אירופה מרכז

הסופר החשוב ביותר בארצות הברית כמעט אינו מוכר לקהל הרחב בארצו ובעולם. איש של סמכות מוסרית, התמודדות עם הרוע, הבנת ההיסטוריה, מרידה במסחריות.
X זמן קריאה משוער: 19 דקות

מות האמת, פייק ניוז, עובדות אלטרנטיביות, טראמפ, פוטין, צפון קוריאה, העלייה של סין, שקיעת המערב, ברקזיט, דאע"ש, סוריה, האביב הערבי, לוחמת סייבר, משבר האקלים, רשתות חברתיות, גוגל, סמארטפונים, מכוניות אוטונומיות ועוד. הרבה דברים קורים. אירוע רודף אירוע. אף אחד אינו יודע לאן הכול מוביל. באוויר עומדת הרגשה שמשהו גדול עומד להתרחש. יש חרדה לגבי העתיד. רבים חושבים שזו תקופה היסטורית.

אבל האם היה אי פעם זמן שלא היה חלק מתקופה היסטורית? והאם זו הנוכחית היא "היסטורית" יותר מאשר זו של מסעות הכיבושים של אלכסנדר הגדול או המהפכה הצרפתית או מלחמת האזרחים האמריקנית? האם היא יותר חשובה מאלה? האם לא ייתכן שבעוד אלף שנה היא תראה זניחה לעומת תקופה היסטורית אחרת, שכרגע אולי נראית משמימה? איך מעריכים חשיבות של תקופות היסטוריות שונות? ומתי בדיוק החלה התקופה ההיסטורית הנוכחית? מה האירוע שחנך אותה, אם בכלל הייתה לה התחלה? ואם מתישהו תסתיים, כיצד נדע שהיא הסתיימה ושעברנו לתקופה היסטורית אחרת? בקיצור, מה המשמעות של לחיות בתקופה היסטורית?

ברומן ההיסטורי "אירופה מרכז" (Europe Central), המתמקד בתקופת מלחמת העולם השנייה, מציע הסופר האמריקני וויליאם ט. וולמן  (Vollmann) תשובה אחת, מורכבת במיוחד, לשאלה הזאת.

*

המבקר רב ההשפעה, לארי מק'קאפרי שראיין את וויליאם וולמן ב-1990, סיפר כי יצא מאותה פגישה ראשונה "משוכנע שזה עתה חזיתי בעתידה של הספרות האמריקנית"

"אירופה מרכז" הוא ספרו הבולט של וויליאם וולמן, יליד 1959, סופר, עיתונאי, הרפתקן והרבה מעבר לכך. וולמן אינו מוכר לציבור הקוראים הישראלי. יצירותיו לא תורגמו לעברית. אבל הוא גם אינו מוכר כל-כך בארצות-הברית, ודאי לא כמו סופרים איכותיים אך פופולאריים כמו ג'ונתן פרנזן. על אף שמעולם לא זכה להצלחה מסחרית, וולמן רכש לעצמו מעמד של סופר פולחן. לא מעט מבקרי ספרות סבורים שהוא הסופר האמריקני החשוב ביותר הפועל כיום. המבקר רב ההשפעה, לארי מק'קאפרי (McCaffery) שראיין את וולמן ב-1990, סיפר כי יצא מאותה פגישה ראשונה "משוכנע שזה עתה חזיתי בעתידה של הספרות האמריקנית".

מסילת ברזל, וושינגטון, ארצות הברית

מסילת ברזל נטושה במדינת וושינגטון, צפון מערב ארה"ב. תצלום: ג'ו

בעבר הושווה וולמן לתומאס פינצ'ון – בשל רוחב היריעה של יצירתו, העלילות הפרועות שהוא רוקח והאקסצנטריות האישיותית. אולי גם בשל חברותו של וולמן עם סופר נוסף הנחשב לאחד מצאצאיו הספרותיים של הסופר הפוסט-מודרניסטי הגדול ואף למוכשר שבהם: דיוויד פוסטר וואלאס המנוח. אולם בניגוד לסופרים פוסט-מודרניסטיים כמו וואלאס או פינצ'ון, וולמן אינו מפגין וירטואוזיות לשונית (על אף שליטתו בשפה האנגלית על כל רבדיה) ואינו חותר לשבירת הצורה. אמצעי מבע סגנוניים אלו אינם תורמים לחקירתו האנתרופולוגית של הנושא המעסיק אותו בכל יצירותיו: אלימות אנושית.

וולמן מעיד על עצמו כי הוא שואב השראה בעיקר מסופרים ומשוררים שהיו, לדבריו, פטריוטים אמריקנים, אותם הוא מגדיר כמי שאהבו את ארה"ב אך לא את שליטיה הפוליטיים. הוא רואה בעצמו ממשיך דרכם של וולט וויטמן או של ג'ון סטיינבק, אותו כינה וולמן "הסופר הכי אמריקני מכולם."

