איסור נגיעה

שפת המגע חיונית לאיכות חיינו, להתפתחותנו ולטיפוח הרקמה החברתית שלנו. אסור לנו לוותר עליה, גם לא כעת.
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

מגע הוא החוש הראשון שבאמצעותו אנחנו פוגשים את העולם, והאחרון שניטל מאיתנו כשאנחנו מתקרבים אל המוות. ״המגע מגיע לפני הראייה, לפני הדיבור״, כותבת מרגרט אטווד בספרה ״המתנקש העיוור״ (שראה אור בשנת 2000). ״זו השפה הראשונה והאחרונה, והיא תמיד דוברת אמת״. הביולוגיה שלנו מאשרת זאת. עוברי אדם מכוסים בפלומת שיער דקה הקרויה לאנוּגוֹ (Lanugo), הצומחת בסביבות השבוע ה-16 להיריון. ישנם חוקרים הסבורים כי סיבים דקיקים אלה מעצימים את היכולת להתענג על תחושת מי השפיר של אמנו בעת שהם מלטפים בעדינות את עורנו, ומרגילים את הילד לתחושה החמימה והמרגיעה שנחוש אחרי שניוולד, בעת שיחבקו אותנו.

כאיטלקייה המתגוררת כבר למעלה מעשור מחוץ לארצה, אני סובלת לעתים קרובות מסוג של רעב למגע, שבתורו משפיע על מצב הרוח שלי ועל בריאותי הכללית

מגע היה תמיד החוש החביב עליי – חבר נאמן, משהו שאני יכולה לדעת בוודאות שישפר את מצב רוחי כשאני מדוכדכת, או ימלא אותי שמחה כשאני במצב רוח טוב.  כאיטלקייה המתגוררת כבר למעלה מעשור מחוץ לארצה, אני סובלת לעתים קרובות מסוג של רעב למגע, שבתורו משפיע על מצב הרוח שלי ועל בריאותי הכללית. אנשים בצפון אירופה משתמשים במגע חברתי הרבה פחות מאנשים בדרום אירופה. במבט לאחור, לא מפתיע שביליתי את השנים האחרונות במחקר מדעי של מגע.

אולם לאחרונה, עוברת על המגע ״תקופת יובש״: זוהי תקופה קשה עבור החוש החשוב מאוד הזה. המגפה של 2020 הפכה את המגע לטאבו האולטימטיבי, ממש כמו שיעול או התעטשות בציבור. אנשים החולים בקורונה אמנם עלולים לאבד את חוש הריח והטעם שלהם, אבל חוש המגע צומצם והוגבל עבור כולנו, חולים או בריאים, בעלי תסמינים או אסימפטומטיים, מאושפזים או לא. המגע הוא החוש ששילם את המחיר הגבוה ביותר.

חיבוק, זוג, הריון

אף פעם לא מוקדם מדי. תצלום: דריה קופילובה

בעוד שהריחוק גופני הוא שמגן עלינו, הוא גם מפריע לאכפתיות ולטיפול. טיפול באנשים אחרים כרוך כמעט תמיד במגע – החל בצרכים בסיסיים לגמרי כמו רחצה, לבוש, נשיאה, עזרה בטיפול רפואי וכלה בנגיעות הספוגות ביותר ברגש שמטרתן לתקשר, לנחם או לתמוך

אלא שבעוד שהריחוק גופני הוא שמגן עלינו, הוא גם מפריע לאכפתיות ולטיפול. טיפול באנשים אחרים כרוך כמעט תמיד במגע – החל בצרכים בסיסיים לגמרי כמו רחצה, לבוש, נשיאה, עזרה בטיפול רפואי (מה שמכונה ״מגע אינסטרומנטלי״) וכלה בנגיעות הספוגות ביותר ברגש שמטרתן לתקשר, לנחם או לתמוך (המכונות ״מגע אקספרסיבי״). ממחקר בתחום האוסטאופתיה והפיזיותרפיה שכלל עבודה צמודה של המטפלים עם חוקרי מוח, ואשר עסק בהשפעה הרגשית של מגע, עולה כי ההשפעה החיובית של מסאז׳ רפואי חורגת מעצם הפעולות שמבצע המטפל. יש משהו מיוחד בהנחה פשוטה של יד על עור המטופל. אין טיפול ואין מזור ללא מגע.

