אמפתיה קרה ומחושבת

כדי להביט בעולם דרך עיניו של אדם אחר, לא מספיקה נפש רגישה. נדרשת גם היכולת להתנתק מהרגש ולהפעיל את הדמיון -- כמו שרלוק הולמס
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

מה הדבר הראשון שאתם חושבים עליו כשאתם שומעים את השם שרלוק הולמס? אולי אתם מדמיינים את הכובע הידוע, המקטרת או הכינור, ואולי פשעים ערמומיים ברחובותיה אפופי הערפל של לונדון. סביר להניח שאתם לא חושבים על הלב הגדול והחם שלו ועל אופיו האדיב. למעשה, אתם כנראה זוכרים אותו כדג קר – אדם שאומר לחברו הטוב ביותר, המתאהב בעלמה, שהתאהבות אינה אלא "דבר רגשי, וכל דבר רגשי מנוגד להיגיון הקר הטהור שבעיניי הוא ראשון בחשיבותו." אולי אתם מושפעים מהגרסאות האחרונות שהרחיקו לכת ותיארו את הולמס כ"סוציופת".
לא בדיוק טיפוס אמפתי. האמנם?

בואו ניזכר לרגע  ב"כתם כסף" (1892), סיפורו של ארתור קונן דויל על סוס מרוץ אצילי שנעלם, ומאלפו נמצא מת, כמה ימים בלבד לפני מרוץ חשוב. השוטרים האומללים אובדי עצות, ושרלוק הולמס מוזעק לחלצם מהצרה. וכך קורה – הוא מכניס את עצמו לנעליהם של המאלף המת והסוס הנעדר. הולמס סבור שהסוס הוא "יצור חברותי מאוד." הוא משער כי בהעדרו של המאלף יימשך הסוס לעיר הקרובה ביותר, ומאתר עקבות סוס. הבלש הנודע מסביר לווטסון איזו מיומנות שכלית הובילה אותו לזה: "ראה את ערכו של הדמיון... אנחנו מדמיינים מה היה עשוי להתרחש, פועלים בהתאם להנחה הזו ומגלים כי צדקנו."

מחקר שנערך לאחרונה, ישנם זמנים שבהם מעורבות רגשית רבה מדי דווקא חונקת את היכולת האמפתית שלנו

הולמס מבצע תעלול שכלי, ומזנק לא רק לתוך מוחו של אדם אחר, אלא לתוך מוחה של חיה. היכולת הזו לאמץ נקודת מבט, לראות את העולם דרך עיניו של אחר, היא אחד מהיבטיה המרכזיים של אמפתיה, והולמס מביא אותה לדרגת אמנות.
בדרך כלל, כשאנו חושבים על אמפתיה, מתעוררים בנו רגשות של חום ונוחות, ונדמה לנו שהיא תופעה רגשית במהותה. אבל ייתכן שאנחנו תופסים את האמפתיה בצורה שגויה. אולי החשיבות האמתית שלה טמונה ב"ערך הדמיון" שהולמס משתמש בו, ולא רק בחוויית ההזדהות הרגשית. ייתכן שהרציונליסט הקר, שרלוק הולמס, יעזור לנו לשקול מחדש את תפיסותינו לגבי האמפתיה והשלכותיה.

אף על פי שהספרות המדעית בנושא אמפתיה היא סבוכה, סקירה שהתפרסמה לאחרונה ב-Nature Neuroscience ונערכה על-ידי צוות של חוקרים מהרווארד וקולומביה, בהם ג'מיל זאקי (Zaki) וקווין אושנר (Ochsner), זיקקה את התופעה לשלושה שלבים מרכזיים. השלב הראשון הוא "שיתוף חוויות", או התחושה שרגשותיו של מישהו אחר הם שלכם – אתם מפחדים כשהוא מפחד, שמחים כשהוא שמח, וכולי. השלב השני הוא "מנטליזציה", קרי הרהור מודע במצבים האלה ומקורותיהם בניסיון להבין ולפענח אותם. השלב האחרון הוא "דאגה פרו-חברתית", המוטיבציה לפעול – הרצון, לדוגמה, להקל על מישהו שחווה כאב. עם זאת, אתם לא זקוקים לכל השלושה כדי לחוות אמפתיה. לחילופין, אפשר לראות בשלבים האלה שלוש נקודות על רצף אמפתי: תחילה, אתם מרגישים; לאחר מכן, אתם מרגישים וגם מבינים; לבסוף, אתם מרגישים, מבינים וגם חשים מחויבים לפעול על בסיס ההבנה הזו. הרגש הוא זה שמלווה את כל שלושת השלבים האלה.

