אמא'לה, רק לא נורמליות

אחת מתופעות הלוואי של מגפת הקורונה, כמו של אסונות אחרים לפניה, היא ההתמכרות לאימה, לאנרגיה פובּית. מדוע?
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

מי שהקפיד לקרוא חדשות באביב של 2021 נשטף מדי יום בנחשול של כתבות, מאמרים וטורי דעה – כל כך הרבה טורי דעה – בנושא הטראומות הפסיכולוגיות הרבות המייחדות את רגע הסף שבו אנו יוצאים מבידוד וחוזרים למצב שהפרשנים מתעקשים לכנותו "נורמלי". בין היתר, קראנו על הלחצים הכרוכים בחזרה למקומות העבודה; בהתנתקות מחיות המחמד ובני המשפחה שהקשר עמם התהדק עד מאוד; בהתחדשות הזוועות של עולם הדייטים; בעלייה על המאזניים וההתמודדות עם מספר הקילוגרמים שצברנו; ובהאצת ההתמכרויות (כ־40 אחוז מצרכני האלכוהול אמרו שהצריכה שלהם עלתה מאז פרוץ המגפה). טור וידאו שהתפרסם לאחרונה בניו יורק טיימס תחת הכותרת "האם אתם מבועתים מהחזרה ל'נורמלי'? אתם לא לבד", מתאר את חוסר הרצון שלנו לשוב לשגרה, ובניגוד למה שהיה אפשר לחשוב, מדובר בתופעה נרחבת למדי.

מסכה, בחור, מגפה

אדם מהשורה, מבועת ונורמלי. תצלום: חואן גומס

יש אנשים המתגעגעים לקורונה מבעוד מועד, אנשים החווים געגוע מקדים, כלומר הם מפחדים מהרגע שבו המגפה תהיה מאחורינו

הניתוחים האלה מתעלמים מסוג נוסף של אימה, אולי מכיוון שזוהי אימה החותרת תחת הדימוי העצמי הרומנטי המשותף שלנו, שמציג אותנו כריאליסטים שקולים המסוגלים להכיר בתשוקותינו ולשנות את התנהגותנו בהתאם לנסיבות. מה שאני מנסה לומר הוא שיש אנשים המתגעגעים לקורונה מבעוד מועד, אנשים החווים געגוע מקדים, כלומר הם מפחדים מהרגע שבו המגפה תהיה מאחורינו. יש בינינו אנשים המפחדים מהתקופה שאחרי הקורונה, לא כי היעלמה יחייב אותנו להתעמת עם התופעות שתיארתי, אלא כי נהנינו מההיעדר שהיא הביאה עמה. הן ברשתות החברתיות הן פנים אל פנים, נראה שהרבה מאוד אנשים חווים את נסיגת הנגיף – וליתר דיוק, את הנסיגה של המנגנונים הבין־אישיים והתרבותיים שהוא הוליד – כאובדן נפשי. אף שבמובן מסוים החרדה הזאת היא רכיב יסודי בכל אותם חששות שציינתי לעיל, היא גם שונה מהם. מי שקורא את רשימת החששות הזו עלול לחשוב שאנו נרגשים לקראת החזרה ל"נורמליות" ופשוט מודאגים מן המהמורות שמצפות לנו בדרך לחזרה לשגרה.

אבל מבחינת רבים מאיתנו – כאן אני מתייחס לסוג מסוים של ליברלים משכילים מאוד (או משכילי-על) ובעלי נטיות חילוניות אוטומטיות – השחרור הקרב ובא מעורר תחושה שקשה להגדירה כ"שמחה". מאז תחילת מבצע החיסונים האדיר בחלקים רבים של העולם המפותח, החל לבצבץ צד אחר שלנו, צד שאינו לגמרי מודחק. הצד הזה נראה כועס ומריר על החזרה הצפויה לשגרה. והחשוב מכול מבחינתנו הוא שהצד הזה בנו מרגיש נבגד. לא זאת בלבד שהוא חרד מתנאי החיים אחרי החזרה לשגרה, אלא שהוא חרד גם מביטול תנאי החירום החריגים שאימצנו בלית ברירה. כמו הרבה מאוד ברומטרים תרבותיים בימינו, גם את הברומטר הזה הכי קל לקרוא ברשת, ובייחוד בפורומים שמאפשרים תגובות משתמשים.

בכל פעם שכותב טור משמיע קול אופטימי, הגולשים דורשים ממנו להציג את הסמכותיו האפידמיולוגיות. הם שואלים: האם זה אחראי מצד אדם שאינו מומחה רפואי לקרוא לחזרה לשגרה?

