אלה שמשתדלים מדי

התכונות הנחשבות לטובות ביותר בתרבות שלנו - למשל שאיפה למצוינות, נחמדות ותקשורתיוּת - עלולות להתגלות לפתע כמסוכנות ומאוד מזיקות. על מיתוס החיים המאוזנים היטב
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

אחרי שנורה מטווח קצר על-ידי בעל הבר ג'ון שרנק, המשיך תאודור רוזוולט – תומך גדול במגבלה על מספר הכהונות – לנאום את נאום הבחירות המתוכנן שלו עם כדור נעוץ בחזהו. "יידרש יותר מזה כדי לחסל בוּל מוּס," הוא אמר, ודיבר עוד שעה לפני שהסכים לקבל טיפול רפואי. ביטחון עצמי, עמידות והעדר פחד מייצרים מנהיגים נועזים שמשגשגים בתפקידם, בין שהם נשיאים, מנכ"לים או גיבורי מלחמה. אבל אותן מעלות לא רחוקות הרבה מהתנהגות אנטי-סוציאלית שעלולה להוביל להשלכות שליליות. אם אדם אינו מודע לפחדים ולמגבלות שלו, הוא עלול להיעשות פזיז, אימפולסיבי ואטום לפחדים ולמגבלות של אחרים.

"תכונות מסוימות הן כמו חרב פיפיות," אומר הפסיכולוג סקוט לילינפלד, מרצה באוניברסיטת אמורי ומפתח מבחן האישיות הפסיכופתית. "דומיננטיות חסרת פחד למשל, עשויה לתרום ליכולתו של מנהיג להתמודד עם משבר, אך עלול גם להוביל להחלטות פזיזות, התנהגות פושעת ואלימות," הוא מדווח ב-Journal of Personality and Social Psychology. הוא ביצע הערכות אישיות של ארבעים ושניים נשיאים, וטדי רוזוולט דורג במקום הראשון בדומיננטיות חסרת פחד.

כמעט בכל מידה טובה מסתתרת מידה רעה.

בתפיסה החדשה ביותר של האישיות, התכונות שלנו אינן בינאריות – אתם קפדנים או שאתם לא – אלא כמאפיינים רבי-ממדים המתקיימים על רצף. לא זו בלבד שכל תכונה נופלת על ספקטרום, אלא שהיא גם מכילה בתוכה את זרע ההרס שלה עצמה: המאורגן נעשה אובססיבי. הנועז נעשה פזיז. הצנוע גולש לחוסר ביטחון. הבטוח הופך יהיר, הזהיר - חרד, המשכנע – שתלטן, הידידותי – חנפן.
ייתכן ששבעת החטאים התחילו כשאפתנות, רגיעה, מודעות לעבודתך הטובה, כעס צדקני, מיניות בריאה והנאה מאוכל טוב. הכול עניין של מידתיות.

בספר שפרסמו לאחרונה, Fear Your Own Strengths, אומרים המומחים להכשרת מנהלים רוברט קייזר ורובט קפלן שבחמישים שנות עבודה ביניהם בייעוץ למנהלים והדרכתם, הם ראו כמעט כל סוג של מידה טובה מגיעה לדרגה מוגזמת. "ראינו ביטחון עצמי מגיע לרמה של היבריס וענווה מגיעה לרמה של ביטול העצמי. ראינו חזון שהופך לחולמנות חסרת מטרה ומיקוד שהופך לעיוורון. הראו לנו תכונה חיובית, ואנחנו נראה לכם דוגמה לשימוש יתר שפגע בביצועים ואף הסיט קריירה ממסלולה."

טבע האדם, נורמות חברתיות ותרבות במקום העבודה מושכים אותנו בדרך כלל אל מידות טובות. אבל מידות טובות אינן תמיד מה שהן נראות. לא זו בלבד שהן מסתירות בחובן מידות רעות, אלא שהן גם אינן טובות באופן מוחלט. בעולם שבו שינויים מהירים מתרחשים ללא הרף, יש לבחון שוב ושוב את כל החוכמה המקובלת, כולל זו שמבדילה מידות טובות מרעות. אין מרשם אחד קבוע להתנהגות ביקום דינמי כל כך. שינוי דורש, מעל לכול, כושר הסתגלות ויכולת להיחלץ מהסטטוס קוו ולהביט מעבר למה שלימדו אותנו לראות או מעבר למה שעבד בעבר.