אנשים שמתעניינים בוולמן לא תמיד יודעים מאיפה להתחיל, מסיבות שיתבהרו בהמשך. "אירופה מרכז", אולי ספרו המשובח ביותר, ודאי הנגיש ביניהם (ולראייה זכייתו בפרס ה-National Book Award  היוקרתי והמיינסטרימי ב-2005), הוא מקום טוב להתחיל בו, ויצירה הראויה (ואפשרית בהחלט) לתרגום לעברית.

*

רבים מספריו של וולמן עסקו בהסטוריה אמריקנית. ב"אירופה מרכז", לעומת זאת, הוא מפנה את מבטו לגרמניה ורוסיה. שם הרומן מתייחס לכינוי למרכזייה הטלפונית האזורית, אותה נקודה שבה מסרים צבאיים הצטלבו ונקלטו (או יורטו) בתקופת המלחמה. אבל אירופה מרכז היא גם שדה-קרב, ויותר מכך. הרומן מספר על המלחמה בין היטלר וסטלין שהתנהלה בטריטוריה הזו. אולם עלילתו מתחילה הרבה לפני שמלחמה זו החלה באופן רשמי (מסוף מלחמת העולם הראשונה) ומסתיימת הרבה לאחר שהמלחמה הגיעה לסופה (בברלין המחולקת של שיא המלחמה הקרה). דרך קורותיהן של עשרות דמויות, מציאותיות ובדיוניות, ומפיהם של מספרים שונים, מגולל וולמן את תולדות המוות וההרס במרכז אירופה במאה העשרים, "עידן הקיצוניות" כפי שכינה אותו ההיסטוריון המרקסיסטי אריק הובסבאום. אירועי המפתח ברומן הם הקרב על סטלינגרד והמצור על לנינגרד.

ספר זה אינו ארוך במונחים וולמניים, "רק" כ-800 עמודים, הכוללים כ-50 עמודים של הערות שוליים. זהו רומן המורכב מפרולוג ו-36 סיפורים ונובלות (וליתר דיוק 18 צמדים של סיפורים ונובלות), חמישה מהם בני למעלה מ-50 עמודים. בין הדמויות ההיסטוריות החשובות: המלחין דמיטרי שוסטקוביץ', שוולמן רואה בו "גיבור טראגי דגול", (בין היתר בזכות הסימפוניה השבעית שהלחין מלנינגרד הנצורה, ותחת הפיקוח של הצנזורה הסטליניסטית); המשוררת אנה אחמטובה, במאי הקולנוע רומן קרמן, הגנרל א"א ולאסוב והפילדמרשל פרידריך פון פאולוס. כן מופיעים היטלר, המכונה כאן ה"sleepwalker" וסטלין, המכונה "הריאליסט."

סטלינגרד, קרב, גרמנים, נאצים

חיילים גרמנים במהלך קרב בסטלינגרד, ספטמבר 1942. תצלום: Berliner Illustrierte Zeitung, ויקיפדיה

קו העלילה המרכזי , שאליו מתייחס כמעט שליש מהרומן, מתאר את משולש האהבה המדומיין בין שוסטקוביץ', קרמן ואלנה קונסטנטינובסקאיה, המתוארת כמי שלעולם אינה חדלה להיות מושא, וכמי שגורמת ל"כל מי שכותב עליה... ללכת עד מהרה לאיבוד" כיוון ש"היא בלתי-ניתנת לידיעה". דמות זו משמשת את וולמן כאמצעי לחקור דרכו את האיכות הרגשית של המוסיקה של שוסטקוביץ' ולייצר זיקה כללית בין מיניות למוזיקה. היא מתפקדת בדומה לדמויותיהן של עובדות-המין בסיפוריו המוקדמים של וולמן – כמוזה. וולמן אף מקביל בינה לבין אירופה, שבה, לפי אחד המספרים "הכול הוא מופע". ובאופן מפורש יותר, אומר מספר אחר: "אירופה היא אשה... תמיד נקבה חמקמקה, אניגמטית, אלגוריה לטוב-לב בלתי-זמין".

אולם במציאות קונסטנטינובסקאיה הייתה המאהבת של שוסטקוביץ' לתקופה קצרה בלבד, ב-1934-35, ומעט פרטים ידועים על חייה. אך היעדר המידע לא הפריע לוולמן לבדות עבור גיבורו שוסטקוביץ' תשוקה אובססיבית, שנמשכה כשלושה עשורים, הרבה לאחר מותה. אין זו הפעם הראשונה והאחרונה ברומן הזה שוולמן מסלף את האמת ההיסטורית לצרכיו הרטוריים והרעיוניים. ואמנם נשמעו לא מעט ביקורות על-כך. אולם בחלק הביבליוגרפי של הרומן, וולמן טוען כי "הסיפורים הללו אינם מעוגנים עמוק בעובדות היסטוריות כמו ספרי ה-Seven Dreams שלי. המטרה כאן היא לכתוב סדרה של משלים על שחקנים מוסריים אירופאיים מפורסמים, נודעים לשמצה ואנונימיים ברגעים שבהם קיבלו החלטות. רוב הדמויות בספר הזה הן אנשים אמיתיים. חקרתי את פרטי חייהם בזהירות רבה. עם זאת, זוהי יצירה בדיונית. צדק פואטי ניתן, אני מקווה, גם להם וגם למצבים ההיסטוריים (שהופשטו לכדי משלים)".

