגמה מעניינת, מתעתעת במיוחד, של מערכת אחת כזאת. הוא נועד לזהות את הצעירים המוכשרים ביותר מכל הכיתות, המינים, הסוגים והדתות. אך למעשה, אלו שהצליחו בו באו באורח בלתי פרופורציוני ממעמדות הביניים הלבנים ובעלי האמצעים העדיפים ובכך בני אותם מעמדות בדיוק זכו לאישור נוסף ביחס למעמדם וליתרונות שלהם.

וכך, כשאנו מהרהרים באופנים שבהם האינטליגנציה שימשה כדי להצדיק פריבילגיות ושליטה במשך יותר מ-2000 שנות היסטוריה, האם יש להתפלא על כך שהאפשרות הקרבה והולכת של הופעתם של רובוטים סופר-פיקחים ממלאת אותנו בתחושת אימה?

מ"2001: אודיסאה בחלל" ועד ל"שליחות קטלנית", כותבים פנטזו על מכונות שקמות עלינו. כעת אנו יכולים לראות מדוע. אם אנו רגילים להאמין שהעמדות הבכירות בחברה צריכות להיות מאוישות על ידי בעלי השכל הרב ביותר, הרי שמובן מאליו שאנחנו אמורים לצפות שנהיה מודחים על ידי רובוטים בעלי מוח עוד יותר גדול, שישליכו אותנו לתחתית הערימה. אם אנו שקועים כל-כולנו ברעיון שהאינטליגנטים יותר יכולים לשלוט ולשעבד את הפחות אינטליגנטים כי זו זכותם, הרי שאך טבעי הוא שנחשוש משעבוד מצדם של יצירי כפינו הסופר-חכמים. אם אנו מצדיקים את עמדות הכוח והשגשוג שלנו בהסתמך על זכות שנותן לנו האינטלקט שלנו, הרי מובן שנראה באינטליגנציה מלאכותית עליונה איוּם קיומי.

נרטיב זכויות היתר והפריבילגיות הזה עשוי להסביר מדוע נראה שהפחד מפני אינטליגנציה מלאכותית הוא נחלתם העיקרית של גברים מערביים לבנים

נרטיב זכויות היתר והפריבילגיות הזה עשוי להסביר מדוע, כפי שציינה החוקרת ואשת הטכנולוגיה מניו יורק קייט קרופורד (Kate Crawford), נראה שהפחד מפני אינטליגנציה מלאכותית הוא נחלתם העיקרית של גברים מערביים לבנים. קבוצות אחרות סבלו מהיסטוריה ארוכה של שעבוד מצדם של מי שמינו את עצמם להיות עליונים עליהם, והם עדיין נלחמים נגד מדכאים ממשיים. גברים לבנים, לעומת זאת, רגילים להיות בצמרת ובפסגת שרשרת המזון. הם אלו שיש להם הכי הרבה מה להפסיד אם יופיעו ישויות חדשות שמצטיינות בדיוק בתחומים ששימשו כדי להצדיק את העליונות הגברית.

נפוליאון, פול דלרוש

גבר לבן בעל זכויות ו-IQ גבוה לא מבין איך זה קרה לו: "נפוליאון ויתר על כסאו ב-4 באוגוסט 1814" (1845), פול דלרוש, תצלום: ויקיפדיה

תארו לכם מה היה קורה אילו דעות כאלו היו נפוצות בקרב רבים: אילו כולנו סברנו שהאנשים האינטליגנטים ביותר אינם אלו הטוענים שיש להם זכות לשלוט, אלא אלו שפורשים כדי למדוט ולהרהר במקומות נידחים, כדי לשחרר את עצמם מתשוקות העולם הזה

אין בכוונתי לומר בכך שכל החרדה שלנו ביחס לאינטליגנציה מלאכותית חסרת שליטה היא חסרת בסיס. יש סיכונים ממשיים הקשורים בשימוש באינטליגנציה מלאכותית מתקדמת (וגם תועלת פוטנציאלית עצומה). אך להיות משועבדים על ידי רובוטים כפי שנגיד, ילידיה של אוסטרליה דוכאו על ידי המתיישבים האירופים, אינו הראשון ברשימה.

