איפה הרצון החופשי?

שאלה בעלת השלכות אדירות: האם הרצון החופשי נובע מפעולה מוחית או שהוא תוצר של מודעות ומוסר?
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

אם הזדמן לכם אי פעם לקרוא מאמר הטוען כי חקר המוח מפריך את עצם קיומו של רצון חופשי, שמעתם כנראה על ניסוי ליבֶּט.

ב-1983, בנג'מין ליבט (Libet), חוקר ראייה ומוח מאוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו, הציג ניסוי שבו התבקשו הנבדקים להזיז את אחת מידיהם בכל פעם שהתחשק להם, ולדווח מיד ברגע שבו הם חשים את הדחף לזוז. בנוסף לכך, הוא גם מדד את הפעילות המוחית של הנבדקים באמצעות אא"ג. ליבט ראה שממש לפני שהנבדקים דיווחו על דחף מודע לזוז, הופיע דפוס ברור באא"ג: עלייה קלה בפוטנציאל החשמלי השלילי בגלי האלפא שבמוח. על בסיס עבודתם של חוקרים קודמים, ליבט קרא לדפוס הזה "פוטנציאל מוכנוּת".

חוויית הרצון החופשי המודעת היא דבר שאנו מדווחים עליו לאחר שמוחנו כבר יזם את הפעולה שאנו מבצעים

הממצא המדהים של ליבט לא היה פוטנציאל המוכנות עצמו, אלא העובדה שהופעתו קודמת לדחף מודע לזוז, לעתים אף בשנייה שלמה. ליבט ורבים אחרים טענו שפוטנציאל המוכנות הוא אינדיקטור מוכח-אמפירית למנגנון הנוירולוגי התשתיתי האחראי לרצון. מכאן משתמע שחוויית הרצון החופשי המודעת היא למעשה דבר שאנו מדווחים עליו לאחר מעשה – לאחר שמוחנו כבר יזם את הפעולה שאנו מבצעים.

לפיכך, אמר הטיעון, אפשר למדוד רצון חופשי – כי רצון חופשי הוא תוצר של פעילות נוירוכימית, ולא של החלטה מודעת.

ליד שולחן הרולטה במונטה קרלו, אדוורד מונק

"ליד שולחן הרולטה במונטה קרלו" (1892), אדוורד מונק, מוזיאון מונק, אוסלו. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

 

הניסוי של ליבט ספג חצי ביקורת רבים לאורך השנים, גם בשל ליקויים מתודולוגיים וגם בשל הגדרה פשטנית כביכול של רצון חופשי. בהרצאה שנתן במסגרת "ועידת נפש האדם" שנערכה ביוני 2017 בקיימברידג' שבאנגליה, דיווח חוקר המוח פטריק הגארד (Haggard) מיוניברסיטי קולג' לונדון על ניסיונות לשפר את הניסוי של ליבט. הגארד – שעבד עם ליבט כשזה עוד היה בחיים – טוען שהוא ואחרים הצליחו לייצר בדיקות נוירולוגיות משופרות לרצון חופשי: לא זאת בלבד שאת הבדיקות החדשות האלה אפשר לאמת או להפריך באופן מובהק יותר מאשר הניסוי של ליבט, אלא שהן עומדות על בסיס פילוסופי איתן יותר.

הגארד אומר שמחקריו של ארון שורגר (Schurger), שעובד כיום במכון למחקר בריאותי ורפואי של צרפת, חוללו מהפכה באופן שבו אנחנו תופשים את מושג פוטנציאל המוכנות. במסגרת עבודתו התייחס שורגר לביקורת נפוצה על הניסוי של ליבט: שנראה כי פעולותיהם של הנבדקים אינן חופשיות, אלא אקראיות. הגארד מסביר:

"אם אנחנו מדמיינים מישהו בניסוי של ליבט שצריך רק ללחוץ על הכפתור בכל פעם שמתחשק לו, אולי ההקשר שהניסוי עצמו יוצר – עצם קיומו של כפתור על השולחן מול הנבדק – מקרב פעילות נוירולוגית כלשהי אל הסף המוטורי".