"סימפתיה" היא רעיון עם היסטוריה ארוכה – ביוונית עתיקה משמעותה המילולית של המילה sympatheia  היא, מילולית, "עם סבל" – אבל "אמפתיה" השתלבה רק לאחרונה באוצר המילים המקובל. המילה נטבעה על-ידי הפסיכולוג הקוגניטיבי הבריטי, אדוארד טיצ'נר, בשנת 1909: "לא זו בלבד שאני מזהה חומרה וצניעות וגאווה ואדיבות והוד," הוא כתב, "אלא שאני גם מרגיש או מדמה אותם בשריר המוח. אני מניח שזוהי בסך הכול אמפתיה, אם נרשה לעצמנו לטבוע את המונח הזה על בסיס המילה Einfühlung." מבחינתו של טיצ'נר, אמפתיה משמעותה "להרגיש לתוך" מצבו הרגשי של אדם אחר.

תוך זמן קצר, התחילו להשתמש במונח פסיכולוגים כגון קרל רוג'רס האמריקאי, מייסד הזרם ההומניסטי, שב-1951 כתב בספרו Client-centred Therapy שפסיכולוגים צריכים "לחיות את גישותיהם של אחרים." אך בשעה שהמונח הלך וצבר פופולאריות – הפסיכואנליטיקן, סטנלי אוליניק, אמר בשנת 1984 שמדובר במילה עם "באז" אמיתי – הוא גם נותר במשך זמן רב אמורפי יחסית ונזיל בהגדרתו וכוונתו.

בשנת 1986, ניסתה הפסיכולוגית לורן ויספה לתאר את רעיון האמפתיה בצורה שיטתית. "כמובן," היא כתבה, "שהשאלות החשובות הן מדוע סימפתיה ואמפתיה נוגעות באנשים, באילו נסיבות הם חשים אותן וכלפי מי." למרות המחויבות שלה למבט רענן ואובייקטיבי בנושא, היא הגדירה אמפתיה כבר מהתחלה כדבר המבוסס על רגש, כדחף: היא נוגעת בנו, בתנאים הנכונים וכשמדובר באנשים הנכונים. היא כלל לא שוקלת את האפשרות שלא נתרגש, שנבחר לחשוב על האינטרסים של אדם אחר או לפעול למענם ללא הדחף הרגשי.

אבל האם זה בהכרח נכון? הבסיס של האמפתיה הוא היכולת לראות את הדברים מנקודת מבטו של אדם אחר. האמפתיה מאפשרת לנו "להיכנס לנעליו של אדם אחר." להביט בעולם דרך עיניו, ועוד כמה ביטויים קלישאתיים אחרים. אמנם נראה שפעולות אלה קשורות באופן הדוק לרגש – אנחנו נכנסים לנעליו של אדם אחר כדי לחוש את כאבו, מביטים בעולם דרך עיניו כדי להבין את רגשותיו – אך למעשה הקשר הרגשי אינו מחויב המציאות. כפי שמראה מחקר שנערך לאחרונה, ישנם זמנים שבהם מעורבות רגשית רבה מדי דווקא חונקת את היכולת האמפתית שלנו.

