אני שם לב משמע אני קיים

בין זכרונות, מחשבות, דמיונות, תחושות של גוף ונפש והקולות הבאים מהחוץ, מי אנחנו בעצם? מסתבר שהקשב הוא גורם המפתח בהגדרת העצמי שלנו
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

יש לכם מחשבות, רגשות ורצונות. אתם זוכרים את עברכם ומדמיינים את עתידכם. לפעמים אתם משקיעים מאמץ, לפעמים מתחשק לכם להתרווח ולהירגע. כל הדברים האלה נכונים לגביכם. אבל האם אתם קיימים? האם תחושת העצמי שלכם היא אשליה, או שמא יש משהו בעולם שאפשר להצביע עליו ולומר: "כן, זאת את" או "בוודאי, זה אתה"? מי שמתמצא בחקר המוח והתודעה יודע ודאי שלא מקובל כיום לדבר על ה"עצמי" כעל דבר מה עצמאי, שאינו תלוי בחוויית העצמי. אבל הגישה הזאת אינה מוצדקת. מחקרים מתחום הקשב מרמזים שאכן קיים עצמי מעבר לחוויה – עצמי בעל יכולות ותכונות משלו.

אז מהו קשב? קשב הוא היכולת לסלק ממוחנו מראות וצלילים המסיחים את דעתנו, וזאת במטרה להתרכז בדברים שבהם אנו צריכים להתרכז. ממש עכשיו אתם משתמשים בקשב כדי לקרוא את המאמר הזה. אנחנו יכולים לשלוט בקשב ולשמר אותו, אך בה בעת הוא מושפע רבות מהעולם הסובב אותנו, כיוון שהעולם מעודד אותנו להסיט את תשומת לבנו אל גירויים חדשים שונים. לפעמים העידוד הזה הוא דבר חיובי. לדוגמה, כדאי לנו להרים את מבטנו מצג הטלפון כשרוכב אופניים דוהר לעברנו על המדרכה. אבל העידוד הזה עלול גם להפריע לנו לבצע מטלות, למשל כשאנחנו נסחפים לתוך מערבולת מטמטמת של לינקים שטותיים ברשת. אפשר לומר שקשב הוא היכולת המאפשרת לנו לכוון את תשומת לבנו – להרחיק אותה מהסחות דעת ולהפנות אותה אל המקום הרצוי לנו.

העצמי שלנו מתבטא באופן האמיתי ביותר ברגעים שבהם אנו חלוקים בינינו לבין עצמנו

יכולת הקשב הזאת – שבה אנו משתמשים מדי יום כדי להשלים את המשימות המוטלות עלינו – היא שעוזרת לנו גם ברגעים של התלבטות בין שתי אפשרויות (או יותר), שכל אחת מהן קוסמת לנו. הפילוסוף רוברט קיין (Kane) התייחס לרגעים המכריעים האלה בחיינו: אלה "פעולות מעצבות-עצמי". הטענה של קיין היא שהעצמי שלנו מתבטא באופן האמיתי ביותר ברגעים שבהם אנו חלוקים בינינו לבין עצמנו. ברגעים אלה אנחנו יכולים לבחור באחת משתי דרכים, ועצם הבחירה באחת מהן מגבשת בנו איזו תכונה העולה בקנה אחד עם הנתיב הנבחר.

דרך, יער, ענפים

דרך ביער. תצלום: Tagg-Light Photography

תארו לכם שאתם מחפשים עבודה ומקבלים שתי הצעות, ורק אחת מהן היא בתחום שבו עסקתם עד כה. המשרה מהתחום שלכם תספק לכם ביטחון תעסוקתי ותנאים טובים, אבל אתם מגלים שאתם נמשכים דווקא לתחום החדש. יש סיכון בבחירה במשרה מהתחום החדש הזה, כי הביטחון התעסוקתי נמוך יותר והתנאים מאתגרים יותר, אבל אתם מקווים שהיא תוביל להזדמנויות טובות יותר בעתיד. באיזו משרה תבחרו?

