איש היהלום

על לודוויג ויטגנשטיין שעסק בשפה ובמחשבה האנושית. מנין נוצרת המשמעות? ומה הקשר בינה ובין המלים?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

לודוויג ויטגנשטיין (1889–1951) היה אחד הפילוסופים המקוריים והמשפיעים ביותר במאה העשרים. כתביו עסקו בעיקר במחקר יסודי וביקורתי של הסוגיות הפילוסופיות הנובעות מתופעות בסיסיות בקיום האנושי, כמו השפה, התודעה והידיעה. בחשיבתו המקורית והחדה הוא חולל תמורות רבות בעולם הפילוסופי, והמפורסמת שבהן היא המהפך הלשוני. אף ששימש פרופסור לפילוסופיה בקיימברידג' ולימד שם כעשר שנים, הוא מעולם לא סיים את חובותיו האקדמיים.

"מה שאי אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק", לודוויג ויטגנשטיין

למעשה, ויטגנשטיין החל את דרכו האקדמית בלימודי הנדסת מכונות. כשלמד לדוקטורט בנושא זה, הושפע מכתבי הפילוסופים והמתמטיקאים גוטלוב פרגה וברטרנד ראסל, וראסל אף הפך לימים למורו. בהדרכת ראסל, החל ויטגנשטיין לעסוק בפילוסופיה ובחקר יסודות המתמטיקה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בעודו כותב את ספרו הראשון, גויס ויטגנשטיין לצבא האוסטרו-הונגרי. לקראת סוף המלחמה נפל בשבי האיטלקי, שם סיים את כתיבת הספר "מאמר לוגי-פילוסופי", או "טרקטטוס לוגיקו-פילוסופיקוס", שיצא לאור בשנת 1921.

לודוויג ויטגנשטיין, רוני סומק

לודוויג ויטגנשטיין, איור מאת רוני סומק (באדיבות האמן)

ה'טרקטטוס' הוא, למעשה, ספרו היחיד של ויטגנשטיין שיצא לאור בעודו בחיים. הספר הוא מעין רשימת עובדות לוגיות ומסקנות הנגזרות מהן, והוא כתוב בצורה שיטתית ותמציתית מאוד. לספר מבנה של יהלום, שנחשב בעיני ויטגנשטיין למבנה אידיאלי לתיאוריה. הספר כולל שבעה משפטי יסוד, שכל אחד מהם כולל משפטים משניים, והוא עוסק כמעט בכל תחומי הפילוסופיה. הספר עורר סערה גדולה בקרב הקהילה הפילוסופית בזמנו, ובין השאר השפיע על זרם הפוזיטיביזם הלוגי, אף שוויטגנשטיין עצמו חשב שהוגי זרם זה כלל לא הבינו את הפילוסופיה שלו.

ה'טרקטטוס' מסתיים באחד המשפטים המפורסמים ביותר של ויטגנשטיין: "מה שאי אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק". ככל הנראה הוא גם הלך לאור משפט זה כאשר, כמי שחש שמיצה את המחקר הפילוסופי עד תומו, בחר לעזוב את קיימברידג' ולהיות מורה בתיכון כפרי נידח, עד שהואשם בהכאת אחד מתלמידיו ונאלץ לשוב לקיימברידג'.

מהי מטרתך בפילוסופיה? להראות לזבוב איך לצאת מהצנצנת

ספרו השני של ויטגנשטיין, שנקרא "חקירות פילוסופיות", יצא לאור שנתיים לאחר מותו. ספר זה הוא אסופת רשמים שהוא עצמו נמנע מלהוציאה לאור, מאחר שהרגיש, בכל פעם מחדש, שהיא אינה שלמה. סגנון הכתיבה בספר זה שונה לחלוטין מזה של ה'טרקטטוס'. זהו ספר רחב יריעה שיצר תפישה חדשה וחשובה בפילוסופיה של השפה, תפישה שלה השפעות תרבותיות רחבות. בספר זה, ויטגנשטיין אינו מציע תיאוריה שיטתית ומקיפה, אלא מנסה להתמודד עם שלל סוגיות פילוסופיות, שלפתרונן הוא מציע תיאוריות שונות. הוא עצמו מתאר את עיסוקו הפילוסופי בספר זה כעיסוקו של אדם שמנסה להראות לזבובים שנלכדו בצנצנת איך לצאת ממנה.

