אסטרונאוטים במרכז העולם

חומרים פסיכדליים מציעים מבט כולל על הקיום, על העולם ועל עצמנו, והדבר חיוני כיום יותר מאי-פעם
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בשנת 1966, על גג המשקיף על סן פרנסיסקו, הסופר סטיוארט ברנד הרגיש שהוא מסוגל לחוש את עקמומיותו של כדור הארץ. התחושה התעוררה בו בעקבות צריכה של חומר פסיכדלי. הוא תהה למה איש טרם צילם את הארץ מן החלל, והבין עד כמה הדבר יסייע לאנשים להרגיש מחוברים זה לזה ולביתם המשותף. בהמשך אותו יום, הוא כתב ביומנו: ״למה עוד לא ראינו צילום של כדור הארץ כולו?״ למחרת, הוא הזמין מאות כרזות וכפתורי דש שעליהם תביעה לענות לשאלתו הזו, והחל בקמפיין שהתפשט במהירות בכל רחבי ארצות הברית.

״אלוהים אדירים, תראו את זה. הנה הארץ זורחת,״ צעק אנדרס

שנתיים בלבד לאחר מכן, בערב חג המולד 1968, האסטרונאוטים של נאס״א פרנק בורמן (Borman), ג׳ים לאבל (Lovell) וויליאם אנדרס (Anders) היו על סיפונה של ״אפולו 8״, החללית המאוישת הראשונה שהקיפה את הירח. הם בילו את רוב היום בצילום פני הירח, כשבורמן סובב את החללית, ולפתע התגלה בפניהם כדור הארץ. ״אלוהים אדירים, תראו את זה. הנה הארץ זורחת,״ צעק אנדרס. כמו האסטרונאוטים, גם שאר העולם לא יכול היה שלא להתפעם למראה התמונות הראשונות של כדור הארץ שצולמו מן החלל, תמונות שמייחסים להן את הדחיפה הראשונה להקמת התנועה המודרנית לשמירה על איכות הסביבה.

זריחת הארץ, אפולו 8, ביל אנדרס

"זריחת הארץ", צולם ב-24 בדצמבר 1968 מסיפון אפולו 8. תצלום: ויליאם אנדרס, נאס"א, ויקיפדיה

כפי שמראות שתי הדוגמאות הללו, שינויים חשובים בפרספקטיבה יכולים להיוולד מתוך רגעים קצרצרים של הארה, כמו אלה שחוו ברנד או צוות אפולו 8.

״אפקט מבט–העל״: שינוי פורץ דרך בנקודת המבט שמונע על ידי התפישה של האחדות והקישוריות ההדדית של החיים על פני כדור הארץ, המעוררות תכופות תשוקה עזה להגן על הכוכב שלנו

אסטרונאוטים שראו את כדור הארץ מן החלל מתארים זאת לרוב כשינוי קוגניטיבי מהותי. ״הבדידות העמוקה מעוררת יראה, וגורמת לך להבין מה בדיוק יש לך שם, בכדור הארץ״, אמר לאבל, שהיה איש צוות באפולו 8 וגם באפולו 13. חוקרים מכנים סוג כזה של שינוי פרספקטיבה בשם ״אפקט מבט–העל״: שינוי פורץ דרך בנקודת המבט שמונע על ידי התפישה של האחדות והקישוריות ההדדית של החיים על פני כדור הארץ, המעוררות תכופות תשוקה עזה להגן על הכוכב שלנו.

וכפי שמדגישה החוויה של ברנד, משהו דומה יכול להתעורר על ידי התנסויות בחומרים פסיכדליים. חומרים פסיכדליים עשויים לפתוח בנו הערכה מחודשת לטבע, תחושה עמוקה של היותנו חלק משלם גדול בהרבה ומרשת נרחבת של חיים – מה שעלה שובושוב בתיאורי חוויות, סקרי מחקר, ניסויים ודיווחים היסטוריים על ההתנסויות הראשונות בחומרים כאלה.

עם זאת, השימוש בחומרים פסיכדליים נאסר במדינות רבות זמן קצר בלבד לאחר צילום התמונה ״זריחת הארץ״. ראשונה הייתה ארה״ב, שם יזם הנשיא דאז ריצ׳ארד ניקסון את חוק הסמים המסוכנים 1970, אשר הוציא אל מחוץ לחוק חומרים כמו אל אס די, פסילוציבין ו-DMT. שנים של מחקר פורה על אודות הפוטנציאל הפסיכו-תרפויטי של החומרים הפסיכדליים הופסק בבת אחת, והותיר שאלה מטרידה מאוד פתוחה: האם האוריינות האקולוגית של המין שלנו הייתה מתפתחת באורח שונה אילו הכלים הללו, המאפשרים מבט–על כולל, היו מוגנים במקום להיות מוצאים אל מחוץ לחוק?

התוצאה בפועל הייתה, כנראה, אפקט של ״תת–מבט״, המוגדר על ידי טכנולוגיה ועל ידי עצמי מנותק. כולנו זקוקים למושג האגו. תחושה של ״עצמי״, המאופיין בנפרדות, פירושה שאנו יכולים לדאוג לביטחון האישי שלנו ולטפל בצרכינו הפרטיים. אבל אף שמידה בריאה של אגו מגינה עלינו, רמה בלתי בריאה הופכת במהירות לכלא. אנחנו נלכדים בתוך ראשינו, ומנותקים מגופנו, רגשותינו ותחושותינו. איננו מסוגלים להזדהות עם בני אדם אחרים ועם העולם שסביבנו. נקודת המבט שלנו הולכת וצרה, אנו רואים רק מקטעים של העולם ואת מקומנו בתוכו, במקום את העולם כולו.

שני האיומים הבוערים ביותר – התגברות השבטיות בפוליטיקה שלנו והקריסה האקולוגית המתקרבת, בעודנו הולכים וחוצים את הגבולות הבטוחים של כדור הארץ – ניתנים להבנה כתוצאות של הֵצרות של נקודת המבט

כיום, שני האיומים הבוערים ביותר – התגברות השבטיות בפוליטיקה שלנו והקריסה האקולוגית המתקרבת, בעודנו הולכים וחוצים את הגבולות הבטוחים של כדור הארץ – ניתנים להבנה כתוצאות של הצרות כזו של נקודת המבט: השפעתו של ״תת–מבט״, אם תרצו.

בואו נתחיל ברעיון של ״עצמי נפרד״ שתפס מקום מרכזי בחברות המערביות בחמש המאות האחרונות – החל בדגש שניתן בעידן הנאורות לגבולות קשיחים בין הרוח והחומר, או בין בני אדם לטבע, ועד לטרנדים נוכחיים כמו צרכנות, ירדת קרנו של ההון החברתי וחרדת המעמד. אף שהחיבוריות הטכנולוגית שלנו גדלה, הקשרים שלנו לחיינו הפנימיים, זה לזה ולביתנו המשותף התרופפו והפכו נדירים יותר.

המחיר התברר כיקר. הבדידות בשיאה – בין רבע לשליש מבני האדם בבריטניה מדווחים כי הם מרגישים בודדים, מוזנחים או מבודדים תמיד או לעתים קרובות; ושיעור הבדידות גבוה ביותר בקרב בני 16-24. ההשפעה על בריאות הציבור היא דרמתית, ומן המחקרים עולה כי בדידות מזיקה לתוחלת החיים ממש כמו עישון, ויותר מהשמנת יתר.

בדידות, קיר

בדידות: אחת המכות הנפוצות בימינו. תצלום: רוסטיסלב סווצ'ין

בו זמנית, ההתמכרות למסך הולכת וגוברת במהירות. בארה״ב, מבוגרים מבלים כעת בממוצע כמעט ארבע שעות ביום בטלפון, וכמעט חמש שעות נוספות בצפייה בטלוויזיה. במשך רוב הזמן הזה אנחנו נחשפים לפרסומות ייעודיות, שלמדו לשחק בפחדים שלנו בכל הקשור לערך העצמי שלנו, או שאנו מפרסמים את עצמנו בפני אחרים, באמצעות דימויים מטופחים באובססיביות של גופנו וחיינו, שאותם אנו חולקים ברשתות חברתיות. גם במקרה זה, ההשפעה על הבריאות והרווחה היא הרסנית, ושיעור החרדה, הפגיעה העצמית וההתאבדות גבוה מאי פעם, בעיקר בקרב צעירים.

74% מן הילדים בבריטניה מבלים כעת פחות משעה ביום במשחק בחוץ – פחות מן הזמן המינימלי שהאו״ם תובע להקצות לאסירים. סקר נוסף גילה כי ילדים בבריטניה מזהים בקלות רבה דמויות של פוקימונים מאשר מינים בטבע

בה בעת, אנחנו גם מבלים פחות זמן בטבע, ופחות זמן אלה עם אלה. סקר שנערך בשנת 2016 גילה כי 74% מן הילדים בבריטניה מבלים כעת פחות משעה ביום במשחק בחוץ – פחות מן הזמן המינימלי שהאו״ם תובע להקצות לאסירים. סקר נוסף גילה כי ילדים בבריטניה מזהים בקלות רבה דמויות של פוקימונים מאשר מינים בטבע. הנסיגה הזו מן הטבע גובה מחיר בתחום בריאות הנפש, שכן בילוי זמן בטבע ותחושה של מחוברות לטבע קשורים קשר הדוק לרווחה, חיוּת וסיפוק מן החיים.

השפעות הניתוק, האינדיבידואליות, הבדידות וההתמכרות לרשתות חברתיות ניכרות במידה גוברת גם בזירה הפוליטית, שם העלייה בקיטוב ובשבטיות מעוררת דאגה רבה בקרב אנליסטים, החוששים מפני התפרקות המכנה המשותף ויכולתן של חברות לחוש שיש להן זהות וייעוד משותפים.

במדינות רבות, הפוליטיקה נראית יותר ויותר כאילו היא מופעלת על ידי גירויים, כשחרדה ותפישה של איומים מתפשטות בקלות במערכת העצבים הדיגיטלית המרכזית הקולקטיבית שלנו. הדבר יוצר בתורו שפע הזדמנויות לפוליטיקאים פופוליסטיים ולמנהיגים סמכותניים, שלמדו היטב להשתמש בתערובת של מיומנויות בתחומי הפסיכולוגיה, הטכנולוגיה והתקשורת, כדי לדחוף מצביעים לראות את העולם מנקדות מבט של הם-ואנחנו, וכך להשפיע על תוצאות הבחירות.

בה בעת, הקיטוב הפוליטי מונע מאיתנו גם להגיב לכמה מן האתגרים הקשים והבהולים שעמדו אי פעם בפני המין האנושי, כמו השינוי באקלים וההכחדה ההמונית, שאותם ניתן לפתור רק אם החברות יתאחדו במלוא העוצמה מתוך כוונה ויעדים משותפים.

אנו נמצאים בשלב של משבר עמוק, אבל גם ניצבת בפנינו הזדמנות מרחיקת לכת. הרבה תלוי בשאלה אם מספיק בני אדם יוכלו להעמיק את האמפתיה שלהם זה כלפי זה, לבנות תחושה של ייעוד משותף וזהות משותפת עם ״אנחנו–רבָּתי״– הכולל את 7.5 מיליארד (לעת עתה) תושבי כדור הארץ וגם את המינים האחרים ואת הדורות שטרם נולדו.

התרבות שלנו אמנם רואה בטבע ״דבר״ שיש ליהנות ממנו או לנצל אותו, ולא מערכת חיה שיש להגן עליה, אך קהילות ילידיות נוטות לנקודת מבט אחרת

החומרים הפסיכדליים עשויים לספק את המפתח לחיבוריות הזו. התרבות שלנו אמנם רואה בטבע ״דבר״ שיש ליהנות ממנו או לנצל אותו, ולא מערכת חיה שיש להגן עליה, אך קהילות ילידיות נוטות לנקודת מבט אחרת. חיבוריות לטבע והאחריות לטפל בו (stewardship) מונחות בלב תרבות הוויצ׳ול במקסיקו, שם מושג העצמי כולל את הקהילה והמולדת. שלא במקרה, אנשים אלה שהטקסים העתיקים שלהם כוללים שימוש בקקטוס פיוטה, הם הקבוצה התרבותית שבה השימוש בחומרים פסיכדליים נמשך ברציפות לאורך הכי הרבה דורות. החוויות הללו מילאו, ללא ספק, תפקיד מרכזי בשימור אורח חייהם ההרמוני, כחלק ממערכת אקולוגית המבוססת של קישורים הדדיים.

פסיכדליה, פיוטה, הוויצ'ול

בעזרת פיוטה, בני הוויצ'ול רואים את אחדות האדם, הטבע והעולם ומציירים תמונות בד. עבודה: חוסה בניטס סנ'צס, תצלום: Lynn

מחקר מדעי עכשווי מאשש שוב ושוב את הפוטנציאל הטמון בחומרים פסיכדליים ליצירת חיבור עמוק בין אנשים, בין בני אדם למערכות האקולוגיות שבתוכן הם מתקיימים.

למשל, בניסוי קליני קטן אבל חשוב בפסילוציבין כטיפול בדיכאון, 85% מהמשתתפים חוו ירידה משמעותית בתסמינים, ומי שחל שיפור במצבם דיווחו על עלייה בתחושת החיבוריות. בניסוי אחר, 94% ממי שחוו ירידה משמעותית בתסמיני הדיכאון תיארו תחושה של קשר מסוג חדש לעולם שסביבם, ומספר זהה של משתתפים דיווח על עלייה בחיבוריות לאנשים אחרים גם שנה לאחר הניסוי.

המשתתפים דיווחו על חיבור לעצמי ״אמיתי״ במובנו המורחב, הכולל רגשות ואינטואיציה, ומונחה על ידי משמעות, מטרה, אמפתיה וחמלה

חשוב לציין כי ״קשר לעצמי״ גם הוא דווח לעתים קרובות – אבל במקום לרמוז לקשר עם ״אגו״ (התודעה החושבת, שימור עצמי, פחד), המשתתפים דיווחו על חיבור לעצמי ״אמיתי״ במובנו המורחב, הכולל רגשות ואינטואיציה, ומונחה על ידי משמעות, מטרה, אמפתיה וחמלה.

באורח דומה, המחקר המודרני מוסיף ומאשש את ההשערה שלפיה החומרים הפסיכדליים הם כלים להעצמת ה״ביופיליה״, מונח שהכניס לשימוש נרחב הביולוג א. א. וילסון בשנות ה-80 [של המאה ה-20], ומשמעותו נטייה אנושית מולדת לחיפוש אחר קשר לטבע ולהערכה של צורות חיים אחרות. בסקר שנערך לאחרונה בקרב 150 משתמשים בחומרים פסיכדליים דיווחו כולם על התעצמות הביופיליה. בדומה לכך, ניתוח–על של שמונה מחקרים בסמיות כפולה, שנעשה בהם שימוש בקבוצת בקרה שקיבלה פלצבו, גילה כי יותר משליש מן המשתתפים שנטלו פסילוציבין דיווחו על שינויים חיוביים מתמשכים במערכת היחסים שלהם עם הסביבה במהלך 8-16 חודשים לאחר נטילת הסם. התחזקות הקשר לטבע נובעת כנראה משינוי מתמשך בפרספקטיבה, כפי שעולה ממחקרים אחרים שבחנו את ההשפעות ארוכות הטווח של הפסילוציבין. חוקרים באימפריאל קולג׳ גילו עלייה משמעותית במדדי הקרבה לטבע לאחר שימוש בפסילוציבין – והתוצאות נותרו על כנן לפחות שנה לאחר השימוש בחומר.

למרבה הפלא, המילים ששימשו את משתתפי הניסוי עצמם לתיאור התובנות שלהם דומות מאוד להארה שהייתה לברנד על הגג, ולמילים ששימשו את האסטרונאוטים כדי להסביר את תחושת מבט–העל שלהם במהלך השהות בחלל. למשל, אלה חלק מהתיאורים שהוצעו על ידי משתתפים בניסוי באימפריאל קולג׳ לונדון בשנת 2017:

״הייתי כולם, אחדוּת, חיים עם 6 מיליארד פרצופים... שחיתי בים, והים היה אני״

״כמו Google Earth, הבטתי מרחוק... הייתי מחובר לעצמי לגמרי, לכל יצור חי, ליקום״

״הייתה לי פרספקטיבה רחבה יותר, התרחקתי. זה עזר לי להבין עד כמה גדול העולם״

השוו את התיאורים הללו לשני תיאורים של חוויות ״מבט–על״, שעליהן דיווחו האסטרונאוטים:

״אתה מזדהה עם יוסטון ואז אתה מזדהה עם לוס אנג׳לס ועם פניקס ועם ניו אורלינס.... כשאתה מקיף את כדור הארץ במשך שעה וחצי, אתה מתחיל לזהות את עצמך עם הדבר כולו... מנקודת המבט שלך, הדבר הוא שלם, והוא כל כך יפה. היית רוצה לקחת אחד בכל יד, אחד מכל צד של סכסוכים שונים, ולומר: ׳תסתכלו. תסתכלו בזה מנקודת המבט הזאת. תראו את זה. מה חשוב?׳״

(ראסל שווייקארט, אפולו 9, מתוך The Overview Effect, ספרו משנת 1987 של פרנק וייט)

 

״כשהסתובבתי, ראיתי את כדור הארץ, את השמש, את הירח, ופנורמה של 360 מעלות של השמים. המרהיבוּת עוררה בי את החזון. בסנסקריט עתיקה קוראים לזה ״סאמאדהי״ . פירושו שאתם יכולים לראות דברים בחושים כמו שהם – אתם חווים אותם בגוף ובפנימיות כאחדות מאוחדת ומלווה באקסטזה. כל החומר ביקום שלנו נוצר במערכת כוכבים, ולכן החומר בגוף שלי, החומר בחללית, החומר בגופם של עמיתיי, היה תוצר של הכוכבים. אנחנו אבק כוכבים, ובמובן הזה כולנו אחד״.

(אדגר מיטשל, אפולו 14, כפי שצוטט בהספד לכבודו על ידי ה- Institute of Noetic Sciences)

כיצד, אם כך, מייצרים החומרים הפסיכדליים את החוויות העזות הללו, המעוררות תחושות עמוקות כאלה של קשר, התפעמות ושלמות?

פלצבו, פסילוציבין, פסיכדליה, סמי הזיה

פלצבו לעומת פסילוציבין. תצלום באדיבות Beckley Foundation/Imperial College, מהמאמר המקורי.

השרטוט שלעיל,  שנוצר כחלק משיתוף פעולה בין מאגר המוחות הבריטי Beckley Foundation ואימפיריאל קולג׳, מתאר חיבוריות הדדית מוגברת של מוח לאחר מנה גבוהה של פסילוציבין, בהשוואה לפלצבו, במדידה באמצעות fMRI. בהשפעת הפסילוציבין, רשת מוחית הקרויה ״רשת ברירת המחדל״, שהיא מרכיב עיקרי בבסיס העצבי של האגו, נראית רגועה ולא מופעלת – דבר המאפשר עלייה בתקשורת המוחית ויוצר באורח זמני מוח יותר אחיד ובעל חיבוריות הדדית.

החוויה הזו מכונה ״התפרקות האגו״ (ego dissolution) משום שתחושת העצמי כ״נפרד״ עשויה להתפוגג. זה בתורו עשוי להסביר את סוג החפיפה בין העצמי-לאחר והעצמי-לטבע שהפסילוציבין עשוי לעורר. אף שלא כל החוויות הפסיכדליות מעוררות ״התפרקות אגו״ מוחלטת, כשהדבר קורה, הוא עשוי להוליד חוויות ״מיסטיות״ או חוויות ״שיא״ הקשורות לשינויים חיוביים מתמשכים בגישה, בהתנהגות ובמצב רוח.

אפילו לאחר שתחושת החיבוריות ההדדית הצטמצמה, הזיכרון הבלתי נשכח של ״ראיית התמונה הרחבה״ נותר

חשוב לציין כי הפסקת פעולתה של רשת ברירת המחדל היא זמנית בלבד, ומחקר שנעשה בימים אלה בוחן את ההשפעות ארוכות הטווח של פסילוציבין על המוח. יתכן כי חיבוריות מוגברת של המוח מספקת ״חלון הזדמנויות״ לפני שהמוח חוזר שוב למצב קשיח יותר. ואכן, רוב המשתתפים במחקר הבודק את הטיפול בדיכאון באמצעות פסילוציבין דיווחו כי התסמינים שלהם חזרו כעבור חודשים מספר. אולם אפילו לאחר שתחושת החיבוריות ההדדית הצטמצמה, הזיכרון הבלתי נשכח של ״ראיית התמונה הרחבה״ נותר.

בעת שהאנושות מתמודדת עם האפשרות הקודרת של קריסת האקלים והכחדה המונית שישית בתולדות כדור הארץ – אבל הראשונה שניתן להאשים בה מין בודד – אנו זקוקים בדחיפות לכלים שיוכלו להניע אותנו לפעול לטובת המטרה המשותפת של הגנה ושימור עולמנו. ההנאה וההתפעלות האגבית מן הטבע לא יספיקו לשם כך.

המחקר כבר הוכיח כי התנסות בחומרים פסיכדליים מנבאת היטב עלייה בתחושת חיבור לטבע, ועניין – כך לדברי הנבדקים עצמם – בהתנהגויות התורמות לאיכות הסביבה. אלברט הופמן, המדען שסנתז לראשונה את האל אס די בשנת 1938, היה מודע היטב לפוטנציאל של החומרים הפסיכדליים לשנות את הגישה כלפי הטבע, וכתב, מעט לפני מותו בשנת 2008 (בגיל 101) כי:

״ניכור מן הטבע ואובדן החוויה של היותך חלק מבריאה חיה זו הטרגדיה הגדולה ביותר של העידן החומרני שלנו. זה הגורם לחורבן האקולוגי ולשינוי באקלים. לכן אני מייחס חשיבות גבוהה ביותר לשינוי תודעה. אני רואה בחומרים פסיכדליים זרז לכך״.

קרח, אור, פסיכדליה

האור מתפשט והבהירות הכוללת מתגלה. תצלום: Psy-D

במובנים רבים, ניתן לראות פריצת דרך כזו כצעד הבא בהתפתחות האנושית. כל קשת ההיסטוריה האנושית עוסקת בהזדהות והשתלבות בקולקטיבים הולכים וגדלים וברמת מורכבות גדלה: משבטים ניאוליתיים ועד משטרי צ׳יף, מערי מדינה ועד ממלכות, ממדינות לאומניות ועד פזורות בינלאומיות, ועד הצילום הראשון של כדור הארץ מהחלל, כפי שעלה רק לפני 50 שנה בדמיונו של ברנד על הגג שלו, בסן פרנציסקו.

פריצת דרך תאפשר לאנושות לזנק לרמה גבוהה בהרבה של עקביות הנדרשת לפתרון הבעיות של כלל כדור הארץ, עבור כולנו ועבור הדורות הבאים

ברגע זה, האנושות כנראה מתנודדת בין קריסה לפריצת דרך. בתרחיש הקריסה אנחנו נתפצל להמוני קבוצות קטנטנות, ככל שנשים דגש על העצמי המנותק שלנו והפוליטיקה של הם-ואנחנו, עם תוצאות קטסטרופליות, משום שכולנו תלויים אלה באלה ואנו עומדים מול בעיות חמורות ביותר.

פריצת דרך, לעומת זאת, תאפשר לאנושות לזנק לרמה גבוהה בהרבה של עקביות הנדרשת לפתרון הבעיות של כלל כדור הארץ, עבור כולנו ועבור הדורות הבאים – ממש כפי ששלבים מוקדמים יותר באבולוציה ראו את עליית המערכות המורכבות החדשות מתאים לאיברים, ומנוירונים למוחות.

המשתנים החשובים ביותר שיכריעו בין שני התרחישים הללו הם פסיכולוגיים, ומעל לכל האופן שבו אנחנו רואים את עצמנו ואלה את אלה, אם אנו מרגישים מחוברים או מאוימים, וגודל הקולקטיב שעמו אנחנו מזדהים. לא כולנו יכולים לטוס לחלל כדי לחוות את השפעת מבט–העל שהשפיע כל כך על האסטרונאוטים של אפולו. אבל העלייה המתרחשת לאחרונה בטיפולים בחומרים פסיכדליים מציעה תקווה עזה להופעת מסלול חלופי אל יעד דומה.

הערת המחברים: חומרים פסיכדליים אמנם יכולים להועיל מאוד, אבל הם גם עלולים לעורר בעיות, ולכן אין ליטול אותם בצורה בלתי חוקית או שלא בנוכחות אנשי מקצוע המסוגלים להנחות את המשתמשים במהלך החוויה.

רוזלינד ווטס (Watts) היא פסיכולוגית קלינית, העומדת בראש הניסויים לטיפול בדיכאון בפסילוציבין באימפריאל קולג׳ לונדון. היא מתעניינת ב״חיבור לעצמי, לאחרים ולעולם״ כהיבט חשוב בטיפול הפסיכדלי.

סאם גנדי (Gandy) הוא אקולוג, כותב ומרצה. בעבר שימש עוזר מדעי למנהל קרן בקלי (Beckley) וכעת הוא עובד בשיתוף המרכז למחקר פסיכדלי באימפריאל קולג׳ לונדון. תחומי המחקר שלו כוללים את היכולת של חומרים פסיכדליים להשפיע על הקשר שלנו לטבע.

אלכס אוואנס הוא מייסד ה- Collective Psychology Projectוחוקר בכיר באוניברסיטת ניו יורק. הוא מתעניין בפסיכולוגיה, קיטוב פוליטי, שינויי אקלים, משילות עולמית ושינוי חברתי.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: "קווים של אינסוף" (2017), Shiharu Shiota, תערוכה במוזיאון SCAD, סוואנה ג'ורג'יה. תצלום: JR P

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי רוזלינד ווטס, סאם גנדי, אלכס אוואנס, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על אסטרונאוטים במרכז העולם

01
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

נו באמת. עכשיו בשם איזו אידיאולוגיה הזויה של כדאיות החיבור לטבע אתם מעודדים לקחת סמים?? חומרים פסיכדלים הם סמים שמשבשים את שיקול הדעת ומובילים אנשים אל ההתמכרות ואל האבדון. קצת אחריות. אנשים מנסים סמים ופוגעים בעצמם ובאחרים בלי שמישהו אכזרי ובלתי אחראי יוביל אותם לשם. לא אתפלא אם כותבי המאמר ו/או מי שהביאו אותו לדפוס מעולם לא צרכו סמים בעצמם ובוודאי שאוסרים על ילדיהם לעשות כך. אז מה פשר ההטפה לסמים לקוראים זרים? באמת יש גבול לצביעות.

    02
    עודד

    "סמים" זה תחום גדול - אלכוהול, ניקוטין, TSH, וגם LSD וMDMA. שני האחרונים מתגלים בשנים האחרונות כבעלי סגולות מרפא של ממש ב-microdosing וקרובים להפוך לטיפול רשמי מורשה מטעם ה-FDA ורשויות בריאות אחרות. אז אולי קצת פחות מרירות ומוסרנות ישנה וקצת יותר תשומת לב למה שכתבו כאן לא יזיקו.

03
היי

בתור אחד שנחשף לחוויות העמוקות והמאוררות פליאה האלו, מאוד שמחתי לקרוא את הכתבה, ולהבין טוב יותר את מה שחוויתי. חשוב לציין שהדרך למהות פנימית והתפוררות אגו לפי שליטה, כרוכה בעבודה עצמית ארוכה, אך פסיכדליים מספקים את החשיפה הראשונית.
וחשוב לזכור שסמים כאלו לא מתאימים לכל אדם, אך תחת מחקר וטיפול מתאים, סביר להניח שזה יעשה בצורה הרבה יותר אחראית.

04
קובי נ

ד'ר יקרה,
דת ומוסרנות עובדות בתיאום מושלם לכדי שליטה בײמבט העלײ של האנושות, לכן אולי, משתמע חשש בדברייך מהתפכחותה. נסי למצוא בתוכך.. במה את נאחזת וממה את חוששת שייתערער?

מעניין,
ואני שואל את עצמי עד כמה (ואני מאמין שאפשר) להגיע לאותם המקומות של החיבוריות בלי החומרים הפסיכדלים - כי יש אנשים שעושים את זה.

ואז בקריאת סוף המאמר, נזכרתי בקלייר גרייבס שפיתח את מודל הערכים שלו, שמדבר בדיוק על הצמיחה האנושית במבני הערכיות הפנימיים של אנשים שאפשר לראות את התנועה שלהם מאידיבידואליות לשבטיות ובחזרה - מהמיקוד בעצמי למיקוד בחברתי ובחזרה, כאשר בכל מעבר מהעצמי לקבוצתי וחוזר חלילה יש גם במקביל התקדמות במבנה הערכים הקיומיים:

קיום אוטומטי (רמה 1) - עצמי: רמה זו מתמקדת בהישרדות וצרכים פיזיולוגיים בסיסיים. ההתנהגות היא ברובה אינסטינקטיבית ואוטומטית.

קיום שבטי (רמה 2) - קולקטיבי: בשלב זה ההתמקדות עוברת לבטיחות, מסורת ותחושת השייכות לקבוצה. יש דגש חזק על טקסים ומנהגים.

קיום אגוצנטרי (רמה 3) - עצמי: מאופיין בתיקוף עצמי ועצמאות. זה מאופיין במרדף אחר כוח, שליטה ואוטונומיה.

קיום אבסולוטי (רמה 4) - קולקטיבי: רמה זו מתמקדת בסדר, יציבות ואמיתות מוחלטות. מונעות על ידי רצון למטרה ומשמעות בתוך מערכת מובנית, המאופיינת לרוב בקודים מוסריים קפדניים.

קיום מרובה (רמה 5) - עצמי: כאן, הפרט מחפש הצלחה, אוטונומיה והישגים. ומושם דגש על חשיבה אסטרטגית, התקדמות והצלחה חומרית.

קיום יחסי (רמה 6) - קולקטיבי: שלב זה מאופיין בהתמקדות בקהילה, ברגשות משותפים ובמערכות יחסים. ערכים כמו אמפתיה, שוויון ואחריות חברתית בולטים יותר.

קיום מערכתי (רמה 7) - עצמי: ברמה זו, החשיבה הופכת אינטגרטיבית והוליסטית יותר. אנשים מודעים לתלות ההדדית של מערכות ומעריכים גמישות, ספונטניות וידע.

קיום הוליסטי (רמה 8) - קולקטיבי: זוהי רמה בעלת אוריינטציה גלובלית, המתמקדת בקישוריות של כל החיים. הוא מקדם קיימות אקולוגית, חשיבה גלובלית והרמוניה קולקטיבית.

אפשר להשתמש במודל הזה כמודל מאפיין של אנשים, קבוצות, אירגונים ואפילו קבוצות חברתיות רבות - לדוגמה האביב הערבי היה מעבר מקולקטיביות שבטית אשר מנוצלת ע"י מנהיג שמוביל את השבטיות (כי הוא נמצא ברמה אחת מעל השבט - רדיפת כוח) לרמת קיום אגוצנטרית - הבקשה של האנשים לתיקוף עצמי ועצמאות.

מכיוון שיש הרבה יותר התנגדות ל-"שימוש בסמים" בעקבות הפרדיגמות הנפוצות, אז במקום לעודד "סמים" פריצת הדרך יכולה להיות דרך לעודד תהליכים אחרים, שיוצרים את המעברים דרך הקונפליקטים שמייצרים את ההתפתחות לרמה הבאה.

כי גם כמו כל האנשים האחרים שחקרו התפתחות אנושית - פרויד, פיאז'ה ואחרים - שאמרו שהתפתחות קוראת מתוך הגעה לקונפליקט ופתרון הקונפליקט..

זה גם, כנראה, מה שאנו רואים בחיינו כיום, קונפליקט עולמי גדול (אנחנו-והם) ואז פתרון הקונפליקט יקח את האנושות לרמה הבאה שלה.

וזה במידה שאנחנו באמת נלך על כיוון של פתרון הקונפליקט במקום הכחדת האנושות.

כי כל קונפליקט הוא הזדמנות - הזדמנות לריב, מדון והרס או צמיחה, התפתחות והתקדמות לרמה הבאה (בחיים, במערכות יחסים, בתרבותיות ובאנושות)