"בצורת המגע" הנוכחית הגיעה אחרי תקופה שבה בני אדם כבר החלו לחשוש מלגעת אלה באלה. הטכנולוגיה אפשרה מרחק, ואתרים של רשתות חברתיות הפכו למקור עיקרי לאינטראקציות חברתיות עבור ילדים ומתבגרים. סקר שנערך לאחרונה הראה כי ל-95% מבני הנוער יש גישה לטלפונים חכמים, ו-45% מהם אומרים שהם מחוברים ״כמעט כל הזמן״.

סיבה נוספת לפקפוק במגע היא המודעות העולמית ההולכת וגדלה לאופן שבו מגע הוא נשק שמשמש גברים כדי לכפות את כוחם על נשים. תנועת #MeToo חשפה את האופן שבו נשים מצופות להשלים עם מגע בלתי ראוי, כדי לזכות באפשרויות שונות. רופאים, אחים, מורים ואנשי מכירות מוזהרים שלא ״לשלוח ידיים״, אולם מחקרים מראים כי מגע משפר את איכות המפגשים שלנו עם אותם בעלי מקצוע, וגורם לנו להעריך את החוויה באופן חיובי יותר. למשל, אנחנו נוטים יותר לתת תשר נדיב למלצר שנוגע בכתפנו בהיסח הדעת כשהוא רושם את ההזמנה, לעומת מלצרים ששומרים על מרחק.

מה שמייחד את המגע, לעומת החושים האחרים שלנו, היא ההדדיות. אנו יכולים להביט בלי שיביטו בנו, אבל איננו יכולים לגעת בלי שייגעו בנו בחזרה. במהלך המגפה, אחיות ורופאות דיברו על האופן שבו המאפיין המיוחד הזה של המגע עזר להן לתקשר עם חולים. כשלא יכלו לדבר, לחייך או לראות היטב בגלל ציוד המגן שלהם, צוותי רפואה יכלו תמיד לסמוך על טפיחה על הכתף, אחיזת יד או לחיצה בזרוע שנועדו לעודד חולים ולהבהיר להם שהם אינם לבד. באורח פרדוקסלי, במגפה שבה המגע הוא גורם המוכח כמסייע להתפשטותה, המגע הוא גם חלק מהתרופה. מגע הוא בעצם הכלי האולטימטיבי לקשר חברתי, והחדשות הטובות הן שאנחנו נולדים כשאנו מצוידים במה שנדרש כדי לנצל אותו היטב.

בשנות התשעים של המאה ה-20, היה גל של מחקרים שהראו את ההשלכות הנוראות של חסך במגע על ההתפתחות האנושית. מספר מחקרים הראו כי ילדים מבתי יתומים ברומניה, שבשנות חייהם הראשונות איש כמעט לא נגע בהם, סבלו בהמשך מבעיות התנהגות וליקויים קוגניטיביים, ומוחם התפתח בצורה שונה באורח ניכר. בבגרותם, אנשים שחוו מיעוט מגע חברתי, נמצאים בסיכון גבוה יותר למוות מוקדם בהשוואה למי שיש להם מערכות יחסים חברתיות יציבות. מגע חשוב במיוחד ככל שאנו מזדקנים: למשל, הוכח שמגע עדין גורם לקשישים במוסד לצרוך מנת מזון גדולה יותר. אפילו כשאיננו רואים, שומעים או מדברים כפי שנהגנו לעשות בעבר, אנחנו כמעט תמיד יכולים לסמוך על המגע ולחקור באמצעותו את העולם שסביבנו, לתקשר עם אחרים ולאפשר להם לתקשר איתנו.