הן בעיתונים המקוונים החביבים על מתונים, ליברלים ושמאלנים גם יחד, והן במסגרות פחות מפוקחות כמו רֶדיט, התחילו להישמע קולות המשתלחים בכותבי טורים שרומזים כי סוף המגפה קרב ובא. איך אפשר להיות כל כך בטוח בזה? הם שואלים. איך אפשר באמת לסמוך על המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן (CDC) כשהם אומרים לנו שאפשר לוותר על המסכות – בייחוד כשהם כל הזמן משנים את דעתם, ולאור כך שהם טעו בעבר? בכל פעם שכותב טור משמיע קול אופטימי, הגולשים דורשים ממנו להציג את הסמכותיו האפידמיולוגיות. הם שואלים: האם זה אחראי מצד אדם שאינו מומחה רפואי לקרוא לחזרה לשגרה?

רופא, מסכה, מגפה

וככה פתאום תגידו לנו שהכול בסדר? תצלום: מוליאדי

טורי הדעה ומדורי התגובות בניו יורק טיימס נותנים לנו דגימה מייצגת נאה של התופעה הזאת. בסוף פברואר, הפרשן השמרן רוס דאוּתֶט (Douthat) כתב טור שכותרתו "יש לשים סוף למצב החירום". הוא הכיר אמנם בסיבוכים הרבים העלולים למנוע את החזרה לנורמליות, ואף על פי כן סבר שבניגוד לימים החשוכים ביותר תחת דונלד טראמפ:

"היום המצב שונה בתכלית. וג'ו ביידן יעשה שירות גדול לארצנו המתקשה, המאובנת, אם יטען, בגיבוי ראיות כמובן, שמאמץ מתמשך ומעט מזל טוב יביאו לסיומו של מצב החירום עד הארבעה ביולי".

את הראיות שלו עצמו לקח דאותט מנתונים עדכניים של  המרכז לבקרת מחלות ומניעתן.

מובן שרוב פרשני הניו יורק טיימס מצאו הרבה דברים לשנוא בעמדה הזאת. אחת התגובות שזכו להכי הרבה לייקים, וזכו לקידום הרב ביותר מצד העיתון עצמו, הייתה של קורא בשם B1inSqqu1rrel, שכתב בנוזפנות החד משמעית המאפיינת רבים כמותו:

"תגיד לי, אתה תמיד עוצם עיניים ומנמנם כי כמעט הגעת הביתה אחרי נסיעה ארוכה ומעייפת, או שאתה מחכה עד שתחנה את המכונית? קורה לך הרבה שאתה נשכב על הרצפה בבית כי כמעט הגיע הזמן לישון, או שאתה מחכה עד שתיכנס למיטה?"

בתגובה נוספת שזכתה לפופולריות רבה, המגיב DP כותב:

"אם אתה באמת רוצה לעזור, אולי תגיד לאנשים לשים מסכה, לשטוף ידיים ופשוט להתרחק כמה שיותר מאנשים אחרים עד שהסיפור הזה באמת ייגמר, ולא לנסות לחזור לשגרה בשנייה הראשונה שנדמה שהמצב מתחיל להשתנות. תחילת ההתאוששות היא לא התאוששות".

הרבה מגיבים אחרים טענו פשוט שלדאותט אין המומחיות האפידמיולוגית הנדרשת כדי לכתוב טורי דעה בנושא. "אני אישמע לעצותיו של מר דאותט כשהוא יראה לי את התעודה שאומרת שהוא אפידמיולוג מומחה", כותב מי שמתכנה j p smith.

אנשים מסוימים בבריטניה נקשרו כל כך לכלוב הזהב של הסגר, שהם פשוט שינו את הקריטריונים לפתיחה בטוחה מחדש של המדינה

ביולי, בדיילי טלגרף, שֶרֶל ג'ייקובס (Jacobs) זיהתה היטב שאנשים מסוימים "נקשרו כל כך לכלוב הזהב של הסגר", שהם פשוט שינו את הקריטריונים לפתיחה בטוחה מחדש של בריטניה. מבחינת חברי הקבוצה הזאת, אסור לראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון ללכת שולל בעקבות הירידה הדרסטית ברמות הסיכון בעקבות מבצע החיסונים הנרחב – אל לו להסתפק בפחות מאשר "אוטופיה של אפס קורונה".