כבר בעמודים הראשונים של הרומן, בסיפור "Cabalistic Tale" המתאר את המפגש הבדיוני בין נדיה קרופסקיה, אשתו של לנין, לבין פאניה קפלן, האישה שכמעט הצליחה להתנקש בחיי לנין, תוהה המספר האם השימוש שלו במשל נעשה "מתוך כוונות טובות", ואף טוען שהמשלים שלו נועדו "לטוות ברית קדושה בין הקורא לבין המחבר." עם זאת, הרומן ארוך ומורכב מדי, ואינו סגור הרמטית בכדי להיחשב למשל בלבד.

צבא רוסי, גיוס, סנט פטרבורג

פרידה עם הגיוס לצבא הרוסי, סנט פטרבורג, 2013. תצלום: ארמנדו ג' אלונסו

בעיניו של וולמן, החטא הגדול של הטוטליטריזם הוא אחד: הוא כופה על אנשים להיות מה שהם לא, משהו שלא בחרו להיות

בבחירתו של וולמן לכתוב על גרמניה הנאצית ועל ברית-המועצות הסובייטית, מנקודת מבטן של דמויות משני הצדדים, ומפיהם של מספרים שחלקם מזדהים מוחלטות עם שני המשטרים, גלומה האמירה: הנאציזם ההיטלראי והקומוניזם הסטלינסטי היו זהים. לכן ניתן לזהות את "אירופה מרכז" עם הגישה הטוטליטרית מבית מדרשה של חנה ארנדט, המתמקדת בנקודות הדמיון בין שני המשטרים, תוך התעלמות מההבדלים החשובים ביניהם. היסטוריונים עכשווים רואים גישה זו כמיושנת ולא מדויקת. אולם היא משרתת את הביקורת של וולמן על המשטרים הללו ועל האידיאולוגיות שניסו לקדם. בעיניו החטא הגדול של הטוטליטריזם הוא אחד: הוא כופה על אנשים להיות מה שהם לא, משהו שלא בחרו להיות. אפשר לשער שמבחינת וולמן הקפיטליזם המערבי העכשווי הוא טוטליטרי באותו מובן בדיוק.

וולמן עושה בכתיבתו מה שסדרת הטלוויזיה "הסמויה" הצליחה לעשות, באופן נדיר ומיוחד, על המסך הקטן: במקום לספר על חיי יחידים ומשפחות הוא מתבונן במנגנונים חברתיים מסועפים. בשונה מ"נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל, "אירופה מרכז" אינו עסוק בפסיכולוגיה של היחיד כיחיד, אלא בפסיכולוגיה של היחיד כחלק מקולקטיב. נקודת המבט של וולמן היא מערכתית אפוא, כזו הלומדת את נפש היחיד בתוך הקשר רחב של מנגנונים אנושיים גדולים. וולמן בוחן את האופן שבו יחידים נמחצים בידי מנגנונים אלו או מתמוססים בתוכם עד כדי אובדן מוסריותם ועצמיותם. בין המנגנונים המתוארים ברומן ישנה המדינה, כמובן, וכן האידיאולוגיות הגדולות שאפיינו את עידן הקיצוניות – הנאציזם, הפשיזם והקומוניזם.

אולם המנגנון הבולט ברומן הזה, שבתוכו היחידים פועלים ושממנו הם מושפעים, הוא התקופה. המרחב הגיאוגרפי שבו מתרחש הרומן נדמה חשוב פחות מהזמן. יתרה מכך, אם יש גיבורה מרכזית ב"אירופה מרכז" הרי זוהי ההיסטוריה.

היטלר, מוסוליני, מינכן, 1938

היטלר ומוסוליני מתקבלים בהתלהבות על ידי ההמונים במינכן, ספטמבר 1938. תצלום: Bundesarchiv, Bild 146-1969-065-24 / CC-BY-SA 3.0, ויקיפדיה

*

ב-1799 כתב המשורר הגרמני הרומנטי נובאליס כי "מחבר היסטוריה חייב בהכרח להיות גם משורר". וולמן לקח על עצמו ב"אירופה מרכז" לחבר היסטוריה כמו משורר, וליתר דיוק כמו סופר. בדומה להיסטוריון שאינו סופר, אף הוא חותר אל חקר האמת. ואולם בשונה מהיסטוריון רגיל, האמת שוולמן חותר אליה מצויה מעבר לפרטים ההיסטוריים. לכן, על מנת ללכוד אותה, הוא מוכן לעשות מה שאף היסטוריון לא היה עושה (לפחות לא במודע): הוא משנה את הפרטים.