אישה זקנה, ריקוד, נגיעה, יד

נגיעה, חיונית, בכל גיל. תצלום: ולדימיר סוארס

נגיעה בעור מאטה את קצב הלב, מורידה את לחץ הדם ומפחיתה את רמות הקורטיזול – שכולם קשורים למתח – במבוגרים וגם בתינוקות

המדע מתחיל עתה להבין את הסיבות שבגללן המגע חשוב כל כך. נגיעה בעור מאטה את קצב הלב, מורידה את לחץ הדם ומפחיתה את רמות הקורטיזול – שכולם קשורים למתח – במבוגרים וגם בתינוקות. המגע מאפשר שחרור של אוקסיטוצין, הורמון המעניק תחושת שלווה, רגיעה ונינוחות בעולם. בכל פעם שאנחנו מחבקים חבר או מתכרבלים עם חיית מחמד, משוחרר לדמנו אוקסיטוצין, ומעניק לנו תחושה נעימה. האוקסיטוצין כנראה מחזק את הדחף שלנו לחפש ולשמור על מגע עם אחרים, מה שמסייע לפיתוח המוח האנושי הנוטה לחברתיות. לאוקסיטוצין יש גם חלק חיוני במערכת היחסים שלנו עם עצמנו.

במעבדה שלנו, הדגמנו לאחרונה כי האוקסיטוצין עשוי לעודד תהליכים של אינטגרציה רב-חושית, מה שקרוי ״דבר החושים״ – האופן שבו העולם נוהג להציג את עצמו בפניניו כתמונה קוהורנטית, ולא כזרם של נתוני חושים נפרדים. אינטגרציה רב-חושית, בתורה, היא המקור של תחושת הבעלות שלנו על גופנו, התחושה שרובנו מתייחסים אליה כמובנת מאלה, שהגוף שלנו הוא שלנו. לצורך המחקרים שלנו, ביצענו את אשליית יד הגומי על נבדקים במעבדה –  ניסוי ידוע שבו המשתתפים מביטים בכפפת גומי דמויית יד אדם בעת שנוגעים בה, ובו בזמן גם היד שלהם, שאותה הם אינם רואים, זוכה לנגיעה. אחרי דקה של גירוי טקטילי בו זמני, רוב המשתתפים חווים את האשליה שיד הגומי היא ידם שלהם, כלומר הם חווים אותה כחלק מגופם. גילינו שהפעלת גירוי במגע בקצב איטי, כמו ליטוף, מעצימה את האשליה כי יד הגומי היא חלק מגופנו. יתרה מכך, גילינו גם שכאשר אנו נותנים לנבדקים לשאוף תרסיס של אוקסיטוצין האשליה מתעצמת בהשוואה למי שנטלו פלצבו. במילים אחרות, אוקסיטוצין ומגע שיש בו רגש עשויים להעצים את התהליך שקושר אותנו תודעתית לגוף הפיזי שלנו.

מגע הוא החוש הראשון שאנו מפתחים, והוא מתווך על ידי העור, שהוא האיבר הגדול בגופנו. אנחנו מן היונקים הבודדים הנולדים בשלב התפתחותי כל כך מוקדם. כל פעילות בסיסית כרוכה במגע, כמו החלפת חיתולים, רחצה, האכלה, שינה וכמובן חיבוקים. אינטראקציות חברתיות במגע חיוניות להתפתחותנו