גם כשעל פני השטח נתפסות תכונות מסוימות כטובות ביותר לאדם בארגון, וגם כשהן מושרשות ובלתי מעורערות, הן עלולות להיות הרסניות, אומר ג'ייק ברידן, חבר סגל ב-Duke Corporate Education ומחבר הספר Tipping Sacred Cows: Kick the Bad Work Habits that Masquerade as Virtues.

קחו לדוגמה קולונל בחיל האוויר, שבמשך עשרות שנים דאג לקבל את פניו של כל מגויס חדש בלחיצת יד. אחרי פרישתו, הקולונל הנכנס מחליף את לחיצת היד בסרטון ומטיל על הסמלים לברך אישית את המגויסים, אף על פי שזה גורם לו להיראות קר ומרוחק יותר מקודמו בתפקיד. כשמישהו בסופו של דבר אוזר אומץ ושואל את הקולונל החדש על הברכה המצולמת שלו, הוא עונה, "אני נותן לסמלים ליהנות ממעט אור שמש. אני שזוף מספיק גם ככה."

הקולונל החדש מודע היטב להשלכות של החלטתו. הוא לא קיבל אותה מתוך עצלות או חוסר התחשבות. בכך שהוא מעלה את הנִראות של אנשי הסגל הבכירים שלו, מחסל הקולונל החדש תרבות סגידה שאינה בת קיימא ונשענת על אדם כריזמטי יחיד. "הקולונל האהוב פרש בלי שיהיה מודע להשלכות הלא מכוונות של מה שהייתה בעיניו המידה הטובה ביותר שלו," מציין ברידן.

הדבקות ברעיונות מושרשים על התכונות הראויות ל"הורה טוב", "עובד נאמן", "בוס כריזמטי", "מקום עבודה יצרני" או "בן זוג אוהב" עלולה להגביל אותנו ואחרים. יתרה מזו, ערכים מקובלים כגון מעורבות אישית, סטנדרטים גבוהים והכנה יסודית עלולים דווקא לגרום נזק. מעורבות אישית בכל פרויקט ובכל החלטה עלולה לגרום לשחיקה אצל המנהל ולעורר טינה אצל הכפופים לו, ולא משנה אם הוא סמנכ"ל בתאגיד או אימא דאגנית.

אנשים החותרים למצוינות בכל דבר עלולים להתעלם מהעובדה שלפעמים החיים מבורדקים. הם לא יצליחו להבחין בין העיקר לטפל

דרישה גורפת למצוינות עלולה לחסל את היצירתיות ולמנוע נטילת הסיכונים. היא גם מעידה על בעיה בסדרי העדיפויות – לא כל דבר חייב להיות מושלם; יש דברים שפשוט צריך לעשות. והכנה רבה מדי, במיוחד אם היא נעשית בבידוד וללא משוב, עלולה לעכב את המוצר הסופי בלי לשפר אותו. אנחנו מועדים ל"התאהבות בתסריט שעבדנו עליו קשה, התאהבות שבאה על חשבון גמישות," אומר ברידן.

זו אינה קריאה לוויתור מידי על התכונות הטובות ביותר שלכם או על הערכים שלכם. "סביר להניח שאת המידות הטובות שאתם מתגאים בהן יותר מכול פיתחתם מסיבות עמוקות ואישיות," אומר ברידן. "המטרה היא להישאר נאמן לעצמך אך להימנע מהדרכים שבהן האמונות וההתנהגויות האוטומטיות שלכם יכולות לפגוע בך." אתם עלולים להפריז בתכונות הטובות ביותר שלכם או לשלוף אותן ברגע לא מתאים.
איך אפשר לדעת שהגזמנו עם תכונה חיובית? רק מודעות עצמית תאפשר לנו לפקח על הערכים שלנו. בדק בית יעזור לנו להבין אילו מידות טובות מועילות לנו בחיינו, ומתי הן, או תכונות אחרות, מגבילות אותנו, מאמללות אותנו או מחבלות בעבודתנו ובמערכות היחסים שלנו. אף פעם אל תניחו שמידה טובה ששירתה אתכם נאמנה בעבר תמשיך בהכרח לעשות זאת בעתיד.