"אירופה מרכז" אינו רומן היסטורי רגיל, שכן הוא אינו רק מתאר פיסת היסטוריה אלא עוסק בהיסטוריה עצמה. פסקאות רבות נפתחות בציון לאקוני, היסטוריוני, של תאריכים. עם זאת, התאריכים אינם משנים כמו הזמן. וברומן הזה "הזמן ההיסטורי", כפי שכתב הפילוסוף הגדול של ההיסטוריה, ריינהארט קוזלק, "כרוך בפעולות חברתיות ופוליטיות, עם בני-אדם פועלים וסובלים קונקרטיים והמוסדות והארגונים שלהם".

וולמן ממחיש את האמיתות של מלחמת העולם השנייה: האלימות, הפנאטיות, ובעיקר – העמימות המוסרית

לעתים וולמן מדבר בשמה של ההיסטוריה כאילו הייתה דמות, כשהוא משתמש בביטויים כגון "ההיסטוריה אמרה". לעתים אחד ממספריו יציין את "רצון ההיסטוריה". מבחינה סגנונית, מלאכת האפיון של התקופה ההיסטורית המתוארת מתבצעת בראש ובראשונה באמצעות תכונותיהם המיוחדות של דמויות המספרים. רבים מהם אנונימיים, חסרי זהות. הם משתמשים בגוף ראשון רבים – בדומה לטכניקה הלא שכיחה שבה השתמשה הסופרת ההונגריה אגוטה קריסטוף בספרה "המחברת הגדולה", המסופר מפי תאומים הקשורים זה לזה בקשר כמעט מאגי. אולם וולמן משתמש בגוף ראשון רבים כדי לבטא את הלוגיקה של הקולקטיביות.

אותם מספרים – ולא כל מספריו של וולמן הם כאלה – רואים את המציאות מבעד למשקפיים האידיאולוגיים של המשטרים הטוטליטריים שאותם הם משרתים בנאמנות עיוורת. הם מקבלים באופן מוחלט את האמיתות שהנחילו להם היטלר וסטלין, מפרשים את המציאות על בסיסן, ומכאן שאינם מהימנים. המספרים הסובייטים סבורים שהמלחמה היא נגד ה"פשיסטים-קפיטליסטים" ואומרים "אנו הקומוניסטים". המספרים הנאצים סבורים שהם נלחמים נגד "היהודי-הבולשביקי" ואומרים  "הפיהרר שלנו", "אנו הגרמנים", וכן הלאה. כך הם מתפקדים כתמונות המראה של דמויות אחרות, גיבורי הרומן אכולי הספקות, המתלבטים בין ערכים סותרים. המספרים הם הניגוד האירוני לדמויות כמו ולאסוב, פאולוס או שוסטקוביץ'. בעזרת הניגוד הזה – בין המספרים לבין הגיבורים שעליהם הם מספרים – וולמן ממחיש את האמיתות של התקופה ההיסטורית ההיא: האלימות, הפנאטיות, ובעיקר – העמימות המוסרית.

ההיסטוריון האמריקני היידן ווייט כתב במאמרו המפורסם "The Question of Narrative in Contemporary Historical Theory", משנת 1984, שבו בחן את הקשר בין כתיבה היסטורית לכתיבה נראטיבית, כי "כל סוג של נראטיביות הוא תוצר של התשוקה או הדחף להמשיג אירועים במונחים מוסריים", ואמנם כתיבתו של וולמן, ובפרט מושג ההיסטוריה העולה מכתיבתו, כרוך באופן הדוק עם רעיונותיו לגבי אלימות ומוסר. יתרה מכך, נדמה כי עצם הבחירה של וולמן לחרוג ממנהגו לכתוב על מולדתו לטובת כתיבה על אירופה במלחמת העולם השנייה ומרחץ הדמים שהתקיים בה, היא בחירה מוסרית.

חטיפת אירופה, טיציאן

"חטיפת אירופה" (1560-1562), טיציאן. תצלום: ויקיפדיה

הדמויות החשובות והמעניינות ביותר ברומן הן אלו המהווות "שחקנים מוסריים", מונח מרכזי אצל וולמן עוד מחיבורו Rising up and rising Down משנת 2003. דמויות אלו ניצבות אל מול בחירות  בלתי-אפשריות הנגזרות לא רק מעובדת המלחמה, מהאידיאולוגיה של המשטרים שלהם הם כפופים או מהזהות הלאומית שלהם, אלא, ברמה העמוקה יותר, מהעובדה המקרית לחלוטין שהם נולדו אל תוך תקופה היסטורית מסוימת, מהשרירותיות המושלת בנקודת הממשק שבין זמן לחיים.

