אני לא מבין מה את חושבת שאני אומר

אם אפילו מומחים אינם יכולים לחזות כיצד ינהג אדם במצוקה ומי ינקוט אלימות, כיצד נוכל לטעון שיש לנו מושג מה מתרחש בראשו של אדם אחר?
X זמן קריאה משוער: 19 דקות

את המשפט שבכותרת המאמר הזה שמעתי בדיינר, במקרה, במהלך ויכוח בין בני זוג.

לאחר ירי המוני, שכניו של היורה המומים ומספרים לעיתונאים שהוא היה אדם טוב ונדיב. באותה עת, חברים שלמדו איתו ועמיתיו לעבודה מתארים אותו כפצצת זמן מתקתקת. מומחים מייחסים את ההשתלחויות האחרונות של דונלד טראמפ בטוויטר לנרקיסיזם בלתי מרוסן, שלבים ראשונים של דמנציה, אב מתעלל, ערמומיות מקיאווליאנית – או לגבר הנחוש להשיב לאמריקה את עטרתה שנפלה...

קל מאוד למצוא לכל סוג של התנהגות אנושית מגוון הסברים פשוטים. ההנחה העומדת בבסיס כל אלה: אנחנו מסוגלים לדעת, במידה סבירה של דיוק, מה מתרחש במוחו של אדם אחר

קל מאוד למצוא לכל סוג של התנהגות אנושית מגוון הסברים פשוטים. ההנחה העומדת בבסיס כל אלה: אנחנו מסוגלים לדעת, במידה סבירה של דיוק, מה מתרחש במוחו של אדם אחר. את היכולת הזו להבין שלאחרים ישנה תודעה שונה משלנו והיא עשויה להכיל אמונות, תשוקות וכוונות שונות משלנו, הפסיכולוגים מכנים בשם "תאוריית התודעה" (theory of mind או בקיצור ToM) ולעתים קרובות רואים בה את יתרון המבחין אותנו מיצורים אחרים.

לא מפתיע שיש לנו תאוריה בנוגע לתודעתם של אחרים. אנחנו מטבענו מנתחי אופי, ממשטרי התנהגות, מעריצים ושונאים. אנחנו מאמצים בשמחה את מי שחושבים כמונו, ויוצאים למלחמה נגד מתנגדינו. קריאת מחשבות היא הדבק החברתי שלנו, המנחה אותנו ממש בכל האינטראקציות הבינאישיות שלנו. כשאנחנו מנסים להחליט אם אדם מסוים עלול לנהוג באלימות כשיחזיק באקדח, אם מטופל פגוע נפש הוא אובדני או אם מועמד לנשיאות דובר אמת, אנחנו נתונים לחסדי מחשבותינו על אודות אחרים.

כעס, הפתעה, כאב

כעס? הפתעה? כאב? תצלום: Gem & Lauris RK

מה אם באמת איננו מסוגלים לפענח את מורכבותה של תודעת האחר?

גורלה של הדמוקרטיה תלוי ביכולתנו להבין ולקבל סוגי מחשבה אחרים – ועם זאת העובדה שדיון פומבי בנושא אינו מתקיים כמעט בשום מקום בעולם, מצביעה על כך שהדבר כמעט אינו מתרחש. אנחנו מאשימים את מי שדעתם מנוגדת לדעתנו בפגמי אופי, דעות קדומות שאינן מודעות, חינוך לקוי, שטיפת מוח תרבותית ושפע של ליקויים אחרים בחשיבתם, שהיו נעלמים "לו רק היו מבינים". אבל ישנה אפשרות בסיסית ומפחידה הרבה יותר. מה אם באמת איננו מסוגלים לפענח את מורכבותה של תודעת האחר?

ראשית, בואו נדמיין מצב בלתי אפשרי – שבו אנו מסוגלים לצאת מתוך התודעה שלנו – ונראה כיצד עשויה לפעול תאוריית התודעה ToM. פסיכולוג מציג בפני ילד שתי בובות כפפה – סאלי (שאוחזת בסל) ואן (שמחזיקה קופסא). סאלי מניחה גולה בסל שלה, ועוזבת את המקום. כשסאלי מסתלקת, אן לוקחת את הגולה מן הסל ומחביאה אותה בקופסא שלה. לבסוף, סאלי חוזרת לחדר, והילד נשאל איפה לדעתו סאלי תחפש את הגולה שלה. בסביבות גיל ארבע, מרבית הילדים מבינים שסאלי תחפש בסל שלה עצמה (שם הניחה את הגולה לאחרונה), ולא בקופסא של אן. מלבד במקרים של חריגות נירו-התפתחותיות כמו אוטיזם, היכולת הגורפת הזו של ילדים קטנים לצלוח גרסאות שונות של מבחן סאלי-אן כזה מוצגת תכופות על ידי חוקרי מוח כראיה חותכת לכך שאנו מסוגלים להבין את המתרחש בתודעתם של אחרים.