מצוינות – או פרפקציוניזם משתק?

לחתירה למצוינות יש השלכות חיוביות – ציונים טובים, קבלה, פרסים, תחושת סיפוק מעבודתנו. אבל חתירה גורפת למצוינות עלולה לגרור בעקבותיה השלכות שליליות: פרפקציוניזם, התמסרות נטולת גמישות לסטנדרטים גבוהים וחוסר יכולת לקבוע סדרי עדיפויות. הפסיכולוג סיימון שרי ועמיתיו מאוניברסיטת דלהוזי בקנדה, החליטו להפנות את המיקרוסקופ אל עמיתיהם ולבדוק את רמות הפרפקציוניזם, הדקדקנות והפרודוקטיביות האקדמית של אנשי אקדמיה מתחום הפסיכולוגיה. הם מצאו שיש קשר חיובי בין דקדקנות לסך כול הפרסומים, אבל קשר שלילי בינה לבין מספר הפרסומים בכתבי עת. היא מגבילה פרודוקטיביות. יתרה מזו, המאמרים של הפרפקציוניסטים השפיעו פחות על תחום העיסוק שלהם.

"באמת יש הבחנה דקה בין החתירה למצוינות והחתירה המופרזת לשלמות," אומר גורדון פלט, מרצה למדעי החברה ומדעי הרוח באוניברסיטת יורק שבטורונטו ואחד ממפתחי מדד הפרפקציוניזם הרב-ממדי הפופולרי. פרפקציוניזם לא משפיע רק על ביצועים בעבודה, אלא גם גובה מאיתנו מחיר בריאותי. בקרב פרפקציוניסטים, אומר פלט, יש שיעור גבוה של מחלות כרוניות.

ייתכן שהחלק ההרסני ביותר בחתירה למצוינות בכל מחיר הוא הפגיעה ביצירתיות, נטילת הסיכונים וההתנסות. חדשנות, טוען קליי כריסטנסן מבית הספר למנהל עסקים של הרווארד, מחייבת כישלונות מזדמנים. לדבריו, חברות שקורסות הן בדרך כלל אלה שעושות הכול נכון – ופשוט לא מצליחות לזהות רעיון או טכנולוגיה משבשים שמייתרים אותן. מצוינות, הכירי את "טוב מספיק". האבולוציה של כל אורגניזם דורשת הסתעפות לשם בדיקה; אין נתיב קווי וברור שמוביל לשלמות.

הצורך שלנו בהוגנות מושרש עמוק כל כך עד שכאשר אנחנו מרגישים שזכינו ליחס בלתי הוגן, האינסטינקטים הפרימיטיביים שלנו מחייבים אותנו להוריד אחרים לרמה שלנו

מבחינתו של ברידן, החתירה למצוינות היא אחת מאותן פרות קדושות שיש לבחון מחדש בקפידה. אנשים החותרים למצוינות בכל דבר עלולים להתעלם מהעובדה שלפעמים החיים מבורדקים. הם לא יצליחו להבחין בין העיקר לטפל. יתרה מזו, צריך להבחין בין מצוינות תהליכית למצוינות בתוצאות. הכרחי הרבה יותר לשאוף למצוינות בתוצאות מאשר למצוינות תהליכית. טעויות (ותיקונן) הן לעתים קרובות המורות הטובות ביותר, והדחיפה למצוינות בכל דבר מערפלת את תרומתן להצלחה, במיוחד בעולם שדורש חדשנות.