במילים אחרות, איך אנחנו יודעים שאין מדובר ברעש נוירולוגי אקראי שמעורר באדם רצון ללחוץ על הכפתור ברגע שרירותי כלשהו? "הבעיה היא ש... כאשר אנחנו חוקרים את פוטנציאל המוכנות, אנחנו יוצרים דגימה מוטה", אומר הגארד. "אנחנו מחכים עד שהאדם ילחץ על הכפתור ואז מסתכלים לראות מה קרה לפני כן". שורגר השתמש בסימולציות כדי להראות שהדגימה המוטה הזאת עלולה לייצר דפוס שדומה לפוטנציאל המוכנות אף שהתהליך הוא למעשה אקראי. לכן יש לכל הפחות להגדיר מחדש את תפישת "הפעולה החופשית" המשתמעת מהניסוי המקורי של ליבט.

בתגובה לביקורות האלה, הגארד וצוותו "מנסים לאחרונה להטמיע את מושג הרצון בתוך תשתית ניסויית מוצקה יותר והגיונית יותר". לשם כך הם אימצו ניסוי מוּכר בקופים והתאימו אותו לבני אדם: הנבדקים מתבקשים להתבונן בדפוס של נקודות דוממות על מסך, ואז ללחוץ על כפתור כשהם רואים את הנקודות מתחילות לזוז. אם הם מציינים נכונה את כיוון התנועה, הם מקבלים פרס (כסף מזומן). יש שונות רבה בזמן ההמתנה – בין שתי שניות למאתיים שניות. הנבדקים מקבלים הזדמנות לדלג על מסך כשהם משתעממים, אבל הדילוג הזה גורר הפחתה משמעותית בגובה הפרס. כלומר, הנבדקים ניצבים בפני החלטה בעלת השלכות מוחשיות. ומרגע שהנקודות מתחילות לזוז, הנסיינים בודקים את ההתדיינות הפנימית הזאת במרווחי זמן אקראיים. לפי הגארד, הדגימה האקראית מבטלת את ההטיה הקיימת בניסוי המקורי של ליבט.

את הדחף או ההחלטה לדלג על מסך, הגארד מכנה בשם "תגובת דילוג". והתגובה הזאת היא "בעצם דומה מאוד ל'רצון חופשי'. כי העניין בתגובת דילוג הוא שאינכם מדלגים בתגובה לגירוי חיצוני". וכך הניסוי החדש נותן מענה לטענה שהעלו פילוסופים אחדים, לפיה ניסוי ליבט אינו מודד פעולה אנושית חופשית באמת – פעולה בעלת "חופש ממִיָדִיוּת". הגארד טוען ש"תגובת הדילוג" מיטיבה למדוד חופשיוּת כי היא שונה גם מרפלקסים המגיבים לגירוי חיצוני וגם מדחפים אקראיים.

קלאס, משחק

משחק קלאס: החלטות, אקראיות וקפיצות. תצלום: יוסטינה קוצ'נסקי

 

לא רק שהגארד הצליח ליצור דגימה אקראית של הרצון לדלג, אלא שהוא יצר גם תנאי ביקורת באמצעות "שורה נפרדת לגמרי של בדיקות שבהן הנבדקים אינם מחליטים מתי לדלג בעצמם – הנסיינים אומרים להם מתי לדלג". ההבדל הנמדד בין דילוג לפי הוראה חיצונית ודילוג לפי הוראה פנימית "נותן לנו הגדרה אופרציונלית לרצון".

לטענתו של הגארד, ניסוייו חושפים דפוס נוירולוגי מורכב יותר, שבכל זאת ניתן לקשרו בבירור לפעולות רצוניות.