קאובוי, בובה

מה יאמר על כך ילד? מה מרגיש הקאובוי? מה הוא מתכוון לעשות? תצלום: זכריא אהאדה

בניסיון לשפוך אור על הנושא, בשנים האחרונות חוקרי מוח העלו תאוריות מפתות באשר לאופן שבו המוח שלנו מצליח לעשות זאת. המנגנון העצבי המבטיח הראשון תואר בשנת 1992, כשחוקר המוח האיטלקי ג'אקומו ריצולאטי (Rizzolatti) ועמיתיו גילו כי כאשר קופי מקוק רזוס מושיטים את ידם למזון כמו בוטנים, נדלקים תאים יחידים בקליפת המוח הקדם-מצחית המוטורית שלהם. אותם תאים גם משגרים אותות כשהקופים צופים בחוקר מושיט את ידו כדי לקחת בוטן – כל עוד הקוף חושב שהמחווה מכוונת ושהחוקר מתכוון לאכול את הבוטן. התאים הנדלקים בעת פעולה או צפייה בפעולה, זכו לכינוי "נוירוני מראה". הרשת כולה מכונה "מערכת נוירוני המראה".

הקוף מסוגל להבחין בין תנועה שתכליתה לאכול בוטן ובין כזו שנועדה רק לשחק בבוטן, ומשום כך החוקרים הניחו כי מערכת נוירוני המראה מסוגלת לזהות כוונה – וכי הקופים מחזיקים בתאוריה של תודעה. למעשה, בעשורים שלאחר התגלית, נוירוני המראה הוצגו לעתים קרובות כבסיס העצבי לאמפתיה, לאינטראקציות חברתיות מורכבות, להתפתחות השפה ומורכבות תרבותית, המאפיינים את האדם המודרני. הנוירולוג ההתנהגותי ו. ס. רמצ'נדראן אף הרחיק לכת וקבע כי נוירוני מראה "יחוללו בפסיכולוגיה את מה שהדי אן איי חולל בביולוגיה... היכרות עם הנוירונים הללו, מעניקה את הבסיס להבנת מגוון רחב של היבטים מסתוריים על התודעה האנושית: אמפתיה המאפשרת 'קריאת מחשבות', למידה באמצעות חיקוי ואפילו התפתחות של שפה".

ההבנה כי אתם יודעים מה יריבכם עומד לעשות אינה מספרת לכם דבר על הכוונה שמאחורי המעשה

בסופו של דבר, עמדות מאופקות יותר גברו, והמפקפקים מיתנו את ההתלהבות הגורפת. מרקו יאקובוני (Iacoboni) חוקר מוח מן האוניברסיטה של קליפורניה בלוס אנג'לס וחלוץ בחקר נוירוני המראה, אמר כי המערכת מתפקדת ברמה הבסיסית בזיהוי כוונות ופעולות פשוטות – ממש כפי שאנו נוהגים במשחק פוקר שסכום הפרס בו גבוה. אתם עומדים להמר, אבל אז אתם שמים לב שהשחקן שמשמאלכם מתוכנן לדחוף קדימה את ערימת האסימונים שלו. יתכן שהוא מנסה להסיח את דעתכם משותפו המוסווה, השחקן שמימין. אולי הוא מנסה ליצור "רמז" מזויף שיוכל להשתמש בו נגדכם בעתיד. מגוון של מצבי נפש עשויים לעמוד מאחורי אותה פעולה. ההבנה כי יריבכם עומד להוסיף את האסימונים שלו לערימה המרכזית אינו מספרת לכם דבר על הכוונה שמאחורי התנועה.

קופים, הודו

מה הם מבינים? מה אנחנו מבינים? קופים. תצלום: אינס ד'אנסלם

אולם הדבר אינו מפריע לחוקרים לנסות להוכיח את תאוריית התודעה. אחרי קריסתה של תאוריית נוירוני המראה, אזורים אחרים במוח סומנו כמועמדים חלופיים. בהרצאת TED הפופולרית מאוד שלה משנת 2009, חוקרת המוח רבקה סייקס (Saxe) מן המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) טוענת כי חלקו הימני של הצומת שבו נפגשות האונה הרקתית והאונה המצחית (המכונה The right temporoparietal junction או rTPJ) – האזור במוח הנמצא ממש מאחורי אוזן ימין – "הוא בעל פעילות ייחודית כמעט לגמרי. הוא כמעט אינו עושה דבר מלבד לחשוב על מחשבותיהם של אנשים אחרים. שינויים באזור זה של המוח עשויים להסביר הבדלים באופן שבו מבוגרים חושבים ושופטים אחרים".

אנחנו מבקשים מאותם אזורים במוח ליצור תחושה רציפה של העצמי, ובו בזמן גם לצאת מתוך מסגרת הייחוס כדי לקבל זווית ראייה חדשה ולא מוטית של מחשבותיהם של אחרים. זה הרי כמעט דבר והיפוכו

אבל אנו יודעים גם שאותו אזור (rTPJ) מתאם קלט חושי כדי ליצור תחושה גופנית יציבה של העצמי בסביבה. גירוי מגנטי תוך מבעד לגולגולת עשוי לשנות את תפקודו של האזור וליצור חוויות חוץ-גופיות קלאסיות. פגיעה באזור, הנגרמת בגלל שבץ או גידול במוח, עלולה לגרום להפרעות במודעות העצמית ואפילו לחוסר מודעות לשיתוק. למרות זאת, על פי ז'אן דסטי, חוקר מוח מאוניברסיטת שיקאגו, פעילות תקינה של rTPJ חיונית כדי שנוכל להבחין בינינו ובין אחרים.