מגע הוא החוש הראשון שאנו מפתחים, והוא מתווך על ידי העור, שהוא האיבר הגדול בגופנו. אנחנו מן היונקים הבודדים הנולדים בשלב התפתחותי כל כך מוקדם. המערכת המוטורית שלנו אינה מפותחת עד תומה, אנחנו לא מסוגלים לדאוג לעצמנו למזון, אנחנו לא יכולים לווסת את חום הגוף מעבר לסף מסוים – ולכן אנו תלויים האחרים לצורך הישרדותנו. כילדים, אנו תלויים קודם כל במגע ובכך ש״יחזיקו אותנו״. כל פעילות בסיסית כרוכה במגע, כמו החלפת חיתולים, רחצה, האכלה, שינה וכמובן חיבוקים. אפילו אחרי שאנו שורדים את החודשים הראשונים לחיינו, אינטראקציות חברתיות במגע חיוניות להתפתחותנו. למשל, לדיכאון שלאחר לידה יש השפעות שליליות על תינוקות, אבל מגע אימהי עשוי גם להשפיע באופן מגונן. לכן עידוד של מגע בין אימהות הסובלות מדיכאון לתינוקות שלהן עשוי לצמצם את ההשפעה השלילית על הילדים בהמשך חייהם. חשוב לדעת כי ההשפעה החיובית היא הדדית: מגע עור על עור בין תינוק להורה מייצר רמות אוקסיטוצין גבוהות יותר אצל אימהות, אבות ותינוקות, מעניק תחושה טובה, מעודד התפתחות של מערכת יחסים בריאה ומגדיל את הסנכרון באינטראקציות בין הורה לתינוק.

אימא, תינוק, נגיעה, חיבוק, נשיקה

הוא כבר יודע הכול, וממשיך ללמוד ולקבל. תצלום: אומברטו צ'אווס

חוקרי מוח ופסיכולוגים רבים סבורים כי יש לנו מערכת המוקדשת רק לתפישה של מגע חברתי רגשי, הנפרדת מזו המשמשת אותנו לנגיעה באובייקטים. המערכת כנראה מסוגלת לזהות מגע דמוי ליטוף. המידע מעובד לאחר מכן באינסולה, אותו אזור במוח שקשור לתחזוקת תחושת העצמי שלנו והמודעות שלנו לגופנו. מגע איטי דמוי ליטוף חשוב לא רק להישרדותנו, אלא גם להתפתחות הקוגניטיבית והחברתית שלנו. למשל, הוא עשוי להשפיע על האופן שבו אנחנו לומדים לזהות אנשים אחרים משנות חיינו הראשונות. במחקר שנעשה על תינוקות בני ארבעה חודשים, התברר כי כאשר ההורים ליטפו אותם ברכות הילדים היו מסוגלים ללמוד לזהות פנים שראו קודם טוב יותר מאלה שלא חוו כל גירוי במגע עור. מגע חברתי איטי כנראה משמש אות המורה לנו לשים לב לגירוי חברתי כמו פנים.

בינקות ובילדות לא רק כמות המגע שאנחנו מקבלים חשובה במיוחד, אלא גם טבעו ואיכותו של המגע. במחקר שנערך לאחרונה, עמיתיי ואני הראינו כי תינוקות מסוגלים כבר בגיל שנה לזהות את הדרך שבה אימהותיהם נוגעות בהם במהלך הפעילות היומיומית, כמו בזמן משחק או כשהם חולקים ספר. במחקר שלנו, אימהות לא ידעו שאנחנו מתעניינים במגע, והדבר אפשר לנו לראות בבירור את האינטראקציות הספונטניות שלהן. חשוב לציין כי מצאנו שיכולתן של אימהות להבין את צרכי התינוקות שלהן תורגמו לשפת מגע עדינה: למשל, אותן אימהות שהיו פחות מתואמות או נטו להגיב פחות לתינוקות שלהן, נטו גם להשתמש במגע יותר גס ומוגבל. תינוקות גם נטו לגלות הדדיות, והשתמשו במגע תוקפני יותר כלפי האימהות אם כך הללו נגעו בהם.