בעיני קיין, המאמץ שאתם משקיעים בבחירה בין שני הצדדים האלה שנמצאים בתוככם – הצד שרוצה ביטחון והצד שרוצה שינוי – יוצר התנגשות בתוך המוח שלכם, ואת ההתנגשות הזאת אפשר לפתור רק באמצעות שילוב בין שני עקרונות הנקראים "אי-הוודאות הקוונטית" (quantum indeterminacy) ו"העצמה כאוטית" (chaotic amplification). על פניו, המנגנון המוצע של קיין נשמע לא הגיוני, אבל קיימים מחקרים המאששים אותו. תוצאתו היא פעולה ש"מעצבת" את העצמי בשני מובנים. ראשית, אנחנו אחראים לביצוע הפעולה עצמה, תהיה התוצאה אשר תהיה, שהרי אנחנו בוחנים את שתי האפשרויות המנוגדות ופותרים את ההתנגשות. שנית, הבחירה מעצבת את העצמי העתידי שלנו, כיוון שהיא מבכרת אחד משני מניעים סותרים על פני האחר.

אף על פי שקיין אינו עוסק מפורשות בנושא הקשב, ברור שלקשב יש תפקיד מכריע בתרחיש הזה. כשאנו ניצבים בפני אפשרויות סותרות, אנחנו בוחנים אותן בזו אחר זו. אנו מפנים את הקשב שלנו, את תשומת לבנו, מהביטחון שהמשרה האחת מציעה לנו לריגוש שהמשרה האחרת מציעה לנו, ולהפך. לפעמים, הקשב הוא שקובע מה תהיה הבחירה, למשל כשאנו מתמקדים בביטחון יותר מאשר בריגוש או להפך. במקרים אחרים, הקשב שלנו הוא שיוצר את אי-הוודאות, כיוון שאנו משאירים, בכוח ובמאמץ, את שתי האפשרויות פתוחות. כך או כך, לקשב יש כאן תפקיד מכריע.

האם פעולות כאלה או אחרות מעצבות את העצמי שלנו גם בלי שנעשה מאמץ מודע להקדיש קשב?

מה אם שתי האפשרויות – שני הצדדים של עצמנו – ייאבקו זו בזו בכוחות עצמן? האם בחירה נתונה אינה מעצבת את העצמי שלנו בכל מקרה, בלי שום קשר לאופן שבו ההתנגשות נפתרת? נכנה את הבעיה הזאת בשם "הבעיה הפרוֹסטיאנית", על-שם שירו של רוברט פְרוֹסט, "השביל שלא נבחר" (1916). בשיר זה, פרוסט ניצב מול שני שבילים שנראים דומים מאוד ("מִדְרַךְ הַהוֹלֵךְ בָּם שְׁחָקָם בְּשָׁוֶה", בתרגום של אמיר אור). הוא מחליט לצעוד באחד מהם ומנבא את שרוברט פרוסט העתידי יאמר:

שְׁנֵי שְׁבִילִים בַּיַּעַר, לִבְחֹר אוֹ לִדְחוֹת –
אַךְ פָּנִיתִי בְּזֶה שֶׁדָּרְכוּ בּוֹ פָּחוֹת,
וְזֶה הַהֶבְדֵּל שֶׁשִּׁנָּה אֶת הַכֹּל.

הבעיה הפרוֹסטיאנית היא שהשביל האחר היה עשוי לשנות את הכול באותה מידה. אילו פרוסט היה בוחר בשביל השני, העצמי העתידי שלו פשוט היה נזכר באיזשהו הבדל אחר בין השבילים כדי להצדיק את בחירתו בדיעבד, וההצדקה הזאת היא שהייתה נשזרת בסיפור חייו. לפי גישה זו, כלל לא נדרש קשב כדי לעצב את העצמי – בין שהבחירות שלנו הן מנומקות או אקראיות, מתגבש לו עצמי בעל "נרטיב הסברי".