כיצד תיראה אישיות אמפתית מאוד – אך נטולת כל רגש? האדם הזה, אני חושבת, יהיה בדיוק כמו המופת נטול הרגש שתיארנו קודם לכם: שרלוק הולמס, הבלש הבדיוני המפורסם ביותר בעולם. הולמס הוא בעל צורת חשיבה קרה ולוגית. הולמס מנותק. כפי שהוא מסביר כשווטסון מתייחס ליופייה וטוהרה של גברת צעירה, "מעל לכול, חשוב כי לא תאפשר לתכונות אישיות להטות את כושר השיפוט שלך." הוא מסביר שחשוב לו ביותר לא לשלב את רגשותיו בחישובים שלו: "מבחינתי, הלקוח אינו אלא יחידה או גורם בבעיה. התכונות הרגשיות עומדות בניגוד גמור להסקת מסקנות צלולה. דע לך שהאישה הכובשת ביותר שהכרתי מעודי נתלתה לאחר שהרעילה שלושה ילדים כדי להשיג את כספי הביטוח שלהם, והאיש הדוחה ביותר שפגשתי הוא פילנתרופ שנתן כמעט רבע מיליון למען עניי לונדון."

אפילו כשאנחנו יודעים שהרקע של מישהו שונה משלנו, ושאסור לנו להתיימר להבין את מצבו כאילו הוא זהה למצבנו, אנחנו עדיין לא מסוגלים שלא לשפוט אותו לפי דעות קדומות

הולמס, כך נראה, הוא מכונה משומנת לפתרון בעיות ותו לא. בקושי אנושי. אבל הוא גם אדם בעל יצירתיות מחשבתית בלתי רגילה. הוא מסרב להסתפק בעובדות כפי שהן נראות על פני השטח. הוא מגולל אפשרויות רבות, ממפה נתיבים שונים, פורש אינספור מציאויות חלופיות כדי לזהות את הנכונה מביניהן. צורת החשיבה שלו הפוכה להסקת המסקנות הנוקשה, הקווית, שמובילה מנקודה אחת לאחרת. לו היה הולמס דבק בגישה כזו, הוא לא היה מוכשר יותר מאשר המפקח לסטראד או הבלש גרגסון – שני הבלשים הסתומים האלה מהסקוטלנד יארד שניגשים לתעלומת פשע בצורה קווית, ללא כל ניצוץ או דמיון.

למעשה, הצלחתו נובעת מטבעה הבלתי קווי ורב הדמיון של חשיבתו, מיכולתו לעסוק בהיפותטי לא פחות מאשר בכאן-ועכשיו הפיזי. חשבו על גיא צלמוות (1915), רומן שרלוק הולמס האחרון של קונן דויל, שבו המפקח מקדונלד, או "מק", כפי שהולמס מכנה אותו בחיבה, מדשדש לו עם הרמזים הברורים – הוא מחפש את רוכב האופניים החסר, בודק בתי מלון ותחנות, ובאופן כללי עושה כל מה שאפשר לצפות מבלש נמרץ. הולמס מצדו מבקש לבלות את הלילה בחדר שבו התבצע הפשע. מדוע? האווירה שבה הפשע בוצע עוזרת לו להביט בעולם דרך עיניו של הפושע, לחשוב כפי שהוא היה עשוי לחשוב. הדמיון הוא נדבך מרכזי ביכולת הסקת המסקנות שלו.

אם כן, הולמס הוא מומחה לדבר שמאפשר את האמפתיה מלכתחילה – היכולת להביט בעולם דרך עיניו של אדם אחר. הוא מסוגל להבין את מצבם הפנימי של אנשים אחרים, להרהר בו ולשקול אותו, וכן להפגין דאגה פרו-חברתית. בזה הוא אכן אלוף. בסופו של הסיפור "הרפתקת הרווק רם -היחס" (1892), זהו הולמס, ולא ווטסון, שמבין את מניעיו של הרווק המדובר. ווטסון מציין באירוניה ש"הוא בהחלט לא נהג באדיבות." והולמס עונה בחיוך: "אה, ווטסון, ייתכן שגם אתה לא היית אדיב במיוחד אם לאחר כל תלאות החיזור והחתונה היית מאבד בין רגע את אשתך ואת הונך. אני חושב שעלינו לשפוט את לורד סנט סיימון בחמלה ולהודות על כך שהסיכויים שנמצא את עצמנו באותו מצב אינם גבוהים."