לא מוגזם לדבר על מגע כעל סוג של שפה – שפה שאנו לומדים, כמו שפה מדוברת, באמצעות מגעים חברתיים עם אהובנו, ממש מראשית חיינו

לא מוגזם לדבר על מגע כעל סוג של שפה – שפה שאנו לומדים, כמו שפה מדוברת, באמצעות מגעים חברתיים עם אהובנו, ממש מראשית חיינו. אנחנו משתמשים במגע מדי יום כדי לתקשר את הרגשות שלנו, ולומר למישהו שאנחנו מפחדים, שמחים, מאוהבים, עצובים, מגורים מינית ועוד ועוד. אנחנו גם טובים למדי בפענוח כוונותיהם ורגשותיהם של אחרים בהתבסס על האופן שבו הם נוגעים בנו. במחקר עכשווי, ביקשנו מנבדקים במעבדה לזהות רגשות וכוונות שהנסיין ניסה לבטא באמצעות מגע. הנסיין נגע בהם לאט, כמו במגע רגיל בין הורים לתינוקות או בין נאהבים, או מהר יותר, כמו במגע אופייני בין זרים. גילינו כי מגע איטי דמוי ליטוף נוטה יותר לבטא אהבה, אפילו כשהוא מבוצע על ידי אדם זר. לעומת זאת, המשתתפים לא ייחסו כל משמעות או רגש מיוחדים למגע מהיר. מעניין לציין כי למי שיש להם נזק מוחי הקשור באינסולה, היו קשיים בתפיסת מגע רגשי וגם הפרעות בתחושת הבעלות על הגוף. מכאן עולה אפשרות קיומו של נתיב ייחודי המוביל מן העור לאזור מסוים במוח.

אנחנו מחליפים מחוות טקטיליות לצרכי תקשורת לא רק כדי לבנות קשרים חברתיים, אלא גם כדי לבסס יחסי כוחות. בהקשרים מקצועיים במערב, אנשים נוטים להפעיל מידה ברורה של כוח בלחיצת יד בפגישה ראשונה. לחיצת היד מעידה על יכולת וביטחון. אנחנו מרגישים את האחר נוגע בנו ושואלים את עצמנו: ״האם אנחנו בוטחים בו מספיק כדי להציע לו את המשרה?״ או ״האם אליי להרשות לו לשמור על ילדיי?״ מן המחקר עולה כי לחיצת יד היא אינדיקטור מרכזי להצלחת ראיון עבודה, אולי משום שבלחיצת יד ראשונה אנו סוגרים את הפער הגופני בינינו לבין האחר. לחיצת יד משמשת גם כדי לחתום על הסכם, ממש כאילו הייתה חתימה או חוזה. הסכנה והפגיעות שכלולות במגע הן חלק ממה שמאפשר לו לשמש כמקשר חברתית. ואכן, לחיצת יד צמחה כנראה כדרך להבטיח ששני האנשים הלוחצים ידיים אינם נושאים נשק.

לחיצת יד

לחיצת יד: אמון, ביטחון, הסכמה, הבעה והרבה מידע. תצלום: אווה קלוואר.

שפת המגע משפיעה גם על האופן שבו אנחנו מתייחסים לעצמו ולגופנו במהלך חיינו, עם השפעות עמוקות על רווחתנו הנפשית. במחקרים נוספים, חקרנו את האופן שבו אנשים הסובלים מאנורקסיה תופסים מגע דמוי ליטוף, בהשוואה לאנשים בריאים. אנורקסיה היא הפרעת אכילה חמורה, המאופיינת בתחושה מעוותת של הגוף, אבל היא גם עלולה להוביל לצמצום האינטראקציות החברתיות. רצינו להבין אם העובדה שחולים אומרים כי הם נהנים פחות ממפגשים חברתיים עשויה להיות קשורה להפרעה. בשני מחקרים, גילינו כי אנשים עם אנורקסיה תופסים מגע איטי באמצעות מברשת רכה על זרועם כפחות נעים, בהשוואה לנבדקים בריאים. חשוב לציין כי גילינו את אותה תבנית של תוצאות גם באנשים שהחלימו מאנורקסיה. מכאן עולה כי היכולת המופחתת הזו ליהנות ממגע עלולה להיות יציבה יותר ממאפיינים אחרים של האנורקסיה. ממצאים אלה, ביחד עם מחקרינו האחרים, מעלים את האפשרות כי ישנו קשר הדוק בין מגע חברתי ובריאות הנפש. במהלך חיינו, אנחנו זקוקים למגע כדי לשגשג.