מוטב לנו לדאוג באשר למה שבני-אדם עלולים לעשות באמצעות האינטליגנציה המלאכותית, במקום לדאוג כל כך ממה שהיא עלולה לעשות בעצמה. הרבה יותר סביר שאנו, בני-האדם, נשתמש במערכות אינטליגנטיות זה נגד זה, או שנהפוך לתלויים בהן יתר על המידה. כמו במשל על שוליית הקוסם, אם מערכות אינטליגנציה מלאכותית אכן גורמות לנזק, סביר שהסיבה לכך היא שאנו נותנים להן מטרות, מתוך כוונה טובה אך בלי שחשבנו עליהן עד הסוף – ולא בגלל שהמערכות רוצות לכבוש אותנו. הטיפשות הטבעית, ולא האינטליגנציה המלאכותית, הייתה ונותרה הסיכון הגדול ביותר.

מעניין לבחון את האופן שבו היינו רואים את עליית האינטליגנציה המלאכותית אילו הייתה לנו תפישה שונה של אינטליגנציה. אפלטון האמין שיש לפתות ולשכנע את הפילוסופים לשמש מלכים, שכן מטבעם, פילוסופים מעדיפים התבוננות על פני שליטה בבני-אדם אחרים. מסורות אחרות, במיוחד מן המזרח, רואות כאדם אינטליגנטי את מי שבז למנעמי השלטון וסבור שהם הבל הבלים, מי שמרחיק את עצמו מזוטות ומהסערות המלוות את ענייני דיומא.

תארו לכם מה היה קורה אילו דעות כאלו היו נפוצות בקרב רבים: אילו כולנו סברנו שהאנשים האינטליגנטים ביותר אינם אלו הטוענים שיש להם זכות לשלוט, אלא אלו שפורשים כדי למדוט ולהרהר במקומות נידחים, כדי לשחרר את עצמם מתשוקות העולם הזה. או אם הפיקחים מכולם היו אלו השבים כדי להפיץ שלום והארה. האם אז עדיין היינו חוששים מרובוטים חכמים מאיתנו?

 

סטיבן קייב (Stephen Cave) הוא מנהל ועמית מחקר בעיר במרכז Leverhulme לעתיד האינטליגנציה הפועל באוניברסיטת קיימברידג'. קייב הוא פילוסוף שייצג את בריטניה כדיפלומט, וכותב על פילוסופיה ומדע. מאמריו ראו אור, בין היתר, ב"ניו יורק טיימס", ב"אטלנטיק" וב"גרדיאן".

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: תפוח אוריגמי. תצלום: pchyburrs, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סטיבן קייב, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על אינטליגנציה למיוחסים בלבד

קייב מציין למעשה שלוש נקודות שונות ביחס לקשר שבין שלטון וחכמה, אבל הוא לא מבחין ביניהן ברחל בתך הקטנה.

אלו הן השלוש:
(א). אנשים חכמים באמת, (או כך לפי הדימוי השכיח), אינם רודפים את מנעמי השלטון - ובהתאמה: השליטים עצמם, הלכה למעשה, לא היו מעולם האנשים החכמים ביותר (או כך לפי הדימוי השכיח).

(ב). הקבוצות החכמות יותר (בעיני עצמן) היו תמיד בעמדות פריבילגיות יותר ואיכלסו את המעמדות הגבוהים יותר - או ליתר דיוק: בני המעמד הגבוה וחברי הקבוצה הפריבילגית האמינו שהם חכמים יותר, ושחכמתם מצדיקה את כוחם. בפועל, מעולם לא היתה זיקה אמתית בין חכמה ומעמד.

(ג). החשיבות שנהוג להקנות ל״חכמה״ היא סמלית בלבד, והיא קשורה רק בנקודה הקודמת: ״חכמה מצדיקה שלטון״. חכמה היא שם-קוד לרציונליות, והיא מתעלמת ממכלול היכולות השכליות האנושיות.

החידוד של שלוש הנקודות הזה הוא חשוב, בשביל להבהיר שגברים אינם חכמים מנשים ושהמתיישבים באוסטרליה אינם חכמים מהילידים בה. דיכוי נשים וקולוניאליזם לא נבעו מפערי אינטיליגנציה בין שולטים ונשלטים אלא מפערי כוחות ביניהם. שליטים ומנהיגים ביססו את מעמדם באמצעות כוח, ואולי באמצעות כריזמה, רטוריקה או אפילו גבורה ושאר רוח - אבל בטוח לא באמצעות ״רציונליות״ או ״אינטליגנציה״.