זהו טיעון נגד מוצלח. הוא עולה בקנה אחד עם אחת התפישות הרווחות כיום במדעים הקוגניטיביים, האומרת כך: לא זאת בלבד שהקשב אינו נדרש לעיצוב העצמי, אלא שאין בכלל עצמי אמיתי. העצמי הוא בסך הכול חלק מהסיפור שאנו מספרים לעצמנו ולאחרים. כפי שאמר חוקר המוח אניל סת' (Seth): "אני מנבא (את עצמי) משמע אני קיים". אנחנו, כבריות ביולוגיות בעלות תודעה, בונים לנו "עצמי", מכיוון שזאת הדרך הטובה ביותר להסביר לעצמנו ולסביבה היבטים מסוימים של התנהגותנו. לדוגמה, כשאנחנו מפילים משהו בטעות, אנחנו אומרים משהו כמו "לא התכוונתי". במקרים אלה, הגוף הראשון עוזר לנו להבחין בין התנועות המכוונות שלנו לתנועות הלא מכוונות של גופנו. "אני" עשיתי את הפעולה הזאת, הגוף שלי עשה את הפעולה ההיא.

ברגע שאנו מתחילים להשתמש בגוף ראשון, או ב"אני", אנחנו מוצאים את עצמנו במרחק נגיעה מ"עצמי" שלם ומגובש, בעל מכלול של נטיות והעדפות משלו. אבל זה לא אומר שאכן קיים דבר מה ממשי שמסביר את כל ההתרחשויות האלה – די שיש כוונה, מטרה, ושאנחנו מסוגלים להצביע על ההתנהגויות שמקושרות למטרה הזאת, בלי שיהיה מקור נוסף למטרות ולהתנהגויות האלה. כלומר אפשר לנסח את המשפט "לא התכוונתי" כך: "לא הייתה כוונה מאחורי הפעולה הזאת".

אופנוע, Royal Enfield, אנפילד, רוכב

רוכב אופנוע בדרכים. תצלום: ריאן וורינג

לנוכח השיקולים האלה, הפילוסוף דניאל דֶנֶט (Dennett) טען שהעצמי אינו אלא "מרכז הכובד הנרטיבי" – כפי שמרכז הכובד של עצם פיזי אינו חלק מהעצם, אלא מושג מועיל, שעוזר לנו להבין את מערכת היחסים בין העצם לבין סביבתו, כך גם מרכז הכובד הנרטיבי אינו חלק מגופנו – אין מדובר בנשמה – אלא המושג מועיל, שאנו משתמשים בו כדי להבין את מערכת היחסים בין הגופים שלנו, על כל מטרותיהם וכוונותיהם, לבין הסביבה שלנו. אם כך, לפי גישתו של דנט לסוגיית העצמי, המושגים "את" או "אתה" הם בסך הכול רעיון – רעיון שימושי, אך לא יותר.

ודנט אינו היחיד הסבור כך. כבר מזמן לא מקובל לחשוב שיש לנו עצמי ממשי (עצמי העומד בפני עצמו). כשחוקרי קוגניציה מנסים לתאר באופן אמפירי את קיומו של עצמי, הם מתכוונים למעשה לקיומה של תחושת עצמי – כלומר הם מנסים להסביר למה אנחנו חושבים שיש לנו עצמי. אבל הם אינם מנסים לתאר עצמי בעל תכונות עצמאיות, המנהל את חלוקת הקשב שלנו ופותר התנגשויות בין רצונות.

יש לזה לא מעט סיבות. בין היתר, חוקרים רבים חושבים כי הראיות הקיימות מצביעות על כך שהחוויה שלנו היא אפיפנומנולוגית, כלומר: היא אינה משפיעה על המוח שלנו, אלא מושפעת ממנו. זה אומר, למשל, שכל החלטה קשה שאנחנו מקבלים כבר התקבלה מראש על-ידי המוח שלנו, והחוויה שאנו חווים היא בסך הכול צל של התהליך שהתרחש במוח. אז דווקא המצבים שבהם נדמה לנו שהעצמי פעיל יותר מכול – קבלת החלטות קשות ומורכבות – נפתרו מבעוד מועד על-ידי מוחנו.