אצל הנבדקים משתי הקבוצות – אלה שקיבלו הוראה חיצונית ואלה שפעלו לפי הוראה פנימית – מדד הגארד את סטיית התקן (מידת השונות) באותות האא"ג:

"אם המוח עושה כל מיני דברים שונים לפני הפעולה הרצונית, היינו מצפים לסטיית תקן גבוהה. אם המוח עושה דבר מסוים אחד, מעין פעילות של הכנה מוקדמת לפעולה הרצונית, היינו מצפים לסטיית תקן די נמוכה".

ואכן, הגארד מצא שהשונות באותות הייתה גבוהה לפני פעולות שהתקבלו על-פי החלטה פנימית – או, ליתר דיוק, נמוכה הרבה יותר מהשונות באותות לפני פעולות שנעשו לפי הוראה חיצונית. הגארד פירש את ההבדל הזה כראיה לכך ש"יש משהו נוסף שקורה שם במוח, אם תרצו, והמשהו הזה גורם לשונות נמוכה" בבדיקת הרצוניות. כלומר, "המוח עובר תהליך עקבי יחסית לפני שהוא מבצע פעולה רצונית".

מסתמן שניסויים אחרים מאששים את הממצאים האלה. בגרסה אחרת של הניסוי שתיארתי כאן, נבדקים שכבר עברו את השלב שבו הם מבצעים פעולה לפי החלטה פנימית, מתבקשים לחזור על הבדיקה. אבל הפעם נותנים להם מספר מוגבל של דילוגים, ולכן ה"מחיר" של כל דילוג עולה, וכך גם חשיבותו. התוצאה היא התכנסות חזקה עוד יותר – קרי שונות נמוכה יותר – באותות האא"ג.

"פילוסופים תמיד מתעקשים לטעון שאיני יכול לדבר במונחים של 'פעולה' אלא אם מדובר בתגובה לסיבה", אמר הגארד. הוא רומז בעיקר לעבודתה של הפילוסופית של המוסר אליזבת אנסקום (Anscombe), שטענה כי רצון חופשי מחייב שפעולותיו של האדם ינבעו, לפחות באופן חלקי, מתהליך רציונלי של קבלת החלטות. הבחירה השרירותית של הנבדקים בניסוי של ליבט אינה עומדת בתקן הזה. אבל לא רק שהגארד טוען שהניסויים שלו כוללים תגובות לסיבות, אלא שניכר בהם יחס פרופורציוני: המדד האופרציונלי שלו לפעולה רצונית (ירידה בשונות בגלי האלפא) גדל ככל שהפעולות נעשות "הרגליות" פחות והופכות שקולות יותר. לפיכך, ייתכן שאפשר לומר שפעולה רצונית היא, בין היתר, "מעין תהליך ניהולי שבאמצעותו המוח מסוגל לווסת את הרעש שיש בתוכו".

רק בסוף הרצאתו הבהיר הגארד שהממצאים שלו מאששים, מבחינתו, את המסקנה המקורית של ליבט. זאת אומרת שבכל הקשור לנושא הרצון החופשי, הגארד הוא עדיין נוירו-דטרמיניסט.

העדכונים שערך הגארד במחקר של ליבט הם מבריקים, ואפשר אף לראות בהם מודל לאופן שבו ניסויים פסיכולוגיים יכולים להגיב לביקורת פילוסופית. עם כלים כאלה, הדיסציפלינות אינן חייבות להמשיך לעמוד בסתירה מוחלטת זו לזו. טענתו – לפיה הוא פתר את הליקויים המתודולוגיים בניסוי של ליבט, כלומר, פיתח מדד להיבט מסוים של רצון – משכנעת למדי. אבל הטיעון שלו בעד דטרמיניזם נוירולוגי משכנע פחות.