זהו מעגל מוזר: אנחנו מבקשים מאותם אזורים במוח ליצור תחושה רציפה של העצמי, ובו בזמן גם לצאת מתוך מסגרת הייחוס כדי לקבל זווית ראייה חדשה ולא מוטית של מחשבותיהם של אחרים. זה הרי כמעט דבר והיפוכו.

למרות כישלונם של ההסברים המובילים באשר לתאוריית המודעות, עדיין קשה להתנער מהמחשבה שאנחנו מסוגלים להיכנס לתוך תודעתם של אחרים. סייקס פתחה את הרצאת TED שלה בשאלה: "איך כל כך קל לנו לדעת מה אחרים חושבים?" כדי להסביר את דבריה, היא הציגה שתי תמונות. בראשונה נראית אם המביטה בילדה הקטן. בשנייה נראה נער קופץ ממצוק גבוה אל תוך הים. "כמעט אין צורך במידע, די בצילום אחד של אדם זר כדי שנדע על מה חושבת האישה, או מיהו הנער הזה".

אני מביט באם, ורואה שילוב של אהבה והתפעלות. אבל לאחר הרהור קצר, אני מבין שליקטתי צבר של הנחות כלליות על מה שמשותף בין בני האדם, והשלכתי אותן עליה. אין לי דרך לדעת אם היא גם חוששת שמא בעלה עלול לחוש מוזנח משום שהיא מקדישה את עצמה כל כולה לילד, האם היא תוהה מתי לרשום את הילד לגן הילדים, או האם היא מנסה להטביע בזיכרונה את התחושה של אהבה ללא תנאים, שהיא חוששת כי לא תחוש בקלות כשהתינוק שזה עתה נולד לה יהפוך לנער מרדן. כשאני נסמך על אמונות מולדות או נרכשות על אודות המין האנושי, אני מסוגל לדמיין את תודעתה בצורה האוניברסלית והגנרית ביותר, אבל לא באורח ייחודי.

קפיצה, קניון, תודעה

נתן קפיצה לקניון, אבל מה עובר לו בראש? תצלום: אלכס רדליך

תמונת הנער המזנק אל המים מן הצוק מעלה שאלות נוספות. משום שאיני מכיר מחקרים בתחום חקר המוח העוסקים במצבם הנפשי של קופצים מצוקים, הרשו לי להשתמש במקום זאת במחקר שנעשה על אודות אלכס הונולד, המפורסם ביותר מבין מטפסי ההרים המטפסים "סולו", ללא חבלים וציוד ביטחון. תראו איך הונולד מטפס על צוק תלול כמעט אנכי בפסגת היוסמיטי, לגובה על 900 מטרים, ללא כל תמיכה – בלי חבלים, בלי רשתות ובלי מתלים. שאלו את עצמכם: האם הונולד חווה חרדה קשה או פחד כשהוא מביט מטה אל הקרקע הנמצאת במרחק מאות מטרים ממנו, או שמא חרדתו מתונה? ואולי הוא כלל אינו מפחד? שאלו את עצמכם גם עד כמה אתם בטוחים בתשובה, ואיך תדעו אם צדקתם.

בשנת 2016, חוקרת המוח ג'יין ג'וזף (Jane Joseph) מן האוניברסיטה הרפואית של קרוליינה הדרומית השוותה את מוחו של הונולד למוחו של מטפס הרים ותיק אחר. שניהם הוכנסו לסורק fMRI והוצגה בפניהם סדרה של מאתיים תמונות שאמורות היו לעורר חרדה – גוויות חרוכות ומעוותות, קורבנות פצועים קשות מתאונות דרכים, וגם מספר מסלולים מסוכנים במיוחד לטיפוס הרים. במוחו של המטפס ששימש לביקורת נרשמה פעילות ערה באזור האמיגדלה – אותו אזור במוח שבדרך כלל נדלק כשאנו מפחדים, מבוהלים או חרדים. לעומת זאת, כך סיפרה ג'וזף לכתב העת Nautilus, האמיגדלה של הונולד נותרה דוממת לחלוטין. כשנשאל מה חש כשהתבונן בתמונות, הונולד היה מבולבל ואמר, "לא בטוח. אבל חשבתי 'שיהיה...'". אפילו תמונות מזוויעות של ילדים בוערים נראו לו מיושנות ושחוקות. "זה כמו להביט במוצגים בחדר פלאות". ג'וזף סבורה כי תוצאות ה-fMRI של הונולד משקפות היעדר תגובה קדמונית נורמלית לאיום, כאילו מתג הפחד שלו כובה. למרות זאת, הונולד אינו סבור שהוא חסר פחד. הוא זוכר תקריות שונות, בעת טיפוס הרים וגם במצבים אחרים, שהיו בעיניו מפחידות.