כך, שוסטקוביץ' קרוע בין "תשוקתו לבטא את המציאות", לבין "הצורך שלו לרצות את אדונו", משמע בין האמנות לבין החיים. ובהקשר זה אחד המספרים אף שואל ישירות, "קורא, באילו מבין השניים היית בוחר?" בנובלה "ידיים נקיות", קצין ה-אס.אס. קורט גרשטיין חצוי בין אידיאליזם נאצי לבין אמונתו הנוצרית, מנסה לפגום ביישום "הפתרון הסופי" על ידי התערבות במשלוחי הציקלון B עד שלבסוף הוא "לא העז עוד להשמיד את החומצה. ולכן הפך למשתף פעולה, אמרה ההיסטוריה".

הפילדמרשל פאולוס, מפקד הארמייה הששית המהוללת, האמין בהיטלר עד הרגע האחרון (בנאיביות מכמירת לב). הוא שכנע את עצמו שהפיהרר יבין את מצבו הנואש. אך לבסוף נאלץ, בניגוד לפקודותיו של היטלר, ועל מנת להציל את אנשיו ממוות, להיכנע לסובייטים בסטלינגרד – רגע מפתח במלחמה והאסון הצבאי הכבד ביותר שידעה גרמניה במלחמה. משום כך פאולוס היה, מבחינת וולמן, "משל" מהלך, שכן "עם נאמנותו המנצנצת, הוא הובא אל תוך הסיפור של הרייך שלנו בכדי לצייר עיקרון, למלא תפקיד, לחשוב ולסבול". ולעומתו ולאסוב, הגנרל הסובייטי המעוטר, שלחם תחילה נגד היטלר, אך נפל בשבי הנאצים ובהמשך, כדי להציל את אנשיו, הוביל צבא נגד ברית-המועצות, ולבסוף הוצא להורג במולדתו בתור בוגד.

ואלה הן רק דוגמאות בודדות לשחקנים מוסריים כאלה, שאת קורותיהם ואת לבטיהם מתאר וולמן בפרטנות רבה. הרומן הזה משופע בדמויות שנמצאות בתחום אפור, בין נאמנות לצדק, בין מציאות ליצירה, בין אחריות אישית לרצון לשרוד, בין רוסיה לגרמניה, בין קומוניזם ונאציזם. אלה הן דמויות שתוצאות בחירותיהן לעולם אינן צפויות, שמשלמות את המחיר הכבד ביותר על עשיית המעשה הנכון, שההיסטוריה משחקת בהן כמו בפיונים, מעיפה אותם הנה והנה כמו הנוצה הפורסט-גאמפית.

קרמטוריום, אושוויץ, בירקנאו, שריפה

אושוויץ-בירקנאו:תנורי שריפה ל- 6000 גופות בכל 24 שעות. תצלום: מרצ'ין ביאלק, ויקיפדיה

*

ההיסטוריה הפרטית של וויליאם וולמן החלה בלוס-אנג'לס, והמשיכה באינדיאנה ובניו-המפשייר. אירוע המפתח בילדותו התרחש כשהיה בן תשע, ואחותו בת השש טבעה באגם בעת שהייתה תחת השגחתו, אירוע שחקק בו אשמה שממנה מעולם, לדבריו, לא השתחרר. הוא למד לתואר ראשון באוניברסיטת קורנל בניו-יורק. כשסיים את לימודיו עבד בכל מיני עבודות מזדמנות על מנת לחסוך כסף לנסיעה; היעד – אפגניסטן. השנה הייתה 1982 וולמן בן ה-22 שאף לסייע לכוחות המוג'הידין לסלק את הפולש הסובייטי. בפועל הוא חבר אליהם כעיתונאי וסיקר מספר קרבות מקרוב, עד שלקה בדיזנטריה ונאלץ לחזור לארה"ב. אולם חוויותיו הולידו את ספר העיון הראשון שלו, שהתפרסם רק ב-1992: An Afghanistan Picture Show, or How I Saved the World.

עם שובו לארה"ב הוא החל לעבוד בסן-פרנסיסקו כמתכנת מחשבים, אף שלא היה לו כל ניסיון בתחום. בלילות, אחרי שעות העבודה, נשאר במשרד וכתב. הוא ניזון מחטיפים מהמכונות ונאלץ להתחבא מאנשי הניקיון כדי לכתוב את הרומן הראשון שלו, שראה אור בשנת 1987:  You Bright and Risen Angels – רומן סייבר-פאנק, השוטח ביקורת נוקבת על קפיטליזם, ניצול עובדים, קנאות פוליטית ואלימות, באמצעות סיפור דמוי משחק מחשב שבמרכזו דמות של מתכנת מחשבים המכונה "הסופר", ודמויות מתוך הדיסק-הקשיח שלו – מקקים אינטליגנטים, בני-אדם ברבריים ויחידות חשמל – המצויות במלחמת חורמה על שלטון עולמי.