צומת מסילת ברזל, פרנאן לז'ה

"צומת מסילת ברזל" (1919), פרנאן לז'ה, The Art Institute of Chicago, תצלום: ויקיפדיה

 

לפי הפרשנות של הגארד, הממצאים שלו מציירים תמונה מורכבת יותר מאשר התפישה הדטרמיניסטית המקובלת, אך בסופו של דבר עדיין מאשרים אותה:

"חשוב לומר שרצון מודע אינו רק תופעה פוסט-הוק המתהווה לאחר מעשה. הרי זה מה שחושבים רוב [החוקרים], בייחוד בפסיכולוגיה האמריקנית. לשיטתי, יכול להיות שמדובר גם באיזושהי קריאה בזמן אמת של פעילות עצבית מקדימה. אם נדבר רגע במונחים אונטולוגיים, יכול להיות שהרצון אינו חופשי, אבל אני חושב שכן מדובר בתהליך עצבי-קוגניטיבי מובהק, ואני חושב שיש לו גם היבטים פנומנולוגיים [היבטים המלמדים על חוויה שאנו חשים בה]".

אבל גם אם נסכים שהגארד גילה פעילות עצבית מקדימה לפעולה רצונית, איננו חייבים לצדד בתפישה הדטרמיניסטית של הרצון החופשי, או בתפישה שלפיה התודעה שלנו בסך הכול צופה מהצד בעולם הריבוני של המוח או מקריינת את פעולותיו.

נניח שאני בוחר לא לבצע רצח. הבחירה שלי היא רציונלית ולא רק מפני ששקלתי את הסיבות לא לרצוח. אני ניגש לבחירה הזאת לאחר שהנטיות האישיותיות שלי כבר התעצבו

הבעיה היא שהגארד הפך את הפעולה הרצונית לדבר היחיד שמגדיר חופש. הניסוי של הגארד, לדוגמה, מאשש כביכול את תפישת הפעולה של אריסטו, או של פילוסופים מודרניים של המוסר. לא רק שהפילוסופים האלה משלימים עם קיומה של פעילות קוגניטיבית המתרחשת לפני הפעולה המודעת, אלא שהם שמים את הדגש על כך שהיא חלק מהותי מפעולותינו הרציונליות. מבחינת הוגים מודרניים אחרים רבים, "הרצון" הוא מעין כוח שאנו מפעילים במכוון נגד משהו, כמו למשל הדחפים שלנו – גישה שמקורה בהגותו של קאנט. מבחינת הפילוסופים של המוסר, לעומת זאת, חופש אינו מתבטא כמאבק. החופש, בעיניהם, הוא אמצעי להשגת מטרה רציונלית כלשהי (למעשה, מושג הרצון עצמו אינו מופיע כלל בדברים שאמר אריסטו על נושא הבחירה הרציונלית). אם הפילוסופים של המוסר צודקים, אז אולי אפשר לומר שחופש עובד בתיאום עם הדחפים המובילים אותנו להחלטותינו, במקום לומר שהדחפים האלה מאיימים על עצם קיומו.

נניח, לדוגמה, שאני בוחר לא לבצע רצח. הבחירה שלי היא רציונלית ולא רק מפני ששקלתי את הסיבות לא לרצוח, אלא גם מפני שהיא מבוססת על אופי שהתפתח באופן רציונלי. אני ניגש לבחירה הזאת – אם לרצוח או לא לרצוח – לאחר שהנטיות האישיותיות שלי כבר התעצבו. ומה שמעצב אותן הוא, למשל, חברוּת בחברה המקדשת את ערך חיי האדם, הרהורים ביני לבין עצמי, או שני הדברים גם יחד. ואם זה אכן המצב, הרי שכאשר אני צריך לבחור אם לרצוח או לא, ההחלטה שלי אינה רק תוצאה של תהליך לוגי, אלא גם תגובה לדחף שהתגבש מבעוד מועד – משהו שעשוי להיראות מנקודת מבט נוירולוגית כ"קריאה בזמן אמת של פעילות עצבית מקדימה".