מבחינתו של כריסטנסן, חדשנות משבשת אינה מוגבלת לעולם העסקי, שם חברות הזנק גמישות תוקפות חברות מבוססות. יש לה ערך גם בחיים האישיים. בנאום שנתן לאחרונה, הוא אמר: "[אני קורא] לשיבוש בהורות. אני חושש שאנחנו כהורים מגדלים דור של ילדים בלי האומץ להתמודד עם סוגיות קשות."

אם לעולם לא נרשה לילדים להתמודד עם כישלון, הוא אומר, אז "כשהם יגיעו לבגרות וייתקלו במשימות מאיימות, הם פשוט יבחרו לא להתמודד איתן." כשמאפשרים לילדים להתגבר על מכשולים, לחוות כישלון ולהתמיד, הם מפתחים נחישות. במקום לוותר אחרי ניסיון או שניים, הם יחפשו דרכים להצליח עם המשאבים הזמינים להם – למצוא פתרונות אפשריים, גם אם לא "מושלמים". אנחנו לא יכולים להבטיח את הצלחתם או ביטחונם של ילדים, אבל אנחנו יכולים לאפשר להם לגלות מה משמעותן של תושייה ונחישות – ערכים שבמשימות רבות בעולם האמתי חשובים יותר מאשר חתירה למצוינות.

הוגנות לכולם אינה הוגנת לאף אחד

מי לא רוצה סיכוי הוגן, הזדמנות שווה, יחס צודק? יש לנו נטייה חזקה להשוואות. הצורך שלנו בהוגנות מושרש עמוק כל כך עד שכאשר אנחנו מרגישים שזכינו ליחס בלתי הוגן, האינסטינקטים הפרימיטיביים שלנו מחייבים אותנו להוריד אחרים לרמה שלנו. ברידן זוכר שסיפר לבתו שהוא עומד להחמיץ את מסיבת יום ההולדת שלה בגלל הזדמנות עסקית נדירה. כשדמעותיה יבשו היא אמרה לו שזה בסדר – כל עוד הוא יחמיץ גם את המסיבה של אחותה. זה לא מאוד שונה, הוא אומר, מ"עובדים שמשווים גדלי משרדים, בונוסים או אזכורים בפגישת החברה השנתית."

אנחנו רוצים לקבל יחס הוגן, ואנחנו רוצים לעבוד בשביל אנשים וחברות שמתייחסים לאחרים בצורה הוגנת. "נראה שלעובדים יש רצון אוניברסלי בהוגנות שמתעלה על העצמי," אומרת דברה ראפּ, פסיכולוגית מאוניברסיטת פרדו שחוקרת צדק ארגוני, התהליך הפסיכולוגי שבעזרתו שופטים עובדים אם מקום העבודה שלהם הוגן או לא. כשעובדים רואים שהמעסיק שלהם מתייחס לאחרים בצורה לא הוגנת, גילתה ראפ, הם מגישים תלונות, מפזרים אזהרות, מחפשים חלופות תעסוקתיות ומתחילים להתנהג בצורה שפוגעת בפרודוקטיביות.

ברידן מבחין שוב בין תהליך לתוצאה. במקרה הזה, הוגנות בתהליך חשובה הרבה יותר מאשר הוגנות בתוצאה, כשכל ילד זוכה ליחס זהה או כל עובד זוכה לכנס אחד בשנה, בונוס של אלף דולר ועמדה בגודל מטר מרובע. כשחותרים להוגנות בתוצאה נוצר מהר מאוד גיהינום של דרישות מתחרות. "תפקידו של מנהיג הוא לוודא שלכולם, כולל לו עצמו, יש הזדמנות שווה," הוא אומר. לעובדים יוצאי דופן יש להעניק יחס יוצא דופן; זה הוגן. אחרת לא תהיה המוטיבציה.