לונדון, רחוב, גרפיטי

רק כשיהיה כמו פעם, נהיה כמו פעם, חופשיים מדאגות? תצלום: מרק הייוורד

אני עצמי איני אפידמיולוג, ואיני מתעניין בפן הביולוגי של הווירולוגיה. מה שכן מעניין אותי ומה שהכשרתי כמבקר ספרות מאפשרת לי לראות בבירור, הוא את אותה תופעה שאני מכנה, אמנם בראוותנות מה, האנרגיה הפובּית העודפת של התגובה הזאת. נראה שאנשים מסוימים רוצים ואף צריכים משהו הרבה יותר קיומי – רוחני? ליבידיאני? – מאשר הדיוק המדעי הטהור שהם נשבעים לו אמונים. העודף שעליו אני מדבר ניכר בתוקפנות שלהם כלפי סוגת מאמרי המערכת עצמה, ובהתעקשותם שתקופת החירום הזאת אינה משאיר שום מקום אלא לדעה הפסימית ביותר.

התגובה הזאת חושפת צד בלא מודע הקולקטיבי התרבותי שלנו שמזדהה עם מה שמתרחש כאן – לא עם הנגיף עצמו אלא עם תנאי הסגר; עם תרבות החירום, ואולי אפילו עם תרבות אפוקליפטית; עם תנאי האימה המתמשכת, ועם הנסיגה המתגוננת שהאימה הזאת דוחפת אותנו אליה (ייתכן כי למהלכים הפסיכולוגיים שאני מזהה כאן יש מקבילות בפֶטישים תרבותיים רחבים יותר כמו סיפורי זומבים, שגם הם מתענגים על טקסי בידוד והתבודדות דיסטופיים).

ההזדקקות להגנה ולביטחון מילאה למעשה את התפקיד שהמגע החברתי פנים אל פנים מילא לפני הסגר

ההתענגות המשונה הזאת שונה מהתופעה המוגדרת "הנאות הסגר" – חיזוק הקשר עם המשפחה, הימנעות מנסיעות ארוכות לעבודה – שעליהן דובר רבות בכתבות כמו “Loving the Lockdown” בניו יורק טיימס במאי 2020. במהלך חלק גדול מהסגר, ההזדקקות להגנה ולביטחון מילאה למעשה את התפקיד שהמגע החברתי פנים אל פנים מילא לפני הסגר. אך האין זה תמים לחשוב שאפשר פשוט להיפטר מהתרבות החדשה הזאת כולה ולהתקין שוב במקומה את מה שהיה לפני כן? הרוח הקודרת השורה על הרשת בחודשים האחרונים מלמדת שאכן כך.

מי שינסה לנתח את המהלך הפסיכולוגי הזה, עלול להתפתות להשתמש בתסמונת סטוקהולם, קרי התסמונת של הזדהות השבוי עם השובה. כפי שקורה לפעמים לשבויים, המגפה תעתעה בנו עד ששכחנו איך נראו החיים הטובים לפניה. אבל אם ברצוננו לראות בבהירות את ההיקשרות המתמשכת המטרידה שלנו למצב שעד לאחרונה התייחסנו אליו בעוינות מוצדקת – תנאי ההיעדר שכפתה עלינו המגפה – נדמה לי שפרדיגמה גמישה והולמת יותר היא תפישת המלנכוליה של זיגמונד פרויד.

סגור, שלט

התרגלנו למלנכוליה הרכה, לאבל של הסגר. תצלום: ליזה לומינייר

פרויד הנגיד בין המלנכוליה לאֵבֶל. במצב של אֵבֶל, שנראה לו במקור בריא יותר ממלנכוליה, המתאבלים המעבדים את יגונם משלימים אט אט עם אובדנו הקבוע של אובייקט אהוב – אדם, מקום, אמונה – ומחליפים אותו ביורש, שאליו הם מפנים את כל האנרגיה הרגשית שהושקעה בעבר באובייקט המקורי. "האובייקט המקורי אינו מתקיים עוד", כותב פרויד ב"אבל ומלנכוליה" (1917), ולכן "הוא מציג תביעה למשוך את כל הליבידו מקישוריו לאותו אובייקט" (כפי שתרגם אדם טננבאום).