אין ספק שהולמס יטען כי אף על פי שהעדר הרגש הופך אותו לאדם קר, הוא גם מעניק לו מידה מסוימת של חירות מדעות קדומות. ומחקרים שנערכו לאחרונה מאששים זאת. רובנו מתחילים ממקום של אגוצנטריות מושרשת: אנחנו מתייחסים לדברים כפי שהם מופיעים על פני השטח, ואז מנסים להרחיב את תפיסותינו כדי שיכללו גם נקודות מבט של אחרים. אבל אנחנו לא טובים בזה. התפיסה הידועה כעיגון והתאמה אגוצנטריים (egocentric anchoring and adjustment), נחקרה בהרחבה על-ידי הפסיכולוגים ניקולס אפלי (Epley) מאוניברסיטת שיקגו ותומס גילוביץ' (Gilovich) מאוניברסיטת קורנל. אפילו כשאנחנו יודעים שהרקע של מישהו שונה משלנו, ושאסור לנו להתיימר להבין את מצבו כאילו הוא זהה למצבנו, אנחנו עדיין לא מסוגלים שלא לשפוט אותו לפי דעות קדומות. ככל שהעומס הקוגניטיבי שלנו רב יותר (ככל שקורה אצלנו יותר בראש), כך אנחנו נעשים גרועים יותר בהתאמת התפיסות האגוצנטריות שלנו לאופן שבו אדם אחר רואה את העולם.

גילוביץ' מתאר את זה במונח satisficing (שילוב של satisfy ו-suffice, לְרַצּוֹת ולהספיק). אנחנו עושים מאמץ קל להתאים את תפיסותינו לנקודת מבטו של אדם אחר, אבל לא מעבר לזה. אנחנו "מרוצים" ממשהו שרק "מספיק". ייתכן שהרשתות העצביות שלנו מדמות את סבלו של מישהו אחר, אבל זה קורה בעיקר כי אנחנו חוששים מהאופן שבו אנחנו נרגיש באותו מצב.

לא כך אצל הולמס. מכיוון שהוא השקיע רבות בשיכוך התגובות הרגשיות הראשוניות שלו לאנשים, יכולת ההתאמה שלו נעשתה שלמה יותר, והוא מסוגל לדמיין בהצלחה את המציאות מנקודת מבט חלופית. באופן אירוני, הוא הופך לשיקוף פחות אגוצנטרי ויותר מדויק של מה שאדם אחר חושב או חווה בכל רגע נתון.

אנשים מסוימים עם הפרעה הנמצאת ברצף האוטיסטי אינם מסוגלים להבין אדם אחר או להרהר במצבו, אך אם רגשותיו מובהרים להם, הם מסוגלים לחוש אמפתיה (רגשית) מלאה כלפיו

רק חשבו כמה מדויקות אבחנותיו של הולמס לגבי אופיים של אנשים, לגבי גחמותיהם, מניעיהם ומצביהם הפנימיים. הוא חותר לבהירות ולפתיחות כלפי ראיות חדשות בכל אחד ממפגשיו. כפי שהוא כותב במסה שלו על ההתבוננות, "בציפורניו של אדם, בשרוול מעילו, במגפיו, בברכי מכנסיו, ביבלות שעל אצבעו המורה ואגודלו, בהבעת פניו, בחפתיו – בכל אחד מהדברים האלה מתגלה משלח ידו של אדם בבירור." בניסיונותינו שלנו להבין אחרים, אנו עשויים לחשוב שפרטים שוליים כאלה אינם ראויים לתשומת לבנו – למה לטרוח ולהתעמק בעניינים פעוטים כאלה כשיש רגשות, חיים, לעסוק בהם? – אבל כשאנו מתעלמים מהפרטים הקטנים האלה אנו מתעלמים מראיות מכריעות. אנחנו מפספסים את סימני השוני שמאפשר לנו להיכנס לאותם נעליים, הנעליים שאינן ראויות למבטנו. האם אנו פחות אמפתיים כשאנו נוהגים כך? נדמה שאמפתיה אינה רק פרץ של רגשות הזדהות, כי ייתכן שזהו מדד בלתי אמין לעולמם הפנימי של אחרים.