באותן שנים החל וולמן לפקוד בקביעות את רובע הזנות של סן-פרנסיסקו. הוא התחבר עם עובדות המין על ידי כך שהוריד מכנסיים והעמיד פנים שהוא מאונן, כך הסיר מלבן את החשש שהוא שוטר. מתוך המחקר האנתרופולוגי הזה, שהתייחס לעובדות המין בתור מוזה, נולד ב-1989 קובץ הסיפורים הראשון שלו, The Rainbow Stories העוסק בזנות ושופע אמפתיה ואהבה לעובדות המין. בנוסף, בשנים 1991, 1993 ו-2000 פרסם את שלושת חלקי "טרילוגיית הזנות" שלו. האחרון שבהם, The Royal Family – מעין סיפור בלשי על חיפושו של אדם אחד אחר "מלכת הזונות" המיתולוגית של סן-פרנסיסקו – נחשב לאחד מספריו הטובים ביותר.

רובע האורות האדומים, אמסטרדם

רובע האורות האדומים באמסטרדם. תצלום: Cédric Pulsney

ב-1990, 1992, 1994, 2001 ו-2015 פרסם חמישה מתוך שבעת הכרכים המתוכננים של סדרת Seven Dreams: A Book of North American Landscapes – מולטי-רומן העוסק במגעים ההיסטוריים (האלימים) בין האדם הלבן לבין העמים הילידים באמריקה וביניהם הקולוניאליזם הוויקינגי בגרינלנד במאה העשירית, המסיונרים הצרפתים בקנדה, וייסוד הקולוניה הבריטית ג'יימסטאון (כולל סיפור המפגש בין ג'ון סמית' לפוקהונטס) במאה השבע עשרה.

ב-2003 ראה אור ספרו Rising Up and Rising Down. זוהי מסה העוסקת בנושא המעסיק אותו גם ב"אירופה מרכז": אלימות אנושית. זהו הרהור הנפרש על פני כ-3300 עמודים, בשבעה כרכים, שעל כתיבתו עמל וולמן כעשרים שנה. במהלכן ביקר ודיווח מאזורים מוכי קרבות כגון קמבודיה, סומליה, קונגו, עיראק וקוסובו. שנה לאחר מכן פרסם גרסה מקוצרת, בת 800 עמודים "בשביל הכסף", לדבריו. ב-2009 התפרסם ספר עיון נוסף שלו: Imperial, חיבור בן כאלף ושלוש מאות עמודים החוקר את ההיסטוריה, הכלכלה והגיאוגרפיה של מחוז "אימפריאל" בקליפורניה, הסמוך לגבול עם מקסיקו, החל מ-13,000 לפני הספירה ועד ימינו, שבהם המחוז מתפקד כתחנת מעבר למהגרים וסמים.

ב-The Book of Dolores מ-2013, וולמן, הטרוסקסואל, נשוי ואב לילדה, מציג תמונות וציורים של עצמו כשהוא מאופר ולבוש בבגדי נשים, מחופש לאשה ושמה דולורס, מעין אלטר-אגו שפיתח כחלק מניסיונו לחקור, על בשרו, נשיות ופמיניזם, אבל גם בגלל שלדבריו תוך כדי המחקר הוא למד ליהנות מלבישת בגדי נשים.

Ocotillo, מחוז Imperial, קליפורניה

מחוז Imperial, קליפורניה: ניצנים על צמח Ocotillo, תצלום: Martin LaBar

בחייו הפרטיים וולמן נמנע מטלפונים סלולריים, כרטיסי אשראי ומחשבים. ב-2013, במאמר שכתב לכתב העת הרפֶּרס, "Life as a Terrorist", וולמן משתמש במסמכים רשמיים שהשיג באמצעות חוק חופש המידע כדי לתאר את פרטי חקירות ה-FBI שהתנהלו כנגדו, כשנחשד כי הוא היונבומבר וגם נחשד שהוא מי ששלח את משלוחי האנתרקס בדואר שהרגו 11 בני-אדם לאחר פיגועי ה-9.11. החשדות הופרכו, אבל לוולמן נותר תיק ב-FBI.

עבור וולמן יש לתחקיר גם ערך מוסרי – באמצעות הידע וההתנסות החווייתית האישית הוא רוכש לא רק סמכות אינפורמטיבית, אלא גם סמכות מוסרית

וזו רק רשימה חלקית של כתבי וולמן בן ה-58. עד היום הוא פרסם עשרה רומאנים, ארבעה קבצי סיפורים ועוד אחת עשרה יצירות עיוניות. וולמן הסביר בראיון את קצב העבודה המטורף שלו במילים "זה גם בגלל שאני מאוד נהנה לעשות את זה, וגם גם בגלל שהמו"לים שלי שילמו לי כמעט כלום. לא רציתי לעשות דבר מלבד לכתוב, ולכן היה עליי לכתוב הרבה כדי לשלם את החשבונות שלי".