במלנכוליה, לעומת זאת, שהיא לדידו של פרויד החלופה הפתולוגית החורגת של האבל, המתאבלים אינם מסוגלים להכיר באובדן הראשוני. במקרים רבים, האובדן פשוט כואב ועמוק מכדי לקבלו, ולכן מדחיקים אותו, מגרשים אותו אל המצודה השמורה של הלא מודע – שהיא שמורה אך אינה בלתי חדירה. "ההדחקה המשמרת הזאת", כתב חוקר הספרות ניקולס ראנד (Rand) ב־1994, "חוסמת את הגישה לחלק מסוים בחיינו כדי להגן עלינו מפני אנדרטה טראומטית לפיצוץ שאירע". עם זאת, כליאתה של האנדרטה בצינוק הלא מודע – "הפקעת שסביב הזחל", כפי שהגדירו זאת יפה הפסיכואנליטיקאים ניקולס אייברהם ומריה טורוק בספר The Shell and the Kernell (משנת 1994) – אינה מקהה את הלחץ הנפשי שהיא מייצרת, את הדרישות שהיא ממשיכה לכפות על המתאבלים בעתיד.

הזדהות מלנכולית מתירה את אובדן האובייקט בעולם החיצוני, מכיוון שהיא נותנת לנו דרך לשמר את האובייקט כחלק מהאגו, וכפועל יוצא מונעת את הפיכת האובדן לאובדן מוחלט (ג'ודית באטלר)

פרויד חשב שהאדם המלנכולי מעבד את החוב המודחק הזה ומשקם את האובייקט שאבד לו בכך שהוא הופך להיות האובייקט הזה. קרי, הוא נוטע אותו בעצמו כסובייקט מלא בעל תשוקות משלו, וכך מתכחש נפשית להיעדרו המוחשי. "במצב עניינים זה", הוא כותב, "הופכת ההזדהות הנרקיסיסטית עם האובייקט לתחליף לאהבה הטעונה [באובייקט שאבד]". הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין כתבה ב־1935 שדרך תהליך זה, האובייקט הנאהב משתמר בבטחה בתוך הפרט עצמו. וכפי שהסבירה התיאורטיקנית הפמיניסטית ג'ודית באטלר בספרה The Psychic Life of Power (משנת 1997), "הזדהות מלנכולית מתירה את אובדן האובייקט בעולם החיצוני, מכיוון שהיא נותנת לנו דרך לשמר את האובייקט כחלק מהאגו, וכפועל יוצא מונעת את הפיכת האובדן לאובדן מוחלט".

אפר, אדוורד מונק

"אפר" (1895), אדוורד מונק, המוזיאון הלאומי באוסלו. תצלום: ויקיפדיה

למלנכוליה יש מחיר: האדם המלנכולי מתחלק בין העצמי "האמיתי" שלו לבין האובייקט האבוד, שזוכה כעת להמשיך להתקיים כמעין זומבי בתוך נפשו. והנפש, בתורה, מגייסת את עצמה ברצון לתפקיד המשרתת של אובייקט הפנטום הזה, וזאת כדי לא להפוך למתאבלת. קליין מסבירה שמסיבה זו ההזדהות המלנכולית עשויה להפוך לכוח מחייה. בספרו Affective Mapping: Melancholia and the Politics of Modernism (משנת 2008), התיאורטיקן הספרותי ג'ונתן פְלאטלי (Flatley) טבע את המונח מלנכוליה "אנטי־דיכאונית" – למעשה, מקרים אלה הם "ההפך הגמור של מלנכוליות דיכאוניות, כי הם משמשים כמנגנון שבאמצעותו האדם מוצא עניין בעולם". כפי שפרויד עצמו החל לרמוז בחיבורו "האני והסתם" (1923), שראה אור אחרי המסה המקורית שלו, ייתכן שהמלנכוליה כלל אינה חריגה כל כך, ואולי היא כלי נורמלי לחלוטין של יצירת-עצמי – קרי, אימוץ של דברים, השקפות ותשוקות שאנו חווים ואז זונחים. לפי פרויד, האגו, קרי העצמי, הוא בסך הכול משקע של אובייקטים והזדהויות שזנחנו. במילים אחרות, אנו מה שאיבדנו.

אולי מה שאנו עדים לו כעת הוא מערכת יחסים מלנכולית מתמשכת בינינו ובין המגבלות והסגרים שנקבעו במקור כדי להגן עלינו מפני המגפה?