כתימוכין לגישה זו נהוג לציין את ניסויי המוח של בנג'מין ליבֶּט (Libet) משנות השמונים, או את ספרו של דניאל וֶגְנֶר (Wegner) "אשליית הרצון המודע" –  The Illusion of Conscious Will (משנת 2002). אך הממצאים האלה כלל אינם מוכיחים בוודאות שהחוויה שלנו היא אפיפנומנולוגית.

בניסויים של ליבט הצליחו החוקרים לחזות מתי הנבדקים יחליטו לכופף את מפרק כף היד או את האצבע על-ידי ניטור המוח ברגעים שלפני קבלת ההחלטה המודעת (כלומר רגע לפני שהנבדקים דיווחו על קבלת ההחלטה). אבל ליבט ואחרים ציינו שהנבדקים היו מסוגלים לשנות את דעתם גם אחרי הניבוי ולא לכופף את המפרק. לכן אין טעם לחשוב שהניבוי שלנו מבוסס על החלטה של המוח שאינה בשליטת הנבדקים (האם בחירת הרגע הנכון לכופף בו את מפרק כף היד או האצבע דומה מספיק לקבלת החלטה קשה? זאת כבר שאלה אחרת).

ספרו של וגנר מראה לנו רק שנבדקים נופלים קורבן לאשליית הרצון. לדוגמה, כשנבדקים משתמשים במכשיר הדומה ללוח וויג'י (המשמש כביכול לתקשור עם רוחות), לעתים הם מעריכים יתר על המידה את ההשפעה שלהם על המכשיר, כשבפועל מישהו אחר מזיז אותו. אבל הוכחת קיומן של אשליות אינה דומה להוכחת היעדר רצון. השוו זאת לאשליית הירח, הגורמת לכך שנחשוב כי הירח גדול הרבה יותר כשהוא באופק מאשר כשהוא גבוה יותר בשמיים – הרי איננו מסיקים שהירח אינו קיים רק מפני שלעתים אנחנו מפריזים בהערכת גודלו.

ירח, חוות רוח, קליפורניה

עליית הירח מאחורי חוות רוח בקליפורניה, תצלום: צ'אק קוקר

אז מה קורה כאן?

ביסודו של דבר, הגישה הזאת נובעת מתפישת עולם מיושנת. רובנו מסכימים שכושר הניבוי של המדע חושף בפנינו עולם שניתן לתאר באמצעות חוקים. כשאנחנו מבצעים טעות ניבוי, הסיבה לכך היא שעדיין לא מצאנו את החוק הנכון. תפישת העולם המיושנת אומרת שהחוקים האלה צריכים לבכר את המיקרו-פיזיקה, כלומר,  את כל מה שמתרחש ברמת המקרו – ברמה שבה אנו בני האדם חווים את העולם – יש לתאר באופן אידיאלי דרך רמת המיקרו. לפי התפישה הזאת, גם אם איננו יכולים לתאר את החוויה המודעת שלנו במונחים של אלקטרונים, היא בכל זאת נובעת מתנועתם של אלקטרונים.

יתרה מזאת, הפעילות ברמת המיקרו היא דטרמיניסטית ביסודה: תנועת אלקטרונים, המסבירה את החוויה המודעת שלנו ברגע זה, תלויה בתנועת אלקטרונים ברגע הקודם, והתנועה ברגע הקודם תלויה ב... וכך הלאה, עד תנועת האלקטרונים ברגע לידתו של היקום. אין כאן תיאור אמיתי של אי-ודאות, ואין פה התייחסות להשפעה של סדר הגודל שבו אנו בוחנים את העולם. אין כאן מקום לאוטונומיה או לרצון חופשי (לפחות לא לאופן שבו אנו חושבים על רצון חופשי) כיוון שכל האירועים המיקרו-פיזיקליים תלויים לחלוטין באירועים מיקרו-פיזיקליים קודמים.