סיימון ברון-כהן, מרצה לפסיכופתולוגיה התפתחותית באוקספורד הידוע בעבודתו בנושא אוטיזם, מבחין בין שני מרכיבים של אמפתיה. יש אמפתיה רגשית, החלק הקשור כמובן לרגש, ויש אמפתיה קוגניטיבית, קרי היכולת לחשוב כאילו אנו נמצאים בתוך מוחו של אדם אחר. האמפתיה הקוגניטיבית מתבססת על קיומה של "תאוריה של תודעה" אצל האדם, והיא מספקת משקל נגד חשוב לאמפתיה הרגשית. אבל האם תמיד חייבות השתיים ללכת יד ביד? האם אפשר לדמיין אמפתיה קוגניטיבית טהורה, ללא שום רגש?

זו אינה שאלה חדשה. במחקרם משנת 1963 בנושא אמפתיה וסדר לידה, הבחינו הפסיכולוגים עזרא סטוטלנד (Stotland) ורוברט דאן (Dunn) בין החלק ה"לוגי" וה"רגשי" של אמפתיה כלפי אנשים הדומים או שונים לנו. הם הבינו את החלק הראשון כתרגיל קוגניטיבי באימוץ נקודת מבט, ואת השני כהידבקות בלתי רציונלית ברגש. לאחרונה תיאר ברון-כהן כיצד אנשים מסוימים עם הפרעה הנמצאת ברצף האוטיסטי אינם מסוגלים להבין אדם אחר או להרהר במצבו, אך אם רגשותיו מובהרים להם, הם מסוגלים לחוש אמפתיה (רגשית) מלאה כלפיו. נדמה שזה סימן לכך ששני המרכיבים עצמאיים במידת מה.

נראה כי גם מחקרים פיזיולוגיים תומכים בזה. בשנת 2009, צוות של פסיכולוגים מאוניברסיטת חיפה מצא אצל מטופלים בעלי נזק פרה-פרונטלי ונטרו-מדיאלי ליקויים סלקטיביים עקביים באמפתיה הקוגניטיבית, בעוד שהאמפתיה הרגשית ויכולת ההכרה ברגשות שלהם לא נפגעו. כנגד זה, אצל חולים עם פגיעות בג'יירוס הפרונטלי-אנפריורי של המוח התגלו ליקויים יוצאי דופן באמפתיה הרגשית ויכולת ההכרה ברגשות – אבל האמפתיה הקוגניטיבית שלהם לא נפגעה. האם שתי הקבוצות האלה, אם כן, אמפתיות כל אחת בדרכה שלה – האחת באופן רגשי והאחרת באופן קוגניטיבי?

מבחינת רובנו, לא סביר להניח שהניתוק בין ההיבט הרגשי להיבט הקוגניטיבי של האמפתיה יהיה קיצוני כל כך. וגם אצל הולמס זה לא המצב: קונן דויל מראה לנו במהרה שלגיבורו יש סימפתיות משלו, אבל הן מבוקרות היטב, ואף חבויות. הוא מוכן בהחלט לחפות על פושע בעל כוונות טובות, ואומר: "אני מעדיף לתעתע בגורמי החוק של אנגליה מאשר במצפוני שלי." חברותו עם ווטסון מייצרת פה ושם סדקים בחזותו הקרירה. "נפצעת, ווטסון? למען השם, תאמר לי שלא נפצעת!" הוא קורא בשטף נדיר של רגש, כשחברו נורה במהלך The Adventure of the Three Garridebs.