וכעת אנו נתקלים בבעיה השנייה – ניסיון לתאר בשפה מצבים נפשיים. הונולד הוא בעל מודעות גבוהה, והוא חוקר לעומק את מסלולי הטיפוס שלו. הוא יודע היטב שנפילה פירושה מוות, והוא מתאר את האפשרות הזו כמפחידה. אי אפשר לדעת אם הדבר מיצג הבנה קוגניטיבית של הסכנה או תחושה. האמיגדלה של הונולד אינה משגרת אותות, ולכן מה שנחשב בעיניו "מפחיד" כנראה אינו דומה לפחד שבני תמותה אחרים חשים כשהם עומדים ליד אדן החלון בגורד שחקים או, בוודאי, בקצה צוק. הניסיון להבין מה הונולד חווה כשהוא מטפס ללא ציוד ביטחון, מזכירה לי את שאלתו של הפילוסוף תומאס נייגל, שאלה שאין לה תשובה: "איך זה להיות עטלף?"

עטלף, סינגפור

אז איך זה, באמת? עטלף בסינגפור. תצלום: מקסים שוטוב

כשאנחנו מנסים לדמיין מצב מנטלי שלא חווינו מעולם, אנחנו מגיעים לקצה גבול היכולת שלנו: כמו הניסיון לדמיין אורגזמה לפני שחוויתם ולו פורק מיני אחד

איני מתכוון לומר שאין לנו מושג מה מתרחש בתודעתו של האחר. המוח מצטיין בזיהוי תבניות. לרוב אנחנו מזהים היטב תחושות אבל של אחרים בזמן לוויה, אושר של ילד במסיבת יום ההולדת הראשונה שלו וכעס שחווה מי שעוקפים אותו בכביש המהיר. אנחנו צודקים לעתים קרובות מספיק ולכן בוטחים במחשבה שאחרים בדרך כלל חשים תחושות דומות לשלנו. בהרצאת TED הזו, שומעים את הקהל מצטמרר כשמראים לו תמונה של הקופץ מצוקים, ממש כאילו הוא עצמו חש את הפחד שהנער בוודאי חווה. ועם זאת, אם גם האמיגדלה של הקופץ הזה דומה לזו של הונולד, הרושם הזה הוא לגמרי בלתי מבוסס. הבעיה שעליה לא ניתן להתגבר היא שכשאנחנו מנסים לדמיין מצב מנטלי שלא חווינו מעולם, אנחנו מגיעים לקצה גבול היכולת שלנו (והדבר אינו שונה מניסיון לדמיין איזו תחושה מעוררת אורגזמה, לפני שחוויתם ולו פורקן מיני אחד).

אולי אני טועה לגמרי וההתנגדות התיאורטית שלי עושה עוול לתאוריית התודעה. אולי ישנן ראיות ברורות מחיי היומיום לטענה המרכזית של התיאורה, לפיה אנחנו יכולים לדעת מהן האמונות, התשוקות והכוונות של אחרים.

בואו נתחיל בדרך הפשוטה ביותר שבה ניתן לבחון בניסוי את תאוריית התודעה – חשיפת שקרים. אם אנחנו מסוגלים לקרוא מחשבות, לא צריכה לנו בעיה להצטיין בגילוי שקרים. אבל סקירה משנת 2006 שהתפרסמה ב-Journal of Personality and Social Psychology הראתה כי מתנדבים שנבדקו הצליחו לזהות אם שחקן משקר או אומר אמת, בשיעור הגבוה רק במעט מניחוש אקראי (54%). עשר שנים לאחר מכן, למרות ניסיונות שונים לשפר את ביצוע גילוי השקרים, דווח בכתב העת Monitor on Psychology כי "יכולתם של בני אדם לזהות שקרים אינה מדויקת יותר מניחוש אקראי או מהטלת מטבע. הממצאים תקפים לגבי אנשים מכל השכבות – סטודנטים, פסיכולוגים, שופטים, מראיינים של מועמדים לעבודה ואנשי רשויות אכיפת החוק".

פינוקיו

אילו זה היה כל כך פשוט... פינוקיו (מתוך טריילר לסרט של וולט דיסני). תצלום: ויקיפדיה

אפילו אחרי שלושים שנות פיתוח, הדעה שניתן לצפות אלימות, מינית או פלילית, לרוב אינה נסמכת על ראיות

אם איננו טובים במיוחד בגילוי שקרים, אולי אנו מסוגלים להצליח יותר בחיזוי התנהגות אלימה. בשנת 1984, כתב העת The American Journal of Psychiatry דיווח כי פסיכיאטרים ופסיכולוגים מצליחים לחזות אלימות בהצלחה נמוכה בהרבה מכפי שמקובל לחשוב. אפילו בנסיבות הנוחות ביותר – אחרי בחינה רב תחומית ממושכת של אנשים שכבר הפגינו נטיות אלימות במספר הזדמנויות – פסיכיאטרים ופסיכולוגים טעו במספר מקרים כפול מאלה שבהם צדקו כשניסו לחזות התנהגות אלימה. עם זאת, המאמר מעלה את ההשערה כי מתודולוגיות חדשות עשויות לשפר את יכולת החיזוי הזו.