בתקופות בחיינו שבהן אנחנו פגיעים במיוחד, אנחנו זקוקים למגע יותר מתמיד. מכל מה שידוע לנו על מגע חברתי, ברור כי יש לקדם אותו ולא למנוע אותו

אז מה קורה לרהיטות הטקטילית שלנו כשאנחנו אוסרים על מגע? בתקופות בחיינו שבהן אנחנו פגיעים במיוחד, אנחנו זקוקים למגע יותר מתמיד. מכל מה שידוע לנו על מגע חברתי, ברור כי יש לקדם אותו ולא למנוע אותו. אנחנו צריכים להיות מודעים לניואנסים כדי לזהות את הסכנות, אבל הימנעות מוחלטת ממגע תהיה אסון. המגפה נתנה לנו אפשרות לראות כיצד יראו החיים ללא מגע. הפחד מהאחר, מזיהום, ממגע, אפשר לרבים מאיתנו להבין עד כמה חסרים לנו חיבוקים ספונטניים וטפיחות על הכתף. מרחק גופני מותיר על עורנו צלקות בלתי נראות. לא מפתיע שרבים אומרים כי ״לגעת באהוביי״ יהיה אחד הדברים הראשונים שיעשו כשהמגפה תיגמר.

מגע הוא חיוני כל כך, שאפילו שפת התקשורת הדיגיטלית שופעת מטפורות של מגע. אנחנו ״נשארים בקשר״ (באנגלית: Keep in touch) ומודים שמחווה נדיבה היא ״נוגעת ללב״. ישנם חוקרים שהציעו כי הטכנולוגיה תוכל להעצים את החיבור הגופני שלנו לאחרים דרך קשרי מגע בינאישיים חדשים באמצעות שמיכות חיבוק, מסכים שניתן לנשק ומכשירי ליטוף. למשל, פרויקט של יוניברסיטי קולג׳ לונדון בודק כיצד פעולות דיגיטליות כמו ״לייק״ ואימוג׳י – המשמשות לאיתות מצבי רגש ברשתות חברתיות – יכולות לאפשר מניפולציה מרחוק של טקסטורות וחומרים. שני אנשים במרחק יוכלו להפעיל מכשירים שיאתרו וישדרו פידבק טקטילי. למשל, החיישן שלי יוכל להתחמם ולהתרכך כשבן זוגי בצד השני של העולם מוכן ורוצה לאפשר לי לחוש בנוכחותו, שהחיישן יוכל להפוך לקר ונוקשה אם בן זוגי זקוק לנוכחותי.

יד, כף יד, זכוכית, מגע

ובכל זאת, כשיש תווך המגע אינו אותו הדבר. תצלום: קינן קונסטנס.

אין מה שישווה לקסם של רגע של אינטימיות גופנית עם מישהו, שבו המגע מלווה תכופות באינספור אותות חושיים אחרים כמו ריח, צליל, חום גוף

יש למכשירים הללו פוטנציאל רב, בעיקר עבור אנשים חשוכי מגע, כמו קשישים, אנשים החיים לבדם או ילדים בבתי יתומים. חשבו על 15 אחוזים מאוכלוסיית העולם החיים לבד, לעתים קרובות הרחק מכל אדם אהוב, ועל הסטטיסטיקה האומרת כי יותר ויותר אנשים מתים לבדם. איזה שינוי תוכל לחולל האפשרות להיות קרובים גופנית, אפילו כשאנחנו רחוקים.