וולמן הוא גם אדם חסר פשרות ואמן טוטאלי, וכפי שיתברר בהמשך, כזה החוצה את הגבולות המקובלים בין מחקר לכתיבה. בדומה לאותם שחקנים המבצעים תחקיר מעמיק לפני כל תפקיד על מנת לגלם דמויות באופן המהימן והמדויק ביותר, וולמן מתנסה בדברים על בשרו, ובעצם מיישם את שיטת סטניסלבסקי למשחק בשדה הספרות. אולם נדמה שעבור וולמן יש לתחקיר גם ערך מוסרי – באמצעות הידע וההתנסות החווייתית האישית הוא רוכש לא רק סמכות אינפורמטיבית, אלא גם סמכות מוסרית.

קשה להקיף בדמיון את רוחב היריעה והשאפתנות של מכלול היצירה של וולמן, הסופר האנטי-ממסדי, הביקורתי והחריג הזה. הוא מסרב לכתוב ספרים ש"ימכרו" או לפנות לקוראים עם טווח קשב קצר. מאותן סיבות ישנם רבים שאינם מתלהבים ממנו, וסבורים שוולמן מוערך יתר על המידה. לא פעם הוא מואשם (לא בלי היגיון) בכך שהוא גרפומן. ספריו המוקדמים על זנות, שחצו את הגבול אל הגרוטסקי, גרמו לו לאבד לא מעט קוראים, ובעיקר קוראות. כתיבתו נוטה להתמקד באזוטרי, ורבים מספריו כה ארוכים, שלעתים הוא פשוט בלתי קריא. "אירופה מרכז" אינו כזה, אף שיכול היה להיות קצר יותר. מאחר שהוא מספר על מלחמת העולם השנייה הוא עשוי לעניין את קהל הקוראים הישראלי. אולם נושא הליבה של הרומן הזה הוא שהופך אותו חשוב כל כך בעת הזאת וייתכן שאף לעל-זמני.

מסרשמידט 109, פינלנד

מטוס מסרשמידט 109 של חיל האוויר הפיני במלחמה נגד ברה"מ (1941-1944). תצלום: ויקיפדיה

*

לאדם יש היסטוריה לא בגלל שהוא משתתף בה, אלא בגלל שהוא מייצר אותה (פרידריך שלינג)

ב"אירופה מרכז" ממשיך וולמן את מסעו הארוך לחקר פשרה של האלימות האנושית. הוא בוחן את פעולותיהם של בני-אדם בתקופה היסטורית אלימה במיוחד, שבסופה (אם ניתן לומר שהיא הסתיימה), בגלל האלימות, מפנות האידיאולוגיות הגדולות שחוללו את האלימות ונהרסו כתוצאה ממנה, את מקומן לטובת עידן של פשיטת רגל רעיונית, שאותותיה ניכרים כיום, כשנושאי מחלוקת עקרוניים נדחקו הצדה לטובת תיאטרון אבסורד פוליטי. הוא בוחן את טבעה של הפנאטיות האידיאולוגית, את תפקידה של האמנות ביחס לאידיאולוגיה ואלימות, ואת יחסי הגומלין בין תרבות גבוהה לבין תרבות הקורסת לכדי ברבריות – נושא שבא לידי ביטוי באזכורים התכופים, האירוניים להחריד, של יצירות המוסיקה הקלאסית הנשמעות בעת הקרבות. אולם כל הנושאים האלה נחקרים ברומן הזה בתוך הקשר רחב יותר, וההקשר הזה הוא היסטוריה.

ב-1798 כתב הפילוסוף הגרמני פרידריך שלינג "לאדם יש היסטוריה לא בגלל שהוא משתתף בה, אלא בגלל שהוא מייצר אותה". גם אצל וולמן ההיסטוריה היא תוצר אנושי, סיפור שבני האדם מספרים לעצמם, אבל כזה ששב ומתנקם בהם, מעין גולם הקם על יוצרו.