אך כעת הולכת ומתגבשת תפישת עולם אחרת, ששמה את הדגש על דינמיקות שאינן ליניאריות ועל מערכות מורכבות. הנקודה המהותית היא שתפישת העולם הזאת מסלקת את ההנחות המוקדמות שלנו לגבי רדוקציוניזם ודטרמיניזם ברמת המיקרו. חוקרי המוח הדוגלים בתפישה זו טוענים שאי אפשר לקחת את כוחו הסיבתי של המוח ולהשליך אותו על פעילות מוחית בקנה מידה קטן. כך אנו משאירים מקום לקיומו של עצמי ממשי בעל כוחות ומאפיינים משלו, שאינם תלויים בנוירונים בודדים או במקבצים של נוירונים (יש לציין כי אין בכוונתי לתת כאן תשובה לשאלה המורכבת האם אכן מדובר בכוח סיבתי של המוח או שמא מדובר בכוח אחר, כמו זה שהפילוסוף קרל גילֶט [Gillet] מכנה "כוח הכרעה מַקְרֶטי").

אז מהו עצמי ממשי?

מובן שכדי להיות עצמי ממשי, אנו זקוקים לתכונות מובחנות הנבדלות מתכונותיהם של אחרים – שהרי זו משמעות היות עצמי. אבל מהן התכונות המובחנות האלה? אחת התשובות הנפוצות ביותר לשאלה הזאת היא שהעצמי שקול לגוף, כיוון שגופנו (בדרך כלל) מובחן מגופים אחרים. אבל אין כאן פתרון שלם לבעיה, מכיוון שרבות מההתנהגויות הגופניות שלנו אינן שייכות לעצמי (פעולות הנעשות שלא בכוונה, רפלקסים ועוד). במקרים אלה, אנו משתמשים במושג הכוונה כדי להצביע על "עצמי". אם כך, מוטב להגדיר את העצמי על סמך כוונותיו – מוקדי העניין שלו, מטרותיו, רצונותיו וצרכיו. כל אלה בעלי חשיבות מרכזית לעצמי.

עד כה, דנט יהיה מרוצה – לכולנו יש מוקדי עניין, מטרות, רצונות וצרכים. אבל יש כאן היבט שנוי במחלוקת: לשיטתי, אוסף מוקדי העניין, המטרות, הרצונות והצרכים שלנו הוא בעל מעמד עצמאי, שאינו תלוי ביסודותיו המיקרו-פיזיקליים או בעברו המיקרו-פיזיקלי. טענתי זו מבוססת על תצפיות בהתנהגות אנושית. כולנו מכירים את החוויה שבה אנו מדברים אל מישהו שעונה לנו אבל "לא באמת מקשיב". אנחנו מבחינים בקלות בין התנהגות אוטומטית, כמו תגובה מילולית רפלקסיבית, לבין התנהגות מבוקרת. ההבדל בין צורות ההתנהגות האלה הוא שההתנהגות המבוקרת מביאה בחשבון טווח רחב יותר של מוקדי עניין. לכן יש הבדל בין אסופת מוקדי עניין שאחד מהם מתבלט מעל כל האחרים בכל רגע נתון, לבין אסופת מוקדי עניין גמישה, המתאימה את עצמה לנסיבות. במקרה השני הזה נוכחת ישות שאינה נוכחת במקרה הראשון – "טווח העניין השלם" שלנו.