ואכן, מהספר עולה תמונה של צנצנת שבה לכודים זבובים רבים, שהם משל לסוגיות הפילוסופיות שבהן הוא דן, אחת לאחת, ומנסה למצוא להן פתרון. ויטגנשטיין דן בכל סוגיה מזוויות שונות, ובדרך זו כאילו נותן לה דחיפה, בכל פעם מזווית אחרת, כדי לכוונה אל פתח הצנצנת, עד שמבחינתו נמצא לה הסבר מנומק.

לדעת ויטגנשטיין, תפקיד המילים הוא שמקנה להן את משמעותן, כלומר, משמעותן נקבעת על פי האופן שבו משתמשים בהן, ולא על ידי מה שהן לכאורה מורות עליו במציאות. לעתים, למילה אחת יכולים להיות תפקידים שונים, ולכן היא גם תקבל משמעויות שונות ב"משחקי לשון" שונים, שקובעים את משמעות המילה לפי ההקשר שבו משתמשים בה. אנחנו נותנים משמעות למילים על ידי שימוש בהן באופנים מסוימים ולא באחרים. אם נשתמש בהן אחרת – תשתנה משמעותן. כך, למשל בעברית, נוכל להשתמש במילה "אריה" גם כדי לציין סוג מסוים של בעל חיים, וגם כדי לציין שם של אדם.

לדעת ויטגנשטיין, משמעותן של המלים נקבעת על פי האופן שבו משתמשים בהן

ניתן להרחיב בעניין זה ולומר, כי ב'טרקטטוס' ויטגנשטיין מדבר על השפה המושלמת, ואילו לפי "חקירות פילוסופיות", למילים יש משמעות בהתאם לקונטקסט שבו משתמשים בהן. את הקונטקסט הזה ויטגנשטיין מכנה "משחקי השפה". משחקי השפה אינם רק הקונטקסט הלשוני (Linguistic context), אלא מגוון רחב מאוד של הקשרים תרבותיים וסוציולוגיים. כמו כן, גם האינטונציה שבה נאמרה המילה יכולה לקבוע את משמעותה. דוגמה לכך היא למשל: אדם שאינו מכיר את התרבות הבריטית, יהיה ודאי מופתע שכאשר ידחוף או יפגע בטעות בבריטי ברכבת התחתית, דווקא הנפגע הוא זה שיפנה אליו ויאמר "sorry". הפוגע בטעות יחשוב: איך ייתכן שאף שאני הוא זה שדחף, דווקא הוא זה שביקש סליחה. אך מי שמכיר היטב את התרבות הבריטית מבין, שאין"sorry" זה נאמר כדי להתנצל כלל, אלא כדי לומר "שים לב למה שאתה עושה".

רכבת תחתית, לונדון, King´s Cross

בתחנת King´s Cross של הרכבת התחתית בלונדון. תצלום: Simon and his Camera

ראוי לציין, כי ההבדלים בין הפילוסופיה המוקדמת של ויטגנשטיין לבין זו המאוחרת (כפי שנהוג להתייחס להגותו משנת 1931 והלאה) הם רבים ומהותיים. ישנם מחקרים ופרסומים חדשים שרואים ב"חקירות פילוסופיות" מעין המשך של ה'טרקטטוס', אך גם אם נקבל עמדה זו, עדיין נוכל לראות בהמשכיות זו גם שינוי דעה וכיוון.