אולם המכשירים הללו צריכים לשמש רק תוספת, ולא תחליף, לכוחו של מגע עור בעור. אין מה שישווה לקסם של רגע של אינטימיות גופנית עם מישהו, שבו המגע מלווה תכופות באינספור אותות חושיים אחרים כמו ריח, צליל, חום גוף. המגע הוא גופני וקרוב בזמן, ומשמעו כי ״אנחנו קרובים זה לזה ואנחנו כאן, עכשיו, ביחד״. להבדיל מן החושים האחרים שאותם ניתן להעביר לממד הדיגיטלי – למשל, לראות את פניו של אדם אחר או לדבר איתו בזום – מגע תובע להיות באותו מקום, באותו זמן, עם אדם אחר. גרסה דיגיטלית של מגע תחסר את חלוקת הרגע העשיר המסוים, בחלל ובזמן, ותאפשר חוויה מוגבלת יותר של מה שחיבוק מסוגל להעניק. אם אוכל לעצור או לסגת ממישהו השולחן לי ליטוף דיגיטלי, הפן הזה של המגע שבו אנחנו ״מרגישים ביחד עם אדם אחר״, לא יתקיים.

כמדענית, אבל גם כאחת האדם, אני תובעת את הזכות למגע, ולחלום על מציאות שבה לאיש לא יחסר מגע

באווירה הנוכחית, האם רעיון ה״רנסאס של המגע״ נועד רק לנועזים ולטיפשים? אני לא חושבת. והראיות המדעיות מעידות על כך בבירור. אנחנו מאבדים הרבה כשאנחנו מונעים מעצמנו מגע. אנחנו מונעים מעצמו את אחת השפות הכי מתוחכמות שאנו מדברים. אנחנו מחמיצים הזדמנויות לבנות מערכות יחסים חדשות. אנחנו עלולים אפילו להחליש מערכות יחסים קיימות. הזנחת מערכות יחסים חברתיות גורמות לנו גם להינתק מעצמנו. הצורך שאנשים יגעו אלה באלה צריך להיות בעדיפות גבוהה בהגדרת ״הנורמליות החדשה״ של אחרי המגפה. עולם טוב יותר נמצא לעתים קרובות במרחק חיבוק. כמדענית, אבל גם כאחת האדם, אני תובעת את הזכות למגע, ולחלום על מציאות שבה לאיש לא יחסר מגע.

לאורה קרוצ׳נלי (Laura Crucianelli) היא עמיתת מחקר במעבדה לחקר למוח גוף ועצמי במחלקה לחקר המוח של מכון קרולינסקה בשטוקהולם. היא עמיתת מחקר של כבוד במחלקה לפסיכולוגיה קלינית וחינוכית ביוניברסיטי קולג׳, לונדון.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: נגיעה, כי אי-אפשר בלי. תצלום: Jonathan Knowles, אימג'בנק/גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי לאורה קרוצ׳נלי, AEON.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על איסור נגיעה

01
יובב

כל התופעות שרשמת לגבי מגע הוא נכון.
אך בדרך כלל מהר מאוד הוא מפסיק להתקיים.
מתי? כאשר הטבע שאיתו נולדנו, הרצון לקבל לעצמנו תענוג ויהי מה, אנוס בלית ברירה לקחת חלק במה שנראה כביכול כאידיליה או סולידריות מושלמת.
בנייה של מערכות יחסים תקינות וחיוביות מתאפשרות רק אם יש לנו יכולת לדחות את הרצון לעצמנו.
את תובעת את מה שכינית "הזכות למגע"
אני "תובע" את תיקון האדם, מגע מתוקן בכוונות, במחשבות וברצונות שלנו.
ואולי לאחר מכן נוכל לחשוב על "נורמליות חדשה"