רוצה לומר, הגארד מציג טיעון משכנע בנוגע לעצם האפשרות למדוד דחפים המובילים אותנו לפעולה כתגובה לסיבה מוגדרת. אבל הוא אינו מסביר מדוע קיומם של דחפים כאלה פוסל בהכרח את חופש הבחירה האנושי. למה, כאשר אני ניצב בפני בחירה כזאת – אם להרוג או לא, לדוגמה – אני חש דחף מסוים, או כוח רצון מסוים? האין זה ייתכן שחקירת התגובות האלה והניסיון להבין כיצד הן מעוצבות הם חלק מרכזי מקיומו של אדם חופשי ורציונלי?

חוקרי מוח ממשיכים לטעון שהם סיפחו את הרצון החופשי לתחום המחקר שלהם. אבל, נכון לעכשיו, החופש עודו שייך לפילוסופים.

 

ארי נ' שולמן (Schulman) הוא עורך כתב העת The New Atlantis.

Published by Alaxon by special agreement with Big Questions Online

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: "קפיצה לעננים", תצלום: אנדיקה סורנג, unsplash.com

Photo by Andhika Soreng on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ארי נ' שולמן, Big Questions Online.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

13 תגובות על איפה הרצון החופשי?

03
ליאור ק

אפילו לא משנה מאיפה בא הרצון החופשי, שום דבר לא יפתור אותנו מאחריות למה שאנחנו עושים. לדעת מה הוא הרצון החופשי רק יגדיל את האחריות הזאת אפילו, לא?

04
סמדר זאבי

בס"ד
הגישה היהודית עוסקת בשאלה גבוהה מזו- אם ה' יודע מראש מהי בחירתו של האדם, אם כן, היכן הרצון החפשי???
התשובה לכל הספקנים- "לה' הפתרונים".

    05
    נעמה

    סמדר, יש צד לשוני שחשוב לזכור: ואולי אנחנו ממהרים להצמיד "רצון" ו"חופשי", וחוסר מתן המשקל הנכון לכל חלק, כשגם קיומו של רצון לא מגדיר את סוג החופש שלו. והביטוי הוא תרגום של ביטוי לטיני, liberum arbitrium, שיש בו גם צד של מקריות. אנושית, יש לנו נטייה מעצבנת: המושגים מטים את הרעיונות.

לא הצלחתי להבין :

" ואכן, הגארד מצא שהשונות באותות הייתה גבוהה(???) לפני פעולות שהתקבלו על-פי החלטה פנימית – או, ליתר דיוק, נמוכה הרבה יותר מהשונות באותות לפני פעולות שנעשו לפי הוראה חיצונית. הגארד פירש את ההבדל הזה כראיה לכך ש"יש משהו נוסף שקורה שם במוח, אם תרצו, והמשהו הזה גורם לשונות נמוכה" בבדיקת הרצוניות. כלומר, "המוח עובר תהליך עקבי יחסית לפני שהוא מבצע פעולה רצונית".

ניראה לי שיש סתירה בתחילת המשפט

07
עוזי בן צבי

אם מחפשים חופש מוחלט אפשר למצוא אותו רק בדואליזם. רק נשמה (או מה שזה לא יהיה) שאיננה נגזרת מחוקי הטבע המושלים בגוף וכפופה להם יכולה להיות באמת חופשית.
למי שלא ממוכן לאמץ את הגישה הזו לא נותר אלא להכיר ביחסיות של הרצון ושל החופש. במילים אחרות - "רצון חופשי" מתגלה בפעולה שנובעת ממקור שאין לנו יכולת או עניין להתחקות אחריו. בהתאם גם האחריות למעשינו היא יחסית, ותלויה בשאלה עד כמה נרצה להרחיק לכת בחקר הסיבות שהניעו אדם לבחור בדרך פעולה כזו או אחרת.
על רקע זה, הניסויים של ליבט ושל ממשיכי דרכו הם אמנם חשובים ומעניינים למי שרוצה להבין יותר את המנגנונים שמפעילים אותנו, אבל בעלי ערך מפוקפק בכל הנוגע לשאלת הרצון החופשי.