תערוכה, מתבוננת, צופים

"המתבוננת", תצלום: ריאן סטפן, unsplash.com

תפישה זו של העצמי מסבירה את תהליך הקשב. כפי שציינתי, הקשב שלנו מושפע גם מהמשימה הניצבת מולנו ברגע זה וגם מגירויים חדשים שעשויים למשוך את תשומת לבנו. "קשב מלמעלה-למטה" הוא מונח המתייחס ליכולתנו לשלוט בקשב ולהמשיך להתרכז במטרות ובמוקדי העניין הנוכחיים שלנו, ואילו "קשב מלמטה-למעלה" מפנה את תשומת לבנו לגירויים חדשים ושונים. קשב מלמעלה-למטה עוזר לכם להמשיך להתרכז בקריאת המאמר הזה, ואילו קשב מלמטה-למעלה דוחק בכם להקשיב דווקא לשיחה המתנהלת בסמוך. במדעים הקוגניטיביים, אלה נחשבים לשני תהליכים נפרדים, המקיימים ביניהם אינטראקציה. אז מה עוזר לנו לאזן בין הכוחות האלה? כיצד אנו מסוגלים להמשיך להתרכז במשימה ולעמוד בפיתוי מול גירויים חדשים ומעניינים, כמו שיחה מסקרנת המתנהלת בסמוך לנו? לתפישתי, התשובה הטובה ביותר לכך היא העצמי הממשי. וזאת מכיוון  שהעצמי הממשי מביא בחשבון את טווח העניין השלם שלנו, ולכן הוא המתאים ביותר למלאכת האיזון בין המשימה הנוכחית שלנו לבין מוקדי עניין פוטנציאליים אחרים.

העצמי שלנו אינו רק אהבתנו לנודלס, לשירה או לחבצלות – אלא השילוב בין כל מוקדי העניין האלה ואחרים והוא שמנחה את התנהגותנו

לכן, במקום לומר שהתנהגותנו נקבעת על-ידי מוקדי העניין שלנו, ושמוקדי העניין האלה נקבעים על-ידי שילוב בין גֶנים לסביבה, אני מציעה את הגישה הבאה: התנהגותנו נקבעת על-ידי העצמי, שאינו נקבע על-ידי מוקד עניין בודד או אפילו על-ידי סך כל מוקדי העניין השונים שלנו – אלא על-ידי האופן שבו מוקדי העניין האלה משתלבים ופועלים יחד. במילים אחרות, העצמי שלנו אינו רק אהבתנו לנודלס, לשירה או לחבצלות – אלא השילוב בין כל מוקדי העניין האלה ואחרים והוא שמנחה את התנהגותנו.

אסופה של מוקדי עניין הופכת לעצמי ממשי ברגע שבו היא מתחילה לנהל את מוקדי העניין השונים המרכיבים אותה. הצורך לנהל את מוקדי העניין השונים נובע מהאילוצים השונים החלים על אסופת מוקדי העניין השלמה, אך לא על כל אחד מהמוקדים בנפרד – במילים אחרות, הוא נובע מהתחרות על משאבים בין הרכיבים השונים. תוצאת התחרות הזאת היא הקשב. לכן אני חושבת שהעצמי מתהווה עם פעולת הקשב הראשונה, או בפעם הראשונה שהקשב שלנו מבכר מוקד עניין אחד על פני אחר. זה קורה בכל פעם שיש לנו מוקדי עניין אחדים המתחרים זה בזה. ברגע שבו הקשב שלנו פותר את העימות, העצמי נולד.

תפישה זו של העצמי הממשי אינה חייבת ליפול קורבן ל"כשל הומונקולוס", שבו אנו מסבירים תופעה נתונה באמצעות "הומונקולוס" או "איש קטן" האחראי לה, ואת קיומו מסבירים באמצעות "איש קטן" נוסף, וכו'. תפישת העצמי הממשי שהצעתי כאן היא תפישה המתארת תופעה "מתהווה" המתממשת באופן גופני – היא מורכבת מחלקים שונים, אך היא גדולה מסך חלקיה, כיוון שיש לה מידה של שליטה על חלקיה. יכול להיות שהשליטה הזאת מסתכמת ביכולת להגדיל את השפעתם של חלקים אחדים (מטרות או מוקדי עניין מסוימים) על פני אחרים בלי לרמוס את צרכיו ויכולותיו של השלם.