אם כך, אולי מה שאנו עדים לו כעת הוא מערכת יחסים מלנכולית מתמשכת בינינו ובין המגבלות והסגרים שנקבעו במקור כדי להגן עלינו מפני המגפה? האם ההיעדר הזה תפס לו מקום גדול מדי בחיינו – כגורם שמקנה לנו ביטחון, כגורם שערב לביטחוננו, ואף כחיים עצמם – וכעת מקומו גדול מכדי שנוכל להחליפו שוב, לפחות בזמן הקרוב? אולי הדינמיקה הפסיכולוגית הזאת תעזור לנו להבין את הקולות הספקניים הרבים ברשת שמתייחסים בציניות בוטה להכרזותיו של אנתוני פאוצ'י, לפיהן אפשר לחדש את הטיסות והפגישות האישיות אחרי ההתחסנות, ובתחילת הסתיו תחזור ארה"ב לגרסה כזאת או אחרת של נורמליות.

אנתוני פאוצ'י

קול ההיגיון, המדע והסמכות זוכה לביקורת צינית: אנתוני פאוצ'י. תצלום: DonkeyHotey

יש מקום למידה מסוימת של ספקנות בנוגע לסיום הסגרים. אחרי ככלות הכול, מומחי בריאות הציבור טעו לא אחת בנוגע להתפשטות הקורונה. אבל אולי, בה בעת, אנו נאחזים בחזון של בטיחות כי ביטולו מאיים עלינו.

התרופות הרטרוויראליות הביאו עידן חדש, שבו הפך האיידס – לפחות מבחינת העשירים ובעלי הביטוח הרפואי – לעוד מחלה כרונית, שברוב המקרים אפשר לחיות איתה

את האישוש לפרדיגמה הזאת אפשר למצוא במידת מה בהיסטוריה התרבותית של מגפה אחרת – משבר האיידס שנמשך מראשית שנות השמונים ועד ימינו. יש האומרים, אף שזוהי אמירה רדוקטיבית למדי, שלמגפת האיידס יש שתי מחציות, לפחות באופן שבו היא התפתחה באזורים הצפוניים של העולם. בין אלה מפרידה הפצתם המוצלחת ב־1996 של תרופות אנטי־רטרו־ויראליות המכונות בשפה העממית "קוקטייל". התרופות האלה סימנו בלי שום ספק נקודת מפנה במגפה, שכן הן הקימו עשרות אלפי חולי איידס מערש דווי. התרופות האלה הביאו עידן חדש, שבו הפך האיידס – לפחות מבחינת העשירים ובעלי הביטוח הרפואי – לעוד מחלה כרונית, שברוב המקרים אפשר לחיות איתה. אבחנה של איידס אינה משפיעה עוד על תוחלת החיים של בעלי האמצעים. וכיום, אפילו ההדבקה עצמה נדירה מאוד הודות לתרופות כמו טרוּבָדָה, או "פּרפּ" (PrEP, "טיפול מניעתי טרום חשיפה"). מובן שגם במדינות עשירות כמו ארה"ב, יש לא מעט אנשים – ובעיקר טרנסים ולא לבנים – שעדיין נדבקים ומדביקים בנגיף HIV, עדיין מפתחים איידס, ועדיין מתים ממנה. מבחינת האנשים האלה, אין למגפת האיידס "מחצית שנייה".

בשביל בעלי האמצעים, השנים הראשונות לאחר הופעת הקוקטייל הביאו עמן התפתחות תרבותית מפתיעה: התפשטות תופעות של סקס ללא קונדום ו/או סקס במטרה להידבק או להדביק ב־HIV

אבל בשביל בעלי האמצעים, השנים הראשונות לאחר הופעת הקוקטייל הביאו עמן התפתחות תרבותית מפתיעה: התפשטות תופעות של סקס ללא קונדום ו/או סקס במטרה להידבק או להדביק ב־HIV. ברור לחלוטין שרבים קיימו יחסי מין ללא אמצעי מניעה במחצית הראשונה של המגפה. אבל barebacking (סלנג לקיום יחסי מין ללא קונדום, ובסלנג בעברית "לברבק"), כזהות וכעמוד תווך של קהילה, היא תופעה שהתפתחה במובהק אחרי הקוקטייל. מדובר בארוטיזציה, ואפילו פטישיזציה, של זרע שנושא את הנגיף HIV. בין האנשים המעורבים ביחסי מין כאלה, יש שחשקו בסיכון להידבק. רבים הקפידו לא לדעת מה המצב הסרולוגי שלהם או של בן זוגם לסקס. אחרים פרסמו את מצבם הסרולוגי מכיוון שהוא שימש כמושא לתשוקה. נשאי הנגיף, או לפחות אלה שטענו שהם כאלה, נקראים לעתים gift givers, "נותני מתנות". אלה שמזדהים כשליליים לנגיף מכנים את עצמם לעתים bug-chasers, קרי מי ש"רודף אחרי הנגיף".