08
איזי

בעניין הרצון החופשי נכון במיוחד להזכיר שהחיפוש פוגם בממצאים, ושהרצון למפות סיבות משבש את הראייה. ברור שיש אינטרנס אנושי רב ממדי (בזמן, במרחב החברתי ועוד) לטיפוח של אחריות, אבל לא האינטרס הזה ינחה, הרי, את המדע. הלה, עדיין מוגבל. הוא מתקשה לשדך בין הסימנים שנותנת הפיזיקה המודרנית ובין מדעי ההתנהגות. אולי משם תצמח הבנה נוספת. אבל דומה שהכול תלוי גם בנכונות לקבל את מגבלות ההבנה. הפרדוקס: ענווה תאפשר עוד הבנה, דווקא מתוך ההכרה במגבלותינו. ולא מיותר להזכיר שצדק קאנט: אין דרך לראות את הדבר כשלעצמו. מערכת הפילטרים שלנו היא חלק מהותי בסיפור, והייזנברג הבין זאת, כפי שהבינו זאת בוהר ואיינשטיין. בתוך כל זאת, חשוב לזכור שגם הזמן הוא מודל, צורת הצגה. תופעות כמו שיונג עמד עליהן, של סינכרוניות - אינן יכולות להיות מוסברות על ידי מודל מכני, מוחי ואינדיבידואלי של "רצון חופשי".

09
עמנע

האמת שאם כבר אז הפרדוקס הוא בכך שאם אין רצון חופשי אין שום בסיס והגיון בלסמוך על תוצאות המחקר. (לא שזה משנה - אבל זה ממחיש נקודה חשובה, אחת התצפית האמפירית הכי משמעותיות שיש לנו היא הבחירה החופשית שלנו. זו תצפית מדעית מעין כמוה ובלעדיה אין בסיס למדע)

עמקן שמתחיל בחקירת הנושא, חייב להבדיל בין "רצון חופשי" ל"בחירה חופשית"

אין שום ספק ש"רצון" היא פעולה מוחית ולכן היא לכאורה לא חופשית.
אבל "בחירה" היא אקראיות אצל הלא מודע ובחירה דעתנית אצל המודע.

להמחשה העניין.
חמור שרעב וצמא באותו מידה שאין לו הכרעה דטרמיניסטית לבחור באחת מהם. האם החמור ימות מרעב וצמה ? זאת מקרה קלסי של אקראיות. כלומר הוא יבחור = בחירה אקראית באחת מהם וככה הוא ינצל ממות בטוח.
עכשיו למה בחר באקראיות? כי הוא מודע למותו אם לא יבחר.
אם לא היה מודע למותו הקרב, אז דטרמיניסטית אין לו אפשרות לבחור ביניהם והיה מת מרעב\צמא.

מכאן נבין שביקום דינמי יש אפשרות בחירה איפה שיש אקראיות.
ואם יש לנו אפשרות בחירה, אז אפשר לתרגל את עצמינו שהרצונות שלנו (הכביכול דטרמיניסטיות = פעולה מוחית) יהיו כאלה שתוביל אותנו למטרה ולתכלית האישית שלנו.

המודעים בעלי התבונה, תמיד יתרגלו את עצמם (הרגל נעשה טבע שני) ככה שהרצונות שלהם לא יהיו בלתי תבוניים או בלתי רציונליים או בלתי אנושיים וכו' וכו'

הבעלי התבונה היותר טובים, ידאגו שצאצאיהם יקבלו מראש תנאים סביבתיים שכאלה שלעולם לא יעלה אצלם במוח רצונות בלתי רצויות או בלתי מוסריות וכו' וכו' = חינוך טוב = תנאי התחלה טובים יותר, ככה הילדים האלה זוכים מלידה לרצונות טבעיות טובות.
ילד כזה לעולם לא יקבל רצון לרצוח מישהו, מול ילד אחר שלא קיבל את המתנה הזה מהוריו ומהסביבה.