להערכתי, אחד הנושאים החשובים והיסודיים שמבדילים בין ה'טרקטטוס' לבין "חקירות פילוסופיות" הוא סוגיית מתן המשמעות. כיצד אדם רואה או שומע? או – כיצד אדם נותן משמעות כשהוא רואה למשל, שולחן? בתשובות לשאלות מסוג זה ישנן שתי גישות בסיסיות שונות. לפי האחת, הדוגלת במשמעות כמסקנה, כשאדם אומר שהוא רואה שולחן, זוהי מעין מסקנה שאליה הגיע על בסיס הנחות מקדימות או מובלעות tacit) (presuppositions. למשל, לאדם הנחות מקדימות כגון ראיית משטחים בצבעים, צורות וגדלים מסוימים שהם רגלי השולחן והמשטח שלו. אם יחבר את ההנחות המוקדמות שלפניו, וישווה את החיבור עם מה שנכלל במושג שולחן כפי שהוא מכירו, ימצא שהוא תואם לקטגוריה של שולחנות, ויגיע למסקנה שמה שהוא רואה הוא שולחן. לעומת גישה זו, לפי הגישה האחרת משמעות השולחן מפציעה (dawns) – האדם רואה את שמוצג לפניו ואומר שזה שולחן. במילים אחרות, משמעות ראיית השולחן מתגלה לאדם כשהוא עומד מול השולחן, מבלי שיסיק מסקנה מההנחות שמוצגות לפניו ובלי שלבים מקדימים לכך.

בנוגע לשתי הגישות הייתה דעת ויטגנשטיין המאוחר שונה מזו של המוקדם. ויטגנשטיין המאוחר מתנגד לגישה שלפיה המשמעות היא מסקנה שאליה מגיע האדם על בסיס הנחות מוקדמות או מובלעות, ומחזיק בעמדה שלפיה המשמעות מפציעה.

ככלל, ויטגנשטיין ממעט לדבר על הנחות מוקדמות. אחד המקומות שבהם בכל זאת ישנו אזכוּר הנחות מוקדמות הוא במהלך הדיון שלו באפשרות של דיבור בגוף ראשון, בחלק השני של "חקירות פילוסופיות" (סעיף V). בסעיף זה מביא ויטגנשטיין כדוגמה רופא ששואל את האחות איך מרגיש החולה. האחות עונה כי הוא נאנח, והרופא אומר שאם כך, יש לתת לו משככי כאב. השיחה הזאת בין הרופא לאחות מתבססת על הנחות מובלעות רבות. הנחות מובלעות אלה הן מארבעה סוגים:

הנחות מקצועיות לעומת הנחות כלליות: ההנחות המקצועיות הן אלה שהרופא שקל בתוקף תפקידו כרופא, והן היו הבסיס להחלטתו, שלפיה אמר לאחות, ש"אם החולה נאנח יש לתת לו משכך כאבים." זאת, מן הטעם הפשוט, שלניסיונו ולידע המקצועי שלו יש השפעה על מסקנותיו, שאם לא כן, אין הבדל בין רופא לבין אדם שאינו רופא. אך מצד אחר, ישנן הנחות כלליות רבות אשר גם הן השפיעו על החלטתו של הרופא, כגון: גם הוא וגם האחות יודעים באיזה חולה מדובר, החולה הוא בן אדם, האחות שומעת ומבינה את דבריו ועוד.

הנחות שהרופא היה מודע להן, לעומת אלה שלא היה מודע להן: מבין ההנחות המקצועיות והכלליות, מסתבר שהיו מספר הנחות שעליהן חשב הרופא בטרם קבע את הדיאגנוזה שלו, כמו למשל, שהחולה עבר ניתוח. לעומת זאת, הנחות רבות אחרות לא עברו כלל בתודעת הרופא, על אף שגם ידיעות או הנחות מובלעות אלו השפיעו על החלטתו, כמו למשל, ההנחה שהרופא והאחות מבינים שאנחה היא סימן שכואב לחולה.

הנחות אלו מובאות בדרך כלל כתשובה למי שיחקור וישאל "כיצד הרופא ידע ש...?" על ההנחות המודעות והמקצועיות יש מקום ולגיטימציה לשאול, כפי שייתכן שבני משפחה של החולה ישאלו, או בית המשפט ישאל, אם יחקור את הרופא על תקלה כלשהי בטיפול. אולם, בנוגע להנחות הכלליות, שלרובן הרופא לא היה מודע כלל בעת ההחלטה שלו, השאלה "וכיצד הרופא ידע ש..." נשאלת בעיקר בדיונים בעלי אוריינטציה של מחקר פילוסופי או פסיכולוגי. הבעיה היא שאפשר לשאול עוד ועוד "וכיצד הוא ידע ש...?" עד לבלי סוף.

