ארץ קטנה עם חלל

השאיפה האנושית לצאת אל החלל הולידה אינספור חלומות יצירתיים על עולם טוב יותר. האם כל פרויקט חלל חייב להיות לאומי וצבאי-בטחוני? לאחרונה מתברר ששיתוף פעולה וויתור על יוקרה לאומית מניבים תוצאות מבטיחות יותר
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

גילוי החלל הוא משאת נפשו של האדם המודרני. ובכך הישראלים אינם שונים. אף שהחזון לכיבוש החלל לבש ופשט צורה במהלך המאות האחרונות, הוא תמיד נתפש כפרויקט אוניברסלי בינלאומי. פרויקט החלל הישראלי הוא בחיתוליו, אך האם הוא יכול לצמוח כפרויקט ייחודי ושונה, כפרויקט בעל חזון לאומי? בנסיון לענות על שאלה זו, אתחיל בסיקור שטחי של הספרים הראשונים שבהם הועלה הרעיון לגילוי העולם החיצון לנו ככלי לגילוי אחדות האנושות, אחר-כך אנסה להראות מדוע המודלים המודרניים של גילוי החלל צומצמו למטרות לאומיות, ואסיים בקישור של סקירה היסטורית זו לפרויקט החלל הישראלי, ואציע כי אבן הבוחן לכל דיון בעניין גילוי החלל אינה צריכה להיות טכנולוגית וצבאית אלא אזרחית ובינלאומית.

הגבולות החדשים של העולם עוררו השראה ליצירת חזון פוליטי חדש, שבו לא סמכות פוליטית מסורתית, אלא רצונו הפרטי  ונטייתו הטבעית של הפרט צריכים להיות אבני היסוד לבנייתה של חברה חדשה

רעיונות למסעות לחלל החלו באופן מעניין במקביל למיצוי התהליך של הגילויים הגדולים. בתחילת המאה ה-17 כבר היה ברור היקפו של כדור הארץ, ומשלחות הגילוי הגיעו עד לאוקיינוס השקט והמרוחק. עידן הגילויים לווה במקביל גם בעלייתו של ז'אנר ספרותי-מדעי ופוליטי חדש – האוטופיות. אוטופיה (1516) של תומס מור סלל את הדרך לדור שלם של הוגים אוטופיסטים כמו תומאזו קמפנלה (עיר השמש, 1602) ופרנסיס בייקון (אטנלנטיס החדשה, 1627). כולם הציבו את החברה האוטופית שלהם בקצה עולם הגילויים, באוקיינוס האטלנטי, באוקיינוס ההודי ולבסוף באוקינוס השקט. כולם, כתבו על חברה הפוכה ושונה מהחברה שבה פעלו. הגבולות החדשים של העולם עוררו בהם השראה ליצירת חזון פוליטי חדש, שבו לא סמכות פוליטית מסורתית, אלא רצונו הפרטי  ונטייתו הטבעית של הפרט צריכים להיות אבני היסוד לבנייתה של חברה חדשה. אולם, עם מיצוי עידן הגילויים, הוגים אחרים ביקשו להמשיך את המסורת האוטופית בתיאור מסעות לחלל. הראשון שבהם, הוא יוהאנס קפלר, שמלבד החוקים היפים שהעניק לעולם כהסבר לתנועה ההרמונית של הכוכבים, הוא חיפש גם הרמוניות בחייו האישיים. ב- 1608, שעה שאימו הואשמה בכישוף, קפלר עזב את עבודתו המדעית בפראג, ויצא לעמוד לצד אימו במשפט של הכנסייה, שתוצאותיו יכלו להיות הרות אסון – כפי שאירע בעת שדודתו שהועלתה על המוקד באשמת כישוף. הוא הקדיש את מלוא כוחותיו ומשאביו לזיכוי אימו, ובזמן המשפט חיבר אוטופיה מדעית- החלום או על אסטרונומיה ירחית שנולדה לאחרונה, או בקיצור החלום, המספרת על ילד איסלנדי ואימו המכשפה, אשר פגשו שדון  שסיפר להם על אי בשם לווניה (Levania) ועל מראהו של כדור הארץ מבחוץ.

יוהנס קפלר

יוהאנס קפלר (1610), מתמטיקאי, אופטיקאי, אסטרונום וגם סופר מדע בדיוני. תצלום: ויקיפדיה

אבל אנגליה הייתה תמיד המוקד של המסורת האוטופית, והיא גם סיפקה את החיבורים המשמעותיים שחזו את כיבוש הירח. הראשון, ג'ון וילקינס, גיסו של אוליבר קרומוול, מהמנהיגים האינטלקטואליים של מחנה הפרלמנט במלחמת האזרחים שהתחוללה נגד צבאו של המלך צ'ארלס הראשון, ומייסד החברה המלכותית האנגלית לחקר המדע. בצר לו, בדוחק השעה של הדיכוי הפוליטי על ידי המלך צ'רלס, בהתקרב ענני מלחמת האזרחים, פירסם בעילום שם ספר תחת הכותרת גילוי של עולם על הירח (1638).

ג'ון וילקינס, ירח

John Wilkins, The Discovery of a World in the Moon

וילקינס ביקש להרחיב ולחרוג מהדימיון הטופוגרפי, וטען כי על הירח מתקיימים גם חיים. האפשרות לקיום חיים על כוכב אחר עוררה גם את הרצון להגיע לשם

ההשראה לכתיבת הספר באה מגלילאו. וילקינס ובני דורו הושפעו עמוקות מהתמונות של פני הירח, כפי שנצפו בטלסקופ של גלילאו, שהראו שהירח דומה לכדור הארץ – יש בו הרים ועמקים, מכתשים וגבעות – ווילקינס ביקש להרחיב ולחרוג מהדימיון הטופוגרפי, וטען כי על הירח מתקיימים גם חיים. האפשרות לקיום חיים על כוכב אחר עוררה גם את הרצון להגיע לשם, וכך וילקינס הציע כי ניתן יהיה לעוף לירח באמצעות טכנולוגיות מכניסטיות של אוטומטונים, של מכונות עם תנועה נצחית perpetuum mobile, אשר יוכלו לעלות לגובה אם ישתמשו נכון ביכולת של העשן להתרומם, ובתכונה של האוויר להיות דליל יותר.

אולם, ההוגה הבולט ביותר הוא פרנסיס גודווין שפרסם ב-1638 בעילום שם, ואחר-כך תחת שם העט דומינגו גונסאלס, חיבור תחת שכותרתו  אדם על הירח  [The Man in the Moon].

פרנסיס גודווין, האדם על הירח

"האדם על הירח", פרנסיס גודווין, איור מתוך המהדורה הגרמנית (1659). תצלום: ויקיפדיה

גודווין מתאר את מסעו של גונסלס, ספרדי שנמלט מהמלחמה הימית שבין המעצמות אנגליה וספרד, ואשר נקלע לאי בודד שבו הוא מגלה זן נדיר של ברבור ענק, המסוגל לשאת משקל רב. בהימלטו מהצי של האנגלי שתקף את האי, גונסאלס חיבר למכונת טיסה מספר רב של ברבורים כאלה אשר עפו ועפו תשעה ימים עד שהביאוהו אל הירח. שם הוא פוגש את אנשי הירח, שהם נוצרים גבוהים הגרים במה שנראה כגן-עדן. בשל  געגועים לארץ, ודאגה לברבוריו, הוא טס בחזרה ונוחת בסין. שם הוא נעצר בחשד לכישוף, אולם מצליח ללמוד את השפה המנדרינית ולשכנע את שוביו באמיתות הסיפור. הוא מצטרף לישועים בסין הכותבים את סיפורו ומפיצים אותו בספרד. גודווין האנגלי כתב, כמובן, אוטופיה על החלל, החותרת גם תחת היסודות הפוליטיים של אנגליה, שכן, הגיבור שלו הוא ממעצמת האויב.

נקודת המוצא הייתה הווה פוליטי בלתי אפשרי, שרק בחלל ניתן יהיה למצוא לו חלופה. הכותבים כולם הזדהו עם האסטרונומיה החדשה של קופרניקוס, שעקרה את האדם ממרכז העולם, ושתרמה במשהו לצמצום האגוצנטריות האישית והלאומית

בשלוש האוטופיות הללו, שהינן אם תרצו תחילתו של המדע הבידיוני, או תחילתו של החזון לגילוי החלל, אנו מוצאים דפוס קבוע – כולן אוטופיות מדעיות עם חזון אוניברסלי. נקודת המוצא של כולן הייתה הווה פוליטי בלתי אפשרי, שרק בחלל ניתן יהיה למצוא לו חלופה. הכותבים כולם הזדהו עם האסטרונומיה החדשה של קופרניקוס, שעקרה את האדם ממרכז העולם, ושתרמה במשהו לצמצום האגוצנטריות האישית והלאומית, והגדילה את רצוננו לגלות עולמות אחרים. זאת ועוד, כולם הציגו את המדע החדש בחלל החיצון כשהוא מתגלם בחברה צודקת, בינלאומית, קוסמופוליטית, שבה סמכות, דת ולאום הופכים למשניים. בעיני כולם, האוטופיה שבחלל הייתה בהכרח חזון לחברה בינלאומית.

באז אולדרין, ירח, דגל ארה"ב, אפולו 11

באז אולדרין מצדיע לדגל ארה"ב על הירח, 20 ביולי 1969. תצלום: ניל ארמסטרונג, נאס"א, ויקיפדיה

יש הטוענים שדווקא תחרות בין אומות היא זו שדחפה את פרויקט כיבוש החלל במאה העשרים. יש שיטענו כי "כלכלת-מלחמה", כלכלה הפועלת לגידול אמצעי ייצור מלחמתיים, היא כלכלה שמביאה לצמיחה כלכלית ולהתפתחות טכנולוגית. זו לבטח אינה טעות להעלות טיעונים מסוג זה. ולבטח גם נכון להתייחס למלחמה הקרה כגורם הדוחף לגילוי החלל במאה העשרים. אולם, תחרות צבאית יכולה אולי להניע פיתוח טכנולוגי, אך היא אינה יכולה לקיימו לאורך זמן, היא אינה יכולה לבסס פיתוח טכנולוגי ללא חזון של שיתוף פעולה אזרחי ובינלאומי.

לאומיות המעוררת תחרות צבאית אינה יכולה להמשיך ולקיים לאורך זמן פרויקטים בחלל

כך שלאומיות המעוררת תחרות צבאית אינה יכולה להמשיך ולקיים לאורך זמן פרויקטים בחלל. כפי שמעיד שמם, המכיל את המילה (naut- מיוונית: מלח) האסטרונאוטים או הקוסמונאוטים הם המלחים החדשים של היקום או של הקוסמוס, הם ממשיכי דרכם של דור המגלים הגדולים. אבל כמו בעבר, גם במאה העשרים, המניעים הלאומיים התמוססו במהירות לאחר תחילת האחיזה בשטחים החדשים, והמדינאים המקומיים החלו להרהר ברעיונות אוטופיים. כך פחות או יותר נוסדה אמריקה הגדולה, גילוי העולם החדש והקולוניזציה שלו דווקא הובילו לחזון פוליטי אנטי-קולוניליסטי בדמותה של ארצות הברית.

אם יש מרחב אחד שבו השאיפות הקולוניאליסטיות של האמריקנים באו לידי ביטוי מפורש היה זה החלל. אבל אלה היו בתחילת הדרך שאיפות שהמניע העיקרי שלהם היה יוקרה. האמריקנים היו לראשונים שהלכו בעקבות ההוגים האוטופיים של גילוי החלל, והציבו כפרויקט המרכזי שלהם הטבעת טביעות רגלים של אדם על הירח. הישג שלכל הדעות יגלם את העליונות הטכנולוגית של האמריקנים. אבל מעבר לטכנולוגיה, זה היה אירוע ראשון שבמהלכו מבטי המין האנושי כולו הופנו למקום אחד. 500 מיליון איש צפו בשידור חי בצעדיו של ניל ארמסטרונג על הירח, ועוד מיליונים רבים אחרים הקשיבו לשידורי הרדיו שתיארו את האירוע. זה היה האירוע הראשון שבו נולדה תודעה קולקטיבית של תושבי כדור הארץ, זהות חדשה ואוניברסלית.

הסובייטים מנגד, היו לראשונים ששיגרו גופים חיים לחלל, מהכלבה לייקה ועד לקוסמונאוט יורי גאגרין. גם הם הונעו בעיקר מטעמי יוקרה, אך במקום להפגין הישג טכנולוגי יוצא דופן, הרוסים העדיפו להציג את ההישג האנושי – את יכולתם של הקוסמונאוטים לשהות בחלל, ולשהות בו זמן רב.

לאחר כעשרים שנה של חקר החלל, מניעי היוקרה הוחלפו במניעים צבאיים תכליתיים. אם כבר משקיעים הון עתק בפרויקטים אלה עדיף, כך חשבו, שיביאו תועלת כלכלית וצבאית. האמריקנים החלו לראות ביתרון הטכנולוגי, בתוכנית מלחמת הכוכבים, כלי שיכול להביא להכרעה, ללא קרב, בתחרות בין המעצמות. הסובייטים מנגד חשבו שהצבת מוצב קבוע בחלל, בדמות תחנת חלל בינלאומית, יתרגם את את ההישגים רבי השנים למשמעות תכליתית. לתחנת החלל ששאפו לבנות הם בחרו בשם מיר (Мир), בעברית – שלום או עולם, שם שמגלם את השאיפות האוניברסליות של הפרויקט.

תחנת החלל מיר, מיר, הקפת כדור הארץ

תחנת החלל "מיר" מקיפה את כדור הארץ. תצלום: נאס"א, ויקיפדיה

מיר, שהורכבה בחלקים ובשלבים שונים, יכלה כבר בסוף שנות השמונים להיות מאוכלסת בצוותים שלמים. אמנם, הפעילות המוצהרת הייתה מדעית וכללה ניסויים בתנאי כוח כבידה מופחת, אולם ברור כי ברקע היתה השאיפה הסובייטית ליצור מאחז, קולוניה בחלל. כך בסוף שנות השמונים עמדו אלה מול אלה הסובייטים – עם המוצב הראשון בחלל, שיוכל בעתיד ליירט כך חששו, לוויינים אמריקנים –והפרויקט הטכנולוגי העצום להקמת צבא של לוויינים אמריקנים בחלל.

שני פרויקטים אלה הונעו בוודאי מתוך תחרות צבאית. שניהם לבטח גם ניסו להגדיר מחדש את הזהות הלאומית של הצדדים. אבל אלה, כאמור, לא היו סיבות שיכלו לקיים את הפרויקטים לאורך זמן.

למרות המחיר הכלכלי הגבוה, העוצמה הכלכלית האמריקנית יכלה לקיים את השאיפות של פרויקט מלחמת הכוכבים לפחות ברמת הפיתוח.

רייגן ופרויקט מלחמת הכוכבים על שער המגזין טיים, אפריל 1983

לא ברור אם המיתון שהיכה את אמריקה בשנות השמונים היה גם הוא תוצאה של השקעות העתק בתקציב ההגנה, או שמא כפי שטענו תומכי הפרויקט - ההשקעות בפרויקט יצרו מקומות עבודה חדשים ויחלצו את אמריקה מהמיתון. על כל פנים, היתרון הכלכלי של האמריקנים עמד לזכותם, כי הסובייטים קרסו קצת קודם.

אף שלסובייטים לא היתה היכולת הכלכלית לקיים פרויקטים שכאלה, הם לא ויתרו על השקעות העתק בגילוי החלל. החברה, והכלכלה שהלכה ונהייתה צנומה, עם רגליים שדמו למקלות גפרורים, לא יכלו יותר להחזיק בידיהן חרב מאוד כבדה. מה שסימל יותר מכל את התמוטטות הקונספציה שגילוי החלל יכול להתקיים כתחרות צבאית ולאומית, היה גורלו של הקוסמונאוט סרגיי קריקאליוב [Krikalev] ששהה במיר בזמן התמוטטות ברית-המועצות.

יום אחד הוא התעורר, ועמדה מולו לא ברית-המועצות האדירה, אלא רוסיה חלשה ושבורה, שאין לה אפילו את התקציב הנדרש לשגר טיסה נוספת שתחזיר אותו חזרה לכדור הארץ. לעיתים אני חושב שבתולדות המין האנושי לא היה אדם שהתמודד עם הבדידות כמו קריקאליוב – לבדו, בתנאי תת-כבידה, מתבונן בנו מבחוץ, ובחלק משמעותי מהזמן כלל אינו בטוח שיחזור לכדור הארץ. על כל פנים, הסכמה אמריקנית ויפנית לממן את חילוצו של קריקאליוב הובילה גם לאחיזה ראשונה של לא-סובייטים במיר. תחילה הגיע אסטרונאוט אוסטרי, אך עד מהרה מיר הפכה להיות תחנת החלל הבינלאומית הראשונה. אבל לא לאורך זמן. תקלות רבות בעגינה של רכבי חלל במיר הביאו לבסוף להפסקת פעילותה. בשנת 2000 מיר רוסקה אל תוך האוקיינוס השקט. ולקול צחוקו האירוני של שר ההיסטוריה, רשת מזון מהיר אמריקנית מתחה יריעה מרובעת של מספר מאות מטרים באוקיינוס השקט והודיעה שאם איזה מהחלקים של תחנת החלל הסובייטית הקומוניסטית, האנטי-קפיטליסטית, יפגעו ביריעה – הרשת תעניק ללקוחות בכל סניפיה מזון בחינם ליום אחד.

בעידן של אחרי המלחמה הקרה שתי קביעות תפסו להן אחיזת ברזל בקרב קובעי המדיניות. האחת, פרויקטים לגילוי החלל חייבים להיות בינלאומיים. השנייה, פרויקטים מדעיים וטכנולוגיים גדולים חייבים להיות ממונים על ידי מספר מדינות

כך, דווקא הפרויקט של מיר, שכולו היה מפגן לאומי מדינתי של כח, מעיד על מגבלות הפרויקטים מסוג הזה.

בעידן של אחרי המלחמה הקרה שתי קביעות תפסו להן אחיזת ברזל בקרב קובעי המדיניות. האחת, פרויקטים לגילוי החלל חייבים להיות בינלאומיים. השנייה, פרויקטים מדעיים וטכנולוגיים גדולים חייבים להיות ממונים על ידי מספר מדינות.

תחנת החלל הבינלאומית (ISS),  מתפקדת טוב יותר ממיר, מציעה חזון לעולם כולו, ומטפחת דעת קהל אוהדת ותומכת להוצאות מסוג זה. קחו למשל את האסטרונאוט הסלבריטי הגדול של העידן הזה, כריס הדפילד הקנדי, שבזכות סרטוני יוטיוב שצילם בתחנה הפך אותה לנגישה ומעוררת השראה לעולם כולו.

יתכן שהניסוי החשוב ביותר שנעשה בתחנת החלל הבינלאומית  היה דווקא ניסוי משפטי. הדפילד, שהקליט עצמו מנגן ושר את שירו של דייוויד בואי "אודיסאה בחלל", נתבע מיד על הפרת זכויות יוצרים מצד סוכניו של בואי, ולאחרונה נאלץ להוריד את הסרטון מהרשת.

גם הפרויקטים המדעיים הגדולים של התקופה הם פרי של שיתוף פעולה בינלאומי. מאיץ החלקיקים בסֶרן שבשוויץ הוא דוגמא בולטת, אבל גם הטלסקופ העתידי שאמור להחליף את ההאבל, יהיה פרי של שיתוף פעולה בינלאומי של מוסדות אקדמיים. ברור שכיום הלקח הנלמד בעולם הוא שפרויקטי חלל צריכים להציג חזון של שיתוף פעולה כלכלי וטכנולוגי.

סרגיי קריקאליוב, ג'יימס ניומן, מעבורת החלל

סרגיי קריקאליוב הרוסי וג'יימס ניומן האמריקני בתצלום משותף במעבור החלל האמריקנית, 1998. תצלום: נאס"א, ויקיפדיה

וזה מביא אותנו לישראל. אני מדבר בהקשר זה לא פעם על "גטו שיוצא לכבוש את החלל", כדי להעמיד אותנו על הסתירה המשמעותית הקיימת בין התפישה הצרה המגדירה את זהותנו לבין השאיפה לצאת למרחב האינסופי. מזה זמן אני טוען כי העתקנו מסגרות פוליטיות, מוסדות פוליטיים, תרבות פוליטית ותודעה פוליטית מהגטו שבמזרח אירופה לרמה מדינתית במזרח התיכון. כיום רווחת הדעה כי הקמנו את המדינה כדי שנוכל להתקיים כאי, כגטו, מבלי שנצטרך להתערבב עם שכנינו, להתערבב עם זרים. המקורות ההיסטוריים של תודעה פוליטית כזו מצויים דווקא בגרמניה של סוף המאה התשע-עשרה. מי שהצליח להעביר סוג כזה של תודעה פוליטית להסבר גאופוליטי היה ביסמארק שהסביר את הצורך בגרמניה חזקה ומאוחדת בטענה שכך היא תהווה בעבור מערב אירופה חומת מגן מפני הברברים הסלבים של מזרח אירופה. הרצל שיעתק את אותו הטיעון בדיוק, וטען כי מדינת היהודים תהיה "סוללה של אירופה בפני הברברים של המזרח", הערבים. וכך אנו ממשיכים לשחות בדימויים שהתגלגלו ממקור זה, מ"קיר הברזל" עד ל"וילה בג'ונגל", כולם מדגישים את הבידוד ההכרחי של ישראל במרחב. את קיומה של ישראל כגטו מדיני ענק. ואם נצליח להגיע לחלל, מה תיתן לנו הפרספקטיבה הזו? מה יראו האסטרונאוטים הישראלים או הלווינים הישראלים כשיביטו עלינו, אם לא מדינה מבוצרת החיה כגטו ענק? אם כך, האם השאיפה הישראלית להגיע לחלל מצטמצמת להעתקת האי, הגטו, לחלל עצמו, שנראה מהבחינה הזו כמקום נוח יותר לחיות בו?  יתכן שאני טועה. יתכן שישראל נמצאת למעשה במצב דומה לזה של אנגליה במאה ה-17, מדינה עם תודעה של אי, שמבקשת לגאול את עצמה מייסוריה, לגלות את החלל ולהעתיק את החלום על מדינת אי, למקום שבו לא יכולים להיות לנו בכלל שכנים. אבל גם אם זה נכון, הרי שאנו למדים מההיסטוריה שאוטופיסטיים אנגלים שביקשו להעתיק את מגוריהם לחברות אוטופיות בעולם החדש ייסדו בעצם מדינה חדשה והפוכה מזו שעזבו. אז איזה מדינה היינו, אם-כן, רוצים להקים בחלל?

נקודה בעייתית שנייה גם היא מעוררת את ביסמארק מתרדמתו. בתמורה לכך שכפה את איחוד גרמניה , ביסמארק היה לראשון שהציג רשת בטחון סוציאלית לאזרחים. אם נכון הטיעון שאנו צריכים להיות חזקים ומאוחדים, כך טען, אז ודאי שהאיחוד הפוליטי הזה צריך לדאוג כלכלית לאזרחיו. המודל של הערבוּת ההדדית, של הסולידריות, של הגורל המשותף הפוליטי והכלכלי, היה למכשיר היעיל ביותר לבנייתה של מדינת ישראל. אולם, בשני העשורים האחרונים, עלתה מדיניות שעומדת בסתירה לוגית לטענה של ביסמארק. באו מנהיגים שקבעו כי ניתן לקיים את האיחוד, ניתן לדרוש מהאזרחים את המחיר שצריך לשלם למען מדינה חזקה שמסרבת להתפייס עם שכניה, ובו בזמן גם לפרום את כבלי הסולידריות של המדינה. ישראל בתחילת המאה העשרים ואחת היא מדינה התובעת סולידריות מאזרחיה ובמקביל מתנערת מסולידריות כלפיהם. וכשמנהיגי המדינה חושבים על פרויקט החלל, כשהם דנים בו, האם עולה אצלם המחשבה על התקציבים שיילקחו מהחינוך, מהשירותים החברתיים, מההשכלה הגבוהה? האם עולה בדעתם שיתכן שאנו נמצאים ממש במקום שבו הייתה ברה"מ בסוף שנות השמונים, חברה עם רגלי גפרור שמחזיקה חרב כבדה ביותר? אומרים מזה זמן שאנו חיים בעידן של אי-ודאות. אבל על איזו אי-ודאות מדובר? מבחינה צבאית מעולם לא היתה ודאות גדולה יותר לגבי קיומנו. כבר שנים שאנו יודעים שאין כלצבא סדיר שחונה מולנו. לכן, כמובן מדברים על איראן, ועל ג'יהדיסטים בסוריה. אבל זהו חוסר כנות אינטלקטואלית – בניגוד לעבר, כיום לא קיים איום קיומי ממשי על ישראל. אם יש אי-ודאות בעידן הזה היא נוגעת רק למצב הפנימי, החברתי והכלכלי. בעשור האחרון האיום של כרסום החוסן הפנימי עלה לאין ערוך על כל איום חיצוני אחר. וזה מעורר את השאלה, האם בעוד עשורים ספורים, יהיה לטיסה הישראלית לחלל לאן לחזור?

אם ישראל מעוניינת להגיע לחלל, אם באמצעות לוויינים או באמצעות טיסות מאוישות לחלל, עליה להתמודד עם מספר שאלות יסוד. מה החזון של פרויקט החלל הישראלי? אם הוא רק צבאי ולאומי, כיצד יראה הסכסוך עם שכנינו מהחלל? האם משם הוא יראה דרמטי כל-כך כפי שהוא נראה מכאן? האם השאיפות להגיע אל החלל יכולות דווקא לייצר פרויקטים משותפים, ואולי אפילו תודעה אנושית משותפת שלנו ושל שכנינו, תודעה של תושבי הכדור הזה?

ומעבר לבעיית הלאומיות, ברמה היותר פנימית, האם הישראלים מבינים כי חוסן צבאי תלוי לא בקדמה טכנולוגית אלא דווקא בחוסן אנושי פנימי, שיכול לייצר למעשה קדמה טכנולוגית? אני מניח כי ניסיון רציני לענות על שאלות אלה יש בו מן הפוטנציאל להציל אותנו מהמצב הנתון שבו אנו נראים פחות כמו מדינה ויותר כמו "גטו עם חיל אויר".

 

תמונה ראשית: טיל טס לחלל. תצלום: scotellaro, אימג'נבק/גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על ארץ קטנה עם חלל

03
שלמה

כתבה על נושא חשוב אבל מבולגנת ובעיקר מאוד תמוהה:
1. הסקירה ההיסטורית אסוציאטיבית ולא ממוקדת, רצופה באנקדוטות שהן כמו תבלין שלא קשור לתבשיל – התזה העיקרית שביקשת להציג שמרכזה ישראל. אין כל רע בסקירה היסטורית כדי להצביע על מגמות ותקדימים בעולם אבל זה כל כך לא ממוקד. מילא.

2. חלק מהאנקדוטות מוזרות ממש, כמו הטענה התמוהה שהניסוי החשוב ביותר ב-ISS הוא תביעת הדפילד בגין הפרת זכויות יוצרים על כך ששר את אודיסאה בחלל (אגב, לא קוראים לשיר כך. אתה מתבלבל עם שם של סרט). שוין.

3. אבל החלק הכי בעייתי היא העיסוק בישראל: הכתבה רצופה הנחות מוזרות ("איזה מדינה היינו רוצים להקים בחלל?") ומקדישה פחות מעשירית למה שמוצג בתחילת הכתבה כנושא העיקרי- פרויקט החלל הישראלי (בין אם בהקשר פוטנציאלי/עתידי, פוליטי, אזרחי...).
4. הכי חמור הוא, שהתפיסה שמשתמעת מהכתבה לגמרי תלושה מהמציאות: "אם נצליח להגיע לחלל"; "אם ישראל מעוניינת להגיע לחלל" מה פירוש *אם*? הכתבה הזו מעלה שאלה לגבי החזון של פרויקט החלל הישראלי כאילו היא נכתבה בשנות השבעים, לפני הקמת סוכנות החלל הישראלית, שבהגדרה נועדה להוביל ולתאם את פעילות החלל האזרחית של ישראל. כאילו מעולם לא היה אסטרונאוט ישראלי; כאילו לא קיימת תעשיית חלל ישראלית ואין פרויקטים משותפים בינלאומיים בחקר החלל, ואף הצלחה מוכחת לשגר לווייני מחקר; כאילו אין חללית מחקר ישראלית שמתוכננת להיות משוגרת לירח(!) בתחילת 2019...
מאוד מאוד תמוה.

04
יואב יאיר

אני מצטרף להערותיו של הקורא שלמה, הכתבה היא קולאז' לא ברור של עובדות היסטוריות עם הרהורים על עתידה של ישראל בחלל ודיון בחוסנה הפנימי. נראה לי שהיה עדיף לצמצם ולהתמקד בחלק הראשון, או לדון אך ורק בהיסטוריה של תכנית החלל הישראלית, כי יצא ש"תפסת מרובה לא תפסת".