איידס, קונדום, מודעות, HIV

ופתאום העניין הפך לשאלה תרבותית ופוליטית. כמו החיסון לקורונה? תצלום: Marco Verch

לא מפתיע שהופעתן של תתי־תרבויות אלה עוררה תרעומת רבה בעיתונות גם אצל הומואים וגם אצל סטרייטים. כלי תקשורת הטרוסקסואלים גדולים השתמשו בהן כהוכחה לאופי ההדוניסטי הפזיז, ואף האובדני, של הגבריות ההומואית. הקולות הביקורתיים יותר בעיתונות ההומואית אמרו: אחרי כל האובדן שחווינו, זה מה שאתם עושים? הפטישיזציה של נגיף ה־HIV נראתה גם להומואים וגם לסטרייטים כמעין סטייה, מין תסמונת סטוקהולם, הזדהות עם הישות שכמעט מחקה דור שלם של הומואים מעל פני האדמה.

אבל באמצע שנות האלפיים, קבוצה קטנה של חוקרים כבר החלה לבחון מחדש את הפרקטיקות האלה. כותבים כמו הפסיכואנליטיקאי אדם פיליפס (Phillips) וחוקרי הספרות ליאו בֶּרסאני (Bersani) וטים דין (Dean) הציגו את ה־Barebacking כפרקטיקת עיצוב עצמי הומואית שיכלה להיווצר רק בתנאים ייחודיים מסוכנים וקטלניים. מבחינת דין, הפרקטיקה הזאת אפשרה להומואים לייצר מעין רשת של קִרבה עם קודמיהם, צאצאיהם ואחיהם – אילן יוחסין מרשים לא פחות מכל עץ משפחתי אחר. כפי שכותב דין בספרו Unlimited Intimacy (משנת 2009):

"השיתוף בנגיף הפך למנגנון של אחווה, לכלי של יצירת קרבה עם זרים וחברים. באמצעות ה־HIV גילו הומואים שהם יכולים 'להתרבות' בלי נשים".

לכן, דין אינו "לוקח כמובן מאליו את מה שנדמה כמובן מאליו – הקשר בין תת־תרבות ה־barebacking למוות. מבחינת חלק ממשתתפיה, הפרקטיקה הזאת קשורה דווקא לאופנים שונים של חיים, רבייה וקרבה".

פרקטיקת ה־barebacking קשורה דווקא להפצה של חיים (הומואיים) ולא באובדנות, אבל הסיכון המשיך להיות חלק מרכזי במפגשים המיניים האלה

אמנם לפי הסברים כאלה, פרקטיקת ה־barebacking קשורה דווקא להפצה של חיים (הומואיים) ולא באובדנות, אבל הסיכון המשיך להיות חלק מרכזי במפגשים המיניים האלה. "סקס קווירי", כותב דין, "כרוך לעתים במקסום הסיכון ולא במזעורו". העניין הוא לדחות את מעמדו של העצמי כישות פרטית, מוגנת ותחומה, ולעשותו זמין לאחר.

מבחינת דין, זה מה שעמד תמיד בלב הסקס ההומואי, וזה מה שנמחק במחצית הראשונה הקטלנית יותר של מגפת האיידס, כשהסקס הבטוח היה הנורמה. יש מי שמבחינתו לעשות סקס "בנוכחות" נגיף ה־HIV – אם לא "עם" הנגיף עצמו – פירושו חזרה לסכנה שהייתה גון החיים המרכזי של התרבות הקווירית במשך זמן כה רב. ומבחינת צעירים ש"מברבקים" – שרבים מהם עוד לא נולדו בימים הקשים ביותר של מגפת האיידס – התרבות הארוטית הזאת מקנה להם את האפשרות לחוות חוויה שהם החמיצו, לתחושתם. דין כותב שבסצנת ה־barebacking אפשר לראות "טקס של זימון רוחות", מין סיאנס שבו המשתתפים בפרקטיקה הופכים ל"מתווכים בין־אישיים... המתקשרים עם הדורות הקודמים של תת התרבות הזאת ומזדהים עמם". כפי שכותבים ברסאני ופיליפס בספרם Intimacies (משנת 2008): "האדם [המברבק] הוא הנשא הבודד של השרידים הקטלניים, המושמצים, של כל מי שנמצא בשרשרת ההדבקה שלו". וכך אנו נדרשים לחשוב שבאיזה אופן זוהי "פריביליגיה להיות קבר חי" (ההדגשה שלי).