ובכן, לא רק ידיעות מקצועיות של הרופא ושל האחות הן בחזקת הנחות שעליהן מתבססת החלטת הרופא. הוא מסתמך גם על הנחות בסיסיות ביותר כגון: שמדובר בחולה בן אנוש, שכל הסביבה והחוקים החלים על האדם בכלל חלים גם על חולה זה, וכן, שכל חוקי הטבע ממשיכים להתקיים בצורה שהם (הרופא והאחות) מניחים שימשיכו להתקיים וכך הלאה. לכל ההנחות הללו השפעה על המשמעות של החלטת הרופא, ואין זה משנה אם היה מודע להן או לא. מה שברור הוא, כי חקירת ההנחות שלפי הבנתנו היו בסיס להחלטתו מובילה אותנו לרגרסיה אינסופית, מפני שאין סוף לשאלות חוזרות בתבנית של "וכיצד הוא ידע ש...?" לכן, ויטגנשטיין קובע כי בשלב מסוים אין ברירה אלא לחדול מלשאול.

בדיקת רופא, בנקסי

"בדיקת רופא", איור של בנקסי. תצלום: ג'רמי ברוקס

דיון זה בהנחות מקדימות מקביל לדיון בהשקפה היסודנית (foundationalism) המשותפת לפילוסופיות שונות, החל מהיסודות הראשונים של אפלטון 1 והאמפיריציזם הקלאסי, ועד לאינדיבידואלים שבאטומיזם הלוגי של ברטרנד ראסל ולתיאור העצמים של ויטגנשטיין המוקדם, כפי שהדבר מופיע במאמר הלוגי פילוסופי. 2

הדיון בהנחות מקדימות מקביל לדיון בהשקפה היסודנית, מפני שההשקפה היסודנית מובילה, למעשה, לגישה של מתן משמעות כמסקנה. זאת, משום שהמחזיק בהשקפת עולם שתופשת משמעות כמסקנה הולך אחורה להנחות המקדימות, כפי שההשקפה היסודנית הולכת אחורה לחלקים הבלתי-מורכבים שאלה המורכבים עשויים מהם.

ב"חקירות פילוסופיות" תוקף ויטגנשטיין את התפישה היסודנית ושואל: "אך מהם החלקים הפשוטים שהמציאות מורכבת מהם? – מהם החלקים הפשוטים של כיסא? – חתיכות העץ שמהן הוא בנוי? או המולקולות, או האטומים? – 'פשוט' פירושו: בלתי-מורכב. והעיקר כאן הוא: באיזה מובן 'מורכב'? הדיבור על אודות 'החלקים הפשוטים-סתם של הכיסא' חסר כל מובן." ובסעיף 47 הוא מסיים ב"התשובה הנכונה לשאלה הפילוסופית: 'האם התפישה החזותית של העץ הזה היא מורכבת, ומהם חלקיה?' היא זו: 'תלוי מה אתה מבין ב'מורכב' (וזו כמובן אינה תשובה, אלא דחיית השאלה)". 3

בסופו של דבר, ויטגנשטיין דוחה את הרעיון של ה"פשוטים", שה"מורכבים" מורכבים מהם. כמו כן, הוא דוחה את הרעיון הבסיסי של היסודנות, בדחיית האפשרות לזיהוי משמעותו של השם עם נושא השם. אני רואה הקבלה בין ההשקפה היסודנית לזו של המשמעות כמסקנה, בכך שבשתיהן המשמעות מתבססת על משמעויות שקדמו – הפשוטים שהמורכבים מורכבים מהם, או ההנחות המקדימות שמביאות למשמעות כמסקנה. בכך, בשתיהן, בהשקפה היסודנית ובזו של המשמעות כמסקנה, יש חשש מן המדרון החלקלק של הרגרסיה האינסופית, וכן משותפת לשתיהן הדרישה לשים קץ לשאלה "וכיצד ידע ש...?".

אני מעריך אפוא, כי בעיית הרגרסיה האינסופית שיחקה תפקיד מרכזי מאוד בשינוי תפישת עולמו של ויטגנשטיין, מזו המוקדמת לזו המאוחרת, והיא שגרמה שישנה את עמדתו ויצדד בהפצעת המשמעות. לדעתי, שינוי זה נוגע ביסודות החשיבה הפילוסופית של ויטגנשטיין, ויש בו כדי לערער את תפישת עולמו הסדורה והסגורה במבנה של יהלום, כפי שקיבלה את ביטויה ב'טרקטטוס'. שינוי זה מכניס את תורת ויטגנשטיין לעולם שבו הסוגיות הפילוסופיות מתנהגות כמו זבובים בצנצנת.