יתר על כן, העצמי הממשי יכול להתקיים גם אם חוויית העצמי שלנו אינה ממשית. ייתכן שאיננו מסוגלים לחוות את העצמי הממשי באופן ישיר, כפי שטוען הפילוסוף ג'סי פְּרינץ (Prinz). לכן יכול להיות שחוויית העצמי שלנו היא מודל של העצמי – מודל שבנינו על סמך האופן שבו אנו תופשים את תפקידו. חוקר המוח מייקל גרציאנו (Graziano) טוען שכל חוויותינו מבוססות על מודל של המוח, ולפיכך גם חוויית העצמי שלנו מבוססת על מודל כזה, אפילו אם העצמי הממשי הוא יותר מאשר מודל. וכמו כל המודלים, חוויית העצמי שלנו טועה לעתים ומייצרת את אשליות השליטה שווגנר ואחרים זיהו (אפשר לטעון כי האשליות האלה נובעות משגיאות בשיקול הדעת, ולא בחוויה עצמה. כלומר, שגיאות ביכולתנו לתאר במדויק את החוויה שלנו).

חשוב לציין כי התפישה שאני מציגה כאן מסבירה היבט מסוים של "פעולות מעצבות-עצמי" שלא הוסבר על-ידי תפישות קודמות. זכרו שפעולות מעצבות-עצמי נוצרות על-ידי העצמי, ובה בעת יוצרות אותו. הבעיה הפרוֹסטיאנית עוזרת לנו להבין כיצד בני אדם מסבירים את פעולותיהם בדיעבד באמצעות הנרטיב שהם בונים, ומרמזת כי העצמי אינו אלא מרכז הנרטיב הזה. זה מסביר איך ייתכן שפעולות מעצבות-עצמי יוצרות את "העצמי" ללא קיומו של עצמי ממשי. אך בה בעת, התפישה הזו של העצמי אינה מסבירה את טענתו של קיין, לפיה העצמי הוא שמייצר את ההתנגשות מלכתחילה, באמצעות מאמץ – מבחינת קיין, המאמץ שהעצמי משקיע בבחינת שתי אפשרויות מנוגדות באותו זמן, הוא שמשאיר מקום לאי-ודאות. אולי זו אשליה, לחשוב שהקשב שלנו במקרים אלה מצוי (לפחות בחלקו) בשליטתנו, אבל אני חושבת שיש לנו אפשרות טובה יותר: זו אינה אשליה, כי הקשב נשלט (לפחות בחלקו) על-ידי עצמי ממשי.

העצמי נוצר ברגע הראשון שבו אנו מפעילים קשב, בין שהרגע הזה נובע מתהליכים דטרמיניסטיים או מתהליכים שאינם דטרמיניסטיים

אבל התפישה שלי אינה מקבלת בהכרח את טענתו של קיין (לפיה העצמי קיים רק אם הוא משתתף בפעולות מעצבות-העצמי הלא-ודאיות האלה). בתמונה שאני מציגה – ואולי היא קרובה יותר לזו שמצייר בפנינו הפילוסוף טימותי אוקונור (O’Connor) – העצמי נוצר ברגע הראשון שבו אנו מפעילים קשב, בין שהרגע הזה נובע מתהליכים דטרמיניסטיים או מתהליכים שאינם דטרמיניסטיים, כלומר מתהליכים שיש בהם אי-ודאות. מה שמותיר מקום לעצמי אינו אי-הוודאות, שהרי העצמי אינו תלוי בחלקיקים מיקרו-פיזיקליים, בעבר או בהווה, כיוון שהוא ישות מתהווה הגדולה מסך חלקיה, ולכן לא ניתן לצמצם אותה לכדי חלקיה השונים. והעצמי אף אינו תלוי באובייקטים אחרים ברמת המקרו, כיוון שהוא תלוי דווקא במקבץ החלקיקים המיקרו-פיזיקליים הקיים בגוף נתון – והמקבץ הזה משתנה מאורגניזם לאורגניזם.

את התפישה הזאת – לפיה הקשב נובע מהאינטראקציה בין מוקדי העניין שלנו והמשאבים שמוקדי העניין האלה חולקים ביניהם – גיבשתי אחרי מחשבה על התנהגות של להקות. האינטראקציה בין מוקדי העניין, המטרות, הרצונות והצרכים שלנו דומה לאינטראקציה בין ציפורים בלהקה. אבל ציפורים מקיימות אינטראקציה גם עם הסביבה המשותפת של הלהקה (משבי רוח, לדוגמה), המייצרת אילוצים החלים על הלהקה כולה, כגוף אחד. האינטראקציות של הלהקה עם סביבתה יוצרות לעתים דפוסי תעופה יפהפיים. ובדומה לכך, גם האינטראקציות בין מוקדי העניין שלנו והמשאבים שהם חולקים ביניהם עשויות לייצר דפוסים מובחנים, המשקפים את העצמתם של מוקדי עניין אחדים על חשבון אחרים. כלומר, מכלול מוקדי העניין שלנו עשוי לחולל שינויים במוקדי העניין הבודדים המרכיבים אותו.

מטרונום, מוזיקה

"המוזיקה של מאה מטרונומים", תצלום: mboe

יתכן שמדובר בתופעה המזכירה את תהליך הסנכרון של מטרונומים. אם תציבו מספר מטרונומים זה לצד זה על השולחן ותפעילו כל אחד ברגע אחר, בסופו של דבר הם יסתנכרנו, וזאת מכיוון שהם חולקים שולחן, שכל התנודות המורגשות בו מתכנסות

כיצד כל זה בא לידי ביטוי במוח? ייתכן שמדובר בתופעה המזכירה את תהליך הסנכרון של מטרונומים. אם תציבו מספר מטרונומים זה לצד זה על השולחן ותפעילו כל אחד ברגע אחר, בסופו של דבר הם יסתנכרנו, וזאת מכיוון שהם חולקים שולחן, שכל התנודות המורגשות בו מתכנסות (דהיינו, כוחות הפועלים בכיוונים שונים מבטלים זה את זה, בניגוד לכוחות הפועלים באותו כיוון), וגורמות לדחיפה כוללת בכיוון מסוים ובזמן מסוים. וכשמדובר בנוירונים, מרחב הסנכרון אינו שולחן אלא השדה האלקטרומגנטי המשותף שבגבולות הגולגולת. השדה הזה הוא המשאב המשותף לנוירונים, ודפוסי הסנכרון שלו משקפים את חלוקת המשאב הזה בין הנוירונים המרכיבים את מכלול הנוירונים השלם.

זוהי רק דרך אחת להוכיח את קיומו האפשרי של עצמי ממשי, וייתכן שעם הזמן יתברר כי היא אינה עולה בקנה אחד עם ההיגיון המדעי או הממצאים האמפיריים. אך נכון לעכשיו, איני מכירה טענה מדעית או ממצא אמפירי המוכיחים שהתפישה הזאת אינה מתקבלת על הדעת. יתר על כן, העצמי הממשי שתיארתי במאמר זה מסביר אחדים ממאפייני הקשב שציינתי לעיל. לכן איני רואה סיבה לדחות את קיומו של עצמי ממשי.

אך שימו לב: בתמונה שאני מציירת כאן, עוצמתו של העצמי תלויה בעוצמת הקשב שלו. אחדים מאיתנו לא ירגישו בנוח עם המחשבה הזאת, אבל היא עדיפה בעיני על ויתור מוחלט על העצמי. וכעת, במילותיו של גיילן סטרוסון, הכדור במגרש שלכם...

 

קרולין דייסי ג'נינגס (Jennings) היא מרצה לפילוסופיה ומדעי הקוגניציה באוניברסיטת קליפורניה במֶרְסֶד .מחקריה ראו אור בכתבי עת מדעיים שונים. היא מתגוררת במֶרְסֶד.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: איור בצבעים אקריליים: ילדה מנגנת באקורדיון. תצלום: ג'ני מייליהוב, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קרולין דייסי ג'נינגס, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על אני שם לב משמע אני קיים

04
גיטה בן-דב

ראשית, תודה רבה על המאמר והתרגום. תיקון טעות הקלדה. בקטע על Prinz, Graziano צ"ל אם ולא עם. אפילו אם העצמי הממשי ...
שנית, C D Jennings, Have you read Tim Shallice and Don Norman's book ? about the executive functions