אני מציע שנתייחס לתרבות ה־barebacking כפי שאנו מתייחסים למלנכוליה המשונה שאנו חשים נוכח סיום מגפת הקורונה. המחצית הראשונה של מגפת האיידס הייתה, בדומה למגפת הקורונה, תקופה איומה אובייקטיבית, שחיסלה בני אדם רבים וחלקים נרחבים מהתרבות. מנקודת מבט הגיונית, היא לא העניקה לנו דבר – אין בה נקודות אור. ואף על פי כן, מתוך שתי המגפות נולדו צורות חדשות של מערכות יחסים אנושיות, של תרבות ושל ביטוי. מרגע שצורות הביטוי החדשות האלה מופיעות, המחשבה על נטישתן מסבה לנו כאב גדול, ולכן היא מעוררת התנגדות רבה, אף שהן נולדו מתוך תנאי היעדר ואובדן.

אין ספק שחלק מהמקרים האלה קשורים לתופעת "אשמת השורד". אך לצד האשמה היה עצב של מי שלא נטל חלק בחוויה מהותית כל כך של כל ההומואים סביבו. גם זה מופע של מלנכוליה הנובע מחוסר ההזדמנות לחוות אובדן – או כפי שנאמר, מאיבוד האובדן

אם לנסח את המחשבה הזאת באופן מאתגר יותר: יש התנגדות לאיבוד האובדן עצמו. בתחילת שנות התשעים ובאמצען, עוד לפני תופעת ה־barebacking, מטפלים, פסיכולוגים וגורמים מובילים בקהילת ההומואים כתבו על היקרות נרחבת של דיכאון מסוג מסוים בקרב חברים ומטופלים, דיכאון הנובע דווקא מכך שאין להם HIV או איידס – ראו בהקשר זה את In the Shadow of the Epidemic מאת וולט אוֹדֶטְס (משנת 1995) ואת A Crisis of Meaning מאת סטיבן שוורצברג (משנת 1996). אין ספק שחלק מהמקרים האלה קשורים לתופעת "אשמת השורד". אך לצד האשמה היה עצב של מי שלא נטל חלק בחוויה מהותית כל כך של כל ההומואים סביבו. גם זה מופע של מלנכוליה הנובע מחוסר ההזדמנות לחוות אובדן – או כפי שנאמר, מאיבוד האובדן.

מצעד גאווה

גאוות החיים כוללת גם את אשמת השורדים. תצלום: טוני ריד

אולי הסוד הגדול בנוגע לחיים החברתיים – סוד שלמדנו בחלק האחרון של המגפה החדשה הזאת – הוא שאיננו מעוניינים בהם במיוחד

לא רק מחלות גוררות תגובה מלנכולית. יש דיווחים על אסירים המתגעגעים לכלא. ובספרו תת־עולם (משנת 1997) בוחן דון דלילו תופעה דומה, והיא הפחד מסיום המלחמה הקרה. בסצנה המתרחשת ב־1992, דמות בשם מרווין לאנדי, אספן כפייתי של מזכרות בייסבול, מספר למכר בשם בריאן גלאסיק (כאן בתרגום דוד שחם):

"אתה מודאג ומפוחד. אתה רואה את המלחמה הקרה נגמרת. זה מקשה עליך את הנשימה".

"אני לא רואה שהמלחמה הקרה נגמרת", עונה בריאן. "ואם כן, יופי. זה ישמח אותי".

"הרשה לי להסביר לך משהו שאולי לא שמת לב אליו אף פעם", אומר מרווין:

כאשר המתיחות והיריבות נגמרות, אז מתחילים הסיוטים הגרועים ביותר שלך. כל העוצמה ויכולת ההפחדה של המדינה מתחילים לטפטף החוצה מזרם הדם האישי שלך. אתה כבר לא... נקודת ההתייחסות העיקרית שלך. מפני שכוחות אחרים מתפרצים פנימה, תובעים ומעלים אתגרים. המלחמה הקרה היא ידידתך. אתה זקוק לה כדי להישאר מעל... וכאשר המלחמה הקרה תפשוט את הרגל, לא תוכל להסתכל בנשים מסוימות ברחוב ולקבל כמו היום את הפנטזיה הזאת איך־קוראים־לה".

"ארוטית", עונה בריאן התמה. "אבל מה הקשר?"

"אתה לא יודע מה הקשר? אתה לא יודע שכל זכות שיש לך בחיים שלך וכל מחשבה שיש לך במוח תלויות ביכולתן של שתי המעצמות הגדולות לתלות איום מעל לכוכב הלכת שלנו?"

"זה דבר מדהים לומר."