זה לא קרה. שלושים שנה מאוחר יותר, סקירה שהתפרסמה בכתב העת The British Medical Journal הגיעה למסקנה כי: "אפילו אחרי שלושים שנות פיתוח, הדעה שניתן לצפות אלימות, מינית או פלילית, לרוב אינה נסמכת על ראיות". למרות שלקח חלק בפיתוח של כלי שנועד להעריך את הסיכון לאלימות, הנמצא בשימוש נרחב, הפסיכולוג סטיבן ד. הארט (Hart) מאוניברסיטת סיימון פרייזר בקנדה, פסימי לא פחות. "אין כלי שימושי או בטוח במיוחד לזיהוי האפשרות שמישהו יבצע ירי בבית ספר או רצח המוני. בחיים ישנם דברים לא מעטים שבסיס הראיות שלהם אינו מספק, וזה אחד מהם".

וחיזוי התאבדויות? בדיוק אותו דבר. על פני שני ניתוחים מקיפים [מטה-אנליזה] שנערכו לאחרונה: "בארבעים השנה האחרונות לא חל שיפור בדיוק של הערכת הסיכון להתאבדות". המוסד הלאומי הבריטי לבריאות ומצוינות בטיפול ממליץ כי לא יעשה שימוש ב"כלי ההערכה וסולמות שנועדו להעניק הערכה גסה של רמת הסיכון להתאבדות".

כל התאוריות הטובות עוסקות בחיזוי. במקודם או במאוחר, הן זקוקות לראיות תומכות. אם מומחים אינם יכולים לומר לי מי יהיה אלים, מי יתאבד או מי משקר, האם לא הגיע הזמן שנשקול מחדש האם ישנם גבולות אמיתיים ומעשיים לאמונה שלנו בתאוריית התודעה?

גשר, גולדן גייט, סן פרנסיסקו

במקום שבו יש גשר גבוה, יהיו ניסיונות התאבדות, אבל לחזות אותם קשה מאוד. גשר "גולדן גייט", סן פרנסיסקו. תצלום: אוליבר פלטנר

הזכרתי קודם את המחלוקת סביב נוירוני המראה, כדי להדגיש כי ישנם מספר תהליכים מסדר נמוך במוח, שאולי נראים כמו תפקודים מסדר גבוה – אף שאינם כאלה. אני חושד שמבחן סאלי-אן ומבחני תאוריית תודעה אחרים הם דוגמאות דומות. כן, אנחנו יודעים שלאנשים אחרים יש תודעות, תשוקות וכוונות שעשויות להיות שונות משלנו. אבל כל ניסיון שלנו לעמוד במקומם אינו דומה כלל לחוויה האמיתית של תחושות ומחשבות של אדם אחר. יכול להיות שאוכל להיכנס לנעלי הטיפוס של הונולד, אבל איני מסוגל לזחול אל תוך תודעתו.

בעודי כותב את המאמר הזה, אני מתקשה לקבל במלואן את הראיות שזה עתה הצגתי. אני לא מסוגל לסלק את תחושת הבטן לפיה גילוי שקרים כולל יותר ממה שנחשף במחקרים. מצד שני, כשחקן פוקר נלהב, אני מודה שאיני מוצלח במיוחד בגילוי תכסיסים, ולכן אני מנסה לבסס את החלטותיי על תבניות ההימורים של השחקנים. לא רק אני עושה זאת. לאור כשלי החיזוי של תאוריית התודעה, פסיכולוגים נוטים יותר ויותר לבחון נתוני עתק [ביג דאטה] במקום תודעות של יחידים.

צוות חוקרים בראשות סטיבן לודוויג (Ludwig) מאוניברסיטת ווסטמינסטר בלונדון פיתח תכנה לכרייה אוטומטית של טקסט, שניתחה יותר מ-8000 הודעות אימייל המתחרות על פרסים המוענקים על סמך ביצועיה של חברה. הם השוו את יכולתה של התוכנה לגלות שקרים עם חקירה עצמאית שביצעו מנהלי החשבונות של החברה. התוכנה התעלתה בהרבה על ביצועיהם של מנהלי החשבונות, והשיגה דיוק של 70 אחוזים. החוקרים קיווה שהטכניקה הזו תאפשר בסופו של דבר זיהוי של הונאות בכל תחום החל מבקשות לקבלת כרטיסי אשראי וכלה בפרופילים באתרי הכרויות.