לסיום:

מי שלא יודע להבדיל בין בחירה לרצון, לא יבין לעולם את הנושא הקריטי הזה.

פעם כתבתי מאמר בשם "פלסטיות המוח" הקונפליקט הנצחי בין השכל והדעת שלנו לבין הרצון הרגש והאינסטינקטים שלנו.

כדאי לדעתי לעיין בו והנה הלינק למאמר

https://socialrevolutioninhumanthinking.wordpress.com/2017/01/25/%D7%A4%D7%9C%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%97-%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A0%D7%A4%D7%9C%D7%99%D7%A7%D7%98-%D7%94%D7%A0%D7%A6%D7%97%D7%99/

11
רמי פריד

המושג "רצון חופשי" הוא ריק מכל תוכן! משמעותו יכולה להתפרש אם ורק אם יצויין ממה הוא חופשי? הרצון הוא חוויה סובייקטיבית מודעת ואינו אלא מקור מונעותו של הסובייקט. הסובייקט חווה את רצונו בכך שהוא רוצה במשהו. אפשר לומר שיש בידו "בחירה חופשית" בין האפשרויות השונות העומדות לרשותו לרצות (לספק) את רצונו. אלא שגם לגבי הבחירה יש לציין ממה היא חופשית (אם היא חופשית בכלל). ההנחה היא שהבחירה חופשית מהתניות. הנחה שלא תמיד נמצאת נכונה.

12
אורי

הצלחתם לבלבל אותי, אולי זה בגלל השעה המאוחרת וחוסר הריכוז בשעה שכזאת.

לדעתי ניסוי באמת יראה אם יש או אין רצון חופשי הוא ניסוי שימדוד פעילות מוחית שניתן בבירור לסווג אותה כהקדמה לפעולה א' או הקדמה לפעולה ב' (למשל לחיצה על כפתור ימני או לחיצה על כפתור שמאלי) ואז לראות אם יש תאימות בין הפעילות המוחית שנמדדה (למשל פעילות שמראה כי הנבחן עומד ללחוץ על הכפתור הימני) ובין הכפתור שבאמת נלחץ, והאם הפעילות המוחית שנמדדה מקדימה בזמן רב את רגע הלחיצה על הכפתור (שהוא רגע "הבחירה החופשית").

אם למשל הפעילות המוחית תראה שהנבחן עומד ללחוץ על הכפתור השמאלי, ושתי שניות לאחר מכן הוא אכן ילחץ על הכפתור השמאלי, והתבנית הזאת (של פעילות מוחית, ולחיצה שתואמת לפעילות הזאת) תחזור על עצמה פעמים רבות במובהקות סטטיסטית, הדבר יוכיח לדעתי שאין באמת רצון חופשי.

הניסוי שתיארתם כאן עם הנקודות שזזות והחלטה אם כן או לא לדלג על המסך נראה לי מסורבל מדי, צריך ניסוי פשוט כמו זה שהצעתי.

13
ק

רצון חופשי זה קומבינטוריקה, איך הכי יעיל לקמבן/לסדר את הדברים כדי להגיע למטרה/תחושת הנאה/משמעות ולהימנע מסבל. אז יש מידה מסויימת של יכולת לקמבן דברים בצורות שונות לעשירים יש מידה יותר גדולה לקמבן מעניים. יש המון מגבלות על יכולת הסידור והקימבון, וככל שהסידור היה יותר נכון בעברך ועבר אבותיך כך יש לך פחות מגבלות על יכולת הסידור בהווה.