"ואתה לא יודע שכאשר האיום הזה יתחיל לפוג?"

"מה?"

"אתה האדם האבוד של ההיסטוריה".

ב־1987, בשיא מגפת האיידס (ולצורך העניין, בשיא המלחמה הקרה), כתב ברסאני: "יש סוד גדול בנוגע לסקס: רוב האנשים אינם נהנים מזה". הוא מעלה כאן נושא דומה לזה שמעלה דין. שניהם אומרים שאמנם הפגיעוּת שבסקס מהנה – טוב, זה ברור – אך בה בעת סקס הוא מנכר, מערער, מעורר אי נוחות. ואם נהיה מוכנים להקשיב, גם לבלוּז החיסונים שלנו יש לקח ללמד אותנו. אולי הסוד הגדול בנוגע לחיים החברתיים – סוד שלמדנו בחלק האחרון של המגפה החדשה הזאת – הוא שאיננו מעוניינים בהם במיוחד, ושיתכן כי היכולת האנושית לעוצמה, להפחדה ו"להישאר מעל", מבחינה מינית ומכל בחינה אחרת, תלויה בקיומו של איום.

טרוויס אלכסנדר (Alexander) הוא פוסט־דוקטורנט בתוכנית למדעי הרוח הרפואיים באוניברסיטת רייס ביוסטון, טקסס.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תרגם במיוחד לאלכסון: תומר בן אהרון

תמונה ראשית: התרגלנו לסגר, לעולם המוגבל, העגמומי: אל תקחו לנו אותו. תצלום: Justin Paget, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי טרוויס אלכסנדר, AEON.
- דימוי שערהתרגלנו לסגר, לעולם המוגבל, העגמומי: אל תקחו לנו אותו. תצלום: Justin Paget, אימג'בנק / גטי ישראל

תגובות פייסבוק

2 תגובות על אמא'לה, רק לא נורמליות

01
איתן ארז

אני קורא-כל, אבל מאמר זה הוא סנדוויץ' אקלקטי, בלתי ניתן לעיכול.
בנוסף, הכותב עוטף את שלל דבריו בעטיפה טועה ומטעה: הוא אינו מתייחס לעובדה הלא שולית בכלל שהדבר המייחד את תקופת הקורונה הוא ההתמוטטות המוחלטת, לנגד עיננו, של כדור הארץ.
איום זה לא היה קיים באופן ממשי ואף לא מרומז בתקופות אליהן מתייחס הכותב. גם העמדת פוביית ה-HIV כברת השוואה למצב ה-COVID19 מבחינת משקל התפוצה באנושות היא מופרכת בלשון המעטה.
כל המאמר אינו ראוי להתייחסות.

02
דן פלד

כולנו שוטפים ידיים, כולנו מצחצים שיניים וכולנו אוכלים בסכין ומזלג.
מגיפות השפיעו מאז ומעולם על הדרך שבה אנו מתנהגים. לפני שנתיים, כשראיתי אדם ממוצא אסייתי נכנס עם מסכה לרכבת, הייתה עולה בי תערובת של שעשוע ועלבון - מה הוא חושב? שכולנו מלוכלכים ומעבירי מחלות במערב? היום כשאני רואה אדם ללא מסכה ברכבת עולה בי תחושה של חוסר נוחות. אני גם מבין עכשיו שמעבר לזיהום האוויר גם למגיפת הסארס, שפגעה במזרח הרחוק כמה שנים לפני הקורונה, יש קשר ישיר להתפתחות הריטואל הזה.
בנוסף, לדבר על מגפת הקורונה כאירוע שכולו שלילי זו הגזמה בעיניי. המגפה מספקת פרספקטיבה נוספת למשבר האקלים והיא גם מובילה רבים לשינוי משמעותי באורח חייהם, לדוגמה קיצור שבוע העבודה והתמקדות בתרבות פנאי ביתית כמו קריאת ספרים או פיתוח יכולות ותחביבים חדשים.
העובדה היא שגם לפני משבר הקורונה הייתה תחושה ברורה שלא ניתן להמשיך בכיוון שאליו אנחנו הולכים. התפרצות המגפה הייתה קטראזיס שחיכה להתרחש. כשאני חושב על הכיוון הפוליטי שאליו האנושות הלכה, עם פוליטיקאים כמן טראמפ, נתניהו ופוטין כמודל מייצג של הנהגה, יכול להיות שהקורונה הצילה אותנו מקטרזיס גרוע בהרבה. או לפחות דחתה אותו בכמה שנים.