המגרעות של תאוריית התודעה נודעו בעיקר בביקורות על הפסיכיאטריה. אולם אנחנו המשכנו להתעקש שמדובר במגרעות של הפסיכיאטריה והפסיכיאטרים, ולא של האמונה הבסיסית לפיה אנחנו יכולים לדעת מה אחרים חושבים ומרגישים

מדענים במרכז הרפואי של אוניברסיטת ונדרבילט בטנסי אספו נתונים על יותר מ-5000 מטופלים שהפגינו סימנים לפגיעה עצמית או מחשבות אובדניות. הם אספו מידע לא אישי זמין הנוגע לשירותי הבריאות כמו גיל, מגדר ואזור מגורים, תרופות ואבחנות קודמות, אבל בלי לראיין ישירות את המטופלים, וחזו בדיוק של 80-90 אחוזים את האפשרות שמי מהם ינסה להתאבד בשנתיים הבאות ובדיוק של 92 אחוזים את האפשרות שמישהו מהמטופלים ינסה להתאבד בשבוע הקרוב. בהערכת סיכוי ההתאבדות של 12,695 מאושפזים אקראיים בבית החולים, ללא עדות לניסיון התאבדות קודם, הקבוצה הצליחה להגיע לאחוזי חיזוי נכונים גבוהים עוד יותר. עם תוצאות כאלה, אל לנו להיות מופתעים שפייסבוק החלה להשתמש במערכת בינה מלאכותית משלה, כדי לאתר את מי שנמצאים בסיכון גבוה להתאבדות.

המגרעות של תאוריית התודעה נודעו בציבור זה מכבר – בעיקר בביקורות על הפסיכיאטריה. אולם אנחנו המשכנו להתעקש ולומר שמדובר במגרעות של הפסיכיאטריה והפסיכיאטרים, ולא של האמונה הבסיסית לפיה אנחנו יכולים לדעת מה אחרים חושבים ומרגישים. בעיניי, הקש האחרון, שפסל ללא זכות ערעור את תאוריית התודעה, היו העדויות מן ההתרחשויות הפוליטיות האחרונות – החל בחוסר היכולת להבין את צורת החשיבה של קים ג'ונג-און וכוונותיו בנוגע לגרעין, ועד לכישלון הכמעט כלל עולמי של מומחים לפוליטיקה לזהות את הכעס המודחק, את הפחד והזעם שבעבעו במי שעתידים היו לתמוך בטראמפ.

קים ג'ונג-און

אז מה הוא מתכוון לעשות? קים ג'ונג-און, מנהיג קוריאה הצפונית. תצלום: Janne Wittoeck

אני חייב להודות שספקותיי באשר לתאוריית התודעה נבטו כבר בראשית הקריירה שלי בתחום הנוירולוגיה. צעירה ג'מייקאנית חנקה את בתה בת השנה וחצי למוות. כשנשלחה להסתכלות במחלקה פסיכיאטרית בבית החולים הכללי בסן פרנסיסקו, היא תקפה אישה דמנטית המרותקת לכיסא גלגלים משום שנאנחה, ושברה את מפרקתה עוד לפני שהשומרים הקרובים הספיקו להתערב (הקורבן מתה מפצעיה). הפסיכיאטר שמונה לה על ידי בית המשפט רצה לדעת האם יתכן שלהתנהגות האלימה הזו ישנו בסיס נוירולוגי.

האישה לא דמתה כלל למי שדמיינתי כשקראתי את גיליון החולה שלה. היה לה חיוך בוהק, צחוק קליל ומבטא מתנגן והיא הייתה מקסימה. לא יכולתי לדמיין אותה פוגעת במישהו, ובוודאי שלא בביתה. כצפוי, בדיקה שארכה שעה לא העלתה הסברים להתנהגותה. לפני שעזבתי, אזרתי אומץ ושאלתי אם יש לה מושג למה חנקה את בתה ותקפה את הקשישה.

האישה ישבה מבלי לנוע זמן רב. לבסוף פלטה: "אני שונאת לשמוע בכי". היא שילבה את ידיה בחיקה והביטה בי, בעודה מטלטלת את ראשה. שנינו נאלמנו דום, וידענו שיש בינינו פער שאינו ניתן לגישור. אני נדהמתי להבין שכל מה שאנסה לדמיין שהתעורר באישה כששמעה בכי יהיה המצאה גמורה, סיפור שאמציא כדי לנסות להסביר את מה שלא ניתן להסבר.

זה לא היה אירוע מבודד. במהלך עבודתי, נדהמתי מספיק פעמים להבין כמה מעט מן התודעה של אחרים גלויה בפני. כשחולה מת ממחלה מסתורית, ביקשתי מבנו בן השלושים ומשהו רשות לבצע נתיחה שלאחר המוות. האיש הסכים בתנאי שיותר לו לצפות. כששאלתי למה, ההסבר היחיד שנתן היה: "הוא אבא שלי".

אישה בגיל העמידה התמוטטה באמצע הלילה. בסריקת מוחה התגלה דימום מוחי גדול שבתוך שעות עתיד היה כנראה לגרום למותה. כשסיפרתי לבעלה, הוא מצמץ מספר פעמים ואז אמר, בלי להפגין רגש כלשהו: "טוב, אני חושב שאלך הביתה להתקלח".