ההיסטוריה ב"אירופה מרכז" היא יישות ערטילאית ובה בעת פראית ופורעת-חוק, נטולת נקודת התחלה או סוף, כזו שלעולם אינה חוזרת על עצמה (לכל היותר מתחרזת), לעולם אינה צועדת לאחור, אינה נסגרת (למעט במוות; מוות של יחידים כשמדובר בהיסטוריה אישית, או הכחדה כשמדובר בהיסטוריה קולקטיבית), אינה מתקדמת לכיוון כלשהו, ובוודאי שלא לשם תכלית מסוימת. היא אינה ישות ששופטת, ולה עצמה אין מוסר. והיא אינה משהו שאפשר להיות בצד הנכון או הלא נכון שלו. ועם זאת, יש הרבה מה ללמוד ממנה. ההיסטוריה, במובנים הללו, היא כמו הטבע, אלא שבשונה מהטבע – היא, כאמור, תוצר אנושי. היא מדברת מגרונם של בני-אדם וכל מה שהיא מכילה הוא אוסף של מעשי אנוש. בני-האדם הם אלה שאינם מוסריים. הם אלה שמבצעים מעשים אכזריים. הם אלה ששופטים. וכיחידים הם מסוגלים להשפיע על ההיסטוריה, אבל אף שהם אלה שיוצרים את ההיסטוריה – וכאן טמונה הפרדוקסליות הבלתי-נסבלת שלה – השפעתם עליה מצומצמת. ההיסטוריה ברומן הזה היא תוצר של בני-האדם, אבל כזה שבהכרח משתחרר משליטתם, מטלטל אותם ומשליך אותם אל תוך מצבים מוסריים בלתי-אפשריים. בתוך כך, ההיסטוריה מקלפת את בני-האדם מכל השכבות שתחתן הם מסתתרים וחושפת אותם כמות שהם. ובני אדם, לפי וולמן, הם פשוט שלדים.

שלדים, נשיקה

"נשק אותי חזק לפני שאתה הולך", תצלום: תומס הוק

שלדים הוא מוטיב חוזר לכל אורך "אירופה מרכז". זהו גם הדימוי הפותח את חיבורו Rising Up and Rising Down, שבו, באמצעות ניתוח של אינספור דמויות ואירועים היסטוריים וולמן מבקש לייצר אמות מידה להערכת התוחלת ומידת הצדק באלימות האנושית על שלל גווניה. החיבור הזה מתחיל בתיאור ביקורו של וולמן בקטקומבות עמוסות השלדים בפריז. נדמה כי מבחינתו, אין דבר המבטא את המהות המזוקקת ביותר של האנושיות מאשר שלדים. והתקופה ההיסטורית שבה עוסק "אירופה מרכז" יצרה עשרות מיליונים כאלה.

לחיות בתקופה היסטורית לפי וולמן פירושו לחיות בזמן שבו מוסריות מסוכנת לבריאות; כשבני-אדם מוצאים עצמם במצבים קיצוניים ולא מובנים, שבהם הם אנוסים לבצע החלטות מוסריות בלתי-אפשריות, כאלה שהשלכותיהן כבדות משקל במיוחד ושאת תוצאותיהן הם אינם יכולים לחזות. ועם זאת הם ממשיכים להיות בני-אדם כאשר, כמו דמויות הרומן הזה, הם מתאהבים, מקיימים יחסי מין, צופים בספורט, כותבים שירה, מפיקים סרטי קולנוע, מלחינים ומאזינים למוזיקה. בקיצור, גם בצל סכנות המלחמה ומאבק ההישרדות והאידיאולוגיות הכופות עליהם להיות מה שאינם, הם מצליחים, איכשהו, להיות מה שהם. הם חיים, עד שהם חדלים לחיות.

וולמן כותב כאן "כל מה שהיה קיים תמיד יתקיים. זוהי הנחמה העיקרית, גם אם המלאכותית, הן של הדת והן של המתמטיקה". אבל ההיסטוריה אינה מציעה נחמה דומה. ההיסטוריה לפי וולמן היא הרבה מעבר למילה נרדפת לעבר. ההיסטוריה עבורו היא מעל הכול אוסף של אירועים מוסריים, המזכירים לנו מי אנחנו: שלדים. ובמילים החרוטות על המצבה המוזכרת ב"אירופה מרכז", המילים הרודפות אותנו, בני-האדם, כל חיינו כמו רוח רפאים: "מה שאני הייתי, כזה אתה. מה שאני הפכתי להיות, כזה תהיה".

 

תמונה ראשית: טלפון ישן, תצלום: אלכסנדר אנדרוז, unsplash.com

Photo by Alexander Andrews on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

3 תגובות על אירופה מרכז

01
ענת

איזה מאמר! נפלא. אני לא מבינה איפה המו"לים הישראלים, שממחזרים קיטש במקום ללכת על האיכות הזאת שניר יהודאי מהציג לנו כאן. תודה! אני רצה לחפש ולקרוא, לראות אם אצליח, באנגלית.

02
ארנסט שמיץ

נשמע כמו וירטואוז שחבל שטרם שמעו אודותיו במחוזותינו! התודה, כרגיל, לניר יהודאי. אגב, "לחיות בתקופה היסטורית לפי וולמן פירושו לחיות בזמן שבו מוסריות מסוכנת לבריאות" ; מה אפשר להוסיף, מעולה ממש.

03
שלמה בניטה

לא שמעתי על הסופר הזה קודם, ועכשיו נראה לי לא סביר שאין שום דבר שלו בעברית. נשמע מרתק וחשוב. חיפשתי וראיתי שהוא קיבל פרסים בלי סוף. אז מה קורה פה?