ארץ כל מסכיה

שיטוט במרחב ובזמן, בכתבי חכמים ובמקומות רחוקים מזכיר לנו את שבחי הבדידות, וגם את מה שמונע מאיתנו להפיק ממנה את המיטב
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

שנחאי. שבוע חלף מאז הגעתי לעיר. הג'ט-לג חלף, דחוקה במטרו הסואן אני צופה באלפי האנשים. משהו מוזר מתחולל לנגד עיניי ואני לא מצליחה להבין מהו. רק עם שובי למלון, ורק לאחר שהשוער מברך אותי בלבביות של מרגלים, אני מבינה מה הציק לי כל כך במטרו הסיני: מיליוני עיניים מתגלגלות בו ובכל זאת לא נוצר קשר עין. כולם בתוך מסכים. התחושה הזאת תלך ותחריף במהלך החודשיים הקרובים. אגלה שהבהייה בחלל האוויר, פעולה שגרתית אצלי, שבעבר הייתי ננזפת בגללה תדיר, נכחדה מהעולם. אותה בהייה, מהסוג שהביא את ג'י קיי רולינג, מחברת ספרי הארי פוטר, להמציא את רציף מס' 9 ושלושה רבעים. גם בתוך הרכבת עצמה המצב אינו מעורר תקווה. מי שיצליח לנתק את ראשו מהמסך ייתקל בהבזקי פרסומות- ענק. סינית אינה שגורה על לשוני, אך דבוקת אנשים וחיוכים רחבים מדי אינם מותירים מקום לספק שמדובר בפרסומת למשהו חברתי ומלכד, משהו מעין "אתם לא לבד. הצטרפו אלינו במסע משותף ל....". המסר השיתופי הוטמע. המערב יכול לטפוח לעצמו על השכם.

צעירה, רחוב, סין, סלולרי, סמרטפון

צעירה הולכת ברחוב בסין. תצלום: 白士 李

לאחר חודשיים אני שבה ארצה. ענני ההתנשאות של מערבית שביקרה במזרח מתפזרים במהרה, כשאני רואה שהמצב אצלנו זהה למצב בסין, אם כי בקטן. אנשים מרוכזים בכף ידם. עולמם משתרע בין אגודל לזרת, לפעמים מודלקים מחמת הקלדה (שיכול אותיות ראוי לציון), ושם הם נמצאים, מייתרים את כל מה שמחוץ לכף ידם. לראשונה, אני מבינה מה הרגישו נביאי ירושלים כשפסעו ברחובות והטיפו לחברה להפסיק לצרוך אלילים מכל סוג. העם מסומם. טובי בנינו נלקחים למחוזות אחרים המאופיינים במילת קסם אחת "חברתי".

אחת הדרכים לזהות אדם מסומם היא על פי עוצמת התנגדותו להגדרה הזאת. אני מכירה כמה וכמה מכורים לסמים ולאלכוהול שימצאו סיבות שיעידו כי (א) הם אינם מכורים ו-(ב) הם מוכרחים להיות מכורים. הפרדוקס שנוצר כלל אינו חודר אל בין האוזניים שלהם, כי בינג! ברגע זה נכנסה הודעה חדשה מקבוצת "מחזור י"ג שומר על קשר".

כדי להילחם בסם החברתי יש לדבר על התרופה, על האדולן התקופתי שלנו, על הבדידות"זאת טכנולוגיה מופלאה", העיד בפניי אדם משכיל ומלומד, "לחלוק חוויות, לשתף אנשים, להעלות תמונות", המשיך הבחור, ששייך לסוג שיהיה מוכן למות לפני ששכנתו מהקומה השלישית תדע שנסע לשבוע לקפריסין. "מבחינה טכנולוגית, אנחנו מתקדמים יותר, הבדידות חולפת מן העולם". הוא חתם את השיחה, דלוק עיניים, והוסיף לייק לפוסט כדי למלא, לדבריו, "חובה אזרחית", בעניין בוער כלשהו.

חיברתי אחת ועוד אחת. חשבתי על הקמפיינים של תאגידי הריגול, שבניגוד ליוזמי המאגר הביומטרי שמטרתם שקופה וברורה, יזמי עמק הסיליקון מפיקים חיוכי גורו לכל עבר ומשננים להמון המסומם מנטרות שלא היו מביישות את אושו: "להיות חלק", "שיתוף", "קהילה". אלו שמכניסים את המילה חברתי לכל משפט שני, ואת המשפט האלמותי "למען עתיד טוב יותר", במקצבים שווים. אלו חברות עתירות כוח, המגייסות את טובי הפסיכולוגים והפסיכיאטרים, לא כדי למלא אחר שבועת היפוקרטס, חלילה, אלא כדי לשווק לנו מוצר שאיננו שונה מחטיף במבה, וכדי לעשות זאת הם דורכים על נקודה רגישה במיוחד.

הבנתי שכדי להילחם בסם החברתי יש לדבר על התרופה, על האדולן התקופתי שלנו, על הבדידות.

המחשבה שאדם יכול להיות מאושר ולחיות לבד קשה מנשוא, ודאי בחברה ולדנית כשלנו, שבה הרחם מולאם לצרכי הכלל. בישראל, חוק הפונדקאות וחוק הלאום מנהלים מאבק צמוד על תשומת לבו של הציבור.

הלא אין מקום שליו ורגוע יותר אשר אליו בן האדם נסוג זולת אל נפשו שלו, ובייחוד אדם שבחובו מכמנים כאלה, אשר אם יביט בהם תבואנו מיד נינוחות מלאה (מרקוס אורליוס)

אלא שגדולי ההוגים, הפילוסופים והיוצרים השתמשו בבדידות כדי ליצור יצירות מזהירות, מופתיות, חד פעמיות ובעיקר – עצמאיות. וככל שאני מנסה להפליג בדמיון הפרא שלי, איני מצליחה לדמיין את דוסטוייבסקי או קפקא כותבים שעה ורצים לשתף את החבר'ה. משה ווירמיהו התנכ"יים וגם הסופר האמריקני ת'ורו השתמשו בבדידות הזאת. נקשיב רגע לדברי מרקוס אורליוס, קיסר רומא במאה השנייה לספירה:

"אנשים מבקשים לעצמם מקומות מפלט: אזורי הכפר, חופי ים, הרים; אף אתה רגיל עד מאוד לערוג לכגון אלה. אך אין כל זאת אלא הדיוטות לשמה, היות שאפשר לך, בכל עת שתחפוץ, להיסוג אל תוך עצמך. הלא אין מקום שליו ורגוע יותר אשר אליו בן האדם נסוג זולת אל נפשו שלו, ובייחוד אדם שבחובו מכמנים כאלה, אשר אם יביט בהם תבואנו מיד נינוחות מלאה..." (מתוך "מרקוס אורליוס, מחשבות לעצמי", הוצאת נהר, בתרגום אברהם ארואטי).

מרקוס אורליוס אינו מדבר על "לבד". הוא וודאי וודאי אינו מדבר בגנות הנישואים וההולדה. הוא מדבר על משהו פשוט בהרבה. על היכולת לסגת, להתכנס לתוך העצמי בשקט מוחלט בלי קשר לנוף החיצוני.

מרקוס אורליוס

פסל של מרקוס אורליוס מהמאה השנייה לספירה, Walters Art Museum, בולטימור. תצלום: ויקיפדיה

היטיב לומר זאת סנקה במשפט קולע: Secede in te ipsum – היסוג לתוך עצמך.

מעניין גם לקרוא את הפילוסוף הצבעוני והשנון מישל דה מונטיין:

"על כן צריכים אנו להשיבה (את הנפש) אל עצמה ולכנסה בתוך עצמה. זו הבדידות לאמיתה ואפשר להתענג עליה בלב לבן של ערים ושל חצרות מלכים. אבל ניטיב להתענג עליה אם נחיה הרחק מהן...." ("המסות", חלק א', הוצאת שוקן, תרגום: אביבה ברק).

מובן שבתקופת אורליוס או בזמנו של מונטיין לא היה עמק סיליקון שסיפק לתושבי כדור הארץ טכנולוגיות מופלאות, אותו שירות דב שגורם למצבים מגוחכים. מחזה של זוג היושב בבית קפה ושקוע, כל אחד, בתוך מסך, הוא חזון נפרץ בהחלט בימים אלו, ומכיוון שהעם מסומם, הדבר נראה שפוי בהחלט.

איך אפשר להחיל את הנסיגה אל העצמי ולאיזו נפש בדיוק ניסוג? מה היא, בעצם, הנפש בימינו, אם לא כלי להזנת נתונים, טעמים, שנאות, קנאות ואהבות, שיוכלו ליצור אלגוריתמים כדי לווסת את מצב הרוח?

אבל נחזור לדברי ההוגים שהזכרתי. איך אפשר להחיל את הנסיגה אל העצמי ולאיזו נפש בדיוק ניסוג? מה היא, בעצם, הנפש בימינו, אם לא כלי להזנת נתונים, טעמים, שנאות, קנאות ואהבות, שיוכלו ליצור אלגוריתמים כדי לווסת את מצב הרוח? לאיזה עומק נצליח לבצע נסיגה, אם יכולת ההבעה שלנו מתמצה בפרצופוני-מצב רוח ובפוסט בן שני רגעים? כאשר רובוטים מדריכים את צעדינו, אומרים לנו מתי לאכול, כמה צעדים הלכנו היום וכמה עוד עלינו ללכת, כשהם מנטרלים את גורמי ההפתעה בחיינו, כשהם מדווחים שהאוטובוס יגיע בעוד חמש שניות, מה בדיוק נשאר מהנפש שלנו, הייחודית לכל אחד ואחד?

בנקודה זעפנית זאת ראוי לעצור לרגע ולנהוג בכנות.

נהוג להשוות את המצב השורר בימינו לזה המתואר בספר 1984 של ג'ורג' אורוול. אלא שמתוך השוואה זו אנחנו מקפחים את חלקנו כאזרחים וכתושבים שלהם יש אחריות לא מעטה בגרימת המצב הזה.
בניגוד למתרחש במדינה טוטליטארית, שבה נכפה שלטון עריץ על העם, כמו בברית המועצות, שבה היכולת של האזרחים לשנות משהו הייתה מוגבלת ביותר, בארצות המערב האזרחים אשמים באי אכפתיות ובתאווה למידע, למציצנות ולכסף. בספרו של אורוול, האזרחים נלקחים לחדר 101, חדר שבו הסיוט הגדול ביותר שלהם מתגשם. השליטים מטעם האח הגדול יודעים הכול ושולטים במוחם של נתיניהם. אצלנו, לעומת זאת, נותנים האזרחים מרצונם החופשי פרטים על מאכלים אהובים, על חברים ועל בני משפחתם. הם משתפים אותנו באנקדוטות מחייהם בצורה כל כך ציורית, מענגת וסוחפת לייקים, אבל החשבון בסוף נפרע. ואין לטעות. לא מדובר בחשבון אישי. מדובר פה במחיר שהחברה כולה תשלם, ובענק.

לכן, מהבחינה הזאת, צריך להסיר את הכובע בפני היזמים הטכנולוגים. הם עושים את שלהם. אנחנו, כחברה, מגדלים דור הגדל לתוך מציאות גיהנומית. מציאות שבה אין ערך לחיי הפרט. שבה סופר נמדד לפי מספר הלייקים ולא לפי יצירותיו. כי, בחזרה לבדידות, אם כולם ביחד כל הזמן, לשם מה יש צריך כללים להתנהגות במרחב ציבורי? מדוע כל כך מפריע לי שהאיש שישב על ידי בתור לקופת חולים בשבוע שעבר צפה בפורנו מתוך המסך הפרטי שלו?
נקל לשער כיצד יגיב בן הדור הבא כאשר ייתקל בדברי הפילוסוף הנדי דייוויד ת'ורו:

"אהבתי להיות לבדי. מימיי לא מצאתי בן לוויה טוב יותר מן הבדידות. על הרוב נרגיש יותר בדידות כשאנו יוצאים אל בין הבריות מאשר בשעה שאנו נשארים בתוך כותלי ביתנו. אדם השקוע במחשבה או בעבודה הריהו תמיד לבדו, יהיה באשר יהיה. אין הבדידות נמדדת על פי המילין המפרידים בין אדם לחבריו.. ("וולדן, חיים ביער", הוצאת מוסד ביאליק, תרגם: ראובן אבינועם).

או, במקום אחר לגמרי, רבי נחמן מאוּמן אומר על ההתבודדות ש"היא מעלה גדולה ועליונה" (וכדאי לציין בהקשר זה את המון הנוסעים לקברו בכל שנה, קבוצות קבוצות).

אגם וולדן, הנרי דייויד ת'ורו, ת'ורו

אגם וולדן, מסצ'וסטס, המקום של ת'ורו למצוא בו שלווה, בדידות, התבוננות. תצלום: ptwo, ויקיפדיה

מעניין עוד לבחון את חשיבותה של הבדידות ומדוע היא כל כך מאיימת על משטרים עריצים דווקא דרך עיניו של הסופר, אולי המקצוע האחרון שעוד נותר בו משהו שאינו שיתופי.

כל סופר יודע, כך לפחות היה עד ימינו, שכדי לכתוב הוא זקוק לשקט. כתיבת ספר היא מעשה פרטי ביותר וגם קריאה היא מעשה פרטי. מספיק להיווכח במאמץ המושקע כדי לקיים מועדון קריאה. הקרנת סרט, לעומת זאת, היא מעשה חברתי, שנועד ליישמו בחברה. במדיום קולנועי אין סוד. בספר מבינים דבר מתוך דבר. השקט והמרחב להם נזקק הסופר מאיימים על משטר – כל משטר באשר הוא, גם על משטר קפיטליסטי–- משום שכאשר האדם מתייחד עם עצמו בחברת רעיונות שונים שאינם מגיעים דרך שטיפת מוח בלתי פוסקת, כאשר הוא משוקע ברעיונות מורכבים שיש צורך בקריאה עירנית ועצמאית כדי להשיגם, האדם יכול לחשוב עצמאית. להבין שמשהו אינו כשורה בעולם שאליו נקלע ואולי להתחיל להשוות. וזהו הסיוט של כל משטר, על אחת כמה וכמה של משטר עריץ ורודני.

במקום להשליכנו לגולאג כלשהו, משסים תאגידי הריגול והכלכלה את האזרחים, זה בזה, וממקום מושבם למעלה, בעמק הסיליקון, מחככים ידיים ושועטים אל ההמצאה הבאה שתיקח מנפשנו עוד פיסה

אבל מדוע להישאר רק בתחומן של המדינות הטוטליטריות, המשליכות אזרחים למרתפי הגולאג? למה לא לפתוח עיניים ולראות שבמקום להשליכנו לגולאג כלשהו, משסים תאגידי הריגול והכלכלה את האזרחים, זה בזה, וממקום מושבם למעלה, בעמק הסיליקון, מחככים ידיים ושועטים אל ההמצאה הבאה שתיקח מנפשנו עוד פיסה? מדוע לטרוח בבניית בתי מאסר כשיש בתי מאסר וירטואליים?
הנה: מישהו כותב בפוסט שאיקס אשם. שעה לאחר מכן, איש תקשורת מגיב. שעה לאחר מכן איקס גמור. בלי משטרה. בלי משפט. בלי המתנה מורטת עצבים. ייתכן שבמקרה הזה איקס באמת אשם. אבל מה יקרה כשהאיקס הבא יהיה צדיק אמיתי, שההתנכלות לו נבעה  מקנאה? מי ערב לו שההמון חסר הייחוד, חסר הבדידות, לא ישרוף אותו ויצהל סביבו בריקודים?אם הזכרנו את ספרו המופתי של אורוול, ראוי להזכיר ספר אחר, הרלוונטי הרבה יותר לימינו.

בעולם של "פרנהייט 451" מאת ריי ברדבורי, התושבים אינם יכולים להיות לבד ולו לרגע אחד. העיניים עסוקות במסכי ענק המוקרנים על קירות הבית, האוזניים פקוקות באזניות המזרימות צלילים ללא הרף, ויחסי שכנוּת אמתיים הם מחוץ לתחום.

מה הפלא, אם כן, שסמל האינדיבידואליזם והחשיבה העצמאית – הספר – נידון לשריפה בעולם כזה? ומה הפלא שהפתרון נמצא באנשי שוליים, הנמצאים בשולי הערים ומשננים שייקספיר וביירון למען הדורות הבאים?

המצדדים בטכנולוגית ההמונים הזאת מגייסים, כמיטב הנרקומנים, את מיטב הטיעונים. הם אומרים, למשל, שיש גם דברים טובים בטכנולוגיית המסכים הזאת. הרבה אנשים עניים והרבה אנשים מסכנים "נכנסו למודעוּת", כלומר, מעכשיו נגמר העוני, הסבל והפער הבלתי נסבל בין עשירים לעניים. שלא לדבר על תרבות הווידוי הצדקנית שהולכת ומשתרשת. תחת אותה מסגרת כללית, הרואה בכלל את המטרה וביחיד את האויב – כבר לא ראוי לשמור סודות או על חיסיון רפואי. אתה חולה בדיכאון קשה? ספר את זה לכל העולם. זה חשוב כדי "להיכנס למודעות". אבל מודעות זאת מה היא? אני מכירה מישהו שפרסם בעיה רפואית שלו ברשת, זכה ליומיים של תהילה, שכללו מאות שיתופים ואלפי תגובות חמות ואוהדות. שבוע לאחר מכן פגשתי אותו, שפוף מתמיד. מסתבר שמינסטריון הלייק עשה את שלו בתגובה מידית והמשיך לדבר החם הבא – עוד וידוי ועוד "כניסה למודעות". שבמקרה זה, האמת צריכה להיאמר: זוהי מודעות שאינה תורמת לדבר, מנציחה את המצב ורק נותנת לאנשים תחושה טובה שעשו משהו, אף שלא התרוממו מהכיסא.

מגה-פון, אקטיביזם, פעילה חברתית

אקטיביזם, פעילות חברתית בשטח. תצלום: קלם אונוג'והו

ייתכן שהיו אי אלו יוזמות טובות בזכות הרשת, אבל האם עלינו לתמוך במשהו שהורתו בחטא ושהמחיר שלו גבוה כל כך? שמטרתו לקחת את נשמת אפה של האנושות – היכולת לחשוב בעצמאות מוחלטת?  אפשר להמשיל את הטיעון הזה לטיעוניהם של הבעלים הגרושים. מי שמתחתן דרך הרבנות, בחוק עקום שקונה את האישה, אל לו לזעוק בעת גירושים שהוא מופלה ושעליו לשלם מזונות וכו'.

אנו יכולים לבחור להיות בקשר חברי, אבל לא להיכנס למיטה בחברת מסך. להבין שכנראה האדם, תודה לאל, אינו מתאים לטכנולוגיה של הסחות דעת בלתי פוסקות

למרבה הנחמה, אחד הדברים שעדיין לא נשללו מאיתנו לחלוטין הוא חופש הבחירה ואף הוא עומד תחת מתקפה קשה. לבחור? כן. אבל שתהיה זאת בחירה המיישרת קו עם בחירת ההמונים. עניים שחורים הם באופנה עכשיו? עליך לבחור רק בהקשר הזה ואבוי לך אם תעזור לעני לבן. זכויות נשים על הדוכן? עדכני את חופש הבחירה, שלפי סעיף כך וכך עליך לבחור אך ורק על פי נושא זה. במצב עניינים כזה, לא מן הנמנע שגם חופש הבחירה שלנו יהפוך למכשיר שהטכנולוגיה תנווט אותו לפי רצונותיהם הדורסניים של בעליה.

ולכן, גם בחופש הבחירה צריך לדעת להשתמש, בתבונה. הייתי רוצה לדעת לבחור טכנולוגיה שתטיב עם האנושות ולא תסחט את כספה, מרצה ויצירתיותה.
למה לא לעבוד לפי תפריט מוסרי? אנחנו יכולים לבחור לנסוע ברכבת משוכללת, אבל לדחות טכנולוגיה המדווחת לנו אם האדם קרא את ההודעה ומתי בדיוק. אנו יכולים לבחור להיות בקשר חברי, אבל לא להיכנס למיטה בחברת מסך. להבין שכנראה האדם, תודה לאל, אינו מתאים לטכנולוגיה של הסחות דעת בלתי פוסקות, שאם יצנח על ספסל כשבידו טלפון, הוא לא יבחר לבהות בעוברים ושבים סתם כך, מטעמים הומאניים, אלא יעדיף להשתמש במכשיר שבידו כדי להתנתק מהסובב אותו.
אבל אנחנו יכולים להשתמש בטלפון פשוט וקטן ממדים, כדי לנצל את הזמן שהטכנולוגיה הותירה בידינו. מאז שנות השמונים זמן העבודה הולך ומצטמצם, סופי השבוע מתארכים. האם לא כדאי להשקיע את הזמן הזה בבדידות ובמחשבות מעמיקות או בשיחות טובות עם חברים?וכך, למעשה, אנחנו, חברת אזרחים חופשיים, נתנו יד לחברות המרמות אותנו פעמיים, לפחות. הן גם דואגות להשמיץ את הבדידות, כדי למקסם את רווחיהן, וגם מבודדות אותנו מהעולם החיצון, בכך שהן גורמות לתלוּת ולהתמכרות לרעש, להמון ולפופוליזם, בכסות של הומאניות, אכפתיות וחברוּת.

ובסוף, כשלא יהיה מנוס מהכרזה על תכנית גמילה מפוארת, נוכל לבוא רק אל עצמנו בטענות על שאפשרנו את חלוקת הסם הזה. על כך שההורים, בכבודם ובעצמם, הפכו לסוחרי הסמים של ילדיהם.

אני חוזה שלצורך הגמילה הזאת נידרש להרבה יותר משנים עשר צעדים. הרבה הרבה יותר.

 

גלית דהן קרליבך היא סופרת

תמונה ראשית: סמרטפון בנפילה חופשית. תצלום: ייראן דינג, unsplash.com

Photo by Yiran Ding on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי גלית דהן קרליבך.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

11 תגובות על ארץ כל מסכיה

    03
    אחד העם

    אתה לא אלוהים לא הבנת. זה לא טקסט ניהיליסטי ואסקפיסטי, אלא מלא אנושיות ואמונה בכוחו של האדם לשלוט על האלילים שהם מעשה ידיו, ולא להיפך. נכתב מהטלפון הנייד..

04
ילנה ק

מאוד מדויק.
הרבה אנשים כותבים על כל הבעיות הרגשיות שלהם, מחלות, קשיים בזוגיות בפייסבוק.
כביכול יש קבוצה של 800 איש שתומכת בך. אבל האם זאת באמת תמיכה?
50 בחורות זרות שאני לא מכירה כותבות לי "חיבוק" מעודדות, האם זה כמו עידוד מחברה? הרגשה שאני במקום בטוח שיכולה לקבל תמיכה אמיתית.?

06
חרשופית בר

אפילו שהדברים ידועים וגם אלכסון כתבו על זה לא מעט, המבט האישי פה מוסיף וגם התזכורת ש"אמרו את זה קודם לפני", גדולי מחשבה עולמיים. צריך להמשיך להעלותאת המודעות לעניין: ההסתגרות בתיבות התהודה המקוונת הורגות את האנושיות, כמו שאמר פה מישהו לפני... :-) שנה טוב לאלכסון, ותודה על הכל!

07
ארז

קטעים מעוררי מחשבה לצד קטעים מכלילנים ויהירים. סוף צדקני ומטיף. כתיבה של טוקביסטית משכילה עם יכולת ניסוח טובה

08
ש. קדר

כתבה מרתקת אם כי לא מאוזנת מבחינת שקילת היתרונות-חסרונות של הטכנולוגיות העכשוויות. אם לא הייתי קוראת את הכתבה על המסך, שנשלחה על ידי פלאי המייל, סיכוי קלוש ביותר שהייתי מתוודעת בדרך אחרת לדעותיה של הכותבת (בהנחה שגם עיתון או ספר יוצר אצלי נתק מהסביבה). כמו כן, הפתרון של שקיעה בתוך עצמי או הימצאות לבד בחדר /טבע אינו מתאים לכל האנשים. אם אין לאדם מעיינות יצירה פנימיים כמו אותם סופרים שצוטטו, מה שהוא יפגוש יהיה שעמום וריקנות. על אף הסתייגותי הרבה מתרבות הפרצופים התחובים במסכים, ברור שהתופעה עונה על צורך כלשהו שיש לברר מהו. לומר שמדובר במזימה מרושעת של אנשי עמק הסיליקון לשעבד את האנושות לטכנולוגיות עתירות ממון זה קל מדי. יש בהחלט מקום לביקורת על התופעה לצד הבנה שהיא מוליכה את האנושות לשלב התפתחותי שעדיין לא ברור מהו.

09
יפעת

כתוב נפלא, מעורר מחשבה והתבוננות מחודשת ברעיונות ותפיסות שלי לגבי מדיה חברתיים. עזרת לי לדייק את הדברים, ותודה על המקורות שמאפשרים להעמיק את החשיבה.

10
נדן

המחברת מעלה כמה טיעונים הגיוניים, אבל נסחפת בתיאורים דמוניים ומסלפת את המציאות. כמו למשל התיאור הילדותי הזה: "למה לא לפתוח עיניים ולראות שבמקום להשליכנו לגולאג כלשהו, משסים תאגידי הריגול והכלכלה את האזרחים, זה בזה, וממקום מושבם למעלה, בעמק הסיליקון, מחככים ידיים ושועטים אל ההמצאה הבאה שתיקח מנפשנו עוד פיסה? מדוע לטרוח בבניית בתי מאסר כשיש בתי מאסר וירטואליים?".