גבר מעשן, קמטים

מי יודע... ואם נשאל, נדע? נבין את התשובה? תצלום: פטריק הנדרי

המלט, מדאם בובארי ואנה קרנינה הם יצירות חד פעמיות שאינן מבוססות על הבנה מעמיקה, אלא על סיפורים שאנו ממציאים על אודות הכוונות והמניעים של אחרים6

אבל האירוע שמדגים טוב מכולם את מגבלות תאוריית התודעה התרחש במהלך הבחינה בעל פה שעברתי אחרי ההתמחות בנוירולוגיה, בחלק שהוקדש לפסיכיאטריה. מקרה המבחן שלי היה גבר מוזנח שעלה ממנו ריח של טחב.

"כמה זמן אתה כבר מאושפז?" שאלתי בראשית הריאיון.

"שלושה חודשים".

הופתעתי שאיש לא רחץ אותו ושאלתי שוב.

"שנתיים, פחות או יותר. הזמן מאוד לא ברור כשלא קורה כלום".

"אתה יכול להיות יותר ספציפי?"

"אם תלחץ עליי, אאלץ לומר שאני כנראה כאן שלושה ימים".

"יש לך עבר של מחלות נפש?"

"למי אין?"

"ולבני משפחה אחרים?"

"תלוי את מי תשאל".

"יש לך מושג למה אתה פה?"

"לא. ולך?"

"כן. אתה מקרה המבחן שלי בחלק המוקדש לפסיכיאטריה בבחינת ההתמחות בנוירולוגיה. זה יעזור לי אם לפחות תנסה לענות לי בכנות".

"שאלות אישיות לעולם אינן כנות. אתה לומד להתאמן לקראתן, אבל אולי, מצד שני. לעולם אינן יודע מתי תתבקש לרוץ לנשיאות".

וכך זה נמשך – חצי שעה של טלטולי ראש מייסרים, התנודדות ומשפטים פתלתלים, בזמן שהפסיכיאטר שאמור היה להעריך אותי רשם אינספור רשימות ואז אמר שהזמן נגמר. הוא שחרר את החולה.

"ובכן", אמר הבוחן. "מה אתה חושב?"

"אין לי מושג. החולה בלתי ניתן לפענוח".

"יש לך בוודאי השערות".

"לא ממש. אני אפילו לא יודע אם הוא לא עובד עלי".

"נניח שהצלחתך או כישלונך בבחינה תלויים באבחנה, מה אתה אומר?"

"מצטער. אאלץ לנחש".

"אתה משוחרר", אמר הפסיכיאטר בהבעה אטומה שלא ידעתי לפענח.

באותו ערב, בתום הבחינה, נתקלתי בפסיכיאטר. הוא חייך מאוזן לאוזן. "יפה מאוד – עברת בהצטיינות".

"אתה צוחק? הייתי בטוחה שהחלק הזה היה כישלון מוחלט".

הבוחן צחק.

"ובכן, מה לא בסדר אצלו?" שאלתי.

"מי יודע? הוא אחד הטובים שלנו. אנחנו משתמשים בו בבחינות רבות באזור הזה".

"הוא חולה מקצועי?"

"לא ממש. הוא אושפז בעבר – אבל איש אינו יודע בבירור מה קרה לו. בזמן שהיה במחלקה, הוא רכש את היכולת המדהימה לחקות את מרבית המחלות הפסיכיאטריות. הפעם ביקשנו ממנו לשחק חולה שאינו משתף פעולה ושלא ניתן לסמוך על דיווחיו".

"אז יש לו בכל זאת הפרעה נפשית?"

הבוחן משך בכתפיו וחייך. "שתהיה לך טיסה בטוחה הביתה".

הגעתי למסקנה שטרגדיות יכולות לעורר תגובות שלא היו עולות על הדעת בשום מקרה אחר. לא מדובר בקריאת מחשבות. יצירה של נקודת מבט שונה על העולם היא כישרון שתובע קפיצת דרך יוצאת דופן של הדמיון: המלט, מדאם בובארי ואנה קרנינה הם יצירות חד פעמיות שאינן מבוססות על הבנה מעמיקה, אלא על סיפורים שאנו ממציאים על אודות הכוונות והמניעים של אחרים. אנחנו ממציאים סיפורים על בני זוגנו, ילדינו, המנהיגים שלנו ואויבינו. נראטיבים מעוררי השראה מסייעם לנו לצלוח לילות אפלים וזמנים קשים, אבל תמיד נבצע חיזויים טובים יותר בהתבסס על ניתוח לא אישי של נתוני עתק, ולא על האמונה המוטעית שאנו מסוגלים לקרוא את מחשבותיהם של אחרים.