דוגמת הרופא והאחות יכולה לסייע לנו להבין, כי גם בנוגע לראיית השולחן נמצא כי ויטגנשטיין דורש לשים גבול לַשְׁאִילָה עד אין קץ. דרישה זו היא היסוד למסקנתו שהמשמעות של ראיית השולחן מפציעה. זאת, מפני שאם המשמעות מפציעה כך, ללא כל שלבים מוקדמים, במקום שבו הפסקנו לשאול, אין סיבה שלא תוכל להפציע גם בשלב אחר, כשאדם עומד מול שולחן ומשמעות של ראיית השולחן מפציעה בתודעתו. כאן חשוב להדגיש, כי הסיבה לעמדה זו של ויטגנשטיין אינה שאין הנחות מקדימות, אלא שיש לשים גבול לשאלות ובכך להביא להן קץ. אולם, מה שחסר כאן הוא התשובה לשאלה – מדוע קובע ויטגנשטיין כי המשמעות מפציעה ואין היא בגדר מסקנה?

עץ, שולחן

עץ, שולחן, שולחן עץ. תצלום: Indo Gemstone

במבט ראשון, נראה שכשטוענים כי המשמעות מפציעה, למעשה טוענים כי היא נגלית בפתאומיות וללא כל סיבה. נראה שתשובה זו היא הכרחית, כי איננו רוצים למצוא את עצמנו במדרון החלקלק של הרגרסיה האינסופית. כאן נשאלת השאלה: האם אכן אין ברירה אחרת אלא לברוח מאימה זו של הרגרסיה האינסופית אל מקלט המשמעות המפציעה, כך ללא כל סיבה וללא כל הסבר? בעיניי, מי שאומר כי המשמעות מפציעה כך סתם ללא הסבר, דומה למי שעומד מול הר של סוגיה בעייתית של מתן משמעות, ולא רק שאינו עובר אותו על ידי טיפוס עליו וירידה מצדו השני, או על ידי מציאת דרך לעקיפתו, אלא הוא מניח שיוכל סתם כך להופיע מעבר להר.

לשיטתי, כפי שהיא מובאת בספרי "חלום וזיכרון", בהתמודדות עם בעיית הרגרסיה האינסופית במתן משמעות, אין היררכיה של בדידים (יחידות משמעות) פשוטים ומורכבים, משום שהבדיד מוצמח על בסיס בדידים שקדמו לו, יחד עם בדידים אחרים שבתודעת האדם, ואינו מורכב מצירופם. כמו כן, רק לבדיד יש משמעות, אבל אין כל משמעות לסוגי מידע הצפונים בבדיד – המכונים בספר אינהרנטים – כל עוד הם בגדר אינהרנטים. כמו כן, על פי התיאוריה שבספר, אין רגרסיה אינסופית, משום שמבחינה תיאורטית יש הסבר ליסודות הראשוניים ביותר, המכונים "בדידים תחושתיים-ראשוניים" ו"בדידים ארכאיים". מקרב בדידים אלה, האחד ישנו בכל תפישה חושית, והאחר – בתפישת האדם כל חייו את החוליות הראשונות בשרשרת של הצמחת הבדידים. לפיכך בדידים אלה הם הקצה של הרגרסיה. מאידך, כל בדיד שהוצמח הוא צוהר לכל עולם ידע העבר של האדם, וכך תיאוריית הבדידים מאפשרת את החקירה הבוחנת איך הבדיד הוצמח מתוך ידע העבר של האדם. בכך ניתנת תשובה לאמרתו של ויטגנשטיין: "It is where interpretation ends" 4. כלומר, יש לשים קץ לשאלות, אבל לא בכך שבשלב כלשהו שמים קץ לשאלות באופן שרירותי; יש לעשות זאת במקום שהוא החוליה הראשונה של השרשרת. זאת, מפני שלשיטתי את סוף הרגרסיה מאפיינים בדידים תחושתיים-ראשוניים ובדידים ארכאיים.