הולמס לא מתעלם לחלוטין מרגשות בחישוביו האמפתיים, אבל הוא לא מאפשר להם להניע את פעולותיו. לחילופין, הוא פועל רק אם הקוגניציה שלו תומכת בתשתית הרגשית. ואחרת? הוא פוטר את הרגש. הולמס לא עוסק ברגשות, אלא בנקודות מבט, בניתוק היפותטי מהעצמי ומעבר לעולם של אפשרויות. מהלך זה הוא שורש הדמיון ויכולת הסקת המסקנות הנדירה שלו. בקצרה, עיקר העניין הוא ההתנתקות היצירתית ממוחו שלו – ולא משנה מה המניע לניתוק הזה. בכך שהולמס מעקר את האמפתיה שלו, הוא למעשה מעצים אותה: היא מטרה מנומקת, לא דחף חולף. כפי שווטסון מציין: "רגש עז אצל אדם בעל אופי כשלו מטריד יותר מאשר חול שחודר למכשיר רגיש או סדק שנפער באחת מהעדשות רבות העוצמה שלו."

בכתיבתם על אמפתיה, פסיכולוגים כגון דניאל בטסון, מרצה לפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת קנזס, ופרנס דה ואל, מרצה להתנהגות פרימטים באוניברסיטת אמורי, נגעו בערך האבולוציוני שלה כמיומנות של חיות חברתיות, אנושיות או לא. נוירוני המראה – מנועים שיורים באופן מימטי בתוך מוחותינו כשאנו מתבוננים במישהו שעושה או חווה משהו – רומזים על מקורות אבולוציוניים עמוקים לאמפתיה. לא רק שאנו לומדים בכך שאנו משקפים את מה שאחרים עושים. שיקוף כזה מייצר גם אינטראקציה חברתית חלקה יותר ועוזר לנו להבין זה את זה ולהתגבר על המשוכות שהיו מכשילות את החברות שלנו לולא היו לנו נטיות פרו-חברתיות חזקות כל כך.

וכל זה הגיוני לחלוטין. אבל האם לא ייתכן שלחלק האחר, הקר יותר של האמפתיה – האמפתיה הקוגניטיבית, או התיאוריה של התודעה – יש כושר הסתגלות שאינו פחות, במונחים אבולוציוניים? היכולת לראות את העולם מבעד לזוג עיניים אחר, לחוות את הדברים כאדם אחר, בכמה רמות, היא מחנה אימונים להישגי הדמיון והסקת המסקנות המאפשרים לאנשים כהולמס לפתור כמעט כל פשע, לאנשים כאיינשטיין לדמיין מציאות שכמותה לא חווינו בעבר (הפועלת לפי חוקים שכמותם לא הגינו בעבר) ולאנשים כפיקאסו ליצור אמנות השונה מכל קונספט קודם של אמנות.

אנחנו מסוגלים לזנק זינוק קוגניטיבי מהותי. אנחנו מתחילים באגוצנטריות ובעולם "כפי שהוא בשבילי," ונוחתים בהתמקדות באחר ובעולם "כפי שהוא בשבילך." אם נפריד בין אמפתיה לרגש – נכנה זאת אמפתיה סטרילית – נקבל את הקרקע שממנה צומחות החשיבה היצירתית והיכולת להסיק מסקנות בצורה לוגית. אמפתיה ויצירתיות חולקות מאפיין חשוב, מהותי אפילו: כדי להיות יצירתיים, כמו גם כדי להיות אמפתיים, עלינו להתנתק מנקודת המבט שלנו. עלינו לראות את הדברים לא כפי שהם, אלא כפי שהם עשויים להיות. וערכה של היכולת הזו רב מאוד ואינו מוגבל לכך שחלק מהנוירונים שלנו נדלקים כשאנו רואים מישהו אחר סובל – או שאנו חשים מחויבים לעזור כשאנו מזדהים עם כאבו של אדם אחר, בין שהוא אמיתי ובין שהוא בדיוני.