 

רוברט ברטון (Burton) הוא נוירולוג. הוא היה ממנהלי המחלקה לחקר המוח באוניברסיטת קליפורניה, במרכז הרפואי מאונט ציון בסן פרנסיסקו. מאמריו התפרסמו בניו יורק טיימס, סאלון, נאוטילוס וכתבי עת חשובים אחרים. ספרו האחרון A Skeptic's Guide to the Mind: What Neuroscience Can and Cannot Tell Us About Ourselves ראה אור ב-2013.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך: "דיוקן של אישה צעירה" (1885), זכתה לכינוי "אנה קרנינה", אלכסיי מיכאילוביץ' קולסוב, המוזיאון הלאומי בוורשה. תצלום: ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי רוברט ברטון, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על אני לא מבין מה את חושבת שאני אומר

01
שחק

קשה מאוד לקבל את המסקנה של המאמר.
נתוני עתק וחיזויים על בסיסם אינם חורגים מנטיות ליבו של החוקר, ומההחלטה השרירותית לרוב של אילו נתונים יש לאסוף ולנתח על מנת להגיע למסקנת המחקר.
בנוסף, אין התייחסות למצב בו מתקיימות הבנה אינטואיטיבית ותקשורת שאינה מילולית בין אנשים, מצב שאני מאמין שלכל אחד יוצא לחוות בחייו יותר מפעם אחת.
לדעתי יכולתנו להבין ולתקשר רגשית עם האחר תלויה ומוגבלת תמיד, ועוברת דרך ההבנה והתקשורת שלנו עם עצמנו.

02
נהרדע

החטא הגדול של האדם זה לחשוב שהוא יודע הכל או יכול לדעת הכל. טעות פשוטה. מאמר יפה וחשוב שמלמד שלא יזיק לנו להיות קצת יותר צנועים, מציאותיים אפילו. אנחנו ממציאים הרבה סיפורים, כמו שהוא אומר כאן, ואולי קצת קופצים מעל הפופיק כשאנחנו מנסים "לדעת".

03
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

רצון להבין את האחר ולדעת עליו יותר משהוא יודע על עצמו הוא לרוב אינסטרומנטלי ,כלומר להשתמש במידע הזה למטרות שימושיות של קידום האני עצמי. התייחסות כזאת לא נובעת ממניעים חיוביים וחבל. אילו אנשים רצו באמת ובתמים להבין את האחר כדי לחוש לעזרתו, כדי לקדם תקשורת בונה בגובה העיניים ובלי מניעים נסתרים שליליים , גם מסקנות המאמר פה הסובייקטיביות כל כך היו שונות, וגם החיים שלנו היו טובים בהרבה בעידן הנוכחי, שבו האגואיזם והנרקסיזם הפכו לגיטימיים עד בלי גבול.

04
תמיר

מדוייק להפליא. יש לעניין החיזוי שתי מגבלות מהותיות.

את הראשונה מכירים במדעי הטבע כבר זמן רב - חוסר היכולת לנבא התנהגות לוקאלית במצבי קיצון. בתנאים של מעבר פאזה יחידות המערכת ניתנות לתיאור קולקטיבי בלבד ולא אינדיבידואלי. אני חושד שכך גם עם בני אדם - במצבים רגשיים קיצוניים קשה מאוד לחזות מי יעשה מה ומדוע אבל ניתן לומר משהו על המגמה או ההתנהגות הכללית וההסתברויות שנגזרות מכך.

אני חושב שלשאול מי יתאבד, או יבצע מעשה אלימות בתוך מצב קיצוני נתון זה כמו לשאול פיזיקאי - איזו מולקלת מים תעלה לפני השטח ותתאדה ראשונה כשהמים רותחים ?

זו כמובן שאלה שאין לה תשובה והיא חסרת משמעות. ניתן רק לומר משהו קולקטיבי על ההתנהגות של כלל המולקולות והמגמות בסיר.

המגבלה השנייה היא יותר מהותית והמאמר נוגע בליבו של העניין - לפסיכולוג / פסיכיאטר יש מידע מאוד חלקי. לא פלא שהחיזוי גרוע כל כך. כמות ה"אמת" שניתן ללמוד על הנפש מאוסף שיחות מילוליות בהקשר מאוד סטטי ולא משתנה (חלל הטיפול) היא מוגבלת מיסודה. מאוד מאוד מוגבלת. על הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה לשאוף לפגוש את האדם במכלול חייו דרך הטכנולוגיה שקיימת היום. הרגלי הקנייה אונליין, למשל יתנו למומחה הנפש הבנה עמוקה בהרבה לתוך המטופל. הבנה שאינו יכול לקבל דרך שיחות.

האדם הוא מכונה מאוד מורכבת אך לא אינסופית. כמות המידע שמקבל מטפל דרך חלל הטיפול היא להערכתי לא יותר מ 10% ממה שמרכיב את האדם. לדוגמא, אין התייחסות לרכיבים פיזיולוגיים, נוירולוגיים בחייו של אדם למעט מקרים פתולוגיים. מדוע ?
טיפול הנפש כפי שמתבצע היום הוא תחום מיושן מאוד. כמות הקלט שאדם עיבד בחייו לפני 100 שנה נמוכה פי 100 ממה שאדם מודרני מעבד היום. גם כמות ההחלטות בחייו של אדם ומורכבותן עלתה משמעותית ועם זאת, עדיין, 100 שנה אחרי, יושבים על הספה ומדברים על החיים ומתוך זה מקווים לבנות מודל של התודעה שמולך.