כאן המקום לציין, כי גם בבדיד פשוט כביכול, כגון ראיית כתם צבע אדום, יש אינהרנטים שונים, ועל בסיסם קיימת אפשרות להצמיח בדידים אחרים. כלומר, אפשר לפרק את הבדיד, ולהשתמש באינהרנטים שלו להצמחת בדידים אחרים. באינהרנט התחושתי-אופטי של בדיד ראיית כתם של צבע אדום, ניתן להבחין, למשל, בקטעים מבריקים ובהירים ובקטעים כהים, או בנקודות היוצרות את הכתם. להבדלים אלה שמים לב במיוחד כשמתכוונים לצייר, לדוגמה, כתם צבע, או בעת ביצוע הפרדת צבעים בתהליך ההבאה לדפוס של תמונת הכתם (בשיטות הדפוס שמצריכות זאת).

Fons Heijnsbroek, כתמי צבע

"לסרוג אוויר", 2008. ציור מאת Fons Heijnsbroek

כתם הצבע כשלעצמו אינו בדיד, כי הבדיד הוא יחידת משמעות או יחידת תפישה. כך, התפישה שמישהו תופש את כתם הצבע במצב עניינים מסוים, היא הנחשבת לבדיד. תפישת הבדיד אצל האדם כוללת אינהרנטים של זמן-מרחב, רצון ועוד. לפיכך, ניתן להוסיף שכמו כל בדיד אחר, גם בדיד זה של תפישת כתם הצבע, אינו פשוט, וגם בו טמון פוטנציאל של התפרקות והצמחה של בדידים חדשים. יש להדגיש, כי הבדיד מעצם הגדרתו אינו היחידה הפשוטה ביותר, שהרי אין מדובר בבדידים תחושתיים-ראשוניים או בבדידים ארכאיים, שמאופיינים בפשטות ובראשוניות שלהם בשרשרת הבדידים שאדם מצמיח.

לסיכומו של דבר, לדעתי הבעיה המרכזית בדיון במתן משמעות היא שמצטיירת תמונה שלפיה, אם אומרים שמשמעות מופיעה כמסקנה, לא ניתן לומר שבשלב מסוים דברים כלשהם קפצו לתודעה והפציעו. כי אם כך היה הדבר, משמעותו הייתה שמסקנתו של ויטגנשטיין נכונה, וכל משמעות מפציעה. ואכן, בשלב מסוים יש לשים קץ לנבירה חסרת המנוח בשאלות מסוג: "וכיצד הוא ידע ש....?". משני ההיבטים, ההיבט של השאילה מסמן הסקת מסקנה, וההיבט האחר, של חוסר האפשרות לשאול עד אינסוף, מסמן הפצעה. לא ניתן ליישב את שני ההיבטים הללו, וכדי למנוע את הסחרור של הרגרסיה האינסופית, שלא תוביל לשום מקום, יש להעלות את הדרישה לשים קץ לשאלות. כאן אני תוהה, אם בבחירה במשמעות מפציעה אין משום ויתור על התמודדות אמתית עם הבעיה, ואם במעבר לאסכולה של "המשמעות מפציעה", אין ויטגנשטיין משליך את התינוק עם מי האמבטיה.

משה מנשהוף הוא סופר ותאורטיקן. הוא למד פילוסופיה כללית ויהודית באוניברסיטה העברית בירושלים, והיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל-אביב. מנשהוף חיבר שלושה ספרים בסוגת המדע הבדיוני, רומן פילוסופי-פסיכולוגי וסיפור פילוסופי בחרוזים. כמו כן תרגם וערך את "שירת רוּמי, תרגום שירים מהמַתְ'נַווי ופרקים בהגותו של ג'לאל אל-דין רוּמי" (2013). מנשהוף עסק במשך שנים בתיאוריה שפיתח על אודות תפיסה וזיכרון, שחלקים ממנה באים לידי ביטוי בספרו "חלום וזיכרון" (הוצאת כתב, 2017).

תמונה ראשית: "כלב שוכב על השלג", (1910-1911), פרנץ מארק, תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

3 תגובות על איש היהלום