ייתכן שאמפתיה סטרילית אינה ממש סטרילית, אלא מורחבת - מיכולת רגשית למרכיב מהותי ביצירתיות ופתרון בעיות. המרכיב הרגשי באמפתיה הוא רכיב מוגבל בפני עצמו. הוא בררני ולעתים קרובות כבול בדעות קדומות – אנחנו נוטים לחוש אמפתיה רבה יותר כלפי אנשים שאנו מכירים או תופסים כדומים לנו, או פשוט כשיש לנו שטח מנטלי רב יותר להקדיש לה. אמפתיה מסוגלת להיות עוצמתית ויצירתית הרבה יותר בצורתה הקוגניטיבית, כאשר היא אינה תלויה בהקשר ובשטף הרגשי.
נכון, שרלוק הולמס מוצג כאדם קר. אבל את מי תרצו לצדכם כשתקופחו, כשבאמת תהיו זקוקים לעזרה, כשתהיו נואשים למישהו שייעשה מעל ומעבר למענכם, ולא משנה מי אתם או מה עשיתם? אני משוכנעת שאבחר בהולמס קר הרוח, שמבין את מגבלות הרגש האנושי ורוצה "לייצג את הצדק," עד כמה שיאפשרו לו "הכוחות העלובים" שלו.

מריה קוניקובה היא מחברת הספר Mastermind: How to Think Like Sherlock Holmes.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מריה קוניקובה, Aeon.
- דימוי שערהאנדרטה לשרלוק הולמס, במיקום שבו הוא כביכול מצא את מותו, מפלי רייכנבך, שוויצריה. פסל: ג'ון דאבלדיי. צילום: דיוויד ג'ונס

תגובות פייסבוק

3 תגובות על אמפתיה קרה ומחושבת

02
סול נוי

הפרופסור הבריטי, Kevin Dutton, טוען אותו הדבר בספרו "The Wisdom Of Psychopaths" , פסיכופתים יעילים יותר בהושטת יד במצב דחק. אין להם בעיה לקחת סיכונים, או להקריב.
אך חשוב להדגיש שזו לא פעולה מצפונית, אלא פעולה שמתוך מודעות לדבר "הנכון", ל"צדק". והמציאות מראה שהרבה פעמים האופן שבו הם פועלים פוגע גם בהם. אין לי דוגמא ספציפית לגבי שרלוק הולמס כרגע.

03
דן פלד

לאורך כל המאמר היה דבר מה שהפריע לי. שרלוק הולמס הוא דמות בדיונית. הוא הצליח לפתור תעלומות מכיוון שמחבר הסיפור - ארתור קונאן דויל -בחר שכך יקרה. הוא היה אדם קר ומחושב מכיוון שכך אמר לנו אותו מחבר ואנחנו האמנו לו. מה שהבדיל אותו מן המפקח לסטרד ומעוזרו הנאמן ווטסון לא היה יכולת כזו או אחרת, אלא העובדה שהוא היה הדמות המרכזית בסיפור. הסופרמן של ההגיון.
אני לא ממעיט מערכו של הולמס כדמות ספרותית וגם לא מן היכולת שלנו ללמוד מדמות ספרותית ולהשליך ממנה על העולם שמחוץ לגבולות הספר. אך כדי שנוכל לעשות זאת אסור לנו לשכוח שמדובר בסיפור בדוי, פרי עטו של מחבר.
מה שבהחלט ניתן ללמוד מן המאמר זה עד כמה הגבולות בין חשיבה אובייקטיבית, רגש ודמיון מעומעמים ועד כמה הם זרים לדרך שבה אנו תופסים את העולם.
יחד עם זאת ברצוני לציין כי המאמר מעניין ומעורר מחשבה. העובדה שאינני מקבל את המסקנות שלו כפשוטן אינה גורעת מכך.