ולסיכום: האינטליגנציה עצמה לא מסבירה דבר בהיסטוריה האנושית, אלא רק - אולי - מבטאת הלך רוח ציבורי או אמונה עממית רווחת, ביחס למה שהיא מסמלת ומייצגת.

לכן, מאבקים לשחרור פועלים בשתי חזיתות במקביל: (א). נשים אינן פחות חכמות מגברים ו-(ב). חכמה איננה מצדיקה דיכוי. ניתן להחיל את שתי החזיתות הללו גם ביחס לעמים ילידיים, אבל לא ביחס לבעלי חיים או לאנשים עם פיגור - וייתכן שגם לא ביחס לרבים מקרב הפרולטריון. לכן יש צורך בשתיהן.

לפי החשש שקייב מתאר, גם במאבק נגד שלטון המכונות יהיה צורך בשתי החזיתות, לאמור: העובדה שהמכונות חכמות מאיתנו איננה מצדיקה את שליטתן בנו.

נראה אם עמדה כזו תצליח לתפוס אחיזה בדעת הקהל לפני כן בקשר לבעלי חיים ואפילו סתם כך, בקשר למנהיגים בעולם הדמוקרטי.

02
ליאור

ייתכן באמת שמדידת אינטליגנציה תסייע להצדיק זכות לניצול ושליטה, אבל ניצול ושליטה ממש אינם זקוקים למדידת אינטליגנציה כדי להצדיק את עצמם. מספיק להיוולד לקבוצה מיוחסת. דוקא כאנגלי המחבר אמור להכיר את זה. הוא מפתח תיאוריה בלי להתעכב על המשמעות של מה זה אומר להיוולד לקבוצה מיוחסת בלי קשר לאינטלקט. לצערנו, תחושת העליונות בני קבוצות כאלה היא כזו עמוקה, שהיא לא זקוקה לשום הצדקה על מנת לשלוט, ושום פחד ממשהו עליון יותר כמו AI לא יאיים עליה.
זה מתעלם מעוד משהו. המבחן האמיתי הראשון פותח ככלי לבדיקת התאמת ילדים לבית ספר בצרפת, שבה היחס למעמדות היה מהפכני.
הוא טוען שלמונח אינטליגנציה אין תרגום ישיר לגרמנית. אבל הפסיכולוג ויליאם שטרן הוא זה שהכניס את המונח IQ, והוא היה גרמני.

03
שמואל

זה לא שנוי במחלוקת שיש קשר בין אינטליגנציה לתבונה או חוכמה. גם ברור שמידות אלה אינן זהות בהכרח. החכם חייב להיות אינטליגנטי, אך יחס זה חד כיווני.
.
כל חברה אנושית היא אורגניזם מורכב, וככל שמתרבים בה הפרטים החברים, חייבת להיווצר בה היררכיה כדי להמשיך לקיים את הקולקטיב. ההיפך מזה הוא ניהיליזם גמור. שהוא לרוב מבוא לשקיעה והתפררות. ללא המערך האירגוני, הפיתוח והשגשוג, כולל של אידיאות ואידיאלים, לא היה יכול לקבל את התנופה שהצעידה את הידע האנושי למצבו הנוכחי.
יש גרעיני אמת משמעותיים, בטענה שהיררכיה היא תופעה טבעית.
התצפיות מראות שבהמון, ואולי רוב הקהילות/להקות בעולם החי המורכב מתבססת היררכיה. זאת כמובן מייצגת אי שוויון.
מנהיג בעל תבונה ינסה לווסת ולרסן את אי השוויון, כמו שקורה בחברה מודרנית מערבית.
ההיסטוריה מלאה במקרים בהם עמים עם מנהיגים אינליגנטיים ולא חכמים, לחמו בצורה נוראה אלה באלה.
לכן הפחד מבינה מלאכותית שקשה לצפות גבולות להתחזקותה, הוא לא לגמרי מופרך, בעיקר אם זאת תלמד לחקות ההתנהגות האנושית תאבת ההגמוניה.

04
מיכאל

כתוב יפה ומאיר עיניים. סוף הדברים מסביר את הבעיה ופתרונה: אנשים הרואים עצמם "חכמים" או "פילוסופים" אינם מעוניינים בשליטה אלא בהתבוננות, כדברי אפלטון. משכך, הם אינם רואים את האינטליגנציה ככלי לשלוט אלא ככלי ליצור סדר או היררכיה מסויימת. בקיצור, פילוסוף אמיתי יעדיף לחיות נטול כוח ושררה.