לא רק שהניסיון ליצור הוגנות בתוצאה מטפח תרבות של השוואתיות אובססיבית. הוא גם טומן המון מלכודות פסיכולוגיות, כי הוא מתבסס על ההנחה שכל התגמולים שווי ערך בעיני כולם. במציאות, מישהו רוצה משכורת גבוהה יותר; אחרים רוצים חופשה ארוכה יותר; ויש מי שרוצה שבחים או הכרה מילולית בהישגיו.
הוגנות אינה רק יחס זהה לחלוטין לעובדים או ילדים או חברים – הוגנות דורשת מאיתנו להביא בחשבון את הצרכים והמוטיבציות האישיים. כשהורים מכירים בצרכיו של כל ילד במשפחה, כולם מרגישים מיוחדים – ומאושרים.
ובכל זאת, הוגנות היא תכונה ראויה להערצה. רק ודאו שאתם נמנעים מההשוואות הלא נכונות.

תכלית: תשוקה ללא אובססיה

חוקרים גילו שלרקדנים מקצועיים בעלי תשוקה אובססיבית לריקוד יש סיכוי גבוה יותר לסבול מפציעות כרוניות

חוקרים גילו שלרקדנים מקצועיים בעלי תשוקה אובססיבית לריקוד יש סיכוי גבוה יותר לסבול מפציעות כרוניות

אנשים מלאי תשוקה מהפנטים אותנו. הם מייצגים תכלית ומשמעות בחיים ובעבודה, ולעתים קרובות שני התחומים מתמזגים אצלם בצורה מושלמת. "ככל שהגבול בין עבודה לחיים מטושטש יותר, כך האדם מצליח יותר בשניהם, בדרך כלל," מדווח תומאס צ'מורו-פרמוזיק, מרצה לפסיכולוגיה עסקית ביוניברסיטי קולג' בלונדון. הוא מעודד אנשים למצוא "היתוך בין עבודה לחיים."

תשוקה נותנת לנו הרגשה טובה. היא ממריצה אותנו, ומגבירה את הסיבולת ואת השאפתנות שלנו. משמעותה היא שאכפת לנו ממשהו מעבר לעצמנו עד כדי כך שאנחנו שוקעים בו לחלוטין. סביר להניח שרק ככה אנשים מפתחים חיסונים, מלחינים סימפוניות ונעשים מורים מצוינים. אבל תשוקה עלולה גם לדחוק החוצה דברים חשובים לא פחות, להציב רגש מעל היגיון ולשחוק אותנו. בצורתה האפלה ביותר, תשוקה היא אובססיה, מרדף חובק כול שמשתלט על מוחנו במידה מפחידה.

רוברט ואלרנד, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קוויבק, מפריד בין תשוקה בריאה (מה שברידן מכנה "תשוקה הרמונית") לתשוקה אובססיבית. אנשים בעלי תשוקה הרמונית, אומר ואלרנד, עוסקים בפעילות כלשהי כי הם רוצים לעסוק בה. אנשים עם תשוקה אובססיבית עוסקים בפעילות כלשהי כי הם מרגישים שהם חייבים לעסוק בה – למשל, כדי להוכיח את עצמם בפני הורה ביקורתי מדי או כדי לחדור לשוק מסוים לפני כל אחד אחר.

תשוקות הרמוניות מתקיימות לצד היבטים אחרים של החיים, אבל תשוקה אובססיבית היא כפייה שמצרה את שדה הראייה של האדם ועושה אותו עיוור לסיכונים ולצרכיהם של אחרים (ואף לאלה שלו). חוקרים גילו שלרקדנים מקצועיים בעלי תשוקה אובססיבית לריקוד יש סיכוי גבוה יותר לסבול מפציעות כרוניות. הם דוחקים בעצמם יותר מדי ומפסיקים להקפיד על הבריאות והיציבות שלהם (וכנראה שגם מעבירים הלאה את הסגנון האובססיבי שלהם כשהם נעשים מורים).
"תשוקה הרמונית אינה הורדת סטנדרטים או השתפנות," אומר ברידן. זו תשוקה שאפשר לשמר לאורך זמן.

מחירו של המזג הטוב

אנשים טובי מזג הם אנשים מתחשבים ובוטחים שעוזרים לאחרים. לרוב הם צנועים, אלטרואיסטים, נכונים להתפשר ונדיבים. הם מוצאים אושר ואופטימיות בקלות, גם כשהנסיבות קשות. בדרך כלל הם לא עושים גלים, ולפעמים זה חבל.

אם אתם לא יודעים לומר לא, לתת ביקורת בונה או לדבוק בהחלטותיכם, אתם לא תהיו יעילים כעובדים, מפקחים, בני זוג, או הורים

בעבודה ובחיים אי אפשר להימנע מעימותים. יש חילוקי דעות כנים, פעולות שלא מרצות את כולם, החלטות קשות שיש להגן עליהן, דרישות טריטוריאליות. תקיפות היא תכונה נדרשת, ומסיבה זו אנשים נוחים לבריות הם לעתים טרף קל לאלה שמנצלים את אמונם ונדיבותם של אחרים. אם אתם לא יודעים לומר לא, לתת ביקורת בונה או לדבוק בהחלטותיכם, אתם לא תהיו יעילים כעובדים, מפקחים, בני זוג, או הורים.

נחמדות בעבודה עלולה למעשה להוריד את המשכורת שלכם או להפחית את הסיכויים שלכם לקידום. למזג טוב יש השפעה גדולה מאוד על משכורות של גברים, כך מצאו בת' ליווינגסטון מקורנל, טימותי ג'אדג' מנוטרה דאם ושארליס הרסט מאוניברסיטת ווסטרן אונטריו. במחקר שפורסם ב-Journal of Personality and Social Psychology, הם בחנו שלוש שאלות: האם נחמדות משפיעה על הצלחה במקום העבודה? האם נחמדות משפיעה על אושר במקום העבודה? האם השפעות הנחמדות שונות בין נשים לגברים?

נחמדות, מזג טוב ונכונות לפשרה נראים מפתים בתחילה, אבל עלולים להוביל גם להתנהגות תלותית ולהפוך לעול על בן הזוג, שצריך לקבל יותר החלטות בעצמו

בסך הכול הם מצאו שגברים מרוויחים יותר מנשים (לא מפתיע, כמובן). אך גברים שקיבלו דירוג גבוה על מזג טוב, הרוויחו הרבה פחות כסף (עד עשרת אלפים דולר לשנה) מאשר גברים שקיבלו דירוג נמוך. אמנם גם נשים עם מזג טוב הרוויחו פחות, אך לעומת גברים, ההבדל היה קטן. עם זאת, עובדים טובי מזג דירגו את עצמם כמאושרים יותר במקום העבודה.

אנשים טובי מזג לא נוטים לחתור בעקשנות להכרה או קידום," טוען ארט מרקמן, מרצה לפסיכולוגיה ושיווק באוניברסיטת טקסס שבאוסטין ומחבר הספר Smart Thinking: Three Essential Keys to Solve Problems, Innovate, and Get Things Done. "הם פחות אנוכיים במקום העבודה. למרבה הצער, הפעולות שלהם לטובת הקבוצה לא תמיד מניבות להם הכרה כשמגיע הרגע לחלק העלאות ובונוסים." ובכל זאת, ייתכן שחיים מאושרים יותר מפצים על הירידה בהכנסה.

למרות הסטיגמה, אנשים נחמדים מצליחים גם באהבה. בשני סקרים בין סטודנטיות באוניברסיטאות, גילו ג'פרי אורבניאק ופיטר קילמן מאוניברסיטת סאות' קרוליינה שנחמדות ומשיכה פיזית משפיעות שתיהן בצורה חיובית על בחירותיהן של נשים ודירוגי הנחשקות שהן הקצו לבני זוג אפשריים לדייט. נחמדות הייתה התכונה החשובה ביותר כשאישה שקלה מערכת יחסים רצינית וארוכת טווח, ומשיכה פיזית הייתה חשובה יותר כשהיא שקלה מערכת יחסים מזדמנת ומינית.

אך ברגע שמערכת יחסים מתבססת, הדינמיקה הרגשית נעשית מורכבת יותר. נחמדות, מזג טוב ונכונות לפשרה נראים מפתים בתחילה, אבל עלולים להוביל גם להתנהגות תלותית ולהפוך לעול על בן הזוג, שצריך לקבל יותר החלטות בעצמו. בנוסף, בן הזוג טוב המזג עלול להדחיק רגשות שליליים שבאים לידי ביטוי בהתנהגות פסיבית-אגרסיבית, רומנים (וירטואליים או אחרים), או טינות שמובילות בסופו של דבר לחיסול הקשר. הבעה כנה של רגשות ועמידה על שלכם הן כישורים רבי ערך באהבה ובעבודה. הם לא סותרים נחמדות.

שיתוף פעולה עם גבולות ברורים

לאנשים מסוימים יש כישרון טבעי לשיתוף פעולה. הם מקשיבים להערותיהם של אחרים וחותרים לתמימות דעים בהחלטות גדולות כקטנות. זו תכונה מעצימה למפקח, ובאופן כללי היא מגדילה גיוון, מטפחת מערכות יחסים ומעודדת הסכמה והשתתפות של כל המעורבים.

אומרים ששיתוף פעולה מאפשר "חיסול מחיצות", "סינרגיה" ו-"cross-pollination" (הפריה הדדית של אנשים מתחומים שונים). אך למרות הקלישאתיות שדבקה בקונספט הזה, הוא שינה את מקום העבודה לטובה. שיתוף פעולה מוביל לצמצום היתירות ויצירת דרכי חשיבה חדשות. אנשים מתמלאים במרץ כשהם חותרים למטרה משותפת יחד עם עמיתים בעלי נקודות השקפה וכישורים שונים.
אבל שיתוף פעולה עלול להוביל גם לפגיעה באחריותיות. החלטות מתקבלות לאט יותר, ובמשותף. כל אחד מרגיש שהוא צריך לומר את דעתו, גם אם אין לו מה לתרום. ואם הדברים משתבשים, מי צריך לקחת אחריות?

בנוסף, אומר ברידן, "לעתים יש פגיעה בביצועים ובפרודוקטיביות רק בגלל הצורך לקדש את ערך שיתוף הפעולה." לאקסטרוברטים, הוא מציין, יש נטייה מיוחדת לשתף פעולה בצורה מוגזמת כי הם שואבים מרץ מאחרים, ולעתים קרובות מרגישים צורך לנתח את המחשבות שלהם יחד עם עמיתיהם. "אקסטרוברטים," הוא מוסיף, "עלולים להפוך לערפדים משרדיים שמוצצים את הפרודוקטיביות מעמיתיהם."

וכמובן, יש אנשים ששיתוף הפעולה איתם אינו יעיל בכלל. הוא פוגע באלה שמעדיפים לעבוד בבידוד, או במי שרק צריך קצת זמן לבד עם עצמו – אולי אלה אותם עובדים שעומדים להשיג פריצת דרך חדשנית, כל עוד לא יחסלו אותה בוועדה כלשהי. "החברות שלנו, בתי הספר שלנו והתרבות שלנו משועבדים כולם לרעיון שאני מכנה 'החשיבה הקבוצתית החדשה' (the New Groupthink)," טוענת סוזן קיין, מחברת הספר Quiet: The Power of Introverts in a World That Can't Stop Talking. "רובנו עובדים עכשיו בצוותים, במשרדים בלי קירות, בשביל מנהלים שמעריכים כישורים בין-אישיים יותר מהכול. הגאון המתבודד הודח. יחי שיתוף הפעולה."

כיום, גם כשאנחנו חושבים שאנחנו עובדים לבדנו, זה בעצם לא נכון, אומר ברידן. עם הסמארטפון והלפטופ וגישה נוחה למנועי חיפוש, סביר להניח שאנחנו ממחזרים, לא מחדשים או מחוללים מהפכה. והסחות הדעת הבלתי פוסקות מחסלות את היצירתיות.
הפתרון שלו? שיתוף פעולה בעל משמעות, גבולות וציפיות ברורים, והבנה של האחריות האישית של כל אחד מהעובדים. וצריך גם להשאיר הרבה זמן לחשיבה עצמאית. שם טמונה ההשראה.

מיתוס החיים המאוזנים

יועצים עסקיים, הורים או מדריכי יוגה - נדמה שכולם מטיפים כיום לאיזון מעל לכול; זה אידיאל שמקדשים הפילוסופים המוקדמים ביותר והאזרחים המודרניים ביותר. יצירת איזון בין כל מרכיבי החיים – בית ועבודה, עצמי ואחרים, משמעת עצמית והנאה – היא המטרה.

הרופא הבודהיסט אלכס ליקרמן מאוניברסיטת שיקגו אומר שאיזון "מתאר תחושה של שליטה בכל המשימות שלנו, וגם הרגשה שאנחנו לא מתמקדים רק בכמה תחומים בודדים בחיים ומזניחים אחרים. רוב האנשים יסכימו שחיים מאוזנים הם פחות לחוצים מאשר חיים לא מאוזנים, שמכריעים אותנו ולא מניבים לנו סיפוק."
אבל החתירה לאיזון יוצרת בעצמה חוסר איזון. אנחנו מנסים להשיג איזון בחיים שמשתנים, ממש כך, מרגע לרגע. איזון פועל בתוך זרם בלתי פוסק של בחירות. לעתים קרובות מדי הוא מוביל לפשרות ובינוניות בכול.

איזון בית-עבודה, מטרה מודרנית מרכזית, היא כנראה התעתוע הגדול ביותר. אפשר להשיגו, כמו כל סוג אחר של איזון, רק ברמת השורה התחתונה, ולא בחיי היומיום, שם פרויקטים ודדליינים דורשים מאיתנו מחויבות ומאמץ לפרקי זמן קצרים. איזון, אם כן, הוא מטרה ארוכת טווח.

אז מה הסכנה שבהשגת איזון "מושלם" ושמירה עליו בכל מחיר? חיים מבוקרים ומבודדים מדי. ברידן מעודד "איזון אמיץ". גישה זו משלבת מתינות עם הדינמיות הקיימת בגאות והשפל, ובמחזור העונות. "באוקיינוס לא חסרה פעילות, וארבע העונות, הקיצוניות לעתים, מראות לנו כי קיים איזון מתמשך ומורכב בין מחזורי הטבע הרבים," הוא אומר. איזון אינו מערכת סטטית, אלא דבר שדורש תשומת לב ומודעות בלתי פוסקות. זו הסיבה שיוגה לא כוללת רק את תנוחת העץ.

מציאת איזון היא עניין פנימי יותר מאשר חלוקת זמן ברמה שטחית. עליכם לדעת מה הדבר החשוב ביותר לכם כעת, מה אתם צריכים לבנות לעתיד, אילו מטלות או הרגלים שואבים את זמנכם ותשומת לבכם, וכמה זמן התאוששות נדרש לכם. ייתכן שהתכונות החשובות ביותר לכם יהיו גמישות וכושר הסתגלות. "ברמה הבסיסית, השגת איזון היא עניין של אומץ," אומר ליקרמן. "האומץ לקבל החלטות קשות, לפסול אפשרויות כדי לבחור את אלה שמתאימות לכם יותר מכול, ולא לפחד שאחרים יחלקו עליכם או יתאכזבו מכם."

Reprinted from Psychology Today. ©2013 Sussex Publishers LLC. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מארי לופטוס, Psychology Today .
- דימוי שערקרלה ברוני, רעייתו של נשיא צרפת ניקולא סרקוזי, מנגבת את מצחו בארוחה הרשמית של "ארגון בעלי המידות הטובות", ניו יורק, ספטמבר 2008. צילום: מריו טמה, "גטי אימייג'"

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על אלה שמשתדלים מדי

    05
    תומר

    שלום יונתן,

    זו אכן החוקרת.

    אנחנו משתדלים לציין באנגלית מונחים מדעיים שאינם מוכרים במינוח עברי ושמות כתבי עת, לטובת קוראים המעוניינים להמשיך לחקור בעצמם. ניקח את הערתך לתשומת ליבנו